שיר-השירים

שיר השירים משל

שיר ב

 (ח) קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת:

(ח) השיר השני: נמשך עד על משכבי בלילות (ג' א') אחרי נכלאה הרעיה ימים רבים בחצר המלך, והסתיו וקצת האביב עבר והגיע ירח זיו – חודש אייר.

בא הדוד מהררי בתר ויפתה את רעיתו שתצא אחריו והיא יצאה אל הכרמים. ותשלח את בנות ירושלים השומרות מאתה.

ובתוך כך נתחברה עם דודה במשעול הכרמים עד שיפוח היום. ושבו הבנות. והדוד פרח הלך לו:

קול… מצייר שהרעיה שומעת קול דודה מרחוק. ובכ"ז מכרת כי הנה זה בא, והוא מדלג על ההרים מהר להר, ומשם מקפץ מן ההר אל הגבעה שתחתיו:

 

(ט) דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים:

(ט) ובזה דומה דודי לצבי או לעופר שמדלגים על הררי בתר ועל הגבעות.

משם התקרב יותר, עד שעומד אחר כתלינו. התקרב יותר עד שישגיח מן החלונות.

עוד יותר עד שמציץ ומושיט ראשו אל החרך שהוא אל תוך הבית שרעיתו שם. [מציץ לשון ציץ שהוא דבר הבולט]:

 

(י) עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ:

(י) ענה, תחלה ענה בקול ואח"כ אמר לי קומי וצאי מחדרי שלמה:

 

(יא) כִּי הִנֵּה הַסְּתָו הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ:

(יא) כי, כבר עבר הסתיו. וגם הגשם שבא אחר הסתיו, כבר חלף והלך לו בהחלט:

 

(יב) הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ:

(יב) מוסיף לאמר שגם כבר יצאו הצמחים מן הארץ,

הוסיף עוד שהגיע עת הזמיר שהעופות המשוררים יתנו זמירות בימי האביב,

מוסיף עוד שגם התור [שהוא מעופות הנסיעה כמ"ש ותור וסוס ועגור שמרו את עת בואנה. שדרכה להתרחק בעת הסתיו לארצות החמות ואינה שבה עד תזרח שמש ומרפא בכנפיה], גם היא שבה וקולה נשמע בארצנו:

 

(יג) הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָכְי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ:

(יג) מוסיף כי גם התאנה חנטה פגיה, וגם הגפנים כי כבר הגיע ירח זיו שבו זיו לאילנות.

וא"כ קומי לך רעיתי, ור"ל שתחלה אמר קומי לך שאין יראת נזק מפני הסתיו שכבר עבר,

ועתה מוסיף קומי מפני התועלת שתקבל מן האביב והקיץ:

 

(יד) יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה:

(יד) [רואה הוא כי הרעיה לא תוכל עתה להתרחק מן העיר, כי לא יצאה עמו אל המדבר רק אל הכרמים] ממשיל אותה ליונה החבואה בימי הסתיו בחגוי הסלע,

וגם אינה משוררת בקולה אז, כי היא בסתר המדרגה, כאילו מחבאת גופה לבל יתראה וקולה לבל ישמע, מבקש הראיני את מראיך –[כנגד שמתחבאת] והשמיעני קול שירתך [כנגד שאינה משמיעה קולה],

ומפרש כי קולך ערב. ר"ל אם לא תצאי אל המדבר עכ"פ צאי מן המחבא למען אראך ואשמע קולך:

 

(טו) אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר:

(טו) עתה יספר איך התיחדה הרעיה עם דודה. והלא לא התרחקו מן העיר רק היו בין הכרמים, ושם היו ג"כ בנות ירושלים השומרות אותה, ואיך לא השביתו את החבור הלז?

מספר כי הרעיה שלחה את בנות ירושלים מאתה שיצאו לאחוז את השועלים המחבלים את הכרמים, ואמרה להן אחזו לנו שועלים, כי השועלים הקטנים הסובבים בכרם הם המחבלים את הכרמים, וכרמינו הוא סמדר [א.ה. עדיין לא הבשילו אשכלותיו], אחזו אותם בל ישחיתוהו,

ובתוך שהלכו הבנות לצוד את השועלים, בתוך כך נשארה לבדה עם דודה, שעז"א דודי לי וכו'

[גם הסתירה תוך משכיות כסף תפוחי זהב, כי שמשון ע"י שנתנו את ארוסתו לאיש אחר

ופלשתים לא מיחו בדבר, לכד שלש מאות שועלים וישלחם להשחית את הכרמים

והן אלה השועלים יצאו ג"כ לחבל הכרם על שנלקחתי מדודי אישי וארוסי צאו אחזו אותם (נ' שר"ל שהשועלים הם משל למשביתים את החיבור ביני לבין בעלי, אחזו אותם השועלים, ואל יושבת החיבור]:

 

(טז) דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים:

(טז) דודי, בתוך שהלכו בנות ירושלים לצוד שועלים – דודי לי, והתחברה עם דודה, הרועה בשושנים שהביא לה שושנים נותני ריח לזכרון אהבתו:

 

(יז) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר:

(יז) עד, חיבור זה נמשך עד שיגבר חום היום וינוסו הצללים (לא יהיה צל אלא שמש יוקדת),

שאז ישובו בנות ירושלים מן הכרמים מצידם, כי לא יוכלו לסבול חום השמש,

ואז סוב מפה בל ימצאוך הבנות בשובן, ודמה לך לצבי החוזר תמיד על מקומו, כן תשוב אלי כפעם בפעם:

ונשלם השיר השני: הדוד שב על הררי בתר

 

 

שיר השירים מליצה

שיר ב'

 (ח) קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת:

(ח) השיר השני: נמשך עד על משכבי בלילות (ג' א') אחרי נכלאה הרעיה השמיימית ימים רבים בגויה והסתיו וקצת האביב עבר והגיע ירח זיו בא הדוד אל הרעיה,

הוא מליצה אל הדבור השני שדבר ה' אל שלמה בעת החל לבנות הבית בירח זיו שכבר בארנו במבוא הספר שלא היה נבואה גמורה רק דבור לפי שעה

ספר מלכים א (פרק ו יא) וַיְהִי דְּבַר יְדֹוָד אֶל שְׁלֹמֹה לֵאמֹר: (יב) הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה אִם תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת כָּל מִצְוֹתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל דָּוִד אָבִיךָ: (יג) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל:

וע"ז ממליץ שהדוד העליון בא מעצמו אל רעיתו הקדושה כי נפש שלמה לא הכינה א"ע אז לנבואה,

ושהיא לא יצאה אז אל המדבר להתרחק מן הגויה מרחק רב רק אל הכרמים שהם קרובים אל העיר

והבנות שהם כחות הגויה נפרדו רק לפי שעה עוסקים לאחוז שועלים המחבלים כרמים שיתבאר ענינם לקמן. עד שיפוח היום, ושבו בנות החומר והדוד העליון עלה מעל נפש שלמה:

קול הרעיה השמיימית שומעת קול דודה העליון ובכל זה מכרת בקולו כי הנה זה בא,

כי הנביאים ישיגו בקול וידעו כי ה' דיבר. [ר"ל ולא ידמיינו שזה חלום].

'מדלג' מצייר חמשה מדרגות זא"ז,

א) שמדלג מהר להר והוא מליצה על היות שכינת עוזו חוץ לעולמות (כי ההרים הגבוהים מתנשאים על הארץ והעומד עליהם הוא מנושא מן העולם הזה). [א.ה. סובב כל עלמין].

ב) אח"כ מקפץ מן ההרים אל הגבעות שתחתיהם ויורד אל תוך העולם להיות ממלא כל עלמין:

 

(ט) דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים:

(ט) ר"ל ובזה דומה דודי לצבי או לעפר האילים שניהם מטבעם שאף שמתרחקים חוזרים למקומם

והצבי מטבעו שבעת שרץ מביט לאחוריו כמ"ש חז"ל.

וימליץ כי בבחינה הראשונה שהוא חוץ לעולמות מביט לאחוריו והשגחתו חוזרת אל השכליים העליונים,

 ובבחינה השניה דומה כאיל שמביט לפניו אל העולם ובכ"ז דעתו לשוב למקומו ועדיין אינו משגיח בקביעות כי ישגיח רק השגחה כללית.

ג) מוסיף עוד הנה זה עומד אחר כתלנו להשגיח על הצדיק ביחוד בהשגחה פרטיית.

ובזה יש שלש מדרגות,

מדרגה א' שמשגיח רק על הגוף להשפיע לו כל צרכי ביתו ומחיתו ולשמרו מן הפגעים,

וזה במשל שעומד אחר הכותל שמשגיח רק על הכותל בל תפול ותחרב לא על השוכן בבית כן ישגיח על הגוף שהוא הבית ועל כתליו בל יתמוטטו.

ד) מוסיף עוד מדרגה ב' בההשגחה הפרטיית שמשגיח על הנפש שהיא השוכנת בבית ובכתליו ר"ל בגוף,

וזה במשל שמשגיח מן החלונות, שזה יביט על השוכנים בבית, כן ישגיח ה' על הנפש להשכילה באמתתו,

אבל רק השגחה מרחוק בלא קירוב ודיבוק, כמביט דרך החלון שמביט על השוכן בבית מרחוק, שהחלון מפסיק ביניהם,

וזה במשל שישלח לה עזרו מקדש להתקדש ולהטהר ולהכיר חכמתו ושביליו על דרך הבא לטהר מסייעין אותו.

ה) מוסיף עוד מדרגה ג' בההשגחה הפרטית שיתדבק המשגיח עם המושגח, וישפוך ה' רוחו על הדבקים בו, ואת הקדוש והקריב אליו,

וזה במשל המציץ מן החרכים שמושיט ראשו לתוך החדר ומתחבר עם השוכן בו כי אז ראש המציץ תוך החדר פנימה,

כן ישכון כבוד תוך היכל בחירו לחבק את הנפש בנשיקות פיהו, ולהכינה אל שיחול עליה רוח הקדש, ושפע הנבואה לדבר עמה פנים אל פנים, עד שתמשך אחריו מבית כלאה, ותהיה מרכבה לשכינת עוזו:

 

(י) עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ:

תחלה ענה מרחוק, ואח"כ ואמר לי מקרוב, אמירה פרטית,

כי כן יתעלה הדבור לפי ההכנה, תחלה ענה מרחוק קומי לך והכיני עצמך אל הדבור האלהי,

ואח"כ אמר לי לכי לך וצאי מחדרי שלמה שהיא הגויה.

רעיתי יפתי   עד הנה קראה רעיתי, ועתה הוסיף יפתי, כי קשר הריעות הוא דבר בחיריי [בבחירתו של האדם להיות ריע לפלוני],

אבל האהבה שמצד היופי הוא מפני עצמות הנאהב ומעלת יפיו,

כי אחר שכבר חל עליה הרוח פעם אחת ראה אותה כי יפה היא וטובה לשכון חצרותיו ולשבוע מטוב ביתו:

 

(יא) כִּי הִנֵּה הַסְּתָו הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ:

(יא) הנה כבר המשילו החכמים את הנפש לחלקת השדה אשר זרועיה תצמיח, כי כמו שהשדה כוחנית [מל' בכח להבדיל מבפועל] ומוכנת להוציא הזרע אשר יזרע בה.

כן הנפש עת תעבד בעיון ובמעשה תוציא הזרעים האלהיים הצפונים בה ותעש פרי קדש הלולים, וכבר דברנו בענין קרוב לזה בפירושנו לישעיה ס' כ"ח.

וכבר באר במורה (פל"ב מ"א) שיקרֵה להשגות השכליות מפני שהם נתלות בחומר, דבר ידמה להשגות החושיות,

ר"ל כי מפני שהנפש נקשרה בחומר, ישיגוה משיגי החומר בהכרח,

וראינו שהכחות החומריות ישיגום העיפות והלאות, שלכן נתן ה' בטבע הבע"ח השינה והתרדמה למען ינוחו מפעולותיהם, ירגיעו ויחליפו כח, שע"י השינה והמנוחה יתחדש כוחם כבראשונה.

וטבע זו ניתן גם להצמחים שיש להם שינה קבועה להחליף כוחם כידוע בחכמת הבוטאניקה.

והנה כן ראינו בטבע הכולל אל הארץ אשר גבל ה' בחכמתו גבולות קיץ וסתיו חום וקור, שזה דבר הכרחי לזרע הארץ וצאצאיה,

כי אחר הקציר והבציר, אחר אשר הארץ תוציא צמחה והגנה זרועיה תצמיח, ילאו כחותיה וייעפו,

ואם היה הקיץ מתמיד, והיתה הארץ מוציאה פירותיה בלא הפסק, היו פירותיה צנומות דקות ורזות, מחולשת כח הצמיחה, בההפך לַשְדָׁה בחרבוני קיץ,

לכן שם הבורא ית' חק לארץ שאחרי הקציר יתחילו ימי הסתיו והשלג, בו ירדמו כל כחות הטבע ויתקבצו אל תוכה, ישכבו ינוחו יגיעי כח תחת מעטפות השלג והקרח כמתעלפים,

עד יגיע האביב, שאז יעורו משנתם וכחם חדש עמהם, ואז תוסיף תת כחה ביבול ובפירות שנית.

וכן יהיה בכחות הנפש מצד התקשרה בחומר, שעת תוציא הנפש את פריה, והיא עת תפרח כשושנה ותוציא פרחיה האלקיים לחזות במראות האלקים, ואשכלותיה יבשילו ענבים להשיג בנבואה ורוה"ק.

אז תתעלף ותרדם ימים. ותנוח בחיק הגויה, וזה נקרא לה ימי הסתיו שכחות הנפשיות עלימו יתעלם שלג,

עד תחליף כח ויזרח עליה השמש האלהי שנית.

והנה ראינו בטבע הארץ שאחר עבור הסתיו יתחילו ימי הגשם. כי אחר שהקודרים מני קרח יזורבו נצמתו בחום האויר, יתחילו האדים לעלות, והגשם המתהוה מהם יתחיל לרדת,

ואז האויר בלתי נקי ומאפיל בעד אור השמש.

וכן יהיה בטבע הנפש שגם אחר שהרגיעו הכחות הנפשיות ויחלו להתעורר משנתם, והקפיאה תמס תהלוך,

אז גם הכח הדמיון יתחיל לפעול פעולתו, וציורי הנפש עדיין מעורבים באדים והרהורים המאפילים בפני האור העליון הזך, עד שיטהרו העבים ויזדככו המחשבות ואז גם הגשם חלף הלך לו,

ועל מליצה זו אמר הדוד העליון לרעייתו, כי כבר עבר הסתיו וגם כבר חלף הגשם

[וכבר כתב הרמב"ם בהקדמת המורה שיש מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם במעט הפרש ביניהם, עד שהוא כאילו היא באור תדיר וזה מדרגת גדול הנביאים ע"ה,

ויש מי שיהיה לו בין ברק וברק הפרש רב, והוא מדרגת רוב הנביאים וכו'.

ושלמה ע"ה הבריק לו הברק בליל חייו ארבעה פעמים, שאז זרחה השמש האלהות עליו,

(בד' פעמים שדבר ה' אליו), ובין כל דבור ודבור היו לו ימי הסתיו והשלג]:

 

(יב) הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ:

(יב) מוסיף עוד שגם החלו הזרעים האלהיים אשר נזרעו בנפש בעת חול עליה הרוח

(שבימי הסתיו ותרדמת הנפש התעלמו והיו בה בכח) להתגלות ולצאת אל הפועל עד שנראו בארץ,

מוסיף עוד שעת הזמיר הגיע – ר"ל כי הנפש האלהית יש בה שתי מדרגות,

א) נשמה אשר בגוף הבלתי נפרדת ממנו כל ימי חייו,

ב) מדרגה גבוהה הנקראה חיה ויחידה הבאה אליו ממרום לפי מעשיו וקדושתו והיא נפרדת ממנו בעת הסתיו ותרדמת הנפש (כמ"ש זכה יתיר יהבין לי' נשמתא וכו').

והנה הנשמה במדרגה הראשונה דומה כצפור הזמיר שבעת הסתיו אינו מזמר

ובכ"ז לא יתרחק ממדינתו רק תשכון כיונה בעברי פי פחת בחגוי הסלע

כן בעת תרדמת הנפש והשכל תשכון בגויה והיא נאלמה ולא תשורר

ואמר כי עתה כי הקיצה הנפש מתרדמתה, עת הזמיר הגיע,

כי תשיר את שיר ה' ותתנשא בנעים זמירות הנבואה וההשכלה שהוא שיר הנפש.

ומוסיף לאמר שגם קול התור שהיא מדרגת חיה ויחידה הנשפעת ממרום שעד עתה התרחקה מפני הסתיו לארץ צלצל כנפים ולמעוני שחקים עתה נשמע קולה בארצנו כי שבה לשכון כבוד ע"י התעורר הרוח הקדוש:

 

(יג) הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָכְי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ:

(יג) ר"ל כי הזרועים הקדושים הצפונים בנשמת האדם יש בהם שני מדרגות,

יש שהם בה בכח ולא בפועל והם דומים לזרעים שבימי הסתיו יעלמו לגמרי ולא נשאר מהם רק זרעם הטמון באדמה

ומוכן לצאת אל הפועל עת יזרח שמש וכן יתעלמו הכחות האלה בעת תרדמת הנפש בהחלט.

ויש שהם בה בפועל ונעשו לה קנין והם דומים לעצים נושאי פרי שגם בימי הסתיו לא יתעלמו בהחלט רק יעמדו מלדת ולשאת פרי אבל בכ"ז מצבת בם [גוף האילן עדיין ניצב וקיים].

וכן הכחות האלה לא יתעלמו גם בעת תרדמת הנפש רק לא ישאו אז פרי ותנובה, והם ישנים שנת החורף ובכ"ז זרע קדש מצבתה.

ובזה הוסיף במליצתו כי גם הכחות האלה שהם בנפש בפועל אשר עד עתה לא עשו פרי קדש הלולים עתה ישאו פרים.

והנה התאנה משל אל כחות השכל והבינה צורף דבש אמרי נועם

והגפן משל אל הכח המוכן אל הנבואה ורוה"ק שכבר בארנו שהיין המוזכר בספר הזה רומז אל הנבואה. אומר כי הכוחות האלה הוציאו ציצים ופרחים ומוכנים לשאת פרים,

וא"כ קומי לך רעיתי וצאי מן הגויה להדבק בעליון.

ותחילה אמר קומי לך כי אין עוד יראת נזק כי הסתיו עבר ואין מעכב בפני הנפש,

ועתה הוסיף שצריך שתצא, אחר שהכל פורח ונושא פריו והיא מוכנת אל התועלת הגדול שישפוך ה' את רוחו עליה.

והמשורר לקח מליצותיו מן הזמן שאז היה הדבור הזה שהיה בחדש זיו בשנה הרביעית לשלמה (כמ"ש מ"א ו')

ולקח משל מן השנויים שיעשה החודש הזה בתולדות האדמה

אל השנויים שיעשה הגלות זיו ה' והדרו על הנפש ותולדותיה:

 

(יד) יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה:

(יד) כבר בארנו במבוא המחברת שהדבור הזה לא היה נבואה גמורה במראה ובחזיון, רק הערה נבואיית, והנפש לא התפשטה אז מן הגוף לגמרי,

וע"ז ממשיל אותה ליונה החבואה בחגוי הסלע, כי נשארה מלובשת בגופה.

והנה הדבור שדבר ה' אז אל שלמה הוא "הבית אשר אתה בונה אם תלך בחקתי ואת משפטי תעשה ושמרת את כל מצותי ללכת בהם" וכו'.

והיה הבדל בינו ובין הדבור הראשון שדבר אליו בחלום הלילה בגבעון שאז בקש שלמה את החכמה, ונתן לו חכמה ולב מבין, ובדבור הזה הזהירו על שמירת המצות,

לפ"ז בדבור הראשון השפיע עליו שפע חכמה ותבונה על שכלו העיוני,

ובדבור הזה השפיע עליו שפע יראת ה' ואהבתו על שכלו המעשי.

וידוע ששכל העיוני והמעשי הם צריכים זל"ז, כמ"ש אם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה

כי החכמה קודם אל היראה קדימת הסבה כי לא עם הארץ חסיד,

וצריך שיקדים בשכלו העיוני לדעת את מי הוא ירא ואת החקים אשר יעשה האדם וחי בהם.

[ר"ל "קדימת הסיבה" – שהחכמה קודמת ליראה ומסובבת ממנה, שעל ידי החכמה בא ליראה]

אמנם היראה קודמת אל החכמה קדימת התכלית אל האמצעיים

כי תכלית החכמה היא יראת ה' כמ"ש תכלית חכמה תשובה ומע"ט.

[קדימת התכלית – ר"ל הגם שלפי הסדר עבודת החכמה קודמת להשגת היראה, אך היראה חשובה יותר, ואם כן השגת החכמה נחשבת רק כאמצעי להשגת התכלית העיקרית – היראה]

[במשל – העולם קדם לאדה"ר קדימת הסיבה – שכדי לברוא אדם יש לברוא עולם תחילה,

אך אדה"ר קדם לעולם קדימת התכלית – שהוא היה תכלית בריאת כל העולם והם רק אמצעים לו]

ואחר שבדבור הראשון השפיע עליו חכמה ודעת,

בא בדבור זה להזהירו על יראת ה' ועשות מצותיו שהיא התכלית.

והנה מראה הנפש הוא השכל העיוני, וקולה- הוא השכל המעשי.

רצוני שמראה הנפש שזה מורה על עצמותה, הנה עצמות הנפש היא ההשכלה, שכן נקראת בפי החכמה נפש השכליית.

וא"כ ע"י השכל העיוני תראה הנפש את מראיה,

והשכל העיוני הוא ישפוט על הדברים כמו שהם נמצאים להכיר בין האמת והשקר, [התגברות על עיוות השכל והמחשבות הכפרניות]

אמנם השכל המעשי הוא ישפוט על הדברים כמו שהם ראוים להיות, מה יעשה ומה לא יעשה,

להכיר בין טוב לרע, [התגברות על תאוות]

וזה קול הנפש כי בזה תשמיע קולה אל כל כחות הגויה לצוות אותה ולהזהירם על הטוב והרע על המצוה ועל העבירה, שע"י הקול יגלה האדם את רצונו [כשמספר את רצונו בפיו]

וע"י המראה יגלה את עצמותו מה הוא, [שמתגלה בחיצוניותו]

אמר ה' אל נפש שלמה הנה את כלואה בחגוי הסלע מסתרת את מראיך,

 ובסתר המדרגה בלתי משמעת את קולך,

הראיני את מראיך ע"י שתשכיל בשכל העיוני אשר כבר השפיע ה' עליך חכמה בדבור הראשון,

 וגם השמיעני את קולך ע"י שתצוה אל כחות גופך לשמור מצות ה' וחקותיו בשכל המעשי,

שזה הזהירו בדבור הזה, ולכן הקדים הראיני את מראיך שהוא קודם בזמן [שקודם זכה לחכמה]

אולם כאשר פירש חשיבותם הקדים כי קולך ערב,

כי היראה קודמת אל החכמה בחשיבות כי היא התכלית:

 

(טו) אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר:

 (טו), כבר בארנו כי בדבור זה לא התרחקה הרעיה מן העיר ר"ל לא התפשטה נפש שלמה מן הגויה כי לא היה נבואה גמורה.

והפסוק הזה מצייר איך התיחדה נפש שלמה עם דודה העליון והיא עדיין בגויה,

ואיך לא השביתו בנות הגויה וכחותיה את הדבוק הזה,

מספר כי נפש שלמה שלחה את כחות הגויה לאחוז שועלים קטנים מחבלים כרמים,

השועלים הוא הציור לכחות הדמיון כי הפקחות של השועל בא מצד כח דמיונו יותר מיתר בעלי החיים לחשוב ערמומית בעזר כח המדמה שלו,

ובעת תהיה הנבואה בלתי שלמה, שהנפש לא התפשטה מן הגויה, אז יתערבו מחזות כחות הדמיון עם השגת השכל,

ועי"ז יראו הנביאים צורות ותמונות, כמ"ש וביד הנביאים אדמה שזה בא מצד תערובות כח הדמיון

ואז בעת יתעסקו בנות החומר בציורי הדמיון ובתמונותיו, יפשיט השכל ההשגה הזכה אשר ישיג ע"י שפע ה' השופע עליו וישיג ברוח ה' עליו.

וזה מצייר פה שהרעיה נפש שלמה שלחה נערותיה כחות החומריות לאחוז השועלים ר"ל להתעסק בהדמיונות אשר יפיץ אז הכח המדמה ויוליד מחזות ודמיונות

(כמו שצייר פה ציור ביאת דודו העליון ששומע קולו ורואהו מדלג על ההרים כצבי וכעופר, שכ"ז הוליד המדמה בחזיונו מצד התערבו בהשגה זו)

ובעוד עסקו בנות החומר בדמיונות האלה המתיחסים אל החושים ואל השגות חומריות,

הפשיט השכל מהם את השגתו הזכה הנבואיית והתיחדה הנפש עם דודה,

ובארה כי השועלים האלה מחבלים כרמים והכרם סמדר,

ר"ל כי מבואר אצלי בכל ספר זה שהנבואה נמשלת אל היין, שימליץ שמחת הנפש בהשגה. [כיין ישמח לבב אנוש]

והנה בנבואה הראשונה שהיתה נבואה גמורה אמר הביאני אל בית היין, סמכוני באשישות,

כי הנפש התפשטה מן החומר וכחותיו ולא התערב עמה הכח המדמה, ושתתה יין המשומר בענביו,

אמנם נבואה זו שלא היתה נבואה גמורה לא שתתה אשישי יין, רק נמשל לכרמים שממנו יצא היין,

שהיא מליצה שהיה רוח הקדש, וכעין התחלה והכנה לנבואה, כמו שהכרם הוא הכנה אל היין,

וגם התחלה זו לא היתה במלואה ושלמותה רק נדמה ככרם שהוא סמדר, שעדיין לא הבשילו אשכלותיו ענבים.

וזה שבארה שמטעם זה יתעסקו כחות החומריות לאחוז השועלים שהם ציורי הדמיון ותמונותיו,

שזה יען שהכרם סמדר ר"ל שהנבואה בלתי שלמה, ועי"כ רבו בה ציורי הדמיון,

והם מחבלים את הכרם ר"ל משחיתים את הנבואה ומאפילים אורה ומערבים בהשגותיה מחזות ודמיונות. לכן יאחזו כחות החומר את ציורי הדמיון עד שבתוך כך תתיחד הנפש עם דודה העליון לחזות בנעם ה' ולשמוע דברות קדשו

[וגם יאמר כפי הציור השני שכמו שחבלו השועלים כרמי תמנתה ע"י שניתנה אשת שמשון לאיש אחר,

כך יחבלו השועלים שהם כחות הדמיון את כרם הנבואה, ע"י שנתנה הרעיה נפש שלמה אל המלך שלמה

ר"ל ע"י שהתערבה בחומר ולא יכלה להתפשט ממנו ולהתחבר עם דודה העליון ב"ה]:

 

(טז)  דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים:

(טז) בעוד התעסקו כחות החומריות עם ציורי המדמה, התחברה הנפש עם דודה,

ויען שפה בא ההתעוררות מלמעלה למטה, כי הנפש לא היתה מוכנת אל הנבואה,

אמר דודי לי תחלה ואח"כ ואני לו הרעה בשושנים,

ר"ל שבעת ירעה הגויות להחיותם ולכלכלן נקרא רועה בלחם ובמים, ומרביץ בנאות דשא,

ובעת ירעה הנפשות לנבאותן ולהשכילן באמיתתו, נקרא רועה ע"י שושנים נותני ריח,

כי היא רעייה רוחנית שע"י יחיו השכליים והנפשות:

 

(יז) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר:

(יז) חבור הזה הנבואיי לא ימשך זמן רב, רק עד שיתגבר חום היום,

וזה במליצה עד יגברו טבעי החומר ומנהגיו, שייעפו בנות החומר להתעסק בהשגה הדמיונית,

ואז ינוסו הצללים שהם חזיונות המדמה,

שיסורו עת יתעורר החומר וטבעיו לשוב לעניניו הגופניים וצרכיו, ואז יסתלק הדוד העליון, ונפסק הדבור מפני בנות הגויה וכחותיה ששבו להתעסק בצרכיהם הגשמיים,

ואז ידמה לצבי החוזר לאחוריו ואל מקומו, כן ישוב אל נפש שלמה כפעם בפעם, כל עת תהיה מוכנת אל ההשגה:

הדוד העליון שב אל מעון קדשו:

ובזה נשלם השיר השני:

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “על דרך הסוד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב