שיר השירים פרק ג - טעמו וראו

שיר-השירים

שיר השירים משל שיר ג'

(א) עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו:

(א) השיר השלישי: אחר ימים רבים והרעיה סגורה בחדרי שלמה זכרה את דודה ואהבתו על משכבה בלילות. ותצא ממטתה לבקשו בעיר ולא מצאה אותו עד שיצאה מן העיר אל המדבר.

שם נתחברה עמו עד שרדפו אחריה בנות ירושלים,

אמנם גם אח"כ נמשך החבור ביניהם ודיבר עמה בכל לשון של חיבה,

ובסיפור זה יספר איך יצאה ממטת שלמה, ואיך לא הפרידו בנות ירושלים ביניהם גם אחרי זאת,

והשיר הזה נמשך עד אני ישנה (ה' ב):

הרעיה התחילה לזכור בדודה ולבקשו על משכבה לילה אחר לילה ולא מצאה אותו:

(ב) אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו:

(ב) עד שקמה מן המשכב ותסובב לבקשו בעיר ומשם לשוקים ולרחובות ובכ"ז לא מצאה אותו:

(ג) מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם:

(ג) עד שהתחילה לצאת מן העיר ובאת עד מקום השומרים סביב לעיר,

העומדים בשער העיר ושם שאלה שנית אם ראו את שאהבה נפשה:

(ד) כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל

בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי:

(ד) שהיתה עוברת מן השומרים עד חוץ לעיר מצאה שאהבה נפשה,

והיא גומרת בדעתה כי עתה לא תרפה אותו עד תביאהו אל בית אמה, להיות אתה במקום קבוע

ולא ידלג עוד על הררי בתר:

(ה) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ:

(ה) בתוך כך רדפו אחריה בנות ירושלים והיא משבעת אותנה בל ישביתו את האהבה כנ"ל [ב' ז]:

(ו) מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל:

(ז) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל:

(ח) כֻּלָם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת:

(ו-ח) מי זאת וכו' הנה מטתו וכו' [דבר המשורר]

עת חזרה הרעיה מן המדבר, התפלאו הרואים איך ברחה בלילה ממטת שלמה, ואיך לא עצרוה גבורי שלמה שומרי המטה,

וז"ש מי זאת עולה מן המדבר? והלא מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, שהם שומרים את המטה סביב סביב, והם כולם אחוזי חרב ומלומדי מלחמה ואיך לא עמדו לנגדה,

ואיך יכלה לברוח ממטת שלמה אל המדבר?

(ומ"ש כתמרות עשן מצייר רוב הבשמים שהתבשמה מחמת דודה שהוא מלא בשמים וזינים, [כמ"ש לריח שמניך טובים אשכל הכופר], עד שהריח נתעבה כמו עשן שיש בו ממש, כי מקוטרת מור ולבונה וכו'),

ומשיב איש חרבו על ירכו, הגבורים האלה לא יכלו לשלוף חרבם נגדה וחרבם שבה אל תערה ונשארה חגורה על ירכם, והסבה לזה היה מפחד בלילות שנפל עליהם פחד הלילה, שם פחדו פחד, עד עברה בלא עיכוב:

(ט) אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן:

(ט) עתה בא להשיב על הפליאה אנה היו בנות ירושלים השומרות אותה? ואיך הניחוה לצאת אל דודה?

ולא עוד, כי גם בשובה מן המדבר היה דודה מתיחד עמה כפעם בפעם ואין מחריד?

משיב כי המלך שלמה עשה לו אפריון, שהיה דרכם להושיב את הכלה ביום החופה באפריון מיוחד לצרכה ולכבודה. והמלך רצה אז לארש את הרעיה שתהיה כלתו וארוסתו, תחת שעד עתה החזיקה כפלגש, והיתה כלואה ושמורה מבנות ירושלים כשושנה בין החוחים,

ולצורך זה עשה אפריון, עד שיכנס לתוך חופתה כחתן אל כלתו, והאפריון הזה עשה בכל יופי, גופו הי' מעצי הלבנון:

(י) עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָם:

(י) מי הוא השוכן בתוכו?

רצוף אהבה מבנות ירושלים, (רצוף מלשון ובידו רצפה) רשף האהבה הנקבצת מבנות ירושלים שכן בתוכה, ר"ל האהבה המופשטת מכל בנות היופי ובנות ירושלים כולנה נקבצה שמה,

וצייר כאילו אהבתו אל כלתו הרעיה שקולה כאהבת כל בנות החן:

(יא) צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ:

(יא) ועי"ז מצאה הרעיה תחבולה לשלח את בנות ציון מעליה,

כי אמרה להן (שיצאו מאתה לראות בעטרה שעטרה אם המלך למלך שלמה ביום חתונתו) את הרעיה

(וקרא אותן בשם בנות ציון, כי עתה נתנו לה נערות מבנות הציון היקרות והפרתמים),

ובעת יצאו לראות ונפרדו מאתה, בתוך כך נתיחדה עם דודה:

(פרק ד, א) הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד:

(א) הנך, עתה מתחיל לשבחה בפרטות כחתן המשבח את כלתו בכל איבריה:

(ב) שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם:

(ג) כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתֹתַיִךְ וּמִדְבָּרֵיךְ נָאוֶה כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ:

(ד) כְּמִגְּדַל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים:

(ה) שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים:

(ו) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה:

(ו) עד, אמר לה הנה חיבור זה שבינינו ימשך עד שיגביר חום היום וינוסו הצללים, שאז תשובנה בנות ציון מדרכן, ובכ"ז גם אז לא ארחיק נדוד מאתך כמקדם רק אלך לי אל הר המור שם אתעכב לפי שעה:

(ז) כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ: (ח) אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים:

(ח) ומשם מלבנון תלך ותבואי אתי, להיות עמי בקביעות, כי אוציאך מחדרי שלמה,

והוא קורא אותה מעתה בשם כלה כי עתה ארשה לו באמונה,

שם תשורי מרחוק מראש שניר וחרמון אשר מרוב גבהם ומפני מעונות אריות אשר שמה לא יוכלו לעלות מרום הרים:

(ט) לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּינִי בְּאַחַד בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ:

(ט) לבבתני, משכת את לבבי אל לבבך הגם שלא תשקיפי אלי רק באחת מעיניך,

כי בעין השנית תביט אל חדרי שלמה ובנות ציון השומרות וכן הגם שאין מיוחד אלי רק אחד ענק מצורניך כי השאר לשלמה:

(י) מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים:

(יא) נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן:

(יא) יספר כי עתה התקרבו החושקים זה לזה, וגלו אהבתם זל"ז,

שעז"א יפו דודיך, מתקרב יותר לנשקה ואמר נופת תטופנה וכו':

(יב) גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם:

(יב) מוסיף גן נעול כי איש לא ידעה:

(יג) שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים: (יד) נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים: (טו) מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן:

(יג – טו) שלחיך, מבאר שבחי הגן שנמצאו בו כל פרי חמד, ושבחי המעין שהוא באר מים חיים וכו':

(טז) עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו:

(טז) אומרת שיתעורר רוח הצפון והדרום ויפיח הגן ובשמיו כדי שיבוא הדוד לתוכו ויאכל מפריו

ר"ל שיתעורר רוח הרצון והאהבה ויפיח גן הידידות כדי שתתחבר עם דודה באהבה:

והדוד אומר:

פרק ה (א) בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כָלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים:

(א) שבא לגנו ואכל מפריו ועושה סעודת מריעים לריעים וידידים:

הדוד שב למעונתו והרעיה נרדמה בחדרי שלמה ושכחה את דודה ימים רבים:

ובזה נשלם השיר השלישי:

שיר השירים מליצה

שיר ג

(א) עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו:

(א) השיר השלישי: אחרי ימים רבים והרעיה האלהית היתה סגורה בגויה זכרה את דודה שבשמים,

ותצא ממטתה ר"ל מגויתה, שנפרדה מן החומריות ותשקוד לבקש את ה' ולדרשו.

וזה היה בשנת אחת עשרה למלך שלמה שאז כלה בנין בית ה' והירבה בתפלות ובתחנונים ובזבחים רבים במ"א ח' ובדה"ב ד']

ולא מצאה את דודה עד שיצאה מן העיר אל המדבר,

ר"ל עד שהתפשטה מן הגויה להתחבר עם הקודש, שאז נראה אליו שנית כאשר נראה אליו בגבעון [כנז' במ"א ט' ובדהב"ז], והיה נבואה גמורה, ודבור ארוך באהבה וחבה.

מלכים א פרק ט (א) וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְדֹוָד וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָפֵץ לַעֲשׂוֹת:

(ב) וַיֵּרָא יְדֹוָד אֶל שְׁלֹמֹה שֵׁנִית כַּאֲשֶׁר נִרְאָה אֵלָיו בְּגִבְעוֹן: (ג) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתְךָ וְאֶת תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים: (ד) וְאַתָּה אִם תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם לֵבָב וּבְיֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר: (ה) וַהֲקִמֹתִי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל דָּוִד אָבִיךָ לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל: (ו) אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: (ז) וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל הָעַמִּים: (ח) וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק וְאָמְרוּ עַל מֶה עָשָׂה יְדֹוָד כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה: (ט) וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת אֲבֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיַּחֲזִקוּ בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲוּ {וַיִּשְׁתַּחֲווּ} לָהֶם וַיַּעַבְדֻם עַל כֵּן הֵבִיא יְדֹוָד עֲלֵיהֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת:

וגם אחר שהשביתו כחות החומר את החבור הזה בכל זאת דבק רוח ה' בנפש שלמה גם אח"ז

ע"י המקדש אשר בנה אשר ה' אמר לשכון בערפל.

ויספר איך התפשטה הנפש מן הגויה ואיך לא יכלו בנות ירושלים שהם כחות החומר להשבית את קדושת שלמה ודבוקו באלהים גם אח"ז. והשיר הזה נמשך עד אני ישנה ולבי ער [ה' ב']:

הרעיה – נפש שלמה התחילה לזכור אהבת דודה העליון ב"ה ולבקשו על משכבה בלילות,

כי לפני הלילה ההוא שנגלה ה' אל שלמה במחזה שנית היה מכין א"ע לנבואה לילה אחר לילה

(אחר שהקדים לקדם פניו בתפלה ובזבחים)

ועז"א בלילות לשון רבים שהתמיד בזה לילות רבים, ולא מצאה אותו ר"ל שלא השיג הנבואה

[כי מעת שהרבה בתפלה ובזבחים עברו י"ד ימי החנוכה ששמחו בשמחת הבית ועדיין לא הופיע דבר ה' אליו]:

(ב) עד שקמה מן המשכב ותסובב לבקשו בעיר וגם בשוקים וברחובות ולא מצאה אותו.

ר"ל שכבר בארנו כי העיר ירושלים המוזכרת בספר הזה היא משל אל קבוץ כל כחות הגויה שהיא העיר הקטנה המליציית,

וכל אנשיה – היינו כל כחותיה [של העיר=הגוף] יש להם דירות ובתים מיוחדים

שכל אחד פועל באבר ומקום מיוחד ומתגלה במקום זולת מקום.

למשל נמצא בגויה איש חכם, איש מבין, איש בעל דעה, איש מצייר, איש חושב מחשבות, איש שומר, איש זוכר,

ר"ל כח החכמה כח הבינה כח הדעת כח המצייר כח המחשב כח השומר כח הזוכר.

וכן נמצא איש רואה, איש שומע, איש מריח, איש טועם מטעמים, איש ממשש,

ר"ל חוש הראות והשמע והריח והטעם והמשוש וכל אלה יוצאים משורש הנפש המשכלת שמושבה במוח ומתפשטים באיברים ובמקומות מיוחדים,

וכן נמצא בגויה איש מקנא איש מתגאה איש מתאכזר איש גבור איש עז פנים איש עניו איש בעל רחמים איש רך הלבב איש ביישן,

רצוני מדת הקנאה והגאוה והאכזריות והגבורה והעזות והענוה והרחמים והבושת

וכל אלה שרשם מנפש החיונית שמשכנה בלב.

וכן נמצא איש אוכל איש טוחן המזון איש מוציא הזבל

רצוני כח הזן והמעכל והדוחה ששרשם מנפש הצומחת שמשכנה בכבד

וכל כח וכח מתראה ופועל במקום מיוחד.

והנה כמו שנמצא בעיר מקום "השוק והרחוב", ששם יתקבצו כל אנשי העיר בצאתם מן חדריהם המיוחדים לסחור ולדבר איש אל אחיו עד שהמקום הזה הוא רשות הרבים,

כן יש גם בגויה שווקים ורחובות ששם יתקבצו הכחות כולנה שהוא הכח המדמה,

שם יתקבץ הרואה והשומע והמריח והטועם והממשש והכח המתעורר,

שם יתקבצו האנשים בעלי הגאוה והקנאה והעזות והענוה והרחמים והגבורה והמורך וכח המתאוה,

שם יתעוררו האוכלים והשותים והטוחנים וכו',

עפ"ז יצייר המליץ כי הרעיה – נפש שלמה יצאה לבקש את דודה העליון וסיבבה בעיר היינו שרצתה להשיג ההשגה הגדולה הזאת באמצעות כחותיה הגופניות

וגם עברה אל השוקים והרחובות ר"ל הכחות הכוללים אשר בגויה

ובכל זאת לא מצאה אותו כי לא יושג בכח חומרי ולא תדבק הנפש ברוחניות בעודה "בעיר" ובגויה

הגם שיצאת מן החדרים, והיא מתעסקת עם הכחות הכוללים שהם השוקים והרחובות,

א"א שתשיג ההשגה הנבואיית בעוד שלא עברה מן העיר ולא נפרדה מן החומר לגמרי:

(ג) מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם:

(ג) ואז ברוב תשוקת הנפש אחרי דודה, התחילה לצאת מן העיר,

ר"ל להתפשט מן החומר ולעזוב את אנשיה, וגם את הכחות הכוללים שבה,

שעברה והתפשטה גם מן המתעורר והמדמה, עד שמצאוה השומרים לעיר סביבותיה בסוף העיר,

והוא ציור הגדר האחרון שבו היא העמדת החי

עד שאם תצא הנפש מגדר הזה ותעבור את הגבול הזה האחרון – תהיה חוץ לעיר,

והוא משל שכמעט יצאה מן הגויה ושם דרשה שנית על הדוד העליון אהבת נפשה:

(ד) כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי:

(ד) כמעט שעברה את השומרים, כי לא עברה משם לגמרי, שאז היתה נשמתו יצאה בנשיקה,

אבל כמעט שעברה מהם – כי כבר עמדה הנפש על המפתן, קרובה יותר אל העליונים, ורחוקה מן העיר שהיא הגויה חוץ לגבולה, עד שנבטלו כל כחות הגוף, כי יצאה הנפש ונפרדה מהם,

ואז מצאה את שאהבה נפשי וחל עליה הנבואה ע"י ביטול כחות הגוף שכמעט לא נותרה בו נשמה.

אחזתיו – יספר כי הרעיה בת מרום הסכימה כי עתה לא תרף את דודה עד תביאהו אל בית אמה,

ר"ל שמעתה לא יהיה כמו בפעמים הקודמות – שאחרי כלות הנבואה שב הדוד הנשגב אל מעון קדשו בשמים,

[שאז היה זה מפני] שאז לא נבנה המקדש עדיין, ולא היה לשכינה מקום לשכון בתחתונים בקביעות,

אבל אחר שנבנה המקדש, החל ה' לשכון כבוד בתוך בני ישראל,

כמ"ש בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים,

ובאמצעות מקדש ה' דבק רוח קדשו על הבונים אותו, שזה היה עיקר הכוונה בבנין המקדש,

כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם,

ולכן אמר שעתה לא תרף ממנו עד תביאהו אל בית אמה שהוא הגוף,

ואל חדר הורתה – שהוא בית קדשי הקדשים על כנפי הכרובים:

(ה) בתוך כך התעוררו כחות הגויה מתרדמת הנבואה והיא משבעת אותן בל ישביתו את האהבה כנ"ל ב' ז' וכמו שפרשתי שם:

(ו) מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כְּתִימֲרוֹת עָשָׁן מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל:

(ו) שואל ומתפלא איך יכלה הנפש להתפרד מן הגויה?

ואיך ברחה בליל החזון ממטת שלמה? ר"ל מן הגוף שעל יצועו ישנה שנת עולם,

עד שחל עליה הרוח האלהי במדבר, ר"ל חוץ לגויה, בהיותה נפרדת מן העיר שהוא הגוף,

והיא עולה במעלה הסולם מן המדבר, שהוא עולם הרוחני הרחק מאד מאדם העיר, אשר מצד צרת החומר והגשם, [הוא לשון מליצי עה"פ ביהושע (ג -טז) וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד אֶחָד הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן]

(כתימרות עשן ר"ל כמו שהעשן בא ע"י שיתפרדו החלקים הדקים והקלים שבמורכב מן העפרורי הכבד, ע"י יסוד האש, המפריד בין המורכבים, ומעלה חלקים הדקים והרוחנים למעלה,

ויסוד העפר נעשה אפר ונשאר למטה,

כן ע"י האש האלהי ושלהבת אהבת ה' שבער בלבה נפרדה הנפש הרוחנית מן העפר,

ועלתה למעלה כעשן המתדבק עם האש האוכלה:

והיא מקוטרת מר ולבונה – ר"ל כי הקיטור בא ע"י החלקים המריחים [אידי הריח] הנפרדים מן הגשם המורח ע"י יסוד האש

[שזה ההבדל בין קיטור ועשן שהקיטור בא מחלקים הלחים המתחממים באש או מחלקים המריחים]

כאילו ע"י תבערת אהבתה והאש האלהי יצא קיטור של מור ולבונה.

והנה כבר בארנו (א' י"ג) כי המור הוא המוסק שהוא דם הצרור בחיה שבהודו המ[דיף] ריח,

והוא מצייר חלקי הריח והמובחר של הנפש החיונית,

והלבונה – היא חלקים [המדיפים ריח] המריחים בעצי לבונה, והיא ציור לחלקים המובחרים של הנפש הצומחת,

ר"ל שבעלותה לרוחניות העלתה עמה גם הרוחניות הצרור בנפש החיונית והצומחת,

שעשתה בם מלאכת האלכימיאה ע"י האש הגדולה המצרף ומברר הסיגים, עד שגם הם שבו אל הקדושה,

גם לקחה עמה מכל אבקת רוכל – הוא מליצה על כל מדות הנפש למיניהם בכל חלקיהם,

שכולם הזדככו לריח טוב, והיה קודש ורוחנית,

והעפר והגוף נפרד מהם) שואל ומתפלא איך נהיה זה, והלא:

(ז) הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל:

(ז) הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה ר"ל הלא בנין הגוף שהוא מטת שלמה אשר עליו תשכב הנפש ותסגר בערש ברזל שלא להפרד ממנו כל ימי חייה,

יש לה ששים גבורים שומרים סביב הם איברי הגוף, שהם רמ"ח איברים שנחלקים לששים ששים סביב,

[כי שני פעמים ששים – 120 – הם איברים חיצונים לגמרי

כמו שחושב במשנה ט' פ"א דאהלות שלשים בפסת הרגל מכאן ומכאן ושלשים בפסת היד מכאן ומכאן, וששים אברים הם פנימים יותר, ובכ"ז הם חצונים בערך שאחריהם –

והם עשרה בקורסל, שנים בשוק חמשה בארכובה אחד בירך שלשה בקטלית שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע ארבע בכתף ס"ה שלשים מכאן, וכן בצד השני, ס"ה ששים,

וששים ושמונה איברים הם עיקר בנין הגוף,

והם כ"ב צלעות (משני הצדדים), י"ח חוליות השדרה,+תשעה בראש, +שמונה בצואר +ששה במפתח הלב, +וחמשה בנקביו,=68 ועקר המספר הוא ששים שהוא המספר הגדול (ביחד הכל – רמ"ח)]

וא"כ הלא ששים האיברים האלה הגבורים, שומרים את הנפש בל תרד מן המיטה – שהיא הגויה, והם גבורי "ישראל",

ימליץ כמו ש"ישראל" ישר אל המלאך ויוכל, ונצח את המלאך הרוחני,

כן הגבורים האלה מנצחים את הנפש האלהית, ויאמר "לא אשלחך" ולא יעזבוה להפרד מהם.

והגבורים האלה:

(ח) כֻּלָם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת:

(ח) כולם אחוזי חרב ר"ל שמנצחים את הנפש, הן מצד טבעם – שמצד הטבע א"א שתפרד הנפש מהם,

והיא כלואה בתוכם כגבור האוחז חרב ומנצח בטבע מצד גבורתו,

הן מצד הרגלם – ע"י מלחמה שלוחמים תמיד נגד רוחניותה, ע"י תכסיסי מלחמה שמשקעים אותה בחומריות, כמלומד מלחמה שמנצח ע"י תכסיסי מלחמה,

וא"כ נשארת השאלה – מי זאת עולה מן המדבר ואיך יצאה הנפש וקמה ממטתה?

משיב – איש חרבו על ירכו מפחד בלילות – שע"י הפחד והחרדה שנפלה על אברי הגויה

[שבעת תחול רוח אלהי על הנביאים, יפול עליהם פחד גדול ואבריהם מתפרקים, ועשתונותיהם מתטרפות, ובנין גופם נמוג, וילך והלום

כמ"ש פחד קראני ורעדה ונבהלתי ואפול על פני וכמ"ש הרמב"ם בה' יסודי התורה]

על ידי כן שב חרבם אל ירכם, ונבטל טבעם וכח חומריותם,

ולא יכלו לעצור בעד בת שמים הזאת מלהפרד מאיתם

[ואמר איש חרבו על ירכו שלא נשאר אז כח החומר רק בירך, שהוא קצה הגוף ומקום ההולדה,

שזה ענין ויגע בכף ירכו – ששם לא נפרד יעקב מן החומריות בהאבקו עם המלאך

כמ"ש בזהר וישלח דף ק"ע וכמ"ש בסי' התורה שם]:

(ט) אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן:

(ט) עתה בא להשיב על השאלה איך התרחקו בנות ירושלים מן הרעיה?

ר"ל איך נפרדו כחות החומריות ונבדלו מנפש שלמה והניחוה לבדה מתבודדת עם האלהים דודה?

ולא עוד כי גם אחרי המחזה הזאת, לא נפרדה נשמת שלמה מן הדבקות עם האלהים, וחזה ברוה"ק, והיה דבק ברוחניות ימים רבים,

(עד לעת זקנתו שנשיו החומריות, הטו את לבבו, ובנה במות אל תאות הגשמיות)

משיב – כי המלך שלמה עשה אז אפריון להרעיה הזאת,

ר"ל כי עתה רצה להמליך את נפשו האלהית בל תהי עוד לפילגש למלאות תאות הגוף והנאותיו-ולהיות נכנעת אל פקודתו,

רק תשב ככלה באפריון, ותהיה כאשה המושלת בתוך הבית, וכמלכה מולכת ופוקדת על בנות ירושלים, שהם כחות הגויה, והמלך שהוא היצר והכח המתעורר יבא אל מעון כבודה.

וכיוון בזה על המקדש אשר בנה שלמה, שהוא בעצמו בחדריו ואולמיו למחלקותיו היה ציור אל שלשה חלקי הנפש הנקשרים בחומר לפי מחלקותיהם כמו שנבאר,

וכל המעשים והעבודות שנעשו בתוכו היה ענינם להעלות כחות הגשמיות אל האלהים, שזה היה ענין הקרבנות,

שנפש החי והצומח והרוחנית שבדומם יתעלו אל הרוחניות, ע"י הקרבת בע"ח,

והעלאת נפש הצומח במנחות ונסכים,

ורוחניות הדומם ע"י המלח באמצעות אש של מעלה המפריד את הראוי

ועמהם תתקשר גם נפש הדבריית [המדברת] ע"י שהמקריב ימסור גם את נפשו במחשבה כליל לה',

ואחר שכל מעשה המשכן והקרבנות וכונותיהם באו ע"י פעולות מעשיות חומריות ע"י גופים מקריבים וגופים נקרבים,

בזה גם הגוף וכחותיו – שהוא המלך שלמה – בא אל אפריון של הנפש וחופתה,

ויארשה לה בצדק ובעבודת ה' להיות לו לאשה להוליד ממנה זרע ברך ה',

וכל כחות הגויה בפעולותיהם החומריות יהיו נמשכים אחר הרעיה בת שמים

שהיא המולכת על פעולת הגויה (ולכן קראו עתה בשם המלך שלמה לא המלך סתם כמו שית'),

ובאר שעשה האפריון הלז מעצי הלבנון – שאחר שציור המקדש היה שהגוויה תתעלה להיות רוחני

ולפעול השכל המעשי לצורך ענינים אלהיים,

שעפ"ז גם החומר – שהוא המלך שלמה ומעשיו – יהיו שכליים אלהיים,

לכן בחרו לנפשות ישראל הכוללות, השוכנים במקדש ונעשו מרכבה לשכינה באמצעותו [-של המקדש],

גוויות מחומריים חזקים יותר מחומר האדם, [חומר] שהוא עצי לבנון,

שחומר הצומח חזק יותר מחומר הבע"ח, ולא רבתה בו ההרכבה כ"כ

וכמ"ש למעלה (א' י"ז) על קורות בתינו ארזים:

(י) עתה מבאר מעשה האפריון, שהוא המקדש, בפרטות,

ואיך היה מסודר ונערך ומכוון בשלש מחלקותיו, נגד שלשה חלקי הגוף שהם היכלות, לשלשה חלקי הנפש,

וכמו שבארנו זאת בפרטות בספר ארצות השלום דרוש ג' וזה תוכן דברינו שם:

כאשר נשקיף השקפה כוללת על זה העולם הקטן שהוא האדם, מצד שני חלקיו,

שהם כחות נפשו אשר הן המה עצמות האדם ועמודי גופו ואבריו,

אשר הם הלבוש בם תתלבש נפשו כתנות עור ובשר לכסות מערומיה,

5 דרגות הנשמה

נמצא בם שלשה חלוקות תחתים, שניים, ושלישים,

א. והיא המדרגה הראשונה – היא הנפש הטבעיית והצומחת אשר תתלבש בחלק התחתון של גוף האדם בחדרי בטן מן החזה ולמטה אשר שם מעון ביתה,

ושם כל כליה אשר תעשה מלאכה בהם להצמיח גוף האדם ע"י האצטומכא והכבד והקרבים ובית המבשלות [מעים] אשר יבשלו המאכל,

ויחלקו לכל האברים מנותיהם איש לפי אכלו, ע"י הכחות הידועים העושים במלאכה שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה.

ב. אחריו (אחר הפריסה המבדלת בין העליונים והתחתונים) תשכון הנפש החיונית [הרוח] בחלק הגוף שכנגד החזה בלב האדם, אשר ממנו תוצאות חיים.

ג. ועליו עלית קיר קטנה בכדור העליון של הגויה, שהוא הראש והגלגלת.

בו בנתה הנפש המשכלת [הנשמה] בית זבול לה מכון לשבתה עולמים.

ואחרי בארתי שם הערך והיחס שבין שלשה חלקי העולם הזה הקטן – אל שלשה חלקי העולם הגדול

1. בעולם השפל ועולם הגלגלים [העוה"ז] 2. ועולם השכליים הנפרדים, -[המלאכים]

[ושם] היראינו לדעת, כי אנחנו נוחלי מורשה ידענו זאת כי עוד נשארו שנים במחנה הישראלית – שתי מדרגות במכסת נפשות אשר חכמי הטבע לא ראו אורם,

ד. כי עוד נמצא נפש האלהית הנאצלת מעצם כבודו מעולם הכסא [עולם הבריאה], עת ישמרו עמו חקיו ותורתיו גבוה מנפש המשכלת הטבעיית,

אשר קראוה החכמים בשם חיה, כי היא החיה לעולם בצרור החיים את ה' אלהיה,

ה. וגבוה עליה, נפש יקר שנאצלה על הנביאים מעולם האצילות הנקראת יחידה,

כי שרשה מהאחדות הגמור, אל יחיד ומיוחד, בה יתעלו [הצדיקים] מהמון האנשים, וישובו להיות אלהיים מושלים על כל המעשים, רואים בלא עין, ושומעים בלא אזן,

ומתהלכים בהיכלי מלך להפליא פלאות ולעשות נוראות צדיק מושל ביראת אלהים.

ואחר שע"י המקדש נתאחדו כללות נפשות ישראל להיות מרכבה לשכינת ה'.

כי שם נקבצו באו כל חלקי נשמותיהם ויעמדו כולם כאיש אחד פרטי, כמו שבארתי בדרוש זה באורך.

עד שנתאר עתה כל נפשות בית ישראל כנפש איש אחד פרטי כלולה מכל מחלקותיו.

לפ"ז בהכרח שיבואו בביהמ"ק שהוא הגויה הכללית לקומה הכללית הנפשיית, כל הדברים אשר יבואו בגוף איש פרטי.

המקבילות בין האדם לביהמ"ק

כי כמו שבגוף האדם אשר הוא לבוש אל כחות הנפשיים, נמצא בו אברים וכלים אשר בם ישתמשו הכחות הנפשיות ויוציאו פעולותיהן לחוץ,

כן בהכרח שימצא בבית המקדש – שהוא האפריון אשר עשה המלך שלמה להיות לבוש אל האיש הכללי, שהיא הנשמה הכללית, כל הכלים והחלוקות שימצאו באיש פרטי.

וכן היה באמת כשנשכיל במעשהו כמ"ש הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' בהב"ח) אלו דברים שהם עקר בבנין הבית, עושין בו קדש, וקדש הקדשים.

ועוד מחיצה סביב להיכל כעין קלעי החצר שהיה במקדש,

שזה ג"כ מה שחשב המשורר פה באמרו עמודיו עשה כסף.

א. ומפרש במדרש עמודיו עשה כסף אלו העמודים. רפידתו זהב אלו הקרשים. מרכבו ארגמן זה הפרוכת.

כי חצר אהל מועד שבמשכן, ונגדו האולם במקדש, היה מקביל נגד כלי הנפש הטבעיית שהיא האצטומכא,

וכל חדרי בטן המעכלים את המאכל ומבשלים אותו ומוציאין את האפר הנרקב לחוץ,

וכן היה שם [בחצר] המזבח אשר עליו נשרף ונתעכל תמיד המזון הרוחני ולחם ה',

ושם היו סירותיו לדשנו ויעיו ומחתותיו שיראה המעיין שדומים לאצטומכא מכל צד.

וזה מציין במ"ש עמודיו עשה כסף שחצר המשכן היה מוקף עמודים לא קרשים

[כי האברים הנשמרים בם אין חשובים כ"כ עד שיהיו מכוסים בקרשים.

רק יצמחו כמו העץ העומד זקוף שתול על פלגי מים. והיה של כסף שמעלתו פחותה מן הזהב].

ב. וההיכל שהוא המחיצה האמצעית – היה מקביל נגד כלי הנפש החיונית [הרוח],

ולכן היו שם כלים המיוחדים אל ענין נעלה מזה, שהם מזבח הקטרת אשר יהיה ממנו הנאה נפשיית רוחניית שהנשמה נהנית ממנה.

והיא הנמשל אל עיכול השני שבלב שכולו ענין רוחני אוירי.

וכן תתייחס הדלקת המנורה בשבע נרותיה אל שבע כנפי ריאה המניפה על הלב ומדלקת את רוח החיים.

[למעשה היום מחלקים את הריאה לחמש אונות, הימנית מחולקת לשלשה אונות, והשמאלית – שתי אונות. אולם יש עוד שני סימפונות שהם המוליכים את האויר לריאה, ויתכן שלזה כיוון כשאמר שבע]

ולכן ההיכל היה מוקף קרשים שצריכין הגנה ביותר.

והיה של זהב שחזק וחשוב יותר מן הכסף ועז"א רפידתו זהב. כי שם תרפד הנפש להיות מצע אל הנפש המשכלת [שבראש],

אחריו היה קה"ק שהיה מקביל נגד כלי הנפש המשכלת. ועמד שם הארון ושני לוחות אבנים.

שם חלקת מחוקק ספון ותורת השכל הכולל צפון. והוא היה מרכבה לשכינת עוז השוכן עליו.

והיה תחת מחיצת ארגמן שהוא הפרוכת. ועז"א מרכבו ארגמן.

ועל הארון מלמעלה היו שני הכרובים. שהיו ציור לשני הנפשות אשר שרשם בקדש שהם חיה יחידה.

אשר בין שדיהם הדוד העליון ישכון ויתלונן עם רעיתו הכלה הכלולה.

אשר נכבדות מדובר בה בשיר הזה המקודש.

עתה מבאר כי תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים. ששם נמצא הרשף שהוא האש שלמעלה שהיה רבוץ כארי ואוכל כליל האהבה הנקבצת מבנות ירושלים.

שהם כחות הגשמיות אשר נזדככו אל אהבת ה' מן הנפשות העולות לאשים של מבחר הדומם והצומח החי עם המשכלת שעלו על מזבח ה' לרצון.

ע"י הרעיה הנשגבה שהיא הנפש האלהית המתחברת שם עם דודה שאהבתה כוללת את כולן,

עד שבנות ירושלים [הגוף וכחותיו] ישתתפו עתה באהבת הדוד עם רעיתו.

וגם המלך שלמה ישכון תוך האפריון שעשה להרעיה הזאת אשר היא המולכת עתה, ולפניה ישתחוו כלם.

ולה ובעבורה יעבדו למלך הכבוד השוכן אתה

[ולכן נקרא בשם המלך שלמה לא המלך סתם. כי המלך סתם הוא המלך הזקן וכסיל המולך בגויה. [כשהוא לבדו] והמלך שלמה (לשון שלום) רומז לשלום הנפש עם הגויה ויצרו, כי יכנע היצר וכחותיו אל תחת ממשלת הנפש]:

(יא) צאינה. ועי"ז יכלה הרעיה הקדושה לשלח את בנות ציון שהם כחות החומריות מעליה,

בל ישביתו אותה מלהתחבר עם דודה העליון,

כי אמרה להן, אתנה בנות ציון, שהם כחות החומר.

צאינה, הפרדו מעלי. איש אל יעמוד אתי בהתיחדי עם דודי ב"ה.

וראינה במלך שלמה, שגם המלך שהוא היצר במלכותו, הוא מלך שהשלום שלו.

כי עתה אין עוד ריב ומלחמה בינו ובין הנפש האלהית.

בעטרה שעטרה לו אמו, כי גם אמו שהיא המקור שמשם יצא היצר שהוא החומר וכחותיו,

עטרו לו עטרה לחתונה זו שהתחתן עם הרעיה השמיימית להתחבר עמה אהבים.

כי גם הגוף וכחותיו יקריב א"ע לאשים על מזבח האהבה כליל לה', ויתהפך לרוחני בשמעו מצות אלהיו.

ובו נתעטר עטרת חתנים שהוא עטרת השכל המעשי שבו יזדווג להכלה הכלולה

שהיא הנשמה הקדושה לשמור משמרתה ולעבוד עבודתה.

ועי"ז נפרדו מאותה בנות החומר ברצונם והיא התיחדה ע"י עבודתה עם הרוח הקדוש השוכן באפריון:

(א) הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד:

(פרק ד, א) הנך. הדוד העליון מפאר את כלתו הכלולה בכל פרטיה.

כי עתה מתיחד עמה בעודה פועלת בגויה על ידי עבודת ה' בבית עולמים.

והנה עיני הנפש הם שנים. כמו שפרשתי (א' ט"ו). והם,

העין הרוחני שבו תביט אל האלהות אשר בעולם הגדול.

והעין אשר בו תביט אל האלהות אשר בעולמה הקטן. ושניהם דומים כיונים הבלתי נפרדים מבן זוגם.

והגם שהם מבעד לצמתך וקשורך, ר"ל שנתונים תחת קשר הגויה וכלואים שם,

בכ"ז מבעד הצמה והקשר עם הבשר. תלטוש שני עיניך להביט אלי ולהכירני,

שערך – כמו שבגוף יתהוו השיער והשיניים מן המותרות שתפליט הטבע לחוץ, עד שנוכל להמליץ עליהם שהם צומחים מן פנימיות הגוף, שפנימיותו נתעבה ונתקשה ויוצא לחוץ,

כן במשל הרוחניית – ימליצו השיער והשיניים על התגלות אור הפנימי ובקיעתו ויציאתו לחוץ עד שיורגש ויצוייר לנו.

(ובענין זה ישתמשו בעלי החכמה הנעלמת ליחס שיער ושיניים בספירות העליונות ובאורות הצחצחות. ויאמרו כי השיער ירמוז התנוצצות אורות אין מספר מן פנימיות האלהות ולחוץ

והשיניים הם ל"ב נתיבות החכמה)

ודוגמא זאת תמצא בענין הנפש.

אם בנפש הדברית שהוא השכל הנתלה בחומר,

שמציאות השכל יתגלה, א) ע"י מושגים. ב) ע"י משפטים והיקשים.

והנה המושגים הם רבים לבלי תכלית. ואין אחד דומה לחברו. כידוע בהגיון שכל מושג י"ל הבדל שבו יוכר מזולתו.

ומצד זה קורא אותם שערות הנפש. שכמו שהשערות צומחים ממותרי המוח שהוא משכן השכל, והם רבים ודקים מאד,

כן מותרי ההשכלה הפנימית יתנוצצו בשערות הנפש שהם המושגים.

והם דומים כעדר העזים שגלשו מהר גלעד, שכולם היו נקודים עקודים וברודים.

שעי"ז היה כ"א מובדל מחברו, כן יש הבדל וסימן ההכרה לכל מושג בפ"ע

(וכן בנפש האלהית הבלתי נתלית בחומר. ירמוז בהשערות על המושגים הרוחניים שהשיגה בעניני האלהות. שהם רבות מאד),

ודומים כעדר העזים שגלשו מהר גלעד. שהם העולמות העליונים הנקראים בדברי האלהיים עולם העקודים והנקודים. שעומדים בראשית התגלות במרום הררי עד.

וגם ימליץ על רכב אלהים רבותים והשגות לאין מספר שגלשו מהר סיני. ששם העיד ה' בינו ובין עמו, והגל הזה עד ביניהם:

(ב) שניך. והנה כמו שהשינים הם התעבות מותרות הגוף והתגלותו לחוץ, כן בענין הנפשי יורה.

אם בנפש הדברית הנתלית בחומר, על התגלות השכל בדרכים מיוחדים כפי מדתו ופעולותיו.

והם ע"י משפטים והיקשים. שמבואר בחכמת בקור השכל בארך, כי החוקים המוטבעים בעצמות השכל הם ט"ז שהם י"ב בדרכיו במשפטים.

וארבעה בדרכי התבונה בהיקשים, ומאתם יצאו ט"ז דרכים שבהם יבנה המשפטים וההיקשים התבונים, ובארנו זאת במק"א בארך והם ל"ב נתיבות,

מכוונים נגד השנים שצומחים ט"ז בלחי העליון וט"ז בלחי התחתון, אחד גבוה מחברו, והם דומים במשלם כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שנתכבס צמרן מכל שמץ.

וכולם קצובים ושוים בצבעיהם, כן אין בהם רושם נלקח מן המוחשים,

כי הבדליהם טבוע בפעולת השכל עצמו מצד טבעו, שנחלק אל נתיבות אלה, וכלם אחיות תאומות אין בהם שכולה כי הם יסודות חזקות מולידים בנים חיים,

ר"ל שכל תולדות השכל יהיו עפ"י תהלוכותיה, כידוע בחכמה הנ"ל בפרטות (וכן בעניני הנפש האלהית הבלתי נתלית בחומר, השכלותיה העליונות הגבוהות שרשם בל"ב נתיבות חכמה העליונות,

שהם נקיים מכל סיג ושמץ כעדר הקצובות. ואין בהם שכולה כי כולם בני אל חי ופרי החכמה העליונה:

(ג) כחוט. עתה מצייר דיבורה שמצד זה נקראת נפש הדבריית,

והוא התגלות מושגיה והשכלותיה לחוץ ע"י הדבור, שפתותיה דומים כחוט השני, שעליו חורזים המרגליות, עד שהמרגליות האחדים המפוזרים יתקשרו ע"י החוט הזה ויהיו לחרוזה אחת,

כן יקשר הדבור מושגי הנפש והשכלותיה לחרוז מהם מאמרים ודבורים שלמים.

וגם 'מדברך' בעצמו 'נאוה" קדש' כי תדבר בתורה ובנבואה וברוח הקודש כמ"ש רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני,

כפלח – אחר שבאר דברים המתגלים מן הנפש, שהם המושגים והמשפטים והדבורים שע"י נכיר את עצמותה כי הוא עצם משכיל,

יאמר כי עצמות הנפש כמו שהיא מצד עצמה, דומה כפלח הרמון שהוא מלא תרי"ג גרעינין,

כן עצמותה מלאה אורות שכליות אלהיות, שזה קורא רקתך [כמו ריקתך], כי היא אינה ממלאה מקום,

ודומה כדבר ריק שלא נמצא בו מאומה, ומ"מ הוא מלא כפלח הרמון,

והוא מבעד לצמתך וקישורך, כי ענין הנפש בעצמותה בלתי מושג לנו,

ואין אנו יודעים מה היא. רק כפי קישורה בגוף:

(ד) כמגדל, אחר שתאר את הנפש כמו שהיא פועלת בעצמה בהשגת השכל והחכמה,

מתחיל לציירה כפי שהיא מנהגת את הגוויה ומושלת עליו,

ויורד מן סיפור תארי הגולגולת שהוא משכן לנפש המשכלת, אל אמצעית הגויה ששם משכן הנפש החיונית, (ולכן השמיט תארים אלה לקמן ו' ז' כמש"ש).

והנה הצואר הוא הפרוכת המבדיל בין הגולגולת והגויה,

וכאלו דרך המסך הזה [שהוא הצואר] תתן הנפש קולה קול עוז, לצוות ולמשול על הנפש החיונית וכחותיה, ולכן ממשיל צואר הנפש כמגדל דויד, אשר היה בנוי לתלפיות,

ושם עמדו הגבורים נושקי רומי קשת ללחום את אויבים בשער,

ועליו היה תלוי אלף המגן וכל שלטי הגבורים לקרב ומלחמה.

כן דרך שם תמשול על אויבי הנפש, שם תלתה מגיניה לדרוך קשת נגד גדודי המלך הזקן והכסיל

הבונה מצודות על העיר הקטנה לכבשה, כי היא תמשול עליו בחכמתה.

כמ"ש ומצא בה איש מסכן חכם ומלט הוא את העיר בחכמתו.

וכבר בארו שנמצא על הכח המתעורר. כח מניע מישר. וכח מניע מצוה, וכח מניע משלים,

ומצייר שעל השני שדים שיאמר אח"ז. שהם תולדות הכח המתעורר, עומד המגדל החזק שהוא הצואר, שהוא משל אל המושל המצוה וגוער בקול שישמעו פקודתו,

ומשם יכריח את הכח המתעורר להכנע תחת פקודת השכל העומד למעלה מהם.

ועמהם אלף המגן שהיא הכח המיישר, וכל שלטי הגבורים שהוא הכח המשלים ומשים משטרו עליהם:

(ה) שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים:

(ה) שני. ומלמטה מהם הם השני שדים, שהם כח התאוני וכח הכעסני, ששניהם תולדות כח המתעורר,

ועז"א שהם תאמי צביה (צבי לשון חפץ ורצון),

ר"ל שהם ילדי אם אחת, כידוע בחכמת הנפש, ששני הכחות האלה בני אם אחת.

דרך משל מתאוה לדבר מאכל שביד חברו וכועס עליו לקחתה ממנו וכן בהפך,

וע"י הנהגת הנפש האלהית הם רועים בשושנים המריחים ריח טוב,

ר"ל לא יתאוו ולא יתעוררו רק לדברים רוחנים ולעבודת ה' ומצותיו:

(ו) עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים אֵלֶּךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה:

(ו) עד. ר"ל הדבוק הזה שבין הדוד הקדוש והרעיה, ימשך עד שיפוח היום,

והוא מליצה על עת שלא תהיה הנפש מוכנת אל הדבוק הנבואיי (כנ"ל ב' י"ז) בכל זה לא תסיר השכינה ממנו גם אחר שישובו בנות ציון שהם כחות החומר לאיתנם,

והוא כי מעתה תהיה השכינה קבועה ע"י המקדש והקרבנות, לא ע"י ההשכלה והעיון והנבואה לבדה,

כמו עד עתה, שזה א"א שיתמיד בקביעות,

כי החומר יעכב בעד הנפש מלהשכיל או לחזות במחזות אלהות בתמידות,

לא כן בעבודת המקדש שהמשיכו את השפע האלהית באמצעות דברים גשמיים כמו הקרבנות והמנחות והנסכים וכל עבודת המקדש לכל כליו

(שכמו שהמזון הגשמי הוא סיבה אל שתחול הנשמה האלהית בגוף האדם.

שמבחר המאכל והזך ממנו יתברר ויעלה להיות מזון לנפש החיונית. והצלול והברור יותר לנפש המשכלת.

כן היה המובחר העולה מן האשים והקיטור של הקרבנות על ידי האש האלהי, כסא ומכון להתמדת השכינה שמה).

וז"ש אלך לי אל הר המור, שכבר בארנו (למעלה א' י"ג ג' ו') שהמור הנאמר בכל השיר הזה ירמוז אל הזך והמובחר של הנפש החיונית,

כי המור הוא המוסק שהוא הדם המריח מחיה שבהודו,

והלבונה הנאמר בכל הספר הם החלקים הזכים ומובחרים המריחים בצומח,

ור"ל שיקח ויקבל ברצון את חלקי האשים הרוחנים העולים מן הקרבת בע"ח ודם הנזרק על המזבח.

שהוא הר המור.

וגם יקבל חלקים הזכים של המנחות והנסכים שהוא מבחר הצומח.

גבעת הלבונה, (וקרא גבעה שקטנה מן ההר, כי מעלת הצומח נמוכה ממעלת החי.

ובכ"ז נפש החי סמוך ונשען על נפש הצומחת כמו שההר נשען על הגבעה שתחתיו),

ועי"ז לא יתרחק מן הרעיה שהיא הנפש גם בעת שיפוח היום.

כי ימצאו שוכן תמיד במקדש, ומתאחד עם הנפש גם בעודה קשורה עם נפשות החי וצומח שבגויה. ע"י שישכון בהר המור וגבעת הלבונה, ויקבל ריח ניחוח גם מנפשות הנתלות בחומר:

(ז) כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ:

(ז) כלך. מעתה אחר שגם נפש החי והצומח התאחדו אל הקדש, וישכון ה' כבוד בתוכם לקבל מהם ריח נחוח, מעתה אין מום ביחידה הרעיה בת מרום,

כי עד עתה היה בה מום קבוע מחובר בה, שהוא נפש החי והצומח שהתחברו עמה והיו דבוקים בה שרוע וקלוט,

והיו מבדילים בינה לבין הקדש ופוסלים אותה מלהיות כהן לאל עליון ועובד עבודת העיון והפרישות,

לא כן עתה כלך יפה, כי גם אלה חוברו יחדיו אל הקדש:

(ח) אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים:

(ח) אתי. אומר לה כי מעתה לא יפרד ממנה,

(וקראה בשם כלה כי עתה ארש ה' את הנפש היקרה להיות מיוחדת להתמדת שכינתו עליה),

ומציין לה המקום שבו ועל ידו תמצא אותו תמיד,

והוא הלבנון שהוא הבהמ"ק שהוא מלבין שחרות הנפש, והוא היער החפשי שלשם תצא הנפש ממסגרה, כמ"ש על קורות בתינו ארזים, משם תלך אתו הכלה הכלולה.

ובמדרש הנעלם חיי דף קכ"ח. אתי מלבנון כלה זו היא הנשמה], וכן מלבנון אתי תבואי לעלות אל מעון הרוחני ממדרגה למדרגה,

ומבאר כי בנות ציון וירושלים שהם כחות החומר ויצריו לא יוכלו עתה להשבית את החבור היקר הלז, כי תשורי מראש אמנה,

כי שם למדה אמונת ה' ע"י שראו שם התגלות השכינה והנסים הגלויים שהיו מתמידים בבהמ"ק,

וכן תשורי מראש שניר וחרמון, שהם הררי עד ששם הפליא ה' פלאות ואותות,

וכן התמידו נסים האלה במקדש, עד שהשראת השכינה שם היה בדרך נסיי פלאיי, לא בדרך הרגיל שלא יהיה רק כפי ההכנה והזכות.

(ובזוהר שמות דף ה', אתי מלבנון מאתר בי מקדשא דלעילא, תשורי מראש אמנה מראשיהון דבני מהימנותא, מראש שניר וחרמון דאינון עתידין לקבלא אורייתא דילי) ומשם תשורי ממעונות אריות, כי האריה הוא מגור לכל בעלי חיים ע"י גבורתו, והנמר ממנו יפחדו ע"י עזותו,

ויצייר כי ע"י התעוררות מדת הגבורה והעזות לעבודת ה' בקדש, יגורו כחות החיים ולא ימרדו במלכות הנפש,

(ובזוהר שם ממעונות אריות אלין ת"ח דעסקין באוריתא, דאינון אריות ונמרים באורייתא),

ומבואר אצלנו, כי כל הכוחות המפוזרות בכל החיים למיניהם נקבצו באו בנפש האדם,

ועת תגבר בו מדת הגבורה יקרא בשם ארי וכמ"ש במו"נ בפי' מעשה מרכבה,

ועת תגבר בו מדת העזות יקרא בשם נמר,

ואמרו חכמים הוי עז כנמר וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים,

וזה היה המליצה לאש של מעלה שהיתה רבוצה כארי והיתה אוכלת את הקרבנות, שר"ל הכנעת כחות החיים הגופנים ע"י התלהבות אש העבודה וכח הגבורה שבו עבדו ודבקו במלכם.

(ובר"מ ויקרא דף י"ז ומחיון דכורסיא דדינא, הוה נחית אריה דאשא למיכל קרבנין, אינון דממנן על כל אבר דחב מחבל קטיגור אחד. ומיד דנחת אש של גבוה ואוקיד לון וכו', הוי' דנחית כאריה דאשא לאוקדא לון, אתוקדון אברין דלהון אתוקדון מחבלן דממנן עליהון, ועי' בפ' צו ל"ב):

(ט) לבבתני. אומר עד עתה היה הדבוק בינינו ע"י ההשגה שהיא במוח, ועתה יהיה ע"י התעוררות הנפש בעבודה שהיא ע"י עבודת הלב שהוא שורש לכח המתעורר וכחות החיים וז"ש לבבתני דבקות לב בלב.

ועד עתה היה תנאי ההשגה שתי עינים, שהיא עין המחזה וההשכלה באלהות אשר במרכבה הגדולה שהוא המציאות הכללי, ועין ההשכלה באלהות אשר בנפש שהיא המרכבה הקטנה (כנ"ל א' ט"ו, ד' א')

ועתה משכת את לבבי באחת מעיניך, א"צ השגה עיונית על המציאות והנהגתו, רק הסתכלות הנפש בעצמה, שתרד להשגיח על עולמה הקטן, ליחד כל כחותיו ולהקריבו לקרבן לפני מלך הכבוד,

וכן די באחד ענק מצורניך שהוא פקודת השכל המעשי לבדו, על היראה והעבודה, וא"צ לשכל העיוני:

(י) מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים:

(י) מה יפו. עד עתה שהיה הדבוק ע"י ההשגה הנבואיית היה הידידות מצד השם,

כי ההופעה הנבואיית תרד מלמעלה למטה,

לא כן ההתדבקות שבא ע"י מעשה העבודה במקדש שעקרו בא ע"י מדת האהבה אשר בבתי הנפש,

אשר תכלה ותכסוף באהבה עזה לדודה, הוא בא מלמטה למעלה ע"י התעוררות הנפש ואהבתה,

ועז"א מה יפו דודיך,

והנה עד עתה לא שבח רק את עצמותה כמ"ש הנך יפה רעיתי, ועתה משבח את אהבתה,

כי עד עתה התחבר עמה ע"י ההשגה שהיא עצמית הנפש, ועתה התחבר עמה על ידי שלהבת אהבתה בעבודתה לאלהים, ולכן קראה אחותי, כי ע"י מדת האהבה נעשית אחותו ושוה לו.

ומבאר מה טובו דודיך מיין, אם יכוין על היין ממש יאמר שהתלהבות הנפש באהבת ה' טוב מהתלהבותה בסבת היין, שהיא אש זרה גופני,

לא כן אהבת ה' שהוא ענין רוחני אלהי,

ואם יכוין על היין המליציי שגדרו תמיד על השפע הנבואיית, יאמר שדודיה ר"ל מדת האהבה גדולה ממדרגת השגת הנבואה,

כי היא המתעצם בנפש עצמו עד שדבוקה תמיד באהבתו, וריח שמניך שהוא הריח וההשגה שתשיג ע"י התלהבותה ועבודתה, טובים מכל בשמים שזה ממליץ תמיד על השכלות עיוניות,

כי השמן המורק ע"י אהבת ה' הוא ההשגה ברוח הקודש הדבוקה על הדבקים באהבתו:

(יא) נפת. ספר התקרבות הנפש לאלהים בשלשה דברים, שהם מחשבה דבור מעשה.

ואחר שהקדים מן המחשבה שמלאה אהבת ה' כמ"ש מה יפו דודיך. שזה היה עקר הקרבנות (כמ"ש בזהר ויקרא דף ט' עקרא דקורבנא לקרבא קמיה דקוב"ה רעותיה ורוחיה ונשמתיה),

זכר עתה מן הדבור בתורה ובתפלה נעים זמירות, כי יטפו שפתותיה נופת,

ומבואר אצלנו תמיד כי יש הבדל בין שפה ובין לשון, שהשפה ירמוז אל הדבור החיצוני. והלשון ירמוז אל הדבור הפנימי השכלי, וע"ז הוסיף כי דבש וחלב תחת לשונך.

והנה הדבש יעשוהו הדבורים מראשי הפרחים של הצומח. והחלב תעשהו הטבע ממובחר הדם של החי,

והיא מליצה אל התהפכות נפש הצומחת והחיונית לדברים זכים וטובים שיהיו ראוים להיות מזון טוב לנפש המדברת כדבש וחלב,

ור"ל שטעמי המצות והקרבנות כפי פנימיותם לברר הניצוצות וזוך הנפשות להעלות את הצומח והחי למדרגת מדבר כידוע,

עתה נזכרים המעשים שהם הלבושים החיצונים שתחתיהם יתעטפו הדבור והמחשבה,

ועז"א וריח שלמותיך שהם הלבושים, דומים כריח לבנון העולה מן הקרבנות.

שהיה ענינו לחבר השכינה עם הכנסיה הקדושה. ולחבר ולקשר המדרגות בשרשם:

(יב) גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם:

(יב) גן נעול. עתה יביט על הנפש כי בתולה היא ולא הוטמאה מאלהי נכר שהם כח היצר המתעורר והמתאוה אשר יזנו הנפשות אחריהן ויחללו קדושתן,

אמר שהיא כגן נעול שלא בא זר בתוכו, והגל שבו יקרבו אל המעין נעול, והמעין והמקור בעצמו חתום,

ר"ל שלא קרבו אליה הזרים האלה לא במחשבה ולא במעשה,

כי מקורה חתום בחותם האלהות והקדושה כמו שהיתה בהיותה במעון קדשה:

(יג) שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים:

(יג) שלחיך. עתה יתקרב אל הגן הנעול ומהלל כל הנמצא בו.

שנמצאו בו פירות הטובים למאכל – והם פרדס רמונים, והטובים לריח – כפרים עם נרדים.

ר"ל כמו שראינו בקרבנות שהיה ענינם להתמיד שכינת ה' בתוך עמו, והיה יחוסם אל שכינת הקדש, כיחוס המאכל והריח אל שכינת הנפש בגויה, כמ"ש בכוזרי.

והיו הקרבנות ציור המאכל כמ"ש קרבני לחמי לאשי, שע"י הרוחני הנפרד מנפש החי והצומח בהתחבר עמהם מחשבת וכונת נפש הקדושה היו מכון לשכינת האלהות, והקטורת היה ציור הריח,

והיה המאכל ציור העבודה הגופניית והריח ציור ההשגה האלהית.

(ובזוהר ויקרא דף י"ב אבל קטורת קשיר קשורא דמהימנותא ושם ע"ב ואלין אינון עשרה שמהן דקוב"ה אקרי בהו. מתקשרין דא בדא ביחודא שלים, ואלין אינון כתרין קדישין דמלכא, דאיהו אשתמודע בהון. וכד אינון מתקשרין כולהו כחדא ע"י ריחא דקטורת, כדין איקרי קטורת, קשורא, דמתקשרין כחדא),

כן צייר בגן הזה שנמצאו בו דברים למאכל. שהם פרדס רמונים. שהרמון רומז לתרי"ג מצות כמספר גרעיני הרמון, והם הלחם סעודתא דמלכא קדישא,

עם כל פרי מגדים שכולל יתר האזהרות והסייגים וכדומה,

ונגד הריח נמצא בו דברים לריח, שהם כפרים עם נרדים וכו', והם י' מינים כדוגמת עשרה מינים הרוחנים שהיו בקטורת סמים

חוץ מן החלבנה שאין לו מקום במליצת השיר הזה אשר הרעיה כולה יפה ומום אין בה, (ועיין בזוהר תרומה קל"ב ויקהל ר"י חשבון אחר כפי דרך הסוד):

(יד) נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים:

(טו) מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן:

(טו) מעין. אחר שחשב מעלת הגן שהוא התורה והמצוה אשר נתן בעל הגן לנוטרים.

יחשב מעלת המעין עצמו המשקה את הגן. שהוא עצמות הנפש וקדושתה שהיא מעין גנים.

היא המעין המשקה את הגן שמימיו נובעים מעצמם.

וגם היא באר ששואבים ממנו מים חיים, ומי המעין נוזלים מן לבנון.

ר"ל כי היא עצם רוחני משכיל בפועל נובעת חכמה ודעת ורוח ה'. וגם ממנו ישאבו מים חיים הנצחיים ע"י העיון והעבודה והטהרה.

שאז ישאבו הגופות מי ההשכלה וחיי–עד מן המקור הקדוש אשר לא יכזבו מימיו. (עיין בזוהר בלק ר"א ע"ב)

והמים נוזלים מן לבנון העליון. כי מימיו מן המקדש הם יוצאים ששם מעון הרוחות והנפשות:

(טז) עורי. עתה תצוה הנפש אל הרוחות שיתעוררו.

וזה משל אל הרוח המתעורר המעלה ציוריו אל הלב והוא משל הרוח צפון.

ואל רוח הקדושה והאהבה וכל מדות היקרות הנפשיות שמצד היצ"ט שזה משל הרוח דרום הפונה לימין,

ואמר בצפון עורי כי רוח זה אין דרכו להפיח הגן לעבודת ה'

ובתימן בואי כי דרכו בכך וא"צ התעוררות והם יפיחו את הגן עד שיזלו בשמיו.

ר"ל שיעוררו את כחות הנפשיות הצפונים בכח הלב אל מדת האהבה והתשוקה לה' עד שיזלו בשמיו ורוחניותו למען יבא הדוד העליון אל הגן ויאכל פרי מגדיו.

שהוא קבלת הניחוח מטוב המחשבה והמעשה של הנפש שהוא לחם ה' ונחלתו

(ובזהר בא דף ל"ו, ויאכל פרי מגדיו אלו קרבנין דאתקרבון קמיה מנשמתהון דצדיקיא):

פרק ה א) בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כָלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים:

(א) והדוד העליון משיב: הנה באתי לגני. שע"י התעוררות הנפש הנזכר הגיע עת דודים ונתיחדו הידידים, (ובמדרש באתי לגני לגנוני עקר שכינה מתחלה לא בתחנונים היתה)

אריתי מורי, מצייר כי קבל ניחוח מן הגן הזה, שהיא עבודת הנפש ופעולותיה בכל מחלקותיה.

א) מן כחות הרוחנים הנבררים מנפש החיונית, שעז"א אריתי מורי עם בשמי,

שכבר בארנו (א' י"ג, ג' ו'. ד' ו') שמור הנזכר בספר הזה רומז להזך והרוחניות של הנפש החיונית,

כי המור הוא המוסק שהוא דם הצרור המריח ריח טוב הנמצא בחיה שבהודו,

יאמר כי לקט המור עם כל בשמיו ורוחניותו.

ב) מן כחות הרוחנים הנבררים מנפש הצומחת שזה משל היער הצומח עצים

יאמר שאכל היער עם דבשו ר"ל שקבל פעולת הנפש הזאת ועבודתו בקדש,

למשל המצות התלויות באכילה ושתיה כמו אכילת הקרבנות אכילה בשבתות ויו"ט וכדומה,

היא דבש היער הצומח מנפש הצומחת. המצות התלויות במדות ובכחות החי הוא מור של הדם החי.

ג) פעולת הנפש השכליית שזה הנמשל ביין וחלב כמ"ש ולכן שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב (ישעיה נ"ה) כמ"ש בפי' שמה,

ועז"א שתיתי ייני עם חלבי, ועי"ז משפיע שפע ברכה ונדבה על כל המציאות, שכולם מתברכים באמצעות המע"ט העולים מטיב הנפשות ועבודתן,

ועז"א אכלו רעים, והם העולמות הרוחנים, שתו ושכרו דודים, יתר העולמות, (עיין בזהר ויקרא דף ד' ודף ז'),