שיר-השירים

שיר השירים משל

שיר ה'

נמשך עד אחות לנו קטנה [ח' ח'] מספר, כי באחרית הימים בא הדוד אל הרעיה לעין כל, ובנות ירושלים והמלך עצמו נתווכחו עמה בל תפרד מהם.

והיא לבשה עוז ברוב אהבתה ותצא אל דודה אל המדבר ולא שבה עוד,

עד ששררו המשוררים מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. כי האהבה נצחה את כולם:

 

פרק ו (א)  (א) אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ:

אחר שהכירו בנות ירושלם מעלת הדוד ויקר האהבה הזאת מסכימים ללכת עמה לבקשו.

שואלים, אנה הלך דודך אם יודעת מקומו, או עכ"פ אם אינך יודעת המקום שהוא שם, אנה פנה, לאיזה צד. ונבקשנו בצד ההוא:

 

(ב) דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים:

בעודם מדברים זאת [והם היו בגן המלך] ירד הדוד מהררי בתר ובא לגנו,

אבל אין עקר ביאתו אל הגן רק לערוגת הבושם, ר"ל אל רעייתו שהיא הבושם שלו, והיא הערוגה הנותנת לפניו ריח בגן הזה.

כי בא לרעות בגנים שם ירעה צאנו, והוא לא ילקט לעצמו רק שושני הערוגה, רק אהבת כלתו וצבי חמדתו:

 

(ג) אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים:

 והיא אומרת אני לדודי ודודי הרועה לי במה שהביא לי שושנים למנחה:

 

(ד) יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת:

[מאמר הדוד] את רעייתי יפה כתרצה ר"ל ע"י שנתרצית אלי שנית ושב רצוני עליך

ואת נאוה כירושלים כולו, ר"ל ככל בנותיה, ואת איומה כנדגלות, כמחנות רבות.

שכן ייראו עתה מקּרוב אליך:

 

(ה)הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד:(ו) שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם:(ז) כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ:

(ה – ז) מעתה הסבי את עיניך העומדות מנגדי מרחוק,

כי עד עתה היית מבטת אל חדרי שלמה ושלחת עיניך אלי מן הצד,

עתה הסבי אותן אלי כי הם רהבי וגאותי, לכן ידבקו בי בתמידות,

"שערך כעדר העזים וגו'" חושב יופיה כנ"ל:

 

(ח) שִׁשִּׁים הֵמָּה מְּלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר:

[רואֶה כי בנות ירושלים באות שמה ועומדות סביבה] אומר אליהן, הלא יש לו לשלמה נשים רבות ששים מלכות ושמונים פלגשים ורב עלמות. ולמה לו עוד לעשוק את רעיתי שהיא יחידה אצלי, כי.

 

(ט) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ:

אחת היא אלי יונתי תמתי, אין לי ידידה זולתה.

שב לאמר. אבל היא ג"כ אחת לאמה. שלא ילדה עוד האם בת כמוה, והיא ברה ונבחרת ליולדתה.

כאילו יולדתה בררה לעצמה היופי והחן הנמצא בתבל וילדה הבת הזאת.

עד כי הבנות כולנה ראוה ויאשרוה. וגם מלכות ופלגשים של שלמה הגם שהן צרות לה ראוה ויהללוה:

 

(י) מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת:

 (י) מי [עתה מתקרבות אליה בנות ירושלים] ושואלות, מי זאת הנשקפה כמו שחר?

שהשחר הוא המחבר יום ולילה, שאז רואים שקיעת הלבנה ויפיה, וזריחת השמש בהדרה,

והיא דומה כשני המאורות הנראים בעת אילת השחר, שהיא יפה כלבנה וברה כחמה,

וגם היא איומה כנדגלות, כהמון ככבים וצבא השמים המתנוצצים בעת השחר:

 

(יא) אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים:

[משיבה הרעיה], אמרה להם אמתלאות למה יצתה מחדרה ונשקפה לחוץ,

כי ירדה לגנת אגוז, ושם הלכה לטייל לראות באבי הנחל, ומשם הלכה לראות הפרחה הגפן וכו':

 

(יב) לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב:

אמנם חוזרת מדבריה, אומרת לא ידעתי אני בעצמי איני יודעת למה יצאתי.

רק נפשי, ר"ל דודי הרועה שהוא נפשי וחיי רוחי, הוא שם אותי מרכבות עמי נדיב,

הוא המניע אותי כמרכבה רצה וחשה אל עמי נדיב, אל בני עמי הנדיבים,

שלא אהיה עוד כלואה בחדרי שלמה, רק אצא וארכב אל בני עמי:

 

(פרק ז א) שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם:

אחרי שגלתה הדבר לפני בנות ירושלים כי היא מוכנת לרכוב ולשוב אל עמה ואל דודה,

התחילו לחנן ולבקש לה בל תעזוב אותם

אומרים לה – שובי שובי אל חדרי שלמה, שובי ונחזה בך ננהוג בך כבוד כמלכה.

[משיבה הרעיה] מה תחזו בשולמית. איך אפשר שתנהגו בי כבוד אחר שאני דומה ביניכן כמחולת המחנים. שתמיד אני מוקף משני מחנות שעומדים סביבי לשמור אותי. ואני כשבויה ביניכן:

 

(ב) מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן:

משיבות בנות ירושלים – את בת נדיב הנה פעמיך יפו מאד. אבל רק בנעלים. לא אם תלכי יחף.

ר"ל אם תצאי אל דודך הרועה שאז לא יהיה לך מנעלים –  יתגנה יפיך,

חמוקי ירכיך דומים כמו חלאים (כחלי כתם רש"י משלי פרק כה פסוק יב – נזם זהב וחלי כתם – עדי קבוצת זהב כמו ותעד נזמה וחליתה (הושע ב) כמו חלאים (שיר השירים ז). כתם – לשון תכשיט זהב וכן כתם פז (שיר השירים ה):) אבל רק אם מעשה ידי אמן.

ר"ל אם מצומדים עליהם חלאים שעשה האומן במלאכה אז יפו גם הם.

לא אם תהיי אצל דודך הרועה בלא תכשיטין:

 

(ג) שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים:

שררך דומה כאגן הסהר המכיל המשקים בתוכו. ורגיל לשתות יין לרויה ראי נא שאל יחסר המזג,

כי בבית הרועה העני לא ימזגו לך יין לרויה.

בטנך. שיעור הכתוב בטנך (אל יחסר) ערמת חטים את סוגה בשושנים.

כי בבית המלך יש לך ערמות חטים למלא בטן. מה שלא יהיה לך בבית הרועה העני:

 

(ד) שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי צְבִיָּה:

שני שדיך, הם דומים כשני עפרים במקום הצבי והיופי ר"ל בחדרי משכיות המלך ששם כל חמדה.

לא בבית הרועה:

 

(ה) צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק:

וכן צוארך הדומה כמגדל השן. ועיניך הדומים כברכות בחשבון. [שכן יזלו לחות ורעננות].

הלא ראוי שימצאו על שער בת רבים. בעיר כלילת יופי, לא במדבר חורבה.

וכן אפך הדומה כמגדל הלבנון. הלא הוא צופה פני דמשק. לעיר מושב לא למדבר חורבה.

למה ישכנו הכלולים ביופי בודד חררים במדבר:

 

(ו) רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים:

וראשך עליך הדומה ככרמל ביופיו והדרו, ודלת ראשך [קליעת השיער שבגובה. רש"י] כצבע ארגמן

הלא מלך אסור ברהטים – [רש"י רהטים – קור"נץ בלעז כן קורין לתלתלי האזורות שקושרין בהן החגורות]

הלא המלך שלמה אסור ברהטיהם בכבלי האהבה ולא יוכל להתנענע בלעדה כאסור בזיקים:

 

(ז) מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים:

מה יפית, (שם אהבה בא ע"ד ההפשטה, את האהבה) אומרים את מדת האהבה. מה יפית ונעמת מאד.

אבל רק בתענוגים. אם האהבה מקושרת בתענוגים אז היא יפה.

ר"ל אם תאהבי את המלך שאז יהי לך כל תענוג ועדן, אז טובה האהבה לא האהבה להרועה העני. אשר לא יהיה אהבה בתענוגים:

 

(ח) זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת:

(ח) זאת, עתה בא המלך שלמה עצמו ומדבר על לבה בל תפרד מאתו.

אומר לה הנה זאת קומתך שאת נצבת עתה בקומה זקופה בגאוה ועוז, עד שדמתה לתמר הגבוה מאד.

עד שלא יוכל איש לעלות אליו. ושדיך תלוים מן הגובה הזאת כאשכולות:

 

(ט) אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים:

בכל זאת אמרתי אעלה בתמר אתאמץ בכל כחי לעלות אל גבהך.

והגם שהתמר חלק ויפול בקל העולה עליו, אוחזה בסנסניו [ענפיו. רש"י] בל אפול בעלותי

ר"ל אעשה כל האפשרות להשיג אהבתך,

ואבקש ממך שיהיו נא שדיך כאשכלות הגפן אשר באחוז האדם בהם דם ענב ישתה חמר.

וריח אפך יהיה כתפוחים נותני ריח טוב:

 

(י) וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים:

 (י) וחכך, יהי' דומה לי כיין הטוב המשמח את הלב, עד כאן דברי המלך שלמה

[משיבה הרעיה] הולך לדודי, היין הזה של חכי לא לך יהיה, רק הוא הולך לדודי הרועה,

אל תעל אל קומתי, כי לדודי אלך ולו אהיה, למישרים, אני הולכת עתה לדודי שהוא המישרים.

ר"ל הוא ציור המישור עצמו, כי הוא מלא מישרים וצדק,

דובב שפתי ישנים – שגם בעת ששפתי ישנים בשינה ידובבו מרוב תשוקתי והרגלי בזכרון דודי,

ויאמרו לאמר אני לדודי ועלי תשוקתו, שזה ידובבו שפתי גם בעת שנתם:

(יא) אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ:   (יב) לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים:

(יב) לכה, [הרעיה השיבה פניה אל דודה ואומרת] לכה דודי נצא מפה אל השדה,

בלילה הזו נלינה בכפרים שסביב ירושלים:

 

(יג) נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ:

(יג) באור הבקר נשכימה לכרמים, ונראה אם פרחה הגפן ר"ל זה ספק אם פרחה הגפן והנצו הרמונים

אבל שם אתן את דודי לך.

אבל דודי ואהבתי הם פרחו והנצו בודאי. ושם אתנם לך לא לאיש אחר:

 

(יד) הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ:

הרעיה אומרת הנה הדודאים שלוקטים אותן בעבור טוב ריחם,

אבל הם נתנו ריח ר"ל שריחם אינו מיוחד לבעליהם לבד. כי הם הפקר בשדה וכבר נתנו ריח לכל עובר.

וגם כל מגדים הם על פתחינו. ר"ל גם המגדים העומדים למאכל ועונג הם על הפתח, הפקר לכל.

חדשים ר"ל המגדים הם חדשים ובכ"ז דומים כישנים, אחר ששבענו מהם די והותר כל אלה אינם חשובים,

רק דודי ואהבתי צפנתי לך זה אינו הפקר ואינו כדבר ישן.

כי צפנתי את אהבתי רק לך וצפנתים מעין כל. כי לך המה:

 

פרק ח  (א) מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי:

הרעיה מתעצבת עתה על שהוצרכה לעזוב בית אמה ומשפחתה ולשוטט עם דודה בשדות ומדבריות

ואומרת  – מי יתן יחזקו אותך כאלו אתה אח לי אשר ינק משדי אמי עד שגם אם אשקך בחוץ לא יבוזו לי:

 

(ב) אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי:

(ב) וגם אוכל להנהיג אותך ולהביאך אל בית אמי. ושם תלמדני, ושם אשקך מיין הרקח בפרהסיא:

 

(ג) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי:

(ג) ושיהיה שמאלו תחת ראשי בפרהסיא:

 

(ד) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ:

מסיימת דבריה  – אתן בנות ירושלים אשר השבעתי את אהבתינו כמה פעמים,

ואני השבעתי אתכם תמיד בצבאות או באילות.

אמנם עתה איני מתיראת מכם, כי מה תעירו ומה תעוררו, לא תוכלו עתה להשבית את האהבה בשום אופן:

 

(ה) מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ:

(ה) מי [דברי המשורר] שואל מי זאת אשר התרחקה מעיר מושב אל המדבר והיא מתרפקת אל דודה, [תשובת הדוד] תחת התפוח עוררתיך בפעם הראשון שמצאתי אותך מצאתי אותך ישנה תחת התפוח ושם עוררתיך

וגם שם תחת התפוח, חבלתך אמך, שם הולידה אותך, וגם שם חבלה ילדתך. גם אמך נולדה תחת התפוח. ר"ל היא למודה להיות במדבר לא בעיר, כי שם נמצאה ושם נולדה היא ואבותיה:

 

(ו) שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה:

הרעיה מבקשת מדודה שישים אותה כחותם הקבוע על לבו וזרועו. להגן בעדה מחמת המלך,

כי אמנם עזה כמות אהבה שמסרה נפשה בעבור אהבתו.

אבל גם קשה כשאול קנאת המלך, על שעזבה אותו.

רק רשפיה של אהבה גדולים מן אש השאול כי הם רשפי אש שלהבת יה:

 

(ז) מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ:

[דברי המשורר] רואים אנו גדול כח האהבה ורשפיה רשפי אש. אשר במים רבים ונהרות לא יוכלו לכבותה, ר"ל שכל תחבולות שלמה שעשה להטות לב הרעיה מן דודה לא הועילו מאומה,

כי אש האהבה לא תכובה במים רבים, וגם נהרות שדרכם לשטוף כל הנמצא בדרכם לא ישטפוה

ר"ל שלא יכול לה שלמה לא בטוב ולא ביד חזקה.

לכן אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו כי לא יקנוה בהון עתק רק באהבת הלב הדבר תלוי:

הרעיה דבקה בדודה:

ובזה נשלם השיר החמישי:

 

 

שיר השירים מליצה

שיר ה'

(א) השיר החמישי: נמשך עד אחות לנו קטנה (ח' ח') מספר כי באחרית הימים עת הגיע לשלמה מועד כל חי להאסף אל עמיו, אז בא הדוד העליון אל הרעיה נפש שלמה לאספה אליו אל צרור החיים לעין כל.

ויספר את הוכוח שהתוכחו אז כחות הגויה והגוף עצמו עם הנפש בל תפרד מהם,

אבל היא מתלבשת אז בעוז ה' לשוב אל האלהים אשר נתנה.

כי עזה כמות אהבה, ובו יספר ענין הנפש בעת הגויעה ואחריו, עד תשוב אל מקורה בבית אביה:

 

פרק ו (א) אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ:

מספר כי עת הגיע לשלמה תור הגויעה, ואז הכירו גם בנות הגויה את מעלת הדוד העליון ויקר תשוקת הנפש האלהית אל הדיבוק בו, והם מסכימים כולם לבקש את ה' ולהשתוקק אליו,

ואז כי הגיע עת דודים שתאסף נפש שלמה אל עמה ואל אלהים, מתאספים כל בנות העיר, ר"ל כל כחות הגויה, אל הרעיה בת שמים, מבקשים להאסף עמה אל מקומה ואל דודה,

ושואלים אותה אנה הלך דודך, ר"ל כי לפעמים תשיג הנפש את דודה בנבואה ורוה"ק,

שאז לא תבקש רק את מקום ההשגה לבוא אל המקום שהמלך במסבו, ועל צד זה אמרו אנה הלך דודך.

ולפעמים תשיג הנפש את האלהים ע"י העיון והמחקר, שבזה מוכרחת לתור גם את דרך ההשגה,

כי החקירה תתע לפעמים בעיונה ולא תמצא הדרך הישר לבא ולראות פני אלהים.

ועז"א אנה פנה דודך לאיזה צד, ונבקשהו ע"י העיון והדרישה:

 

(ב) דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים:

בתוך כך הרגישה נפש שלמה כי הדוד העליון יורד ממעון קדשו לאספה אליו,

והיא אומרת, הנה עתה דודי ירד לגנו, ולא לכל הגן, שהוא כל כחות הגויה ומספר נפשותיה,

רק לערוגת הבשם, שהיא הנפש האלהית הרוחנית, שהיא הערוגה שזורעים בתוכה חמשה זרעונים

כמ"ש חמשה ברכי נפשי אמר דוד כנגד הקב"ה וכנגד נשמה והוא הבושם העליון העולה לריח ניחוח.

לרעות בגנים, ר"ל את הגנים שהם נטעי הגוף וצמחיו ירעה,

פי' שע"י המות יזדככו מעט מעט לשוב אל היסודות ומשם אל גלגולים אחרים, עד יבנה מהם בית חדש,

אבל את השושנים שהם הנפשות הקדושות ילקט לעצמו וישימם באוצרותיו.

ומה יפה דרשו חז"ל פסוק זה על מיתת הצדיקים:

 

 

(ג) אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים:

עתה מתחברת עם דודה העליון (שזה מיתת נשיקה) ואמרה אני לדודי,

כי היא אשר מתחלת עתה בדבוק בזה ברוב תשוקתה אל האלהים,

והרועה העליון מביא לה שושנים צמחי צדקתה ומעשיה הטובים לריח ניחוח:

 

(ד) יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלָם אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת:

(הדוד העליון אומר אל נפש שלמה). את יפה ע"י שנרצו מעשיך ונתכפרו עונותיך.

ואת נאוה כירושלים, ר"ל ככל הגויה והמון כחותיה, שהיא ירושלים המליציית ובנותיה,

כי את שקולה כנגד כולם והעקרית בעיני.

ואת איומה כנדגלות רבים והמון מחנות, כי מן התורה ומע"ט שעסקת ופעלת,

עמדו צבא קדושים ומלאכי שלום העומדים סביבך לשמרך בכל דרכיך וזר לא יקרב אליך:

 

(ה) הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מִן הַגִּלְעָד:

(ו) שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם:

(ז) כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ:

 (ה – ז) מעתה הסבי את עיניך, שעד עתה עמדו מנגדי מרחוק,

כי היית בחדרי שלמה שהוא הגויה, לוטשת עיני השכלתך מרחוק ממכלא הגשם והחומר, (וכבר בארנו ענין העינים האלה למעלה, א' ט"ו)

עתה הסבי אותן אלי, כי תהיי אצלי תחת כסא כבודי, כי עיניך אלה הרהיבני וגדולני בעולם,

שע"י נתפרסם גדולתי ומלכותי.

ועתה שב לחשב המעלות והתקונים שהביאה הנפש איתה,

שהם השערות והשנים, ורקתה שהם המושגים והעיונים הרוחנים ועצמות הנפש עצמה כמו שפרשנו זה בפרטות למעלה (סימן ד').

ודלג את הצואר והשדים, שזה מתאר הנהגתה את הכח המתעורר ויצר הגויה, כי אפסו עתה.

באשר תפרד מן הגויה וכחותיה ותעזוב את החומר:

 

 (ח) שִׁשִּׁים הֵמָּה מְּלָכוֹת וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר:

ישים פניו אל בנות ירושלים, שהם כחות הגויה המתאספים עתה סביב הנפש,

אמר הלא יש לו לשלמה, שהיא הכח המושל בגויה, נשים וכחות רבות, ששים מלכות.

ר"ל כחות ראשיות המושלות בגויה,

ותחתיהן שמונים כחות פחותות מהן במדרגה כמדרגת הפלגשים,

ותחתיהן עלמות אין מספר, ר"ל יתר תכונות ומדות וכחות אשר אין מספר להן:

 

 (ט) אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ:

 (ט) אבל אחת היא יונתי תמתי הנפש הקדושה היא יחידה ביניהם,

אין לה ריע ואחות בין כחות הבשר כולם, כי נבדלת היא מכל תולדות העולם השפל הלזו,

אחת היא לאמה (כבר בארנו א' ו') שהגוף יקרא במליצה 'אם הנפש'

שהגויה לא הוציאה רעיה כזאת [כנשמה] בכל הבנות והכחות אשר הוציאה

וגם היא ברה ליולדתה. היא הבר והסולת של הטבע בכללה

שאחר שעלה הטבע מדומם לצומח ומצומח לחי ומחי למדבר אז יצאה [הנשמה] בת שמים הלזו המובחרת מכולם, עטרת הנפשות [של כל בעה"ח] וצפירת הבריאה,

עד שהבנות כלנה יאשרו אותה, כי יכירו כל בנות הבריאה שהיא המאושרת מכולם והיא האושר האמיתי, היא לבדה חלק ה' בעולמו,

וגם מלכות ופלגשים שהם כחות הגויה כלנה, יהללו אותה כי היא לבדה בלתי בת תמותה היודעת והמשכלת ואין דומה לה בכל כחות הנתלות בגויה:

 

(י) מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת:

כחות הגויה מרגישים עתה פרידת נפש שלמה מגויתה, ושואלים מי זאת הנשקפה מן החלונות, מבין חרכי העפר והגויה, שמושטת את ראשה מן החלון אל החוץ להפרד מן הגויה,

והיא דומה כמו שחר, שהשחר הוא הגבול שבין היום ובין הלילה סוף הלילה והתחלת היום.

כן עומדת עתה בגבול שבין החיים הזמניים החשכי' צלמות ולא סדרים כלילה. ובין החיים הנצחיים ששם מצהרים יקום חלד וכאור בקר יזרח שמש, כמ"ש וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום.

והיא עתה יפה כלבנה ברה כחמה ר"ל כי כל עוד תחיה הנפש בעה"ז סגורה בחומר. היא דומה כלבנה שאין לה אור מצד עצמה. רק מקבלת אור ע"י השמש הזורח עליה וקרנים מידו לה.

כי אור הנפש בחיי העה"ז אינו עצמי לה. רק מקבלתו מן השמש הגדול שהוא אור ה' הזורח עליה ובוקע ומפלש דרך בתי הנפש והלחשים.

(וכמו שהלבנה ע"י שהיא חומר מקשיי עכור ומעכבת בעד נצוצי השמש. עי"כ תהיה כמראה לטושה לקבל עליה נצוצות השמש המכים על כדורה.

כן בהיות הנפש קשורה בחומר ע"י שהחומר עכור, וקשה שיתפלש אור ה' הרוחני דרך בו, תקבלהו הנפש על לוחותיה המלוטשים בקדושה ובטהרה ונוגה כאור תהיה).

ועתה בצאתה מן הגויה לשוב אל מקורה לאלהי הרוחות. תדמה כחמה שאורה עצמי לה.

וכן תשוב להיות עצם משכיל מאיר באור הרוחני מצד עצמו בהיותה אלהית.

אולם ברגע זו שהיא עת הפרידה מן הגויה, היא כמו שחר,

שבשחר ימצאו שני המאורות הגדולים – שהיא יפה כלבנה וגם ברה כחמה,

כי עדין היא בגויה אבל כבר נשקפה בראשה מן החלון חוץ לגויה,

והיא איומה כנגדלות, כי ילוו אותה המון כוכבים ואורות רבות מתנוצצים שהם נר מצוה ותורה אור

ואורות מלאכיות, מן המע"ט אשר עשתה.

(ובזוהר משפטים דף צ"ז זכתה נשמתא כמה משריין קדישין קא מתעתדין לה לאתחברא בהדה ולמיעל לה בג"ע):

 

(יא) אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים:

 (יא) אל (משיבה הנפש) אל גנת אגוז ירדתי.

ידוע שהחומר מצד היותו נקשר בעץ הדעת טוב ורע נמשל בדברי חכמי האמת לאגוז,

שד' קליפות סובבים את המוח שבו, והאריכו בזה ביחוס קליפות האגוז אל שמרי החומר וחסרונותיו.

(עיין בזוהר בראשית דף ט"ז ודף י"ט ע"ב תרומה דף ק"מ ע"ב ר"מ פנחס דף רפ"ז ע"ב)

עד שגם העולם הגדול עם ארבע 'קליפותיו' ידמה לאגוז. כמו שצפה יחזקאל במעשה מרכבה

רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת ומתוכה כעין החשמל.

ואליהו בהר חורברוח רעש אש וקול דממה דקה כמו שדברנו ע"ז במק"א.

תאמר כי ירדה אל גנת אגוז שהוא גויתה לספור כחותיו ופעולותיו. לראות מה תוכל להציל ממנו בעת הפרידה.

ומשם ירדה לראות באבי הנחל את הצמחי' שהצמיחה הגויה בחייה,

משם לראות הפרחה הגפן הנצו הרמונים. כבר בארנו בספר זה (ב' י"ג ד' י"ג) שהגפן ירמוז על העיון והמושכלות, כי הוא אבי היין שרומז המושכלות וההשגה.

והרמונים ירמזו אל התרי"ג מצות, יצאה לראות על האגוז הזה שהוא הגוף מה העלה במושכלותיו

ומה הוליד בעבודתו אשר תקח עמה ליום מועד להתלבש בהם עת תלבש מחלצות:

 

(יב) לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב:

באמצע חשבונותיה שמחשבת על פעולות גויתה ומעשהו בזה העולם. ופוקדת על כל מעשיו שעשה בעודו חי. הגיע לה זמן הגויעה שתאסוף רגליה על המטה. ותצא ללכת בדרך עולם, מפסקת מלחשוב בעניני החיים האלה.

אומרת לא ידעתי עוד דבר. כי נפשי ר"ל ה' שהוא נפשי ורוחי. היא שמתני מרכבות עמי נדיב,

ר"ל שם אותי כמרכבה וצוני לרכוב ברכב אש וסוסי אש לעלות בסערה השמים אל עמי נדיב.

(מלשון אני נאסף אל עמי). שארכב חיש קל אל הצדיקים אשר בעולם הנשמות:

 

פרק ז (א) שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ מַה תֶּחֱזוּ בַּשּׁוּלַמִּית כִּמְחֹלַת הַמַּחֲנָיִם:

(א) אחרי ששמעו בנות הגויה כי הרעיה השמיימית מוכנת ללכת אל בית מועד ולעזוב את הגויה,

הם אומרים לה שובי שובי השולמית, אל תפרדי מאתנו את אשת שלמה, שהיית מנהגת את הגויה שהוא המלך שלמה,

שובי שובי אל הגוף וחיים הזמנים ונחזה בך. נחנו כלנו נהיה נכנעים תחתיך למלאות רצונך. ואת תהי המולכת עלינו מעתה.

(משיבה הנפש) מה תחזו בשולמית. ר"ל איך אפשר שאני אמלוך עליכם ואתן תסורו למשמעתי,

אחרי שאני דומה ביניכן כמחולת המחנים, כמוקפת משני מחנות.

א) מחנה אלהים וצבא קדושים, מחנה היצ"ט המבקשים שאנזר מן כל חמדת העולם ואתקדש לתורה ועבודה ופרישות.

ב) מחנה השטן וגדודי היצה"ר ובנות הגויה. שמבקשים שאמלא תאות הגוף וחמדותיו בכל דבר פשע.

ואיך אשכון שקט ושלו ביניכם בין שני מחנות. אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי:

 

 (ב) מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן:

(ב) משיבים בנות הגויה, את בת נדיב ר"ל בת אלהים, פעמיך יפו, אבל רק בנעלים.

ר"ל כי הנפש היא המחיה את הגוף לשלש מחלקותיו, אשר חלקוה החכמים.

הנפש השכליית. והחיונית. והטבעיית. [קרי נפש רוח ונשמה].

ובעת תאסף הנפש אל עמה אז כל כחות הנפשיות התלויות בחומר,

ספו תמו נכרתו ולא נשאר רק הרוח אשר תשוב אל האלהים אשר נתנה,

עפ"ז ידברו על לבה ויזכירו אותה כי עת תפרד מהם, יבטלו ויעדרו כל פעולותיה לכל מחלקותיה.

וסדרו את פעולותיה מלמטה למעלה.

א) הנה התנועה שהיא תיוחס אל הרגלים היא דבר יפה מאד. ועז"א מה יפו פעמיך, אבל זה רק בנעלים,

ר"ל כ"ז שתלבש את הגוף שהוא הנעל (כנ"ל ה' ג').

אבל עת יקרא לה בית חלוץ הנעל, ר"ל עת תפשט את החומר מעליה,

(על דרך "של נעלך מעל רגליך" שפי' הסרת החומר מעליו)

אז הלא תפסק התנועה וישאר כאבן דומם, ממקומו לא ימוש.

ב) הנה בנפש הצומחת נמצא כח הזן והמוליד, והנה כח המוליד שמצויר בירך, (כמו כל יוצאי ירך יעקב) גם הוא יבטל בעת המות.

ועז"א הן חמוקי ירכיך דומים כמו חלאים, כי תוליד בנים להשארת המין,

אבל זה רק אם הוא מעשה ידי אמן. אם הגוף קיים שהוא האומן העוסק במלאכה.

לא כן בהפרד הנפש שאז יחדל האמן ממעשהו:

 

(ג) שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים:

(ג) והנה כח הזן יחלק לאכילה ולשתיה שע"י ניזון הגוף.

אומרים אליה, הנה שררך דומה כאגן הסהר שהוא תמיד מלא משקים, ומשלח מעינותיו בנחלים אל כל אברי הגוף,

ראי נא לבל יחסר המזג – כי עם המות תשבר הכד על המבוע, ותפסק המזיגה הזאת,

ויהיה הכלי היפה – שהוא האגן המוכן לקבל המשקים – לבטלה.

וכן בטנך אשר היא סוגה בשושנים, בכמה פרחים יפים המוכנים לקבל המזון ולטחנו ולהפיץ זיכוך הדם אל הכלים המבשלים והמחלקים לכל תעלות הגוף,

ראו נא [בל יחסר] ערמת חטים, כי אחר המות לא יתנו עוד החטים אל הרחים לטחון.

ובטלו הטוחנות בשפל קול הטחנה:

 

(ד) שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי צְבִיָּה:

(ד) אחר שחשב החלק התחתון שהם כלי הנפש הצומחות,

מזכירים החסרון שיגיע באסיפתה אל עמה, בכלי הנפש החיונית שמשכנם מן החזה ולמעלה עד הראש.

הנה שני שדיך שהם הכח הכעסני והכח התאווני ששניהם תאמי צביה, ר"ל שהם תולדות הכח המתעורר (כנ"ל ד' ה').

הם דומים כשני עפרים, אבל רק אם הם תאמי צביה בעולם החמרי,

שאז יתעורר הכח המתעורר אל היופי והתאוה,             והכח הכעסני אל הקנאה והנקמה וכדומה,

לא כן אם תסתלק מן העולם הזה ינאץ השקד ותפר האביונה:

 

(ה) צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק:

(ה) וכן צוארך שהוא ציור אל ממשלת השכל והנפש על הגויה

והכח המתעורר שלו והוא דומה כמגדל השן, שמשם ילחמו את אויבים בשער,

וכן משם ימשול על כחות הגוף לדכאם תחת רגליו (כנ"ל ד' ד')

וכן עיניך שהם עיני השכל הרואה ומחשב ויועץ ומעיין על כל עניני הגויה,

הם דומות כברכות ששם יקוו המים, וכן יתקבצו שם כל ההרגשות שאספו החושים בכח השומר והם ברכות בחשבון. לחשוב מחשבות ולספור כל דרכי הגויה ופעולותיה תועלותיה ומפסידיה.

הלא ראוי שהם יעמדו על שער בת רבים, שהיא בשער ירושלים היא הגויה ששם נקבצו רבים, צבא כחות הגויה והמוניה.

 שהם יקבלו הצווי והנהגת הנפש וחשבונותיה, לא כן אחר המות איה שוקל איה סופר ואין מעשה ודעת וחשבון בשאול.

וכן אפך הדומה כמגדל הלבנון, שהוא השכל העיוני שהוא פני הנפש וצורתה, (שצורת הנפש היא ההשכלה).

והוא דומה כמגדל הלבנון שמשם רואים וצופים כל הנטיעות אשר בלבנון.

וכן משם ישכיל ויתבונן על כל המעשים אשר כונן ה' בעולמו,

ועל נטיעותיו אשר נטע בגן הלבנון שהוא בכלל המציאות במעל ובשפל.

והלא אפך זה צופה פני דמשק – שהיא עיר אחרת חוץ מירושלים ומגבול א"י ממזרח שמש,

והיא מליצה על ששכל העיוני צופה בחקירותיו על העיר הגדולה והמדינה המיוחדת שהוא עולם הכללי הגשמי, וכל הנמצא ממזרח שמש עד מבואו.

(לא כשכל המעשי שאינו מביט רק בעיר ירושלים שהוא הגויה וצרכיה).

וגם השכל העיוני הזה מצד שחוקר וצופה על העולם המורגש השפל וכל אשר בו

(שזה רומז בדמשק שהוא ארץ העמים ואין בו קדושה) זה יופסק אחר המות שלא ישיג עוד נמצאים בעלי גשם:

 

(ו) רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים:

(ו) והנה הראש אשר הוא עליך. ר"ל מהותך העצמי.

העצם הנבדל האלהי הרוחני שהוא הנפש עצמו שהוא הראש לכולם, ועז"א עליך, כמו שאת בעצמך הלא הוא דומה לכרמל המלא פרי ותנובה, כן את מלאה חכמה ודעת אלהים וכל קדש,

וכן דלת ראשך השערות והתלתלים שהם האורות המחשביות הבוקעים מעצמות הנפש ומתגלים ממנה (כמ"ש ביאור זה למעלה (ד א' ה' י"א) שהשערות ברוחניות ימליץ התבקעות התעלומה לחוץ)

הוא דומה כארגמן, שהוא משל אל העולם הכסא שנקרא ארגמן בפי האלהיים כשם הרוחניים הסובבים את הכסא. והארגמן הוא למטה במדרגה מעולם האורה והאצילות אשר שם מבוע הנפשות הקדושות.

והלא המלך שהוא הגוף המולך בעיר הקטנה, אסור ברהטים,

בצנורות היוצאות מן הנפש להשקות את הגויה בשקתות ההשכלה והחיים וההרגשה,

הוא כנאסר בכבליהם, ובלעדם לא יזוז ממקומו, והוא כאבן דומם אם תסתלק ממנו.

(ובמדרש הנעלם פ' ויקרא דף קי"ג ע"ב ר' פנחס אומר הנשמה נטלה מכסא הכבוד שהוא הראש כדקאמר ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן זו הנשמה שהיא דלת הראש מלך אסור ברהטים זה הגוף שהוא אסור בקברים):

 

(ז) מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים:

 (ז) מה יפית, את אהבה, הנך יפה ונעים מאד אבל רק בתענוגים.

ר"ל אם תאהבי את הגוף ותחיי חיים הזמניים שאז יהיו לך תענוגי הזמן וכל עדוניו. אז טוב האהבה.

לא במות, שאז לא תמצא תענוגים ומעדנים:

 

 

(ח) זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת:

(ח) אחר שצייר איך כל בנות הגויה וכל כחותיה לכל מחלקותיה מתוכחים עם הנפש בל תפרד מאתם,

וכ"א מדבר עמה בפרט ומבקש בל תפרד ממנו כי יאבד בהפרדה,

מצייר עתה איך המלך שלמה עצמו, (הוא הלב שממנו תוצאות חיים והוא הדופק וחי עד סוף הגויעה שאוסף מרוצת הדם והחיים אליו) מתפרד עתה מן חשוקתו שהיא הנפש.

ומתעורר הפעם האחרון בכל עז ובכל כחותיו לעצור בעד הנפש בל תפרד מן הגויה, (כידוע שברגע האחרון יתאמץ הלב בכחותיו עוד הפעם כאשר יתלהב הנר בעת שקרוב להכבות)

אומר הוא אליה, נפשי הנה זאת קומתך, ר"ל כל הפרטים שחשב עד עתה מן מה יפו פעמיך עד הראש, היא קומת הרעיה השמיימית,

כי הנפש הצומחת והחיונית והמשכלת היא הקומה השלמה של הנפש בכללו, אשר ממנה יתפרדו אלה הכחות (כמ"ש הרמב"ם בח' פרקיו),

והיא דמתה לתמר, הפורח למעלה ראש ולבו פונה למעלה, כן את פונה למעלה ואל אישך בשמים תשוקתך, ושדיך דומים לאשכולות, שכבר הבשילו ענבים ועומדים להבצר ולהנתן ביקבים להוציא יינם,

כן הגיע עת הבציר לך להפנות מהעה"ז ולקבל שכר מעשיך בעולם הגמול:

 

(ט) אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים:

(ט) בכל זאת אמרתי אעלה בתמר, ר"ל אתאמץ לעכב את הנפש בל תפרד מן הגויה, והגם שהיא מתנשאת למרום עוזה והיא גבוהה ממני, בכל זאת אוחזה בסנסניו וענפיו,

(והוא ציור אל התגברות הגוף ברגע האחרון לאחוז את הנפש בל תפרד).

ויהיו נא – אבקש ששדיך יהיו כאשכלות הגפן (כבר בארנו למעלה (ד' ה') ששני שדי הנפש ימליצו את הנהגת כח התאוני והכעסני תולדות הכח המתעורר),

הנה יהיו כאשכלות הגפן המלאים ענבים ויין חמר, ר"ל שלא יתעוררו עוד הכחות האלה רק לדבר ה' ומצותיו תורותיו וחקותיו לעשות מצות ומע"ט

(ובזהר שלח קע"ה ע"ב מה אתכלא דאיהו חד ותליין ביה כמה ענפים כך היא מצוה חדא תליין בה ענבים וזמורין). וריח אפיך שהוא השכל העיוני שהוא פני הנפש (כנ"ל פסוק ה')

יהיו דומים כתפוחים המעלים ריח טוב, ר"ל שיתעצם להשכיל בתורת ה' וחכמתו:

 

(י) וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים:

 (י) וחכך ר"ל דבורך הפנימי בחכמה (כנ"ל ה' ט"ז על וחכו ממתקים) יהיה כיין הטוב שהוא ציור הרוח הקדש שהוא היין הטוב המוזכר בכל ספר זה (כנ"ל ב' ד"ה, ד' יוד),

מקבל עליו כי אם יחיה יעסוק רק בתורה ובחכמה ובמצות ויבקש קדושה ודעת אלהים.

(משיבה הנפש) הולך לדודי, לא אשוב עוד אל המלך שהוא הלב והגויה

כי אני הולך לדודי העליון ואשוב אל מעוני בשמים,

אני הולך למישרים אל המישור, ר"ל אל אלהי הרוחות שהוא מקור היושר והטוב,

דובב שפתי ישנים (כי עתה רגע הגויעה ושלמה גוסס אז וכבר שפתיו ישנים בשנת המות והשפתים אלה הישנים וגוססים ומתעלפים למות דובבים ואומרים (בשם הנפש) לאמר:

 

(יא) אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ:

(יא) אני לדודי ועלי תשוקתו, כי יצאה נשמתו בנשיקה ותשוקה. תשוקת החלק אל הכל והכל אל החלק, ותדבק במקורה ברוב אהבתה, (ועיין באדרת האזינו דף רפ"ח שרשב"י אמר פסוק זה בעת מותו):

 

(יב) לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה נָלִינָה בַּכְּפָרִים:

(יב) עתה שיצאה הנפש מן הגויה, היא משיבה פניה אל דודה העליון העומד עליה לאספה אליו אומרת,

לכה דודי מפה, נצא מן העיר שהוא הגויה אל השדה ר"ל חוץ לגויה,

נלינה בכפרים, כי ידוע שבלילה הראשונה עדן הנפש מרחפת על קצת חלקי הגויה ואינה מתפרדת מכל חלקיו לגמרי,

ואחר שהגוף בכללו נמשל בשיר הזה לעיר, א"כ קצת חלקיו וכחותיו המיוחדים הנפרדים נמשלים לכפרים קטנים שהישוב בהם מעט,

ועז"א נלינה בלילה זו בכפרים, ונבקר עוד קצת חלקי הגוף, וכנודע מענין חבוט הקבר:

 

(יג) נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ:

אח"כ נשכימה בבקר לכרמים כבר בארנו (למעלה א' ואו) שהכרם יציין במליצה תכלית המעשים והפעולות, ר"ל נראה מה פרי המעשים ומה הרוחנו בכל אשר עמלתי ועסקתי בעולם הגופים,

נראה אם פרחה הגפן, ר"ל אם העלנו איזה דברים לתועלת ע"י ההשגה (שזה נמשל בכל הספר לגפן ויין הטוב כנ"ל ב' י"ג)

ואם פרחה, נשקיף אם פתח הסמדר, ר"ל שהחלו הענבים להתבשל ועשו סמדר,

ר"ל אם ההשגה עשתה פרי ותנובה, גם נראה אם הנצו הרמונים, שהרמונים בשיר זה שהוא ציון המצות והמע"ט שהם תרי"ג כפלח הרמון (כנ"ל ד' י"ג ואו א'),

ר"ל נראה אם נמצא איזה תועלת מכל אשר עסקנו בעולם המורגש בין בתורה בין במע"ט.

אמנם שם אתן את דודי לך, ר"ל הגם שזה ספק אם פרחה הגפן והנצו הרמונים

כי לפעמים יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה רק לשם פניות אחרות, ואז אינם לתועלת אל הנפש בעולם הגמול,

אבל את דודי אתן לך בודאי, כי מדת אהבת ה' והתורה והמצות שעשה ועסק מאהבת ה' זה הוא המובטח שתקבל הנפש מהם תועלת והיא העולה לה לריח ניחוח,

את אהבתי זאת אתן לך, שהיא נשמת המעשים ולב העבודה אשר ירצה ה':

 

יד) הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ:

(יד) הדודאים. ר"ל העיון והמעשה אינו מיוחד לה' לבדו, כי יעשה לפעמים בעבור פניות חיצוניות והנאות הגוף, הדודאים המעלים ריח, (שהוא משל המושכלות), הם נתנו ריח, הפקר לכל, כי הם הפקר בשדה,

ר"ל כי העיון יהיה גם בדברים חיצונים וחכמות חיצוניות הבלתי נובעים לעבודת ה',

(ותפס דודאים שמסגולתם לעורר אהבה בין איש לאשתו אבל זו אהבה גשמיית)

ר"ל שישכיל ויעיין בעיונים הבלתי מעוררים אהבה רוחניית שהוא אהבת ה' ובזה הריח הפקר לכל כחות החומר לא לה' לבדו (ועיין בהקדמה בזוהר דף י"ב).

וכן על פתחינו כל מגדים. שהם הפירות ר"ל פרי המעשים. הם על פתחינו מבחוץ, לא יובאו אל הקדש פנימה,

כי המעשים בלא אהבת ה' הם גויות בלא נשמה קליפות בלא תוך, ועומדים על הפתח ולא יבואו בחדרים הפנימיים וחגוי הלב, והם חדשים גם ישנים.

ר"ל גם המצות החשובות הם ישנות ונעשות מתוך ההרגל בלבד מצות אנשים מלומדה אחר שאין בתוכם אהבת ה' אבל דודי צפנתי לך.

האהבה מה שעבדתי את ה' מאהבה זאת היא הצפון לה' לבד ומיוחד לה' והיה כולו קדש:

 

שיר השירים פרק ח (א) מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ גַּם לֹא יָבוּזוּ לִי:

(א) הנפש תזכר עוד רגע את המעמד שהיתה בו בחיי הגויה ותתעצב על גויתה,

כמ"ש חז"ל שהנשמה מתאבלת על הגוף כל י"ב חדש, אבל אינה מתאבלת על המעמד שהיתה בחיים,

אשר כל היום יגורו עמה היצה"ר והתאוה והמתעורר מלחמות,

והמלך הגדול – שהוא היצה"ר בנה עליה מצודים גדולים וכבשה תחת ידו,

רק היתה מתאוה אם היתה במדרגת משה ואליהו, שלא היה הגוף ויצרי מעלליו משביתים אותה מדבקות הרוחני, כהאלהיים האלה שהיה בכחם להפשיט שמלותם הצואים בכל עת,

ולהפרד מן הגויה אל הנבואה והדיבוק העליון, עד שהיה בכחם לדור בעליה ובחצר,

ר"ל להתפשט מן הגויה ולהתדבק בהדרת קדש, וללבוש כתנות אור, ולהביא את הכבוד העליון אל היכלם שישכון בתוכם, כמו מרע"ה שהיה מתנבא בעוד נפשו בגופו בלא חרדה ורתת,

וז"ש מי יתנך כאח לי, שיהיה ה' כאח דבוק אל הנשמה אחותו, (כי היא אחות המלך מצד שרשה העליון) ושיהיה כיונק שדי אמה,

שאם הנפש, היא הגוויה (כנ"ל א' ו' ג' ד') תניקהו ג"כ משוד תנחומותיה כי יקבל עבודת הגוף ג"כ לרצון,

וזה יהיה בשני אופנים, א) אמצאך בחוץ אשקך שאוכל לצאת מן העיר חוצה לה

ר"ל להפרד מן החומר ושם אמצא את ה' ואשקהו ואתחבר עם נשיקות פיהו ודברות קדשו,

ובנות ירושלים שהם כחות הגויה לא יבוזו לי ולא יעצרו בעדי מלהפרד ולהתחבר עם דודי בכל עת:

 

(ב) אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי:

 (ב) (זאת שנית) שאנהגך ואביאך אל בית אמי שהוא גויתי, ושם תלמדני תורתך ומצותיך,

שהם עבודות שאעבוד אותך בהיותי מתהלך בלבוש עור ובשר,

ואני אשקך מיין הרקח (היין רומז על ההשגה בכל הספר כנ"ל ב' ד"ה, ד' יוד)

ר"ל שתקבל נחת מן עיוני ומושכליי שהם מרוקחים,

ר"ל מעורבבים עם מושגים הנלקחים מיין הזמן והמקום כפי שתשכיל הנפש בעודה קשורה בגוף,

(וזה נקרא יין הרקח ממולח בתערובות בשמים,

כי ההשגה הזכה שתשכיל הנפש המופשטת מגויה הוא יין חמר בלתי מרוקח),

וכן מעסיס רמוני שהם המע"ט, כי הרמון בכל הספר ירמוז על תרי"ג מצות כמספר גרעיני הרמון, (כנ"ל ד' ג' ואיוב ז' י"ג):

 

(ג) שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי:

(ג) ושתהי' שמאלו תחת לראשי וכו' כבר פרשתי' (למעלה ב') שהשמאל ימליץ ההשגה השכליית,

והימין ימליץ ההשגה הנבואיית הנקיה מכל סיג,

ותהיה ההשגה הזכה ברוה"ק עיקר ומתגברת על השגת השכל כדרך ההשכלה לפי המחקר והעיון עיי"ש:

 

(ד) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלָם מַה תָּעִירוּ וּמַה תְּעֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ:

(ד) אולם תחזור מדבריה, אומרת, אתם בנות ירושלים שהם כחות הגויה,

הלא השבעתי אתכם תמיד בצבאות או באילות השדה, כי הייתם תמיד מפרידים ביני ובין הקדש,

אבל עתה מה תעירו ומה תעוררו את האהבה, לא תועילו מאומה לא לרחק ולא לקרב,

כי נפרדתי מבנות החומר ואני בצל שדי אתלונן:

 

(ה) מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ:

(ה) שואלים מה מהות הנפש היקרה הזאת אשר היא עולה מן המדבר?

ר"ל כי בצאתה אל המדבר, שהוא אחרי נפרדה מן הגויה,

הנה היא עולה במעלות הסולם למעוני שחקים ושם היא מתרפקת על דודה להדבק בדוד העליון הצח ואדום,

להיות צרורה בצרור החיים את ה' אלהיה מה שלא יהיה כן לכל הנפשות שתגוענה עם הגויה.

ואין להם קיום אישיי רק קיום מיני, ומה נשתנה הנפש הזאת?

(תשובת ה') תחת התפוח עוררתיך, זה הוא יען שהנפש היקרה הזאת היא אצולה ממרום וממקום קדוש תתהלך,

כי בעת עוררתי אותך ממקומך לרדת אל הגויה,

היית תחת התפוח בחקל תפוחין קדישין באצילות העליון בעולם האורה ששם מקור הנשמות,

שמה חבלתך אמך בעת נקשרת בחבלי יולדה אל אמך, שהיא הגויה, שמה היית תחת התפוח העליון,

וגם שמה חבלתך ילדתך כי שם שרשך, והיית שם עצם רוחני נבדל חיה ורבת פעלים,

ולכן שבת למקומך אשר באת משם,

(והנה בכל השיר דבר אליה בלשון נקבה ופה בלשון זכר ומלבד שימצא שיתפוס לשון זכר לנקבה כמ"ש הרד"ק במכלול דף ט' ודף י' עיי"ש

יש פה טעם כי הנפש כשעומדת בפ"ע נפרדת מן הגויה אינה מתפעלת ומקבלת רק היא עצם רוחני נבדל כאישים העליונים ולא יצדק לדבר עליה בלשון נקבה):

 

(ו) שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה:

(ו) הנפש מבקשת מאת דודה העליון שישים אותה כחותם על לבו ועל זרועו,

ר"ל שידביק אותה אליו ברצון ובפועל, כי האהבה שאהבה את ה' עזה כמות,

ומסרה נפשה למות בעבור אהבתו,

הגם שקנאת היצר היה קשה כשאול, שרצה להטותה מעבודת ה' ולשום בעמקי שאול קרואיה,

בכ"ז רשפי אהבת ה' אשר בערו בלבה, היו רשפי אש ושלהבת יה, אשר בם שרפה חבלי שאול ופתויי היצר, ואחר שהיה לה תמיד מלחמה כבדה עם היצר ונצחה אותו,

וראוי שתהיה כחותם על רצונו ועל זרועו, לתת לה שכר ברצון ובפועל:

 

(ז) מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ:

(ז) (דברי המשורר), רואים אנו כי מים רבים לא יוכלו לכבות אהבה,

הרעיה העליונה אל אלהיה ר"ל שכל פתויי היצר וחמדת הכח המתעורר לא יכלו לבטל אהבת נפש שלמה לאלקיה,

וגם נהרותהשוטפים שהם תהפוכות הזמן ורעת העולם, לא ישטפוה.

עד שאם יתן איש כל הון בעבור אהבת ה' בוז יבוזו לו, כי לא דבר קטן ינתן מחירה,

כי מטבע האהבה הגדולה הזאת שימסור עליה את נפשו ומאודו:

הרעיה נפש שלמה דבקה בחיי עד באלקי הרוחות.

ובזה נשלם שיר החמישי:


סיום

שיר האלף – משל

בשיר הזה יסופר כי הרעיה שפכה שיחה בעד אחותה הקטנה פן יחשוק בה המלך, ותשובת הדוד ואחותה:

 

 (ח) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ:

הרעיה אומרת יש לנו אחות קטנה ועדן אין לה שדים שעדיין אין שדים נכונו

ומה נעשה לה ביום שידובר בה להנשא אל המלך פן יבקש אותה המלך שלמה לקחתה לו:

 

(ט) אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז:

(ט) משיב הדוד, אם חומה היא אם תהיה כחומה סגורה ולא תתרצה אליו

אז נבנה עליה טירת כסף – ר"ל נסגיר אותה בטירה חזקה העשויה מכסף הכוסף

ר"ל ניתן לה בעל שתכסף אליו ואליה תשוקתו והוא יוציאנה מבית שלמה

אבל אם דלת היא אם פתחה דלתיה לאהבת שלמה נצור עליה לוח ארז הבלתי מתקיים ר"ל נפקירנה לו:

 

(י) אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם:

(י) [משיבה האחות] אני סגורה כחומה, ושדי קשים להכבש כמגדלות חזקים,

אז הייתי בעיניו ר"ל ועד עתה הייתי בעיניו כמוצאת שלום,

כאילו עדן לא הגיע לי תור ועת דודים, וע"כ לא נגע בי עדיין:

 

(יא) כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף:

(יא) והראיה לזה כי כרם היה לשלמה בבעל המון,

והכרם היה גדול כ"כ עד שהנוטרים ששמרוהו הביאו לו כל אחד אלף כסף בשכר פירותיו:

 

(יב) כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ:

(יב) והוא הכרם שלי העומד לפני, כי שלמה נתן לי הכרם הזה במתנה בעבור שהייתי בעיניו כמוצאת שלום. אמנם חוזרת מדבריה אומרת איני רוצה להחזיק לעצמי את הכרם הזה

רק האלף כסף [שהביאו בשכר הכרם] – יהיו לך שלמה

וכן אחזיר את המאתים הראוים לנוטרים את פריו כי איני רוצה ליהנות מן הכרם:

 

(יג) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי:

[הדוד אומר אל האחות הקטנה] את היושבת בגנים ר"ל שלא התרחקת אל המדבר כאחותך

רק ישבת בגנים הסמוכים לעיר ושם יש חברים מקשיבים דבריך אחר שאת סמוכה לעיר,

ולא אוכל להתיחד עמך מקרוב, רק לקולך השמעיני מרחוק בכל פעם:

(יד) בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים:

(יד) והיא ג"כ מתיראה מן השומרים ואומרת ברח דודי ודמה לך לצבי לשוב אלי בכל פעם:


סיום

שיר האלף – מליצה

(ח) אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ:

 (ח) שיר האלף: יספר כי הנפש תשפוך שיחה לפני אל, בעד אחותה הקטנה שהוא הרוח ההיולאני בל יקחה המלך ר"ל בל תתחבר עם הגויה ותופסד עמו,    ותשובת ה' ב"ה,     ותשובת הרוח:

הקדמה בענין הרוח ההיולאני:

כתב הרמב"ם: נאמר על האדם שהוא עולם קטן בגלל הכח המדבר שהוא השכל היולי, ובו נמצאת היכולת  להשכיל (מתוך שמונה פרקים).

השכל היולי הוא כח בגוף בלתי נפרד ממנו  ומאפיין את בני האדם.

לפי הרמב"ם  השכל היולי  הוא "חומר"   והשכל, הנקרה גם  שכל הנקנה או שכל הנאצל הוא "צורה".  השכל היולי שהוא גם הכח המדבר  שהוא בלתי נפרד מגוף, ואילו  שכל הנקנה אינו בגוף והוא נפרד ממנו ושופע עליו (פרק עב חלק א' מו"נ)

הנפש אומרת אל ה', יש לנו אחות קטנה, שהיא הנפש ההיולאנית הנקשרת בגויה (ונקרא רוח ובפי המחקרים שכל הנקנה) והיא אין מטבעה להשאר נצחי כי הוא כח תלוי בחומר ונפסדת עמו.

ובכ"ז ע"י כושר המעשים ותורה ועבודה יעשו בו מלאכת הכימיאה עד שיזדכך לקנות טבע הנצחיית ולשוב עצם נבדל ולהשאר חי אחר מות הגויה

ואמרו חכמי האמת כי הרוח ישאר בג"ע התחתון והנשמה האלהית העולה היא למעלה תתלבש בו בכל עת ברדתה והדברים ארוכים (עי' בזהר אחרי דף ע' ע"ב בארך ועי' בזהר שמות דףי"ג ב' משפטים צ"ט ב', תרומה קל"ו קמ"א ב' קמ"ב קמ"ג, ויקהל ר"י ע"ב ובפ' לך פ"ג ב' בסתרי תורה שם דף פ"א)

וע"ז אמרה הנשמה הנה י"ל אחות קטנה שהוא הרוח רק אין לה שדים ר"ל שאינה משפעת

(כי הוא שכל נקנה לא שכל נאצל) רק מקבלת, שזה יימשל בהעדר השדים

ומה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה שתלקח אל בית המלך

ר"ל אם תלקח אל שלמה שהוא הגויה להבלות עמו בקבר או איך תנצל להשאר בחיי עד:

 

(ט) אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז:

(ט) משיב ה' – אם חומה היא אם עמדה חזקה כחומה סגורה ולא שלט בה היצר והתאוה,

אז נבנה עליה טירת כסף ר"ל נביאוה אל הגן בעדן אל הטירה הנכספת לצדיקים,

אבל אם דלת היא – אם פתחה דלתיה אל הנחש המסית שהם התאות,

אז נצור עליה לוח ארז ותתבלה עם הגוף בקבר תחת ארון העץ:

 

(י) אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם:

(י) משיבה הרוח – אני חומה – הייתי חזק בפני היצר כחומה חזקה שלא שלט בי

ושדי שהם כח הכעסני והתאוני שהם השדים (כנ"ל) היו חזקים כמגדלות,

ר"ל לא נכבשו מגדודי היצר הלוחם על העיר לכבשה,

אז הייתי בעיני הגוף – כמוצאת שלום כאילו היה לי שלום עם היצר עד שלא לחם אתי

כי משכתיו לעבודת ה' עד שכרת עמי ברית ולבי חלל בקרבי:

 

(יא) כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף:

(יא) הרוח מספרת – איך היה לה שלום עם היצה"ר, ולא השבית אותה מעבודת ה',

כי הנה היה לו לשלמה כרם בבעל המון,

כבר בארנו (למעלה ס"א ואו, ז' י"ג) כי הפעולות שיעשה אדם להשיג איזה תכלית נמשלים במליצה לנטיעת כרם [כמו שכרם הינו פעולה להשגת תכלית – ענבים ויין],

והנה שלמה היה לו כרם גדול ר"ל המון פעולות ומעשים ועסקים שעסק בין בחכמה ודעת בין במצות ומע"ט לכן אמר שהיה הכרם בבעל המון רב – כי רבו מעשיו ועניניו ומצותיו,

ונתן את הכרם לנוטרים – שבני ירושלים שהם כחות גופו כולם נטרו את הכרם ועסקו בעבודתו,

כי כחות השכל נטרו 'גפני' העיון והמושכלות

וכחות החיים נטרו אשכלות העבודה והמצות

וכל איש הרויח בפריו אלף כסף ר"ל שכר הרבה ודברים יקרי הערך הנכספים ונחמדים:

 

(יב) כַּרְמִי שֶׁלִּי לְפָנָי הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ:

(יב) והוא כרמי שלי לפני הכרם הגדול הזה, הוא שלי,

כי שכר התורה והעבודה הזאת יקנה הרוח שע"י ישאר קיים בנצחיות ועל ידם ישוב השכל הנקנה שכל נאצל [כמו הנשמה הנאצלת ממרום], והרוח ההיולאני ישוב להיות רוח קדוש החי חיי עד, כמו הנשמה,

שזה בשכר הכרם הזה שקנה שלמה שהוא הגוף בעבודתו ותורתו והוא העומד לפני כענין והלך לפניך צדקך,

שב לומר אולם גם שלמה – שהוא הגוף וכחותיו שעמלו בכרם הזה ועסקו בתורה ובעבודה

לא יקופח שכרם כי ינוחו בשנתם בקבר ויעמדו לגורלם לקץ הימין (עיין בזהר וארא כ"ח ב').

וז"ש האלף לך שלמה שכר פירות הכרם שהוא המצות ומע"ט

יהיו גם אל הגוף והנפש התחתונה כי יש שכר לפעולתם,

ומאתים לנוטרים את פריו (כמ"ש במדרש הנעלם חיי שרה דף קכ"ד. אין לך כל צדיק מהעוסקים בתורה שא"ל מאתים עולמות וכיסופי' בשביל התורה):

 

(יג) הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִינִי:

(יג) הנה הנשמה תשוב אל צרור החיים דבקה באלהי הרוחות לנצח,

אבל הרוח לא ישוב אל מדרגה הגדולה הזאת רק יעמד בג"ע התחתון

ורק לפרקים כמו בשבתות ויו"ט יעלה למדרגה יותר גבוהה כמבואר במקומות שציינתי בפסוק ח'.

עפ"ז אומר ה' אל הרוח, את היושבת בגנים בגן אשר בעדן התחתון ולא יצאת אל העולם העליון,

הנה יש חברים מקשיבים, כי הרוח יש לו קשר עם הנפש שתחתיו

והנפש יש לה קשר עם הגויה אשר בקבר באשר קרובה אליהם,

ועי"ז א"א שיתדבק הרוח בכל פעם עם הדוד העליון רק לקולך השמיעני לעתות מזומנים:

 

(יד) בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים:

(יד) וכן הרוח אומר אל השם – ברח דודי למעון העליון,

כי אינך מתחבר עמי תמיד מפני החברים הקרובים אלי, שהם המדרגות הקרובות אל החומר [הנפש]

ובכ"ז דמה לך לצבי או לעופר השב תמיד אל מקומו ומביט לאחוריו,

כן תשוב אלי מעת לעת ומפקידה לפקידה:

תם ונשלם

ביאור שיר השירים על דרך הפשט למלבי"ם

[השיעור הבא – ביאור על דרך הסוד]

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “על דרך הסוד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב