שמואל פרק ב

(א) וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה' רָמָה קַרְנִי בַּה' רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ:

מצודות דוד והמלבי"ם ותתפלל חנה – עצם התפלה היא בסוף אמריה,

ובתשעה פסוקים ראשונים סדרה שבחו של מקום, ולזה נאמר [ותתפלל חנה] ותאמר [בתחילה פתחה באמירה – שבחו של מקום] וכמאחז"ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל.

ועיקר תפילתה הוא הפסוק האחרון – ה' יחתו מריביו.

עלץ לבי בה' – בתשועת ה' שמח לבי. רמה קרני – לנגח בו אויבי, ועל פנינה ובניה אמרה,

והוא ענין מליצה, לומר שמעתה לא יוכלו לצער אותה כמאז.

רחב פי – כי עד הנה הייתי כשה נאלמה לא תפתח פיה, ועתה רחב פי על אויבי, להשיב אמרים.

מלבי"ם עלץ – תחלה עלץ לבי – בעת הובטחה מפי עלי אז שמח לבה ופניה לא היו לה עוד,

ואח"ז רמה קרני – בפועל בעת ראתה שנתעברה,

ואח"ז רחב פי על אויבי – בעת ילדה זרע אנשים, שצרתה קפצה פיה.

כי שמחתי – רצה לומר ועקר שמחתי לא היה בהתשועה לבד רק בבחינת המושיע

שהיה בישועתך בדרך נס ופלא, שע"י ניכר השגחתך המופלאת כי אתה הושעת.

 

 (ב) אֵין קָדוֹשׁ כַּה' כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ:

רד"ק אין קדוש כה' – שהתפללתי בבית מקדשו ונשמעה תפלתי:

ואין צור כאלהינו – אין חזק כאלהינו שהופך הטבעים ברצונו כי הייתי עקרה ולא היה בטבעי ללדת:

רש"י ואין צור כאלהינו – אין צייר כאלהינו, הצר צורה בתוך צורה:

מלבי"ם אין קדוש כה' – יען שהפילוסופים מכחישים ההשגחה הזאת הפרטיית, ומתעצמים להוכיח שאין ה' משגיח על מעשי השפלים, מכמה טענות,

ולכן הקדימה להשיב על טענותיהם אשר היו כקשת רמיה ישובו [לא על?],

א) טענו מצד קדושתו, כי גדר הקדושה הוא היותו נבדל מכל עניני הגשם ומכל מדות הנבראים,

ואם כן איך אפשר שידע השנוים הנתלים בגשם ובזמן ובמקום,

ע"ז תשיב אמריה לה, הן אמת שה' הוא קדוש בתכלית הקדושה,

אבל אין שום דימוי וערך לקדושת ה' עם הקדושה המצוירת אצלנו,

שגדר הקדושה אצלנו הוא ההבדלה מכל דבר חומרי, ועניניו ומשיגיו,

ויתחייב שכל שיקדש יותר ירחק יותר ויבדל מהענינים שהוא מתקדש מהם,

לא כן הקדושה אצלו ית', אחר שאין דבר בלתו, רצה לומר כי כל הנאצלים והנבראים והנעשים אין להם קיום רגע בלעדי רצונו ושפעו והשגחתו ודבקותו בהם,

ואם יסור רצונו ושפעו מהם רגע ישובו אל האפס, והוא הממלא את כולם וסובב את כולם להחיותם ולקיימם ולתת להם מציאות וכולם בטלים במציאותם נגדו, והם רק נמצאים על ידו שהוא נמצא להחיותם ולהעמידם,

אם כן זה גדר קדושתו – שמובדל מכל זולתו, במה שאין דבר בלתו, וזה שאמרה אין קדוש כה' כי קדושתך הוא מה שאין בלתך מה שהכל בטל במציאותך ואתה הוא הכל,

ואם כן גדר הקדושה של כל קדוש הוא ההפרשה וההבדלה מזולתו,

וגדר קדושתך הוא שהכל בך וממך הכל ואין בלתך כי זולתך הכל אפס,

ובזה לא ישיגהו דבר ממשיגי הנבראים כי כולם בטלים במציאותו.

ב) טענו על ההשגחה האישיית, שאחר שמשלימות האומן העושה כל כלי מעשה, שיהיה הכלי עשוי בתכלית התיקון ולא יצטרך האומן לשוב אח"כ לשנותו ולתקנו שנית, שזה מורה שהיה חסרון במלאכתו,

ואם כן ישאלו אחר שה' ברא העולם והטבע ויסד אותה ע"פ חוקים קבועים בלתי משתנים,

איך יצויר שה' ישנה הטבע בכל עת לעשות אות או מופת,

או להציל את המושגח מאתו הפך הטבע, שזה מורה חסרון בסדר הטבעי אשר גבל ובמעשהו אשר עשה?

ע"ז תשיב: אין צור כאלהינו שאינו דומה לשאר היוצרים, שאחר שהאדם היוצר יוציא כלי למעשהו,

ידי היוצר מסולקים מן הפעולה והדבר מתקיים בעצמו,

ולכן אם יצטרך לתקנו ולשנותו זה מורה על חסרון במלאכתו,

לא כן צור היצורים שידיו בלתי מסולקות מן מעשהו רק עוסקות בה תמיד,

כי גם קיום הטבע היא בריאה מתמדת, ואם יסלק ידיו רגע תופסק המציאות כולה,

ולכן לפעמים יקיימהו ע"י חוקי הטבע הקבועים, ולפעמים ע"י חוקים אחרים בחיריים שהוא הנס,

כי באמת גם הטבע הוא נס מתמיד והשגחה מתמדת.

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף יד/א

נה ותאמר עלץ לבי בה' רמה קרני בה' רמה קרני ולא רמה פכי דוד ושלמה שנמשחו בקרן נמשכה מלכותן שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן

מבאר הערל"נ שפך הוא חרס, ומלכותם כחרס הנשבר,

ואילו מלכות דוד ושלמה בקרן החזקה, ואף מרמז שתרומם קרנם.

אין קדוש כה' כי אין בלתך אמר רב יהודה בר מנשיא אל תקרי בלתך אלא לבלותך שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם מעשה ידיו מבלין אותו אבל הקדוש ברוך הוא מבלה מעשה ידיו

מבאר הבני"ו – אב ואם מעשיהם – בניהם מבלין וקוברין אותם, ואילו קוב"ה מקבר מעשי ידיו.

ואין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו אדם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים אבל הקדוש ברוך הוא צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים

שואלים היתכן שיתנו משל שהוא גרוע מן הנמשל? הרי ליצור צורה בתוך צורה זה קל ופשוט לעומת ליצור עובר במעי אמו? מדוע א"כ איפיין מעלת ה' ב"צייר"?

הסביר הבעש"ט זיע"א כל צייר מצייר ציור עד שנראה כאילו הוא אמת, ובסה"כ הוא ציור. נמצא, שהצייר מזייף את המציאות ומשלה את העיניים:

אבל הקב"ה, ישתבח שמו, משלה את כל החושים, עד שע"י החושים נדמה שישועתו באה בגלל סיבה טבעית זו או אחרת,

אבל באמת כל מה שעובר עלינו מכוון בהשגחה מלמעלה וזה לא בא ע"י פלוני או אלמוני.

רק מה שנדמה לנו שבא על ידם הם, בסה"כ, ציורים יפים.

הצייר האנושי מצליח להטעות שהתמונה היא משהו מוחשי – עוף יבוא לאכול מסלסלת הפירות,

הצייר האלוקי – מטעה לחשוב שהעולם כולו כביכול נוצר ונברא מעצמו!

 

(ג) אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' וְלֹא וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת:

רש"י אל תרבו תדברו – כל גסי הרוח אשר שעתם מצלחת, ובשביל פנינה שהיתה מתגאה עליה היא מדברת, עתק – דבר חזק.

דבר אחר: לשון סרה, כמו: (בראשית יב ח) ויעתק משם ההרה, יצא דבר סרה מפיכם.

כי אל דעות ה' – יודע מה שבלבבכם. ולו נתכנו עלילות – כל מעשי האדם נמנין לפניו.

נתכנו – לשון מנין, כמו: (שמות ה יח) ותוכן לבנים תתנו:

מלבי"ם השאלות על הפסוקים הבאים:

אמרה אל תרבו תדברו ולא פרשה מה הם מדברים.

ומזכירה דברים שונים דבר והפוכו, קשת גבורים וכו', שבעים כו' . עד עקרה וכו', ה' ממית וכו',

ויפלא שכמו שאמר ה' ממית ומחיה משפיל וכו' היה לו לומר ה' יחת קשת גבורים, ויאזר נכשלים וכו' ליחס הכל אל ה', לא קשת גבורים חתים, שמשמע שנעשה מעצמו,

ויפלא עוד שמה שאמר ה' ממית ומחיה נכלל במה שאמר ורבת בנים אומללה,

ומה שאמר ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם מקים מעפר דל –

נכלל במה שאמר שבעים בלחם נשכרו ובמה שאמר נכשלים אזרו חיל,

ומה שאמר עליו בשמים ירעם לא נודע על מי רומזת במלת עליו שהוא כינוי ליחיד נסתר, ועל מי כוונה במה שאמר יתן עוד למלכו וירם קרן משיחו ואז לא היה לא מלך ולא משוח בשמן:

מלבי"ם אל תרבו תדברו – לכן אל תרבו לדבר שה' הוא גבוה גבוה,

רצה לומר שהוא מרומם ומנושא מלהשגיח בשפלים, כענין רם על כל גוים ה',

שמתוך שהיו מרוממים אותו משיתדמה בשום דבר אל מדת הנבראים,

לכן הכחישו לומר שאינו משגיח בשפלים, ושאין לו רצון וידיעה.

ובא גבוהה בלשון נקבה, אל הענין של האלהות [ולא על קוב"ה בעצמו, שאז ראוי היה לומר בלשון זכר] שהוא ענין גבוהה, נשא מעניני העולם המושג והמוחש.

וכן אל יצא עתק מפיכם – שתטענו לאמר איך אפשר כי אל דעות ה', שימצאו לו דעות שונות,

כי יאמרו אחר שהדברים ההוים משתנים תמיד, ואם כן אם ידעם תמיד יתחייב כי תשתנה ידיעתו ושימצאו לו ידיעות רבות לפי רבות השנוים והתמורות בעולם השפל,

וזה נמנע לדעת הפילוסופים,

וכן איך אפשר כי לו נתכנו עלילות – שיש לומר מדות ותכונות נפשיות (שגדר עלילה היא פעולה היוצאת מתכונה נפשיית כמו שאמר בכל מקום),

ואומרים איך אפשר זה כי יצאו מאתו פעולות משונות הפכיות, [לשיטת האומות שהאמינו שיש כח המשפיע רע וכח המשפיע טוב] וכעת ימנה את הדוגמאות,

א) בענין הגבורה והחולשה, והוא –

 

 (ד) קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל:

רש"י קשת גבורים חתים וגו' – כך אומנותו של הקב"ה, מתיש את הגבורים ומחזק את החלשים,

משביע את הרעבים ומרעיב את השבעים:

מלבי"ם קשת גבורים – (שם קשת הוא שם המין כמו עץ פרי, ויהי לי שור וחמור, רצה לומר קשתות) שקשתות הגבורים יחתו לחולשתם, ואלה שהיו נכשלים עד הנה אזרו חיל?

(שינוי ב' ) בענין העושר והעוני-

 

(ה) שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה:

רש"י שבעים בלחם – ולא צריכים להיות נשכרים לשום מלאכה, מרעיבם, ונשכרו בלחם פרנסתם.

ורעבים – שהיו טורחים ויגעים על מזונות. חדלו – מטרחם.

עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים וגו' – ובעוד שהעקרה יולדת שבעה בנים, רבת בנים אמללה וקוברת בניה. חנה ילדה שבעה, שנאמר (להלן פסוק כא) כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים ושתי בנות,

וכשחנה יולדת אחד, פנינה קוברת שנים, ועשרה בנים היו לה, שנאמר (לעיל א ח): הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים שיש לפנינה,

כשילדה חנה ארבעה, קברה פנינה שמונה, וכשנתעברה וילדה ולד חמישי, נשתטחה פנינה לרגליה ובקשה רחמים וחיו ונקראו על שמה, אלו דברי רבי נחמיה.

רבי יהודה אומר: בני בנים הרי הן כבנים. ויש אומרים: שבעה, בגימטריא כמנין שמואל:

מלבי"ם שבעים – איך יתכן ש – אלה שהיו שבעים ירדו מנכסיהם עד שישכרו בעבור פת לחם

ואלה שהיו רעבים עד הנה חדלו מלהשכיר את עצמם?

(שינוי ג) הם שואלים – בענין הבנים, עד עקרה, רצה לומר איך אפשר שתתפשט ההשגחה עד כל הפרטים עד שישגיח גם על זה שהעקרה תלד שבעה רצה לומר בנים הרבה,

כי דרך לתפוס מספר שבעה על מספר גדול, כמו: ויספתי ליסרה אתכם שבע (ויקרא כו) ובשבעה דרכים ינוסו לפניך (דברים כח). שזה שינוי פרטי בענין בריאות גוף איש אחד ומזגו?

ע"ז תענה לאמר ועתה דעו וראו כי האמת הוא אשר כל אלה השינוים יוצאים מגזרת ההשגחה העליונה,   וחושבת מלמטה למעלה, נגד מה שאמר: עד עקרה ילדה שבעה אומרת:

 

 (ו) ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל:

מלבי"ם ה' ממית – בני הרבת בנים ומחיה – בני העקרה, ומוסיפה כי גם מוריד שאול ויעל – את המת בעצמו להחיותו שהיא תחה"מ (ור"ל כי ג' מפתחות לא נמסרו ביד שליח שהם חיה תחה"מ וגשמים כמ"ש בריש תענית, ויען חשב פה חיה וגשמים שהוא פרנסה חשב גם תחה"מ):

מצודות דוד ה' ממית ומחיה – רוצה לומר: לא במקרה בא, כי אם יד ה' עשתה זאת,

הוא ממית בני רבת הבנים, והוא מחיה בני העקרה, ולא תשכל מלידה ומבטן ומהריון.

מוריד שאול – ובזה מוריד את בת רבת הבנים אל השאול,

רוצה לומר: בשפל המצב ועומק הצרה, ואת העקרה מעלה מעומק שפל מצבה:

 

(ז) ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם:

מצודות דוד ה' מוריש – את השבעים, עד אשר בלחם נשכרו. ומעשיר – את הרעבים, עד אשר חדלו.

משפיל – בזה משפיל גאות השבעים, ואף מרומם עליהם את הרעבים,

ולא די במה שחדלו מלהשכיר עצמם, כי אף ישכרו את השבעים וירומו עוד עליהם:

מלבי"ם – ונגד מה שאמר: שבעים בלחם נשכרו וכו' אמרה ה' מוריש לזה ומעשיר לזה,

ונגד קשת גבורים חתים וכו' אמרה משפיל את הגבורים המושלים בגבורתם אף מרומם את העניים החלשים.

 

(ח) מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל:

מלבי"ם מקים – מוסף לזה שמקים את הדל מעפר, ומוסף לזה כי גם את האביון שהוא גרוע מן הדל, ירים מן האשפה שהיא שפלה יותר מן העפר,

ולא לבד שמקים אותו מנפילתו רק מרים בהרמה וגדולה להושיב עם נדיבים,

ולא זאת לבד כי גם כסא כבוד ינחלם, כולל ב' דברים,

א) שיושיבם על כסא כבוד שהוא כס מלוכה,

ב) שתהיה המלכות להם לנחלה לבאים אחריהם,

כי לה' – רצה לומר ואל תאמרו שיש בזה שינוי בהנהגתו, לא כן הוא,

כי מצוקי ארץ פי' היסוד שעליו הושתתה הארץ הם לה',

היסוד שעליו ישען כל המציאות היא השגחת ה',

שאם יסלק השגחתו רגע תשוב כל המציאות לתהו ובהו,

ועל היסודות האלה השית ויסד תבל שהוא הישוב, כלו מכונן ומיוסד על השגחת ה',

ואם כן השינוים האלה אינם באים מצדו רק מפאת המקבלים. כי –

 

(ט) רַגְלֵי חֲסִידָו חֲסִידָיו יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחשֶׁךְ יִדָּמּוּ כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ:

מלבי"ם רגלי חסידיו ישמר – אחר שאין קיום לשום נמצא בעולם מעצמו רק ע"י השגחתו ושמירתו אותו, אם כן החסידים שהם משומרים מאת השגחתו יש להם קיום ולא ימעדו אשורם,

ורשעים אשר אינם מושגחים מאתו בחשך ידמו,

תדמה במליצה את ההשגחה לנר מאיר אשר ביד השומר,

והצדיקים לא לבד כי הולכים לאור הנר שהוא אור התורה והמצוה, כי גם ה' ישמור רגלם מלכד,

והרשעים שמתרחקים מן השומר ומן האור אשר בידו להאיר מחשכיהם ידמו מעצמם בחשכה אשר בה יתהלכו, (וכמו שבאר זאת במ"נ ח"ג פנ"א, כי ההשגחה נמשכת אחר השכל עיין שם)

ולא מאת ה' בא השינוי הזה רק מאת ההולכים לאורו או המתרחקים מאור ה' לשכון בערפל,

ועל זה אמרה כי לא בכח יגבר איש, שאין לשום יש ונמצא כח עצמי אשר בו יגבר,

כי כח כל איש ונמצא הוא מושפע בכל רגע מאת בעל היכלת ובעל הכחות כולם

ועת יפסק השפע מעליו כמעט רגע יופסק כח האיש והיש ההוא מעצמו.

 

(י) ה' יֵחַתּוּ מְרִיבָו מְרִיבָיו עָלָו עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ:

רד"ק אליבא דהרד"ק כל הפסוק חוזר על הקב"ה – ולמלבי"ם ולמצודות – על שמואל בנה

ה' יחתו מריביו – מריבי הצדיקים הם מריביו:

 עליו בשמים ירעם – עליו [לשון יחיד] על כל אחד ממריביו וב' בשמים במקום מן.

ויש לפרשו כמשמעו כלומר יעשה הרעם בשמים להשמיעם ולבהלם וזהו פירוש עליו כלומר בעבורו והרעם הוא משל על הגזירות היורדות מן השמים שאמר וישלח חצים ויפיצם ברק ויהם:

 ידין אפסי ארץ – על דרך כי הוא לקצות ארץ יביט אם יסתר איש במסתרים:

 ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו – כפל דבר כי המלך הוא המשיח ואמרה חנה זה על דרך נבואה או דרך קבלה כי היתה קבלה אצלה כי עתיד להיות מלך בישראל וחתמה השירה הזאת בדברי המלך

לפי שזכרה מפלת הרשעים והם אויבי ישראל ואמרה כי הקל יתן עז למלך ישראל שיוושעו ישראל על ידו מיד אויביהם

ואם אמרה זה בדרך נבואה רמזה בזה שעל ידי שמואל בנה יהיה מלך [שאול/דוד] בישראל והוא ימשחנו:

מלבי"ם ה' – עד עתה סדרה דברי שבח ותהלה בעניני השגחת ה', ובפסוק זה התפללה על הילד,

וכמ"ש הרלב"ג שראתה ברוח קדשה כל אשר יעבור עליו והתפללה חמשה דברים,

א) אתה ה' ! – מבקשת אני יחתו מריביו – של שמואל, שהם הפלשתים

ב) עליו – ר"ל בעבורו בשמים ירעם – בעת נלחם בפלשתים, וכמ"ש (לקמן ז' ) וירעם ה' בקול גדול על פלשתים,

ג) ה' ! – מבקשת אני, ששמואל ידין אפסי ארץ – שיהיה שופט בכל ארץ ישראל,

וכמ"ש ושפט את ישראל וסבב בית אל וכו' .

ד) ויתן עז למלכו – עת ימליך את שאול על ישראל יתן ה' עז למלך להושיע את ישראל,

ה) וירם קרן משיחו – עת ימשח אח"כ את דוד בשמן המשחה ירים ה' קרנו, כמ"ש שם אצמיח קרן לדוד,

וירם קרן משיחו – על דוד אמרה, כי שמואל בנה רק משחו למלך, אבל לא המליכו בחייו,

כי שמואל מת ועודנו לא מלך עד לאחר זמן, והתפללה עליו חנה שירום קרן ממשלתו:

הנה כללה בתפלתה רוב הדברים אשר קרו לשמואל, כמו שנתקיים באמת:

 

(יא) וַיֵּלֶךְ אֶלְקָנָה הָרָמָתָה עַל בֵּיתוֹ וְהַנַּעַר הָיָה מְשָׁרֵת אֶת ה' אֶת פְּנֵי עֵלִי הַכֹּהֵן:

רש"י היה משרת את ה' את פני עלי – מכאן למשמש פני תלמידי חכמים, כמשמש פני השכינה:

מלבי"ם וילך אלקנה – אז הלך אלקנה משם, אביו ואמו עזבוהו לה',

ותחת שהאב יורה ויחנך את בנו היה – הנער משרת את ה' – ופי' שהוא את פני עלי הכהן –

כי עלי נכנס תחת אביו לחנכו וללמדו והוא עומד לפניו לשרתו וללמוד ממנו דרכי התורה והיראה,

ובזה היה משרת את פני ה' ומסוגל להתהלך לפני האלהים:

 

 

 

 

(יב) וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת ה' :

מלבי"ם ובני – מעתה מתחיל לספר כי בני עלי – הגם שהיו בניו לא למדו דרכיו ולא השכילו לדעת את ה'

רק היו בני בליעל – פורקי עול שמים מעליהם כמו שיבאר:

 

(יג) וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ:

מלבי"ם ומשפט, חושב חטאתם שחטאו בענין זבחי ה' בין נגד העם בין נגד ה' . תחלה חושב החמס נגד העם,

א) ומשפט הכהנים את העם – הם יסדו להם משפט וחוק שלא כפי המגיע להם כי לא זכתה אותם התורה רק במתנות כהונה לבד,

נמצא היה זה עוול מצד החלת החק שלא היה משפט ה' רק משפט הכהנים אשר חקקו חקקי און.

ב) מצד עצם החוק שהיה חמס גדול כי כל איש זובח זבח ובא נער הכהן – כו' והמזלג שלש השנים בידו – שבשלש השנים לקח תמיד שלש חתיכות שזה כמות רב אשר יקפידו עליו ולא ניתן למחילה.

ג) היה בזה זדון במה שלקחוהו ע"י נער הכהן, שבא בדרך אלימות ע"י העבדים המתפרצים ודרך בזיון,

כי ראוי שהכהן ילך בעצמו לזכות משולחן גבוה אשי ה' ונחלתו לא ע"י משרתיו:

 

(יד) וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשֹוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה:

מלבי"ם השאלות – מה שאמר והכה בכיור או בדוד או בקלחת או בפרור הם דברי מותר מה נ"מ באיזה כלי הכה, שעקר הוא שהכה ביורה שבשלו בו הבשר,

ומה שאמר תנה בשר לצלות מדוע לא לקחו גם זה בעצמם כמו שלקחו הבשר המבושל?

והוא השיב קטר יקטירון וכו' וקח לך, שמורה שתחלה הקפידו שיתן להם:

 

ד) היה עוול במה שלא השקיפו לשער היושר והראוי שראוי לקחת המנה לפי ערך הזבח והזובח

והם השוו מדתם ולא חלקו לא בין הזבחים,

שהכה בכיור או בדוד – וכו', כי הכלי שבו נתבשל הזבח היה לפי הזבח ששור הגדול היו מבשלים בכיור גדול, והקטן היו מבשלים בדוד, וגדי הקטן היו מבשלים בפרור,

ואין מן הראוי שיקחו מן הפרור שבו מתבשל הגדי חלק גדול כמו מן הכיור אשר שם השור הגדול,

והם השוו מדתם בין בכיור ובין בדוד ובין בפרור לקחו ג' חתיכות גדולות העולות על שלשה שיני המזלג.

ובל תאמר כי בפרור הקטן לא הורידו את המזלג עד אחריתו ועלו עליו חתיכות קטנות,

עז"א והכה – שתמיד היה מכה בכח בענין שעלו עליו חתיכות גדולות,

ולא הקפידו בין נתחים קטנים לגדולים רק כל אשר יעלה המזלג יקח הכהן.

ה) וכן לא חלקו בין הזובחים, שראוי שמן העני לא יקחו כמו רב כמו מן העשיר,

וכן מי שב"ב מרובים יפחתו לקחת, והם לא חלקו רק ככה יעשו לכל ישראל הבאים שם – בשוה,

וה"ז חמס גדול במדה כוללת וגדושה ומלאה:

 

(טו) גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי:

מלבי"ם ו) גם – מה שמעל בקדשי שמים – כי גם בטרם יקטירון את החלב ובא נער הכהן ואמר – כו' תנה בשר לצלות לכהן – כי הבשר שלקחו [עליו דובר עד עתה] אחר קיטור החלב היה בשר מבושל,

והוא רצה לפעמים לקחת בשר חי כדי לצלותו וע"ז לא היה לו חק [גם לפי החוקים שלהם…]

כי משפט הכהנים מאת העם היה לקחת בהמזלג מן הכיור והדוד לא נתחים חיים,

ולכן אמר תנה בשר – ר"ל תנה אתה בעצמך, כי בזה תרויח בשתים:

א) שתתן כפי שתרצה שזה יהיה פחות ממה שיעלה המזלג…

ב) ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי – וטוב לך לתת בשר חי ממבושל

שתצטרך לטרוח בטרחת בשולו ולתת בו מלח ותבלין:

 

(טז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לוֹ לֹא כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה:

מלבי"ם ויאמר – והאיש אמר אליו שאינו רוצה בהרוחה זו,

אחר שעדיין לא הקטירו החלב אין ראוי להקדים חלק אדם לחלק גבוה,

בשגם למה תמהר הלא קטר יקטרון כיום החלב – הלא היום יקטירוהו ולא ילינוהו למחר

ויהיה לך בשר היום לצלות וקח לך כאשר תאוה נפשך – תוכל לקחת מבושל או חי

וגם שתקח אתה חלקים כפי רצונך.

 ואמר – השיב שאינו רוצה להמתין רק כי עתה תתן, ואם לא תתן ברצון, לקחתי בחזקה

גם בלא חק ומשפט, ובזה הראה כי מוכנים הם לעשוק ולחמוס כאות נפשם:

 

(יז) וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי ה' כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת ה' :

מלבי"ם ותהי חטאת הנערים – ר"ל הגם שהיה בזה רק חטאת – שוגג (שזה ההבדל בין חטא ובין עון)

 כי באמת היה מותר להם לקחת הבשר לצלותו לפני הקטרת החלבים, שאין איסור רק באכילה,

והחטא היה רק בהלקיחה כי אין להם זכות, רק אחר מתנת האשים,

וקודם להקטרה אין להם שום זכות כמ"ש חלקם נתתי להם מאשי

ודרשו חז"ל בתו"כ אין להם אלא לאחר מתנת האשים,

וזאת שנית שהיה חטאת הנערים – לא חטאת הכהנים כי הנערים שהם משרתיהם עשו זה מדעת עצמם, בכ"ז היתה גדולה מאד את פני ה',

כי – עי"ז נאצו האנשים את מנחת ה' – שבזו העם עי"ז את הקדשים והיה כבודם קל בעיניהם:

 

(יח) וּשְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת פְּנֵי ה' נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד:

מלבי"ם ושמואל, נגד מ"ש שבני עלי היו בני בליעל ובזו קדשי ה', הגם שהיו בני עלי והיו כהנים, והיו גדולים בשנים,

לעומת זה אמר ששמואל הגם שלא היה בן הכהן הגדול ולא כהן, בכ"ז היה משרת את פני ה' – (ופה לא אמר את פני עלי כמ"ש למעלה (פי"א) כי כבר התחיל להכיר באלהות בעצמו)

והגם שהיה נער – רך בשנים בכ"ז היה חגור אפוד בד – אשר לבשוהו משרתי ה' בעת עבודת הקדש,

כי לפני ה' היה מתהלך בקדש:

 

(יט) וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישָׁהּ לִזְבֹּחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים:

מלבי"ם ומעיל – ובכל שנה הביאה לו אמו מעיל שהיה עוטה על בגדיו כדרך הנזירים ועובדי ה' בקדושה:

 

(כ) וּבֵרַךְ עֵלִי אֶת אֶלְקָנָה וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאָמַר יָשֵׂם ה' לְךָ זֶרַע מִן הָאִשָּׁה הַזֹּאת תַּחַת הַשְּׁאֵלָה אֲשֶׁר שָׁאַל לַה' וְהָלְכוּ לִמְקֹמוֹ:

מלבי"ם וברך – ועי"ז ברך עלי אותם – אחר שראה כי שמואל מוכן לרוח ה' ואמר להם הגם שבן הזה אינו מיוחד לביתם רק לה', יתן ה' לך זרע – אחר מיוחד לביתך, וכן נתקיים ברכת עלי:

 

(כא) כִּי פָקַד ה' אֶת חַנָּה וַתַּהַר וַתֵּלֶד שְׁלשָׁה בָנִים וּשְׁתֵּי בָנוֹת וַיִּגְדַּל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל עִם ה' :

 

מצודות דוד כי פקד ה' – רוצה לומר: וכאשר ברך כן היה, כי פקד ה' וכו' .

ויגדל הנער שמואל – רוצה לומר: אולם לבד שמואל היה הלוך וגדל עם ה' ובביתו,

ולא כן אחיו, כי גדלו עם אביהם ולא הגיעו למעלת שמואל:

 מלבי"ם כי פקד ה' וכו' . ויגדל ובזה היה שמואל דומה כאילו אינו בן אלקנה כלל, רק ויגדל עם ה',

היה שתול בבית ה' ושם צמח ויגדל בשנים ובחכמה.

(כב) וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֹוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבֻן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:

מצודות דוד ועלי זקן מאד – אמר זה, להצדיק מעט את עלי על מה שלא היה מייסר את בניו, כי בעבור שהזקין ותש כחו, לא היה יכול לייסרם מעתה.

מלבי"ם מספר שעלי כבר זקן ושמע את אשר יעשון בניו לכל ישראל, שהוא החמס שעשו לקחת בשר בזרוע שזה היו עושים לכל ישראל (כנ"ל י"ד).

וגם שמע את אשר ישכבון – חז"ל נחלקו בזה, י"א שחטאו כפשוטו, וי"א שלא חטאו,

ולדעתו נראה שפעל ישכבון מוסב על ישראל, ר"ל שישראל שכבו בפתח אהל מועד עם הנשים הצובאות – שמתוך שביזו קדשי שמים וגם השהו את קיני הנשים מהקריבם,

והיו צובאות, ר"ל מתאספות צבא רב בפתח א"מ שלשם הביאו קניהם, ולא היה להם מלון ושכבו אנשים ונשים לפני חצר המשכן ביחד ועי"כ הגיעו לפעמים לדבר עבירה,

בפרט כי הכהנים לא השגיחו על העם לקדשם ולשמרם כראוי: ובמצודות דוד כתב שהיות והיו ממתינות על הקרבתן, ולא חזרו לשמש את ביתם, ולחטא יחשב להם, על שבטלו בעליהן מפריה ורביה:

 

 (כג) וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשֹוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה:

מלבי"ם ויאמר להם – הוכיחם משני צדדים,

בצד הא' תפס שהקול אמת ושעשו כזאת, ועז"א למה תעשון – כדברים האלה.

 אשר אנכי – כוונתו ולא תוכלו להכחיש שהכל שקר כי הלא אנכי שומע את דבריכם רעים מאת כל העם אלה –

ואם היה זה עלילת שקר א"א שיסכימו כל העם בהגדתם ושלא ימצא ביניהם מי שילמד עליכם זכות:

 

(כד) אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם ה' :

מלבי"ם גם אם הדבר שקר- אל בני – לא נאה זאת לכם אחר שאתם בני הלא עכ"פ לא טובה השמועה – כי יש בזה חילול השם, אם מצד עצם השמועה, אם מצד המגיד כי זאת מעבירים – ומגידים עם ה' :

 

(כה) אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים, וְאִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ? וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹל אֲבִיהֶם כִּי חָפֵץ ה' לַהֲמִיתָם:

אלהים – למצו"ד קדש – קוב"ה, ולרש"י רלב"ג ומלבי"ם חול – דיינים.

 מצודת דוד אם יחטא וכו' . ורוצה לומר : ומה כשהאדם חוטא לחבירו, שקובל הוא לפני השופט ועושה משפט, ולא היה אם כן נספה בלא משפט,

ועם כל זאת ישפוט אותו גם אלהים, אם הטעה את השופט ויצא המשפט מעוקל :

ואם לה'. רוצה לומר : ומכל שכן כשהאדם חוטא לה', וכי מי הוא אשר ישפוט את החוטא, הלא בודאי קוב"ה בעצמו שופט משפטו, ואיך לא תיראו מפניו אם הוא הבעל דין והדיין :

מלבי"ם אם – מוסב על מעבירים עם ה' – ור"ל העם מעבירים את השמועה ומוסיפים בה תלונות ובוטים כמדקרות חרב ואומרים,

הרי אם יחטא איש לאיש ופיללו אלהים – ר"ל הלא עלי ובניו הם אלהים שופטים בארץ ויפללו וידונו על כל חטא אשר יחטא איש לרעהו,

ועתה אם לה' יחטא איש [כלשהו] – מעתה מי יפלל – וישפוט אותו,

אחר שהשופטים עצמם בני עלי הם החוטאים לה' ומי יעשה משפטו ויריב ריבו? [הם לא יוכלו לשופטו על חטאו להשם] והלא הכהנים השופטים בארץ רמסו קדש וגוזלים את אלהים,

ואמר יתפלל בהתפעל כי הם צריכים לדון עצמם כי הם החוטאים:

 ולא ישמעו – וכו' כי חפץ ה' להמיתם – ואמרו חז"ל שמ"ש כי חפץ ה' להמיתם (הגם שכתב החפץ אחפוץ מות הרשע?) הוא אחר גזר דין,

ור"ל שאחר גז"ד ימנע ממנו דרכי התשובה ר"ל שלא יסייע לו בהערה אלהית להעיר לבבו ולהטותו אל הטוב,

רק יניחו אל בחירתו לגמרי, שאם היה תוכחה זו (שבודאי נכלמו מדברי אביהם) קודם גז"ד, היו מוצאים סיוע שמיימי להעיר לבבם אז לשמוע לקול אביהם הצדיק ולשוב מעון,

אבל אחר שחפץ ה' להמיתם, כי היה דינם חרוץ (כמו שיבואר מפסוק כ"ז והלאה) לא העיר לבבם ע"ז:

 

(כו) וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל הֹלֵךְ וְגָדֵל וָטוֹב גַּם עִם ה' וְגַם עִם אֲנָשִׁים:

והנער אחר שהודיע (בפסוק י"ח) שדרכי שמואל היה הפך דרכי בני עלי בעבודת ה',

יודיע פה, שכן היה הפך להם במה שהם היו שנואים ושמעם רע בעיני העם 

ושמואל היה טוב עם ה' ואנשים, אהוב מכולם, והיה הולך וגדל בזה ממדרגה למדרגה :

ובמצודות דוד מסביר שסמכו כאן, לומר שהיה מקובל גם לבני עלי, ולא חשדוהו שהוא הוא המביא דבתם רעה אל אביהם:

 

(כז) וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה:

רש"י ויבא איש אלהים – זה אלקנה. הנגלה נגליתי אל בית אביך – מכאן שנתנבא אהרן במצרים, ומה היא הנבואה, הוא שנאמר (שם כ ז): ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו.

 מלבי"ם [כז-כט]  השאלות: המפרשים לא מצאו עצה בתמיהה זו של הנגלה נגליתי, עד שהוכרחו לאמר עליה כי היא תמיהה המתקיימת, ומ"ש לבית פרעה בלתי מובן והיה לו לומר בבית פרעה,

מ"ש אשר צויתי מעון קשה ההבנה, ומלת לעמי מיותר וגם דקדוקו קשה :

ויבא איש אלהים אמרו חכמינו זכרונם לברכה (בסדר עולם) שהיה אלקנה,

כי אי אפשר שישולח פנחס בן אלעזר לזה, בהיותו נוגע בדבר שנבא שתסב הכהונה מבית איתמר אל בית אלעזר :

הנגלה אומר בתמיהה וכי נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים או וכי נגליתי בעבור בית פרעה,

רצה לומר כי גם במצרים היו נמצאים כהנים שהם כהני פרעה, והם לא היו לא כהני ישראל, ולא כהני ה',

כוונתי כי הכהנים בני אהרן, הם שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא,

שהם שלוחי ישראל להיות אמצעים בינם לבין אלהיהם לעבוד עבודתם,

והם שלוחי דרחמנא להיות משרתיו עושי רצונו,

(וע"כ נסתפקו חכמינו זכרונם לברכה בנדרים איזה הוא העקר משניהם עי"ש)

אבל הכהנים במצרים לא היו לא כהני עם ה' ולא כהני ה', רק כהני פרעה, ממונים מאתו,

וקבלו את חקם מאת פרעה כמ"ש כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה,

אבל אני עת נגליתי לבית אביך להקריבו אל הכהונה לא היה זה במצרים להיות כהן לעם מצרים,

רק בצאתם משם להיות כהן לעם ישראל, ולא לבעבור בית פרעה רק להיות כהן לאל עליון.

 

(כח) וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָ אֶת כָּל אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

מצודות דוד ובחור אותו – עוד היטבתי עמו שבחרתיו לכהן לי:

 מצודות ציון לעלות – להעלות. אשי – הם מתנות כהונה, שהמה מותר מאש המזבח:

 מלבי"ם מפרש לא נגליתי עליו במצרים בעבור עם מצרים, רק ובחר אותו מכל שבטי ישראל בזה הצד להיות שלוחא דידן לעבוד תחתם ובשליחותם,

וכן לא נגליתי עליו בעבור בית פרעה רק בחרתי אותו לי לכהן להיות שלוחא דרחמנא,

ומפרש מ"ש שבחר אותו לי לכהן היה לג' דברים,

 א. לעלות על מזבחי להקריב קרבנות. ולעלות כמו להעלות מבנין הפעיל כמו לנחותם הדרך (שמות י"ד

ב. להקטיר קטורת, ג. לשאת אפוד לפני, ללבוש בגדי קדש ש-מורים שהוא משרת אלהיו,

ונגד מ"ש שבחר אותו מכל שבטי ישראל אמר שבעבור זה ואתנה לבית אביך את כל אשי בני ישראל שבעבור היותו שלוחם ומלאך הברית העומד בין ה' ובינם, הרימותי שכרו מן האשים,

אולם גם בזה אמר תנאי שלא נתן לו רק האשים רצה לומר דברים המעותדים לאש,

כאילו מן הקרבן יש בו חלק הראוי לבעל הקרבן כמו בשר השלמים ואין לכהנים בו מאומה,

ויש בו חלק הראוי לגבוה כמו בשר החטאת והאשם ושירי מנחות שהיה ראוי להעלות לאשים ולהיות נקטר עם החלבים והאימורין,

וה' וויתר להם מחלקו שלא ינתנו לאשים רק הכהנים יאכלו אותם ואכילתם דומה בעיניו כאילו הקריבום על האש,

כמ"ש חלקם נתתי אותה מאשי (ויקרא ו' ) וכן אמר זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאשי ה' (שם ז' )

ואם כן מה ששמו להם חק לקחת במזלג מחלק הבעלים הוא חמס בידם.

(כט) לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי:

רד"ק למה תבעטו בזבחי – כי המבזה הדבר בועט בו ברגליו כך אתם תבזו הזבח והמנחה שתראו שאינם באים הזבחים והמנחות אלא להבריאכם והנה זה בזיון הקדשים וכאילו תבעטו בהם ותרחיקום כי בעבורכם נמנעים ישראל מלהביא:

 אשר צויתי מעון – כלומר במעוני וכן הנמצא בית ה' כמו בבית ה' :

 ותכבד – שלא גערת בהם ולא מנעתם מעשות הרעות:

 להבריאכם – ולא אמר להבריאם, כי אי אפשר שלא היה עלי אוכל ממה שהיו בניו אוכלים.

 מלבי"ם למה עתה יתוכח עמו נגד שני ענינים אלה

א.  נגד מ"ש שהוא שלוחא דרחמנא שבחר אותו לו לכהן,

ואם כן כל כבוד כהונתם נמשך רק ממה שהם כהני ה' מקריבים זבחי רצון לא מצד עצמם,

וראוי אם כן שיהיה כל חפצם לכבד את הזבחים, אחר שכבודם הוא ענין מקרי וטפלי נמשך מן אשי ה' שהוא המכוון בעצם

ואם כן למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון 

רצה לומר בחלק מן הזבח אשר צויתי שיהיה במעון הקדש שהוא החלק הקרב למזבח,

למה תבזו אותו, במה שלקחו חלקם קודם לחלק ה' בטרם יקטירון את החלב,

כאילו כבודם עקר וכבוד ה' טפל,

מה שהוא בהפך שאם ימעטו כבוד הזבח כ"ש שכבודם הנתלה בו כאין נחשב.

ב.  נגד הצד שהם שלוחי דידן שעל זה אמר ואתנה לבית אביך את כל אשי ישראל, שבארנו שרצה לומר שאין להם רק מן החלק השייך לאשים לא מן חלק הבעלים,

אומר ולמה תכבד את בניך ממני לקחת יותר מן המגיע לחלק גבוה,

ומפרש להבריאכם [פי' להשמין ולהבריא ולחזק את גופכם]

 מראשית כל מנחת ישראל לעמי שאתם לוקחים בהמזלג חלק ראשיי מזבחי ישראל,

מן החלק השייך לעמי רצה לומר מחלק הבעלים, שזה לא יחדתיו לאשים רק שייך לבעלים,

ואיך תזכו בו אתם, אחר שכהנים רק משולחן גבוה זכו,

ואיך תגדילו כבודכם על כבוד ה' כאילו מגיע לכם חלק מיוחד מלבד אשי ה' .

 

(ל) לָכֵן נְאֻם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם וְעַתָּה נְאֻם ה' חָלִילָה לִּי כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:

 מלבי"ם לכן הנה עד עתה אמור אמרתי וחשבתי בלבבי, יען שהוא ביתך שאתה ראש אלפי ישראל ויען שהוא בית אביך בית אהרן הכהן,

לכן יתהלכו לפני יהיו צדיקים ההולכים לפני ה' תמיד (כמ"ש התהלך לפני והיה תמים) ומפני זה יתקיימו בגדולתם עד עולם,

אולם עתה שלא היה כפי מחשבתי וסרו מעבודתי חלילה לי להיות בריתי אתם

כי מכבדי אכבד כי הכבוד של עובדי ה' אינו ענין מקרי רק השגחיי,

שמצד שהם מכבדים אותי כן אכבד אותם מצודות דוד כי מכבדי – אחזיר שמוש הכהונה לבני פנחס בן אלעזר, שכיבד אותי בשטים בקנאו את קנאתי].

וממילא כי בוזי אשר אסיר השגחתי מאתם ולא אכבדם –  יקלו מאליהם אחר שמנעתי את כבודי מאתם.

 

(לא) הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ:

מלבי"ם (לא-לב) הנה ימים באים – חרץ ענשו בג' דברים,

א) שיוקח כבודו, ב) שידלדל מעשרו ופרנסתו, ג) קוצר ימי בניו.

על הא' אמר וגדעתי את זרועך מהיות זקן בביתך – ר"ל הזרוע שהיה לך במה שהיית זקן (פי' שופט ישראל) אגדע כחך זה ולא יהיה מביתך שופט וזקן ונשיא ישראל, וכ"פ חז"ל בסנהדרין (דף י"ד),

ב) על דלדול פרנסתו אומר והבטת צר מעון – תביט תמיד ותראה שהמעון שהוא הביהמ"ק יהיה צר לפניך ממוצא בו חית ידך

וזה יהיה בכל אשר ייטיב את ישראל – כוונתו שגם בעת שתתרבה הטובה על ישראל כמו שהיה בימי שלמה בכ"ז לא תרויח בטובתם, רק תביט צר ומצוק,

ג) על קוצר חיי בניו אמר ולא יהיה זקן בביתך כל הימים – זקן ממש:

 

(לב) וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן בְּכֹל אֲשֶׁר יֵיטִיב אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים:

רש"י והבטת צר מעון – וראית צרתך בצדך בתוך מעוני, כאשה הרואה צרתה עמה בבית.

ולא יהיה זקן בביתך – מדה כנגד מדה, אתם אכלתם קדשים לפני זמנן, בטרם יקטירון את החלב, אף אתם תמותון בלא זמן:

 

(לג) וְאִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ וְלַאֲדִיב אֶת נַפְשֶׁךָ וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים:

מלבי"ם ואיש – עתה פי' שלש הקללות האלה שנית כסדרן ובאר פרטיהם:

א) נגד מ"ש וגדעתי את זרועך, באר בל יחשוב שלא יהיו בניו שופטים וזקני ישראל, רק יהיה להם פרנסה ועסק אחר,

לא כן, כי ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי – שבכ"ז ישארו משרתי מזבח ויהיו שפלים ונבזים.

ב) נגד מ"ש והבטת צר מעון מבאר שישארו במזבח תמיד על האופן לכלות את עיניך – לראות גדולתו ביד אחרים שהם בני אליעזר והוא יהיה בעוני וחוסר כל,

ג) נגד מ"ש ולא יהיה זקן בביתך. באר שלא ימותו כשהם קטנים שאין הצער גדול כ"כ רק וכל מרבית ביתך ימותו אנשים – גדולים שהאבל רב והצער גדול:

 

(לד) וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם:

רד"ק וזה לך האות – כשתראה שני בניך ימותו ביום אחד יתברר לך כי העתיד אשר דברתי על בניך יתקיים:

 מלבי"ם וזה עתה באר הזמן מתי יתקיימו שלש הגזירות הנזכרות

אומר מ"ש ולא יהיה זקן בביתך יתקיים תיכף,

וזה שכתוב וזה לך האות אשר יבוא אל שני בניך ומעת הזאת חלה קללה זו בזרעו.

(לה) וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים:

מלבי"ם והקימותי – עתה באר כי ב' קללות הראשונות יתקיימו בימי דוד,

שאז נסתלק אביתר שהיה מבני איתמר מן הכהונה ונכנס צדוק תחתיו. וז"ש נגד וגדעתי את זרועך, והקימותי לי כהן נאמן – הוא צדוק הכהן שהיה נאמן לאלהיו,

כמ"ש והכהנים הלוים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות ב"י מעלי [יתכן שרמז מ'עלי' לעלי הכהן. נלע"ד] (יחזקאל מ"ד),

כאשר בלבבי ובנפשי יעשה – מעשיו ועבודתו [של בני צדוק] לא יהיו כפי הצווי החיצוני לבד,

רק יהיו כפי הכוונה האלהית ומחשבותיו,

שכוונת המצות הוא להרבות כבוד ה' ולהתקדש בקדושתו והיא נפש המצות ונשמתם הפנימית,

כי המעשה לבדה היא גוויה חומרית להנפש הזאת שהיא הכוונה המחשביית.

 ובניתי לו – וכמו שהוא יהיה נאמן לאלהיו כן אבנה לו בית נאמן – וזה יהיה בעת ימשח מלך ישראל בימי דוד וז"ש:

 

(לו) וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם:

 מלבי"ם והיה ואז תתקיים גם הקללה השנית שאמר והבטת צר מעון,

שכל הנותר מבית עלי יבא להשתחוות להכהן גדול [ולהשפיל עצמו לפניו. רד"ק]

בעד אגורת כסף ויבקש מאתו שיספחהו אל אחת המשמרות כדי שיהיה לו פת לחם לאכל,

(ואגורת מענין גרה וכן תרגם יונתן למעת דכסף, והא' נוסף.

ונלע"ד שלכן נקט לשון ' ספחני' שבזה רמז לאלה שבגינם העונש הנורא הזה, שספחני הם אותיות חפני ופנחס.

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות ח

[ח] חפני ופינחס נתעברו מנדב ואביהוא,

והנה חפני ופינחס שוים בשמם, אלא שחפני גרוע וחסר [ממנו] אות הסמ"ך, דכתיב ביה סומך ה' לכל הנפלים,

כי הוא לבדו היה טועה בעצלות וחפזון שהם שני הפכים, האחד שהיית הקינים, והשני חפזון האכילה בקדשי שמים.

ופינחס אף בתחלת הסיפור אינו חסר זולת יו"ד המורה תוספות כשרון למי שזכה בה, כי לא הגיע רק במה שלא מיחה באחיו, לפי שלא היה מסכים בעון אחיו אף על פי שלא מיחה הוסיפו לו אח"כ אות יו"ד בשמו.

והנה נכשלו עתה בדבר אכילת קדשים שנבהלו נחפזו לאכלם משום שבראשונה לא זכו למצוה זו כלל, כי המה ראו בעיניהם טבחם טבוח ונטרפה להם השעה, ועתה אכלו פגה.

ושהיית הקינים לנשים היה מעוון עצלותם בראשונה בחופת עצמם:

 

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות ח

[ד] חפני בן עלי שהיה לוקח בשר חי מאת הקלחת, הוא חפני מלשון חופן בחפניו,

הוא בן דרוסאי הנזכר בגמרא כמה פעמים כמאכל בן דרוסאי:

רש"י [עבודה זרה דף לח.]: בן דרוסאי – לסטים היה ואוכל כל דבר המבושל קצת.