שמואל ג

(א) וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת ה' לִפְנֵי עֵלִי וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ:

מלבי"ם והנער שלשה פסוקים אלה הם כדמות הקדמה להודיע מדוע בחר ה' אז לנבאות את שמואל ולא את זולתו, ומדוע נגלה אליו דבר ה' בלילה ההוא, וסיפר בזה שש סבות:

א) מצד זכות שמואל שהיה משרת את ה' – מתמיד בעבודת הקדש,

והיה לפני עלי – ר"ל שהיה לפניו וקודם לו במדרגה אל הקדש פנימה (ולכן לא אמר פה כמ"ש למעלה (ב י"א) את פני עלי [מצודות דוד כי מתחלה הורהו עלי עבודת ה', ואחר זמן נתחזק מאליו, ולבסוף נתעלה יותר עד שזכה לנבואה]),

ב) מצד מיעוט מציאות הנבואה, והנביאים בדור ההוא, כי דבר ה' היה יקר בימים ההם – מפני מיעוט מציאותו שזה מורה שלא היו אנשי הדור ההוא מוכנים אל שתחול עליהם רוח ה',

ומוסיף אין חזון נפרץ – כי השפע האלהית תחשוק בטבעה לרדת על המוכנים, כמ"ש (ישעיה מ"ד ג')

(ג) כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא וְנוֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצאיך:

כמו שבארתי בפירושי שם, ובעת לא תמצא איש מוכן לקבל השפע הזאת,

תדמה כנחל מלא על כל גדותיו אשר אין לו מקום להגיר מימיו, שאז עת ימצא פרץ קטן, יפרוץ נחל בשטף כביר ובכח חזק וימלא כל אפיקיו סביב סביב וימלא בקעות ושדות,

וכן אחר שאין חזון נפרץ, ר"ל שהשפע מהמחזה האלהית לא מצאה פרץ לשטוף ולהגיר שפע מימי הקדש,

עת מצאה פרץ קטן שהוא שמואל שהיה מוכן אל השפע אז באתהו פתאום בשפע רב עד נזלה גם סביביו כמ"ש (פסוק כ"א) ויוסף ה' להראה בשילה כי נגלה דבר ה' אל שמואל וכמ"ש שם:

(ב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַהוּא וְעֵלִי שֹׁכֵב בִּמְקוֹמוֹ וְעֵינָו וְעֵינָיו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת לֹא יוּכַל לִרְאוֹת:

מלבי"ם (סבה ג) ויהי ביום ההוא – שבו ביום בא איש אלהים אל עלי, [כמובא בפרק הקודם]

ורצה ה' לתכוף החזון הזה אל החזון הראשון להורות כי נכון הדבר מעם אלהים,

כי כל גזרה והודעה שמימיית הנשנית מורה שהיא חרוצה ונחוצה שישקוד ה' על דברו לעשותו,

כמ"ש ועל השנות החלום פעמים וכו' (בראשית י"א מ"ב),

(סבה ד) מצד עלי, שירד אז אחורנית בין במעלותיו הנפשיות.

שעז"א ועלי שכב במקומו – ר"ל שלא שכב בהיכל ה', היינו לא היה מתבודד בעיונו ומחשבותיו בעניני הקודש ההיכל והארון כמ"ש בשמואל ושמואל שוכב בהיכל ה' כמו שנבאר,

רק שכב במקומו הגשמי ממש שכיבה של שינה, ועבודת הכהן היה לשמור את המקדש, (כמ"ש בשלשה מקומות הכהנים שומרים) גם בלילה לא ישכב לבו במקום, רק ישכיל לחשוב מחשבות בקדש,

בין בתכונותיו הגופניות שעיניו החלו – להיות כהות – משֵׂיבה וזקנה

ופתאום עבר עליהם החולשה עד שלא יוכל לראות – לגמרי

וכפי שירד עלי ושמשו היתה קרובה להשתקע אל המערב

כן היה מוכרח כי כאור בקר יזרח שמשו של שמואל יפיץ קדים עלי ארץ וכמ"ש חז"ל עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי שנאמר בפסוק הבא – ונר אלהים טרם יכבה וכו':

(ג) וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' אֲשֶׁר שָׁם אֲרוֹן אֱלֹהִים:

רד"ק ונר אלהים טרם יכבה – אם על נרות המנורה אמר היה זה קודם עלות השחר כי הנרות היו דולקים מערב עד בוקר אע"פ שפעמים היו כבות מקצתן בלילה

ושמן היו נותנים בהן במדה שיהיו דולקים מערב עד בקר וברוב פעמים היו דולקים עד הבקר

ונר מערבי בכל זמן היו מוצאים אותו דולק

ואמר כי באה נבואה זאת לשמואל קודם שכבו הנרות בעוד לילה כמו זמן קריאת הגבר שהרי אומר אחר כן וישכב שמואל עד הבקר

הקושי – כיצד יתכן ששמואל שוכב בהיכל השם – שהרי עזרה אסורה בישיבה אלא מלכי בית דוד?

ונר אלקים טרם יכבה, [ושמואל שוכב], בהיכל ה' – בהיכל ה' דבק עם ונר אלהים טרם יכבה

כי הנר היה בהיכל ה' ושמואל היה שוכב במקומו כי שמואל לא היה שוכב בהיכל ה' אלא בעזרת הלוים

לפיכך האתנחתא בשוכב לפי שאינו דבק עם בהיכל ה'

וכן פירשו רז"ל כי לא יתכן להבין הפסוק כמשמעו שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד,

וכל שכן שכיבה וכל שכן בהיכל וכת"י.

ובדרש "ירעם אל בקולו נפלאות" תמן תנינן [שהדרך הייתה ש]"נעל הכהן מבפנים ובן לוי ישן לו מבחוץ" קפץ הדיבור על עלי ודיבר עם שמואל מבחוץ:

מלבי"ם ה) ונר – והנה מצא אז את שמואל מוכן אל שיתגלה עליו האור הגדול הזה,

אם מצד הזמן שהיה בסוף הלילה טרם יכבה נר אלהים – שהיה דולק מערב עד בקר שקרוב אל היום אז הנפש נקיה מרעיונות היום,

והמוח וכל כלי המחשבה הטהרו מן האדים אשר יאפיל זהרם בתחלת הלילה כנודע,

ו) וגם היה מוכן מצד עצמו שאז שמואל שכב בהיכל ה' – הכוונה הפשוטה ששכב בהיכל ה' ממש,

ור"ל שכיבה מחשביית (כמו גם בלילה לא שכב לבו, על משכבי בלילות, וכ"פ מהרי"א)

ר"ל רעיוניו היו שוכבים ומעיינים בהיכל ה' אשר שם ארון אלהים –

מחשב בעניני ההיכל והארון ורוחניותם אשר ה' בם בקדש

הפך מעלי שאמר עליו ששכב במקומו אשר הוא שם כנ"ל

ומסבת שש הכנות אלה בקע אור ה' ויאר אל שמואל:

(ד) וַיִּקְרָא ה' אֶל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

מלבי"ם ויקרא וכו' בתחלה שחשב שעלי קורא אליו השיב הנני כדי שידע עלי שאינו ישן:

(ה) וַיָּרָץ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְּנִי כִּי קָרָאתָ לִּי וַיֹּאמֶר לֹא קָרָאתִי שׁוּב שְׁכָב וַיֵּלֶךְ וַיִּשְׁכָּב:

מלבי"ם וירץ – במרוצה לעשות דברו, ועלי חשב בראשונה שהיה זה מפעולות הדמיון שיפעל לפעמים על החוש להטעותו עד שידמה קול קורא באזניו לכן אמר שוב שכב:

(ו) וַיֹּסֶף ה' קְרֹא עוֹד שְׁמוּאֵל וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיֹּאמֶר לֹא קָרָאתִי בְנִי שׁוּב שְׁכָב:

מלבי"ם ויוסף – וכו', בפעם הזה לא השיב הנני באשר כבר הודיע שהוא ער, וגם לא רץ כי נכלם בפעם הראשון,

והנה בפעם הזה כבר נפל ספק מה בלב עלי, לכן אמר לא קראתי בני – הוסיף מלת בני דרך אהבה בל יתעצב, שזה מזיק אל הנבואה, ורצה לנסות אם יקראהו עוד הפעם:

(ז) וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת ה' וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר ה':

מלבי"ם ושמואל – בא להשיב מדוע לא הבין שמואל בשלש פעמים כי ה' קורא?

שזה יען היה זה טרם ידע את ה' – שלא היה לו ידיעה מבית רבו בעניני האלהות ובאיזה דרך יטיף חזיונו לנביאיו,      

וגם טרם יגלה אליו דבר ה' – עד שידע זה מעצמו ע"י הנסיון, ולכן לא הבין זאת:

(ח) וַיֹּסֶף ה' קְרֹא שְׁמוּאֵל בַּשְּׁלִשִׁית וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר הִנְנִי כִּי קָרָאתָ לִי וַיָּבֶן עֵלִי כִּי ה' קֹרֵא לַנָּעַר:

מלבי"ם ויבן עלי – אז הבין בבירור שה' קורא אותו, כי התגבורת הדמיון באיש הבריא הוא דבר נדיר,

וכבר בארו החוקרים האחרונים שהנבואה תבוא לפעמים מושכלת, במה שיושפע ידיעה ברורה על שכל הנביא,

ופעמים תבא מדומה, ע"י צורות שיראה הכח המדמה,

ופעמים תבא מוחשת, ע"י קול שיגיע לאזן הנביא.

או צורות נוראות אשר יראום בעיניהם בפועל (ולא כהמו"נ בח"ב מספרו) ומזה המין האחרון היה הקריאה שקרא לשמואל,

(ט) וַיֹּאמֶר עֵלִי לִשְׁמוּאֵל לֵךְ שְׁכָב וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר ה' כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל וַיִּשְׁכַּב בִּמְקוֹמוֹ:

מלבי"ם וישכב במקומו – ר"ל במקום הרעיוני ששכב תחלה כמ"ש ושמואל שוכב בהיכל ה' כמש"פ למעלה

כי היה מכין א"ע עתה לנבואה, משא"כ בפסוק ה' אמר וילך וישכב:

(י) וַיָּבֹא ה' וַיִּתְיַצַּב וַיִּקְרָא כְפַעַם בְּפַעַם שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ:

מלבי"ם ויבא ה' ויתיצב – העמידה וההתיצבות הושאל מן בעלי גשם כדי שיחול הרוח העליון על מקומו

ר"ל על הענין המתדמה עליו בצלמו, שהוא רוח הנביא אשר הוכן לזה, שבא עליו ג"כ ותנח עליהם הרוח, וכמו והנה ה' נצב עליו,

ואמר במ"ר הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם, כי יתדבק הכל בהחלק וינוח עליו חול מעלה ודבקות.

וכבר ידעת ההבדל בין עומד ובין נצב, שההתיצבות הוא בדבר שצריך להתחזק על שישאר במקום ההוא, ואחר שחומר האדם הוא מסך מבדיל בין האור הרוחני השופע על נפש הנביא,

צריך חיזוק והתיצבות להשאר דבוק בו,

וכבר בארנו במק"א הטעם שיקרא להנביאים שתי פעמים אברהם אברהם משה משה שמואל שמואל, שהוא לעורר שני חלקיו הרוחני והגשמי שיהיו מוכנים אל הדיבור ואין המקום פה להאריך,

והנה שמואל לא אמר, "דבֵר ה'", כי היה עדיין מסתפק פן הוא קול אחר:

(יא) וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו:

רד"ק עושה דבר – זהו גלות הארון:

 תצלינה – מבנין הפעיל שרשו צלל והוא ענין הרגשה כמו לקול צללו שפתי:

 ביום ההוא – ביום שיהיה זה הדבר הקשה אשר כל שמעו תצלינה שתי אזניו ביום ההוא אקים אל עלי מה שדברתי אל ביתו על ידי איש האלהים כמו הכתוב למעלה

כי ביום ההוא תהיה תחלת הפורעניות הבאה על בית עלי שימותו בניו וכן אכלה הרעה על בית עלי עד עולם:

מלבי"ם הנה אנכי עשה דבר הוא מה שנתן לשבי עוזו ויסגר לחרב עמו ומיתת עלי ובניו : (

תצלינה הפעיל משורש צלל, שישמע באזניו כקול צלצלי שמע.

(יב) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל עֵלִי אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה:

 רש"י החל וכלה. אותו היום תתחיל גזירתי על בית עלי, שימותו חפני ופנחס,

ומכאן ואילך אכלה גזירתי ואשלימה עליהם מדור אל דור, להמיתם אנשים בני שמנה עשרה שנה :

מלבי"ם ביום ההוא אקים – וכו', הוא מ"ש (למעלה ב' י"ד) וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך שנתן זאת אות אל קיום דבריו.

 החל – שבזה תתקיים קללה הא' וכל מרבית ביתך ימותו אנשים,

וכלה – ואח"כ יתקיימו שתי הקללות האחרות בימי דוד כנ"ל:

(יג) וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם:

רד"ק כי שופט אני – לא יכלה משפטי בזרעו עד זמן קצוב, אלא עד עולם אשפטם, שיתבזו ויתקצרו ימיהם:

 בעון אשר ידע – בעון סמוך למלת אשר כאילו אמר בעון הדבר אשר ידע ובעונו ילקה זרעו עד עולם שכתוב ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם

ואע"פ שהיו בבנים [שהיו בדורות הבאים] זכאים – האל יתברך שמו קורא הדורות מראש ויודע מה שעתיד להיות, ידע כי לא יהיה בבניו עד עולם שיהיה זכאי כל כך שלא יזכר לו עון אבותיו זה:

 כי מקללים להם בניו – תקון סופרים כי לא רוצה לומר לאל יתברך אלא שכנה הכתוב

וזה אחד משמנה עשר פסוקים שהם תקון סופרים [וכן פרש"י].

והקללה הזאת הוא ענין בזיון כמו שאמר עליהם ובוזי יקלו וי"ת ארי מרגזין להון בנוהי:

 לא כהה בם – לא עצרם ולא מנעם אע"פ שאמר 'אל בני כי לא טובה השמועה' זה היה לעת זקנותו שלא היו יראים ממנו ומתחלת עשותם הרעה היה לו למנעם ולהריב עמהם בחזקה ולא עשה כן:

מלבי"ם והגדתי הגיד לו הטעם מדוע כופל נבואה זאת שנית אחר שבו ביום בא איש אלהים אל עלי וניבא זאת?

אומר כי בעת ניבא איש אלהים ביום היה עדיין גז"ד שאין עמו שבועה והיה לו עוד רפואה ע"י תשובה ומע"ט,

 לא כן עתה, אחר שכבר הגדתי לו – ע"י הנביא שבא ביום כי שפט אני את ביתו עד עולם בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו –

(ר"ל שהם מקללים להם – לעצמם – במה שכבודם נהפך לקלון והכל מקללים אותם בעבור מעשיהם)

הנה הגדתי לו והתריתי בו כי בעון שידע שבניו מקללים אשפוט את ביתו עד עולם,

כמו שנבא ע"ז איש האלהים בארך,

ובכל זה לא כהה בם – שהלא היה ראוי שתיכף ששמע דבר איש אלהים יכהה בם ויזעק עליהם בקול מר צורח והוא לא שת לבו לדברי הנביא:

(יד) וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם:

רד"ק בזבח ובמנחה – לפי שהיו הם כהנים ומקריבים זבח ומנחה אמר כן כלומר לא תועיל להם כהונתם לפני או מפני שמעלו בזבח ובמנחה

אע"פ שישתדלו בזבח ובמנחה לכפר מעלם לא יכפר להם לעולם

[מצודות דוד – כי אין קטיגור נעשה סניגור, על כי חטאם היה בדבר הקרבנות, אולם בתשובה יכופר עון].     

ורבותי' ז"ל דרשו –  בזבח ובמנחה הוא דלא יתכפר אבל יתכפר בתלמוד תורה ובגמילות חסדים,

ומהם אמרו אבל מתכפר בתפלה:

מלבי"ם ולכן זה גרם שהוא עתה גזר דין שיש עמו שבועה,

לכן נשבעתי לבית עלי שבזה אין להם תקנה כלל והשבועה היא אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם,

רצה לומר העון שהעוו בענין הזבחים ומנחות כמ"ש למה תבעטו בזבחי ובמנחתי, לא יתכפר להם עד עולם. (מה שאין כן יתר חטאתם יתכפרו בתשובה כי עליהם לא התרה הנביא בו):

מסכת ראש השנה דף יח/א

דאמר רב שמואל בר אמי ואמרי לה אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע שנאמר (לכן) [ולכן] נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה אביי אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים רבה ואביי מדבית עלי קאתו רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין תנו רבנן משפחה אחת היתה בירושלים שהיו מתיה מתין בני שמונה עשרה שנה באו והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי אמר להם שמא ממשפחת עלי אתם דכתיב ביה וכל מרבית ביתך ימותו אנשים לכו ועסקו בתורה וחיו הלכו ועסקו בתורה וחיו והיו קורין אותה משפחת רבן יוחנן על שמו:

(טו) וַיִּשְׁכַּב שְׁמוּאֵל עַד הַבֹּקֶר וַיִּפְתַּח אֶת דַּלְתוֹת בֵּית ה' וּשְׁמוּאֵל יָרֵא מֵהַגִּיד אֶת הַמַּרְאָה אֶל עֵלִי:

מלבי"ם וישכב – הנה שמואל לא הגיד זאת לעלי לבא תיכף בלילה כי שכב עד הבקר

ולא בעת קומו כי הלך למשמרתו ויפתח את דלתות בית ה'

ובאר הטעם שלא הגיד לו כי ושמואל ירא מהגיד את המראה – וכבר בארתי שלא היה בזה כובש נבואתו כי לא נשלח אל עלי, ולא היה רק מראה והודעה לא שליחות וז"ש מהגיד את המראה:

(טז) וַיִּקְרָא עֵלִי אֶת שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל בְּנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי:

מלבי"ם ויקרא עלי – הבין שהיה איזה חזיון על ביתו, באשר כבר בא אליו נביא באותו יום ולב יודע מרת נפשו:

(יז) וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ:

מלבי"ם ויאמר א. שיגיד לו מה הדבר, ב. השביעו שיגיד לו כל הפרטים ואל יעלים דבר.

וכבר באר מהרי"א כי לכן באתהו הנבואה ע"ז האופן, [שטעה ורץ כ"פ לעלי וחשב שקורא לו],

ועי"כ ירגיש עלי בדבר ויכריחהו בבקר להגיד לו המראה,

כי זולת זה היה שמואל מעלים הדבר ממנו, כמ"ש ושמואל ירא מהגיד את המראה אל עלי,

ודעתי בזה שנבואה זו לא באה אל שמואל בתורת שליחות רק בתורת הודעה לבד,

שאם הי' בא אליו בתורת שליחות הלא היה מוכרח להגידה אל עלי,

כי נביא הכובש נבואתו חייב מיתה בידי שמים, ולמה הוצרך עלי להשביעו עדי הגיד לו?

רק האמת הוא שה' לא שלחו אליו, והטעם בזה, כי כל נביא שליח יהיה לאיזה צורך ותכלית, והוא שהעם או האיש שעליו ינבא ישים על לבו וישוב בתשובה ועי"ז תבוטל הגזירה,

לא כן פה שהיה גז"ד שיש עמו שבועה כמ"ש לכן נשבעתי לבית עלי, שאין תשובה מועלת בו כלל, לא היה צורך בשליחות, והיה רק הודעה לשמואל לבד והיה רשות בידו להגיד או שלא להגיד, [יל"ע מדוע א"כ נשלח נביא אל עלי בפרק הקודם?]

וה' סבב הדבר ששמואל היה מוכרח להגיד לו ע"י שהשביעו:

 רש"י כה יעשה לך – כאותה קללה עצמה, שלא יהיה לך בנים הגונים, [רד"ק ובדרש כה יעשה לך אלהים כשם שאין בני יורשי' את מקומי כך אין בניך יורשין את מקומך] וכן עלתה בו, ואף על פי שהגיד לו ולא כחד, מכאן אמרו (מכות יא א): קללת חכם אפילו על תנאי היא באה.

רד"ק כה יעשה לך אלהים – כן הו' מנהג הלשון לאמר דבר זה בשבועה וכן כה יעשה לי אלהים.

(יח) וַיַּגֶּד לוֹ שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הַדְּבָרִים וְלֹא כִחֵד מִמֶּנּוּ וַיֹאמַר ה' הוּא הַטּוֹב בְּעֵינָו יַעֲשֶׂה:

מלבי"ם ויגד – הגיד לו כל הפרטים, והנה הגם ששמע שעיקר הקצף עליו עתה היה על שלא שת לבו לדברי הנביא, בכ"ז השיב, ה' הוא הטוב בעיניו יעשה –

שחוץ מכוונתו הפשוטה כמצדיק דין שמים, אמר ג"כ הלא יש הבדל בין גז"ד שאין עמו שבועה שירצה ה' שלא יתקיים הגזר רק יתבטל ע"י תשובה ואינו טוב בעיניו,

לא כן גז"ד זה שיש עמו שבועה שהוא טוב בעיניו שיתקיים ולא יבטלהו בודאי יעשה ואין מזור ותעלה:

 (יט) וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַה' הָיָה עִמּוֹ וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה:

רד"ק ולא הפיל מכל דבריו ארצה – כל מה שהיה אומר הוה בא והקב"ה מקיים על ידו

אפי' הדברים שהיה אומר שלא ברוח נבואה,

ובזה הדבר ידעו כל ישראל כי נאמן שמואל לנבי' ה' ותרגומו ולא בטיל מכל פתגמוהי לארעא:

 מלבי"ם ויגדל שמואל ספר במעלת נבואת שמואל ג' מדרגות:

 א. מצד עצמו שגדל וה' היה עמו שהיה רוה"ק שוכן עליו בתמידות ולא הפיל מכל דבריו ארצה שזה העד שהוא נביא אמת וכמ"ש (דברים י"ח כ"א) וכי תאמר בלבבך איכה נדע הדבר וכו' הדבר אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר וכו.

(כ) וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה':

רלב"ג כי נאמן שמואל לנביא לה' – למדנו מזה שמי שלא יפיל מכל דבריו ארצה לא יצטרך לנתינת אות או מופת אחר שהוא נביא לפי שזה דבר מיוחד בנבואה

ולא ידקדק בשאר ההודעות כמו החלום והקסם והוברי שמים כי הם אם יאמרו אמת לפעמים הנה יכזבו פעמים רבות ואין הענין כן בנבואה כי כל דבריה אמת.

מצודות דוד כי נאמן שמואל – כי לפעמים אף אם באה הנבואה למי, היא חוזרת ונפסקת,

אבל שמואל היה מוחזק לנביא המתקיים:

מלבי"ם ב) וידע – ר"ל שלא היה נביא לצורך עצמו לבד כרוב בני הנביאים שחל עליהם הרוח להשכילם ולהודיעם אמיתות באלהות ובהנהגה,

כי היה נביא שליח לכל ישראל עד שידעו כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה'

– שהוא נאמן ביתו ושליח מאתו אמצעי בין ה' ובינם:

(כא) וַיֹּסֶף ה' לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה כִּי נִגְלָה ה' אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר ה':

מלבי"ם ג) ויסף, שהיה שפע נבואתו רבה כ"כ עד שמרוב השפע שעברה עליו נאצלה גם על בני הנביאים הקטנים ממנו, כמ"ש ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם,

רק שהיתה נבואתם קטנה ממנו במדרגה

שאצלם היה רק מראה כברק המתראה וחוזר ומתעלם כמ"ש ויסף ה' להראה בשלה –

משא"כ על שמואל נגלה בגילוי גמור ובדבר ה' השולח,

ושיעור הכתוב שע"י שנגלה דבר ה' אל שמואל בשלה – בשפע רב עבר השפע גם על תלמידיו ויסף ה' להראה בשילה: