שמואל א

שמואל ד

(א) וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֶזֶר וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק:

מלבי"ם השאלות: ויהי דבר שמואל לכל ישראל לא באר מה דבר להם,

ואם כמפרשים שצוה להם לצאת למלחמה כדי שינגפו לפני פלשתים, יפלא מאד שאם כן היו מחזיקים אותו לנביא שקר [שיעץ עיצה רעה], וזה אי אפשר :

ויהי – אחר שספר (בפרק הקודם) ששמואל לא הפיל מכל דבריו ארצה מן הנבואות שנבא ליחידים,

סיפר פה, כי היה ונתקיים גם דבר שמואל לכל ישראל – ר"ל דבר הנבואה שנבא על כלל ישראל, כמ"ש (למעלה ג' י"א) הנני עושה דבר בישראל אשר כל שומעו תצלינה שתי אזניו,

וזה נתקיים עתה כי ויצא ישראל לקראת פלשתים – וכו':

 

(ב) וַיַּעַרְכוּ פְלִשְׁתִּים לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל וַתִּטּשׁ הַמִּלְחָמָה וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּכּוּ בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה כְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ:

מלבי"ם ויערכו – מקום המערכה אינו מקום המחנה, רק מקום ממוצע בין שתי המחנות אשר יגבילו הלוחמים ביניהם ללחום שם, ושם ערכו פלשתים לקראת ישראל,

ותטש המלחמהשנתפשטה בשדה המערכה וינגף ישראל – ונפל ממנו בשדה המערכה כארבעת אלפים איש

ובכ"ז לא היה מפלה לגמרי, כי לא נסו איש לאהליו רק שבו אל המחנה וז"ש:

 

(ג) וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְישִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ:

מלבי"ם ויבא העם אל המחנה – ע"ד להלחם שנית.

 ויאמרו זקני ישראל – מהרי"א נתן כמה טעמים למה נלקח ארון האלהים ויתן לשבי עוזו.

ולדעתי כולם מבוארים בכתובים,

א) בהיות ישראל אז רעים וחטאים עובדים ע"ז ופסל מיכה היה ביניהם כמ"ש שהתמיד כל ימי היות בית האלהים בשילה, ולקמן (ז' ג') א"ל שמואל הסירו את אלהי הנכר.

ובכ"ז חשבו את עצמם לצדיקים עד ששאלו למה נגפנו ה' – וזה העלה חמת ה' בם

כמ"ש הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי

ב) נמשך מהקודם, שע"י שנדמו כחולה אנוש הבלתי מרגיש מכאוב כלל וחשבו שהם צדיקים ולא חשבו להיטיב מעשיהם ולבקש תשועה מה',

רק אמרו נקחה אלינו משלה את ארון ברית ה' ויבא בקרבנו ויושיענו מכף איבינו,

חשבו באשר בהכרח יציל ה' את ארון עוזו וישמרהו מיד פלשתים ועי"ז ינצלו וישמרו גם הם,

וזה מחשבת דופי, כי ברית הארון אינו תכלית לעצמו רק בעבור ישמרו את הכתוב בו:

 

(ד) וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה' צְבָאוֹת ישֵׁב הַכְּרֻבִים וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים חָפְנִי וּפִינְחָס:

מלבי"ם ג) חטאו במה שהוציאו את הארון מקדש הקדשים בלא רשות גבוה ולא שאלו לא לשמואל ולא לאורים ותומים אם יעשו זאת, וז"ש וישלח העם שילה – ששלחו העם מעצמם בלא דעת נביא,

וישאו משם את ארון ברית ה' צבאות יושב הכרבים –

שמקום הארון הוא תחת הכרובים לא על שדה המערכה והם הניעוהו ממקומו ואת פי ה' לא שאלו.

ד) נשבה הארון בחטא בני עלי כמו שהתנבא ע"ז שמואל, הנני עושה דבר בישראל וכו',

וז"ש "ושם שני בני עלי" – שעליהם היה מדה"ד מתוחה

"עם ארון ברית האלהים" – וכו', והיה עם הארון שמשם בא הדבור עליהם כי ימותו שניהם ביום אחד

והגיע העת להתקיים דבר שמואל, ועם מיתתם נשבה הארון אשר נשאוהו:

 

(ה) וַיְהִי כְּבוֹא אֲרוֹן בְּרִית ה' אֶל הַמַּחֲנֶה וַיָּרִעוּ כָל יִשְׂרָאֵל תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתֵּהֹם הָאָרֶץ:

מלבי"ם ויהי – כאשר בא הארון אל המחנה הריעו תרועת נצחון באשר חשבו כי כמו שנצח את האויבים בעת נכנסו לארץ וצרו על יריחו כן ינצחו גם עתה

וגם בזה חטאו כמו שהעיר הרי"א כי במלחמת יריחו צוה ה' בל יריעו ובל ישמיעו את קולם עד עת נפילת החומה שהוא עת הנצחון,

אבל קודם לכן לא יריעו רק ישאו עיניהם אל ה' לבקש תשועתו מני צר והם לא כן עשו:

 

(ו) וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים אֶת קוֹל הַתְּרוּעָה וַיֹּאמְרוּ מֶה קוֹל הַתְּרוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּמַחֲנֵה הָעִבְרִים וַיֵּדְעוּ כִּי אֲרוֹן ה' בָּא אֶל הַמַּחֲנֶה:

מלבי"ם וישמעו – סיפר כי הגם ששני המחנות היו רחוקים זה מזה שמעו פלשתים את קול התרועהלמרחוק, ובאשר חקרו על סבת התרועה נודע להם כי בא הארון אל המחנה:

 

(ז) וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי אָמְרוּ בָּא אֱלֹהִים אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמְרוּ אוֹי לָנוּ כִּי לֹא הָיְתָה כָּזֹאת אֶתְמוֹל שִׁלְשֹׁם:

מלבי"ם וייראו [ל' יראה] – וכו', כי אמרו – שעם הארון 'בא אלהים' השוכן עליו אל המחנה – והוא ילחם בם.

 ויאמרו אוי לנו – ר"ל שנתנו שתי סבות ליראתם,

א) שהגם שעד עתה היו הם הנוצחים תמיד את ישראל הלא לא היתה כזאת אתמול שלשום

שעד עתה לחמנו עם אנשים ועתה עם אל מושיעם:

 

(ח) אוֹי לָנוּ מִי יַצִּילֵנוּ מִיַּד הָאֱלֹהִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹהִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר:

מלבי"ם ב) אוי לנו – ר"ל ולא לבד שאין תקוה שאנחנו ננצח

עוד יש פחד כי נאבד בידו, כי מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה.

אלה הם – ר"ל הלא גבורתו נודעת מכבר מימי קדם,

וא"א לאמר שהוא כח מוגבל רק על דבר אחד (למשל להכות בדבר, או במים, לא לנצח במלחמה)

שהלא הכה בכל – מיני מכה

וכן א"א לאמר שמושל רק בארץ מיוחדת, (רק בארץ מצרים לא בפלשתים)

שהלא הכה את מצרים – וגם במדבר – הרי מושל על הישוב ועל המדבר, שהם מקומות שונים:

רד"ק מיד האלהים האדירים האלה – אדוני אבי ז"ל פירוש במדבר מן ומדברך נאוה לשון דיבור,

 וזה פירוש – בדברו ובמצותו הכה במצרים ועתה הוא בעצמו בא אוי להם.

 ובדברי רז"ל עירובי דברים נאמרה הפרשה

מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה ע"כ דברי צדיקים שבהם,

אבל הרשעים היו אומרים אלה הם האלהים המכים את מצרים 'בכל' מכה במדבר אמרו עשר מכות היו לו וכלן הביאן על המצרים ושאר המכות כלה על עמו במדבר אין לו מכה עוד מעתה

אמר להם הקב"ה אתם אומרים שאין לי מכה עוד? אני מביא עליכם מכה שלא נהיתה מעולם

 והיה אחד מהם יוצא [לצרכיו] בטחור ועכבר יוצא מן התהום ושומט את בני מעיו וחוזר לתהום

וכן הוא אומר ותכבד יד ה' על האשדודים.

 

 (ט) הִתְחַזְּקוּ וִהְיוּ לַאֲנָשִׁים פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעַבְדוּ לָעִבְרִים כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ לָכֶם וִהְיִיתֶם לַאֲנָשִׁים וְנִלְחַמְתֶּם:

מלבי"ם התחזקו הנה ממ"ש האלהים האלה, אלה הם האלהים – בלשון רבים, מבואר כי חשבו שאלהי יעקב אינו הסבה הראשונה (שידוע שהאומות הקדמונים כולם החליטו שמן הנמנע בכלל שהסבה הראשונה יהיה לו איזה קשר עם שוכני בתי חומר)

רק חשבו שהוא קיבוץ כחות נשגבים רבים, עצומים יותר מכח אלהיהם אשר הם עובדים אותם, והיו חושבים כי לפעמים יתעצמו אדירי עמים, או אנשים רפאים להלחם עם בני אלים ולנצחם, כידוע בשירי היונים והבליהם,

ולכן אמרו התחזקו והיו לאנשים פלשתים – כאומר אל תהיו בהמות אשר לא יתגברו על בני אלים לעולם,

 רק היו אנשים שהם בכח אנושותם יתגברו לפעמים על האלים וכחות הנשגבות (ע"ד כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל).

וגם אם לא תנצחו אותם,

עכ"פ התחזקו פן תעבדו לעברים כאשר עבדו לכם – תרויחו בל ינצחו הם לכם, עד שתהיו אתם עבדים למו.

ומוסיף לאמר שאף אם לא תוכלו גם לזאת, ובני אלים ינצחו אתכם עכ"פ והייתם לאנשים ונלחמתם

ר"ל אינו דומה המנוצח במלחמה, שעכ"פ היה לאיש ולָחם כדרך אנשים, ממי שימסר אל אויבו ולא ילחם, שזה יצא מכלל אנשים, ודומה כבהמה שינהיגוה שולל בלי דעת,

ובמה שנלחמתם תראו שאתם אנשים ולא בהמות:

 

(י) וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלשִׁים אֶלֶף רַגְלִי:

מלבי"ם וילחמו פלשתים וינגף ישראל – ועתה לא שבו אל המחנה כמו בפעם הראשון ששבו אחור בסדר

כי עתה נסו – ונתפזרו בלי סדר, ועי"ז הייתה המכה גדולה מאד:

 

(יא) וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס:

מלבי"ם ואח"כ נלקח גם ארון אלהים – כו' ומתו חפני ופינחס – נושאיו,

ובזה נתקיים נבואת שמואל כמ"ש ויהי דבר שמואל לכל ישראל:

 

(יב) וַיָּרָץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ:

רד"ק וירץ איש בנימן – דרשו בו שהוא היה שאול בן קיש שחטף הלוחות מיד גלית הפלשתי וברח לו.

מלבי"ם וירץ – הגם שרבים מבני שילה היו שם ונסו, הנה הם בנוסם התפזרו בכל פנה, התחבאו במערות וצחיחים,

ורק איש אחד רץ ובא ביום ההוא מן המערכה – בדרך ישר לשילה – לבשר הדבר כי ראה הכל בעיניו ומדיו קרעים – על שבר בת עמו:

 

(יג) וַיָּבוֹא וְהִנֵּה עֵלִי ישֵׁב עַל הַכִּסֵּא יַך יַד דֶּרֶךְ מְצַפֶּה כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְהָאִישׁ בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר וַתִּזְעַק כָּל הָעִיר:

מלבי"ם ויבוא והנה עלי – מקדים דברו בל יפלא בעינינו.

א) מדוע לא בא המבשר אל עלי בראשונה בשהוא נשיא עמו וראוי להגיד לו ראשונה?,

ב) איך לא נשמר מהגיד אל הזקן פתאום מיתת בניו ולקיחת הארון שזה גרם מיתתו ומוציא דבה הוא כסיל, וכמ"ש חז"ל (פ"ק דפסחים ג')?

ע"ז מספר כי עלי – היה אז יושב על הכסא יד דרך מצפה – ר"ל שלא היה בעיר רק בשער העיר מהעבר השני הקרוב אל הדרך ושם היה יושב מצפה על מבשר שיבא מהמערכה להגיד לו מה נעשה עם הארון

כי היה לבו חרד על ארון האלהים

והאיש בא להגיד בעיר – האיש המבשר אחר שנס מהמלחמה סבב דרכו ובא מהעבר השני

ועי"ז היה ראשית הגדתו בעיר, שהם ראוהו תחלה ועי"ז ותזעק כל העיר:

 

(יד) וַיִּשְׁמַע עֵלִי אֶת קוֹל הַצְּעָקָה וַיֹּאמֶר מֶה קוֹל הֶהָמוֹן הַזֶּה וְהָאִישׁ מִהַר וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְעֵלִי:

מלבי"ם וישמע – וכיון ששמע עלי את קול הצעקה – ושאל על סיבתו

קראו לאיש שיבא להגיד לעלי כי לא רצה שום איש להגיד בשורה רעה כזאת לזקן,

ובהיות שהאיש נקרא במהירות אל עלי אחר שכבר היתה צעקה ברחובות,

חשב שכבר ידע עלי כלל הדברים ואינו דורש מאתו רק לדעת פרטי הדברים,

וגם שע"י המהירות לא הגיד בישוב הדעת, והגיד לו הכל פתאום,

וז"ש והאיש מהר ויבא – ועי"ז ויגד לעלי – את הכל פתאום:

 

(טו) וְעֵלִי בֶּן תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה וְעֵינָיו קָמָה וְלֹא יָכוֹל לִרְאוֹת:

מלבי"ם ועלי – וכו' ועיניו קמה – שאם היה יכול לראות והיה רואה את האיש ואדמה על ראשו וכל העיר קרועי בגדים לא היה מתפעל כ"כ מקול השמועה הפתאומית

כי היה נודע לו לאט לאט (ועיניו קמה יחיד על רבים, ויל"פ וראות עיניו קמה):

מצודות ציון קמה – רצה לומר כל אחת קמה,

כי בעת הראות, דרך העין להתנענע, ושל עלי קמה ועמדה, כי לא ראה עוד:

 

(טז) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל עֵלִי אָנֹכִי הַבָּא מִן הַמַּעֲרָכָה וַאֲנִי מִן הַמַּעֲרָכָה נַסְתִּי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר מֶה הָיָה הַדָּבָר בְּנִי:

מלבי"ם אנכי הבא – הודיע לו,

א) שבא מן המערכהוראה הכל בעיניו,

ב) שבל יחשב שעברו ע"ז איזה ימים שאפשר ששכח איזה דבר כי היום נס מן המערכה

(וחז"ל לישב הכפל פה דרשו שהיה שאול, ושבא מן המערכה שילה ועז"א אנכי הבא מן המערכה, ושם שמע שנשבה הארון

וחזר בו ביום אל המערכה וחטף הלוחות ונס עמהם בו ביום שנית לשילה ועז"א מן המערכה נסתי היום):

 

מדרש שמואל פרשה יא – וירץ איש בנימין מהמערכה ויבא שילה ביום ההוא ומדיו קרועים ואדמה וגו' זה שאול.

רבי לוי ור' סימון ורבנין. חד אמר, ששים מיל הלך שאול באותו יום. במערכה היה, ושמע שנשבו הלוחות והלך וחטפן מיד גלית ובא.

ור' סימון אמר, מאה ועשרים מיל הלך שאול באותו היום. בשילה היה, ושמע שנשבו הלוחות והלך וחטפן מיד גלית ובא.

ורבנין אמרין, ק"פ מיל הלך שאול באותו היום. במערכה היה, וברח לשילה, ושמע שנשבו הלוחות והלך וחטפן מיד גלית:

 

(יז) וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים נִלְקָחָה:

מלבי"ם אחר שחשב שכבר הוגד הדבר לעלי, ולא קראוהו רק מצד היותו מבשר ויודע הכל בבירור,

ולכן לא נשמר ברוחו והגיד כל מה שנתהוה כסדר,

תחילה נס ישראל – ואחר כך מגפה גדולה היתה בעם – ואח"כ מתו חפני ופינחס – ואח"כ נלקח ארון אלהים – ובאמת אצל עלי היה הכל שמועה פתאומית ולכן:

 

(יח) וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת כִּי זָקֵן הָאִישׁ וְכָבֵד וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה:

מלבי"ם ויהי כהזכירו את ארון האלהים – שהוא היותר יקר בעיניו ויפל – וכו'

נתן ג' טעמים על שנשבר מפרקתו בנפילה זאת

א) שנפל מעל הכסא – שהוא מקום גבוה,                  ב) שנפילתו היתה אחרנית

ג) שנפל בעד יד השער – שהיה על מרומי קרת ולכן ותשבר מפרקתו וימת – תיכף.

עתה נותן ג' טעמים על שמת תיכף,

א) כי זקן האיש – בשנים, ב) וכבד – בגוף, ג) אפסו כחותיו מרוב עבודה ששפט את ישראל ארבעים שנה:

 

(יט) וְכַלָּתוֹ אֵשֶׁת פִּינְחָס הָרָה לָלַת וַתִּשְׁמַע אֶת הַשְּׁמוּעָה אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וּמֵת חָמִיהָ וְאִישָׁהּ וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ:

מלבי"ם וכלתו, סיפר איך ספו תמו כל בית עלי ביום ההוא כלתו היתה קרובה ללדת ותשמע – כו' אל הלקח ארון – כי העם הקדימו החשוב בעיניהם שהוא הארון ואחריו מות עלי ואחריו מות אישה,

כי נהפכו עליה ציריה – פי' מהרי"א, שאחר יציאת הולד נהפכו לאחור, ונעדרו הצירים והמכאובים ולא זבו ממנה המותרות הדַמִיוֹת כי בהעדר הכח והפסק המכאובים לא יצאו עוד, וזה היה סבת מיתתה,

ומלת ללת פי' בחסרון ד' ללדת [רש"י],          והרד"ק ומנחם פרשו מענין יללה,           

והרלב"ג מפרשו משורש נלה כמו כנלותך לבגוד שהוא מענין כליון והשלמה שנשלמו ימי הריונה:

 

(כ) וּכְעֵת מוּתָהּ וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ אַל תִּירְאִי כִּי בֵן יָלָדְתְּ וְלֹא עָנְתָה וְלֹא שָׁתָה לִבָּהּ:

מצודות דוד וכעת מותה – וכאשר בא עת מותה על ידי הלידה הפתאומית.

אל תראי – היות חשבו שמתפחדת שלא תמות גם היא בעבור רוע המזל, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קה ב):

אחד מן המשפחה שמת, ידאגו וכו',

ולזה אמרו לה, דעי כי בן ילדת, ושוב אין לך לפחד, כי אם נולד בן זכר, נתרפאת כל המשפחה,

וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי מועד קטן ג ז). ולא שתה לבה – אל דבריהן:

 

(כא) וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִי כָבוֹד לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ:

רלב"ג ואל הלקח ארון האלהים ואל מות חמיה ואישה – כי חמיה היה נביא וכהן גדול ואישה היה ראוי לשמש בכהונה גדולה אחריו, כי ידמה שהיה יותר ראוי לכהונה מחפני כי לא היה רע כ"כ כמו חפני

ולזה נתקיימה הכהונה גדולה מזרע פינחס עד מלכות שלמה, כמו שיתבאר במה שיבא,

ולזה הקדים בפורענות לזכור חפני קודם פינחס בסוף הענין שבא לזכר כי הסבה החזקה למה שאמרה גלה כבוד מישראל הוא הלקח ארון האלהים

כי כבר נשאר לישראל נביא והיה שם מהכהני' גם כן מי שיתמנה כהן גדול תחת עלי:

מלבי"ם ותקרא לנער אי כבוד – ר"ל איה הכבוד, אין כבוד ישראל עוד,

ובארה דבריה כי גלה כבוד מישראל אל הלקח – וכו'

כוונתה כי יש שני תורות, תורה שבכתב ומשכנה בארון,

 ותורה שבע"פ ומשכנה בלבות חכמי ישראל אשר קבלו ממשה רועה נאמן,

ואם יעדר אחד מהם ישלימהו השני, ר"ל אם היה נלקח הארון לבד ועלי ובניו היו בחיים,

היה אפשר להחזיר התורה על ידם, כמ"ש ר' מאיר אלמלא דאשתכח תורה מישראל הוה מהדרנא ליה מפלפולי,

אבל עתה גלה הכבוד בהחלט באשר נלקח הארון וגם מת חמיה ואישה:

 

 

(כב) וַתֹּאמֶר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל כִּי נִלְקַח אֲרוֹן הָאֱלֹהִים:

מלבי"ם ותאמר – אח"כ הוסיפו לאמר שאין לחלק זה בשני שמות,

כי כמו שהארון, הוא ארון אלהים השומר לדברות האלהיים אשר היו חרותים על הלוחות אבנים,

כן עלי ובניו מקבלי תורה שבע"פ,

המה ארונות קדושים נוצרים את לוחות הברית החרות על לוח לב שהם חוקי תורה שבע"פ הכתובים על לב החכמים כמ"ש ועל לבם אכתבנה, ותורתך בתוך מעי,

עד שעל אבדן שניהם, יצדק לאמר כי נלקח ארון אלהים – ויהיה ארון שם המין ר"ל ארונות האלהיים כולמו הארון לתורת הכתב והארונות לתורה שבע"פ

ובזה עוררה אבל גדול על בעלה ואישה להשוותם עם ארון הברית וכמ"ש חז"ל כמה טפשאי בבלאי דקיימי מקמי אורייתא ולא קיימי מקמי גברא רבא וכו':

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל א – פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב