שמואל א

שמואל ו

(א) וַיְהִי אֲרוֹן ה' בִּשְׂדֵה פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה חֳדָשִׁים:

מלבי"ם ויהי, ספר כי ארכו הימים עד ז' חדשים ולא סרו המכות מהם ומזה ראו שאינו מקרה, כי המקרה לא יתמיד:

 

(ב) וַיִּקְרְאוּ פְלִשְׁתִּים לַכֹּהֲנִים וְלַקֹּסְמִים לֵאמֹר מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲרוֹן ה' הוֹדִעֻנוּ בַּמֶּה נְשַׁלְּחֶנּוּ לִמְקוֹמוֹ:

מלבי"ם   ויקראו כו' לאמר מה נעשה – וכו', הם שאלו שתי שאלות,

א) מה נעשה לארון ה' – ר"ל אם ישלחוהו למקומו או יעכבוהו אצלם,

ב) אם יחליטו כי מצטרכים להשיבו למקומו שאלו הודיענו במה נשלחנו למקומו –

ר"ל אם ישלחוהו בעגלה או ישאוהו בכתף, אם יחלו פניו במנחה או ישלחוהו ריקם,

וע"כ קראו לכהנים ולקוסמים – כי פשר השאלה הא' ידעו הקוסמים שהם היודעים דברים הנעלמים טבעיים וסגוליים ואלהיים והם ידעו בלטיהם אם המכה השגחיית או עפ"י מקרה

ואם תלך מאתם ע"י שישיבו את הארון או לא,

ופשר השאלה השניה ידעו הכהנים, הם יודעים איך יתנהגו עם דברים המקודשים

ואיך יכבדו אותם, ואיך ירצו פני האלהי במנחה:

 

(ג) וַיֹּאמְרוּ אִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם כִּי הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם אָז תֵּרָפְאוּ וְנוֹדַע לָכֶם לָמָּה לֹא תָסוּר יָדוֹ מִכֶּם:

אחר שכבר אמרו השרים במה נשלחנו למקומו, אם כן איך אמרו הכהנים בלשון ספק אם משלחים?,

ולמה הוצרכו לומר אל תשלחו אותו ריקם, וכבר אמרו השרים במה נשלחנו כי לא רצו לשלחו ריקם?, ומה שאמר ונודע לכם למה לא תסור ידו מכם קשה ההבנה, שהלא גם עתה ידעו שהוא בסבת הארון?

מלבי"ם ויאמרו – הנה הם הקדימו תשובת השאלה השניה [יש להשיבו עם מנחה לרצות האלוה],

כי על השאלה הראשונה והוא אם ישלחוהו לא ידעו עדיין להשיב

כי גם הם היו מסופקים בדבר אם היתה המכה בסבת הארון או לא,

כמ"ש (בפסוק ט') וראיתם אם דרך גבולו יעלה וכו' ואם לא וידענו כי לא ידו נגעה בנו וכו'.

והיה דעתם לעשות על זה בחינה ע"י הפרות העלות,

ורק על השאלה השניה ידעו תשובה ברורה ולכן הקדימו תשובת השאלה השניה

[בשגם כי צריך להכין את האשם תחלה טרם יעשו את הבחינה בעגלה באשר (הבחינה תהיה בכך ש)יצטרכו להניח הארגז וכלי הזהב אשר השיבו לו אשם בצדו],

וז"ש אם משלחים את ארון אלהי ישראל – ר"ל אנחנו לא נדע עדיין אם יפול דבר הבחינה כי יצטרך לשלחו,

רק זאת ידענו שבאם אחר הבחינה יתברר כי צריך לשלחו, אז אל תשלחו אותו ריקם כי השב תשיבו לו אשם,

אז תרפאו – כי אם יתברר שבאה המכה בסבת הארון ובעבור הבוז והקלון שעשיתם לו, שהולכתם אותו שבי לפני צר,

אז אם תשלחוהו בלא אשם, הגם כי בזה תרויחו כי יניח ידו מהכותכם עוד בעתיד,

בכל זה לא יתרצה אליכם על העבר ולא ירפא לכם המוכים,

 וגם אם לא יספיק האשם להשיב חרון אפו,

עכ"פ ונודע לכם למה לא תסור ידו מכם – ר"ל שאז בהכרח יודיעכם ע"י נביאיכם וקוסמיכם

(אשר עתה בחרונו יבהלמו והעלים מאתם על מה עשה ככה לארץ הזאת) מה הסבה שלא תסור ידו ובזה נוכל להוודע מה לעשות עוד להשיב אפו וחמתו:

 

(ד) וַיֹּאמְרוּ מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ? וַיֹּאמְרוּ מִסְפַּר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים חֲמִשָּׁה עֲפֹלֵי טְחֹרֵי זָהָב וַחֲמִשָּׁה עַכְבְּרֵי זָהָב כִּי מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם:

מה שאמר [מה האשם אשר נשיב לו, וכן לעיל] כי השב תשיבו לו אשם, אינו מדוקדק שהיה לו לומר תביאו לו אשם לא לשון השבה שלא יצדק רק על המשיב דבר שלקח?

מלבי"ם ויאמרו – לעומת שתפסו בלשונם כי 'השב תשיבו' לו אשם,

שלשון השבה לא יצדק רק אם משיב הדבר בעצמו שבו [חָטא ו]אָשם (כמ"ש והשיב את אשמו בראשו, שמשיב המעות שגזל, כי על הבאת מנחה וזבח היה צ"ל תביאו אשם)

שאלו מה האשם אשר נשיב, איך יצויר השבת האשם והחטא בעצמו,

ולא יתכן לומר שנשיב אשם רק שנביא אשם.

ויאמרו – בארו להם כי אחר שהיתה המכה בצורת טחורים ועכברים בהכרח יש להמכה איזה יחס עם החטא, כי החטא והעון הוא עצמו יתלבש בצורת המשחית להעניש את החוטא כנודע,

ובהכרח כי האשם שלכם היה בצורה זאת ובאיכות זה כאילו בצורה זאת חטאתם נגד כבודו,

ואם תשיבו הצורה הזאת המשחתת אל הקדושה, ובה תכבדוהו תחת אשר בה מריתם

בזה תשיבו לו את האשם אל הקדושה,

ובארו שני ענינים, א) הכמות של האשם שיהיה מספרו חמשה וחמשה –

ב) האיכות שיהיו עפלי זהב ועכברי זהבופירשו תחלה טעם מספר חמשה,

כי מגפה אחת לכלם ולסרניכם – ר"ל במספר זה תורו כי הסרנים השוו עם כל העם במכה אחת,

לכן יהיה המספר חמשה נגד חמשת הסרנים,

ויהיה כפול חמשה טחורים שהם גדולים נגד הסרנים,

וחמשה עכברים שהם קטנים נגד העמים שתחת ממשלתם, שכל עם יביא עכבר אחד,

(ולמ"ש המפ' שהעכברים היו משחיתים את יבול הארץ

היה צורת הטחורים נגד המכה ששלטה בפרי אדמתם):

 

(ה) וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי עֲפֹלֵיכֶם טְחֹרֵיכֶם וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץ וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד אוּלַי יָקֵל אֶת יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם וּמֵעַל אַרְצְכֶם:

אחר שאמרו תחלה אז תרפאו בלשון ודאי איך חזרו לומר אולי יקל את ידו בלשון ספק?

במה שאמר מספר סרני פלשתים וכו' ועשיתם צלמי עפוליכם וכו' יש יותר וכפל לשון שהיה לו לומר בקיצור ועשיתם חמשה עפולי זהב וכו' מספר סרני פלשתים ונתתם לאלה ישראל כבוד:

 

מלבי"ם ועשיתם – עתה באר טעם האיכות למה יהיו בצורת טחורים ועכברים

וז"ש ועשיתם צלמי עפליכם – (שהטחורים היה המכה בגופם)

וצלמי עכבריכם המשחיתים את הארץ – (כי העכברים היו משחיתים את הארץ ותבואתה)

טעם הצורות האלה היא כי בזה ונתתם לאלהי ישראל כבוד

כי הטבעיים יאמרו כי יש סכנה להמוכה, אם יראה הצורה שנישוך או הוכה ממנה,

כמו הנשוך מכלב שוטה ומנחש, שיסתכן אם יראה צורת כלב או נחש,

וזה יהיה במכה ורפואה טבעיית, אבל במכה ורפואה השגחיית יהיה בהפך,

שמשה תלה נחש הנחושת על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי,

וכן המה במה שיעשו צלמי המשחיתים אותם בזה יתנו כבוד לאלהי ישראל כי יודו בפועל כי ה' המוחץ והמרפא בדרך נס,

ובזה אולי יקל את ידו מעליכם – במכת הטחורים, ומעל ארצכם – במכת העכברים:

 

(ו) וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת לִבָּם הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ:

למה אמרו ולמה תכבדו את לבבכם הלא הם הסכימו לשלחו?

וגם הסדר מהופך שראוי שיוכיחום תחלה על הכבדת לבבם ואח"כ ילמדום שלא ישלחוהו ריקם? ולמה המשילו ענינים לענין פרעה?

מלבי"ם ולמה – אחר שבארו השאלה השניה – במה ישלחוהו למקומו,

חזרו להשיב על השאלה הראשונה – שהוא אם ישלחוהו,

והנה שאלה זו יש לה שני צדדים, א) על הצד שמודים בדבר כי ה' הכה בם בסבת הארון

ובכ"ז דעתם שלא לשלחו בחשבם כי המחלה אשר חלה ה' בם יש לה התדמות עם החליים הטבעיים

שי"ל מדה וקצב בזמן,

ויחשבו שאחר שכבר ארכה החולי ימים רבים לא תמשך עוד ותסור ידו מהם,

עז"א ולמה תכבדו את לבבכם – הלא גם מצרים ופרעה חשבו כן והכבידו את לבם

כי חשבו שילאה מהכותם, והוא התעולל בם מכה אחר מכה וגם הוצרכו לשלח את ב"י:

 

(ז) וְעַתָּה קְחוּ וַעֲשֹוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל וַאֲסַרְתֶּם אֶת הַפָּרוֹת בָּעֲגָלָה וַהֲשֵׁיבֹתֶם בְּנֵיהֶם מֵאַחֲרֵיהֶם הַבָּיְתָה:

יפלא שאם שרי פלשתים רצו לשלוח הארון ושאלו לכהניהם אופן שלוחם אותם מה ראו אם כן הכהנים לעשות נסיון בהעגלה החדשה?

ועוד יקשה גם כן שתחלה היו הכהנים מאמתים שבא המכה בסבת הארון כמו שאמר אז תרפאו ואח"כ היו מסופקים?

מלבי"ם ועתה – אולם על הצד השני ששאלתכם אם לשלוח את הארון הוא מצד כי אתם מסופקים על הדבר בעצמו אם באו המכות בהשגחה בסבת הארון או מקרה המה,

ע"ז תעשו בחינה לברר הדבר,

א) קחו ועשו עגלה חדשה – צוו שהעגלה תהיה חדשה, אם מטעם כבוד שדבר שנשתמש בו הדיוט אין ראוי שישתמש בו גבוה (רמב"ם ה' בהב"ח פ"א ה' כ') אם מצד שהעגלה החדשה קשה יותר להנהיגה,

ב) שתי פרות עלות – פי' מיניקות שאין דרכם למשוך משאות,

ג) אשר לא עלה עליהם על – ולא למדו להנהיג את הכבודה (וגם מטעם כבוד כנ"ל),

ד) ואסרתם – וכו' והשיבתם בניהם מאחריהם – שאז מדרך הטבע שתשובנה אחרי בניהם וכ"ש שלא יעבורו מפה אל ארץ אחרת:

 

(ח) וּלְקַחְתֶּם אֶת אֲרוֹן ה' וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל הָעֲגָלָה וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִִֹׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אֹתוֹ וְהָלָךְ:

מלבי"ם ולקחתם – ואז יתנו עליו הארון והאשם ויראו אם ילך מעצמו אם לא, והנה אף שילכו מעצמם עדיין אין בחינה זו מספקת עד:

 

(ט) וּרְאִיתֶם אִם דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְאִם לֹא וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ:

מלבי"ם  וראיתם, אם תראו שיעלה – מעצמו בדרך גבולו לבית שמש

ידעו כי הכל היה השגחיי כי רצה שישוב ארון עוזו אל מנוחתו,

ולכן הנהיג ברוחו גם העגלה ומושכיה אל אשר יהיה שם הרוח ללכת

ואם לא וידענו – וכו', ר"ל כי הגם שלא נוכל להכחיש זאת כי באו המכות לרגלי הארון שהלא בכל מקום בואו החל הנגף תיכף במקום ההוא,

בכל זה יש לנו ספק אחר והוא אם באו המכות בסבת הארון או אם בא הארון בסבת המכות

רצה לומר אם מה שקצף ה' עלינו היה רק בשביל שניתן לשבי עוזו באופן שהארון היה הסבה העצמיית שבעבורו באה עלינו הצרה הזאת,

או בהפך שה' קצף עלינו מאז בסבה אחרת נעלמת, ולמען ישפוך עלינו כמים עברתו סבב שנקח אלינו את ארון ה' שמסגולתו ליגוף את כל הנוגע בו,

באופן שהמכה היא הסבה העצמיית שסבבה שילקח הארון אלינו להכות בנו, וביאת הארון הוא מקרה,

וז"ש וידענו כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו – ר"ל שבא במקרה ע"י קצף ה' שרצה לענוש אותנו בסבת חטא קדום נעלם:

 

(י) וַיַּעֲשֹוּ הָאֲנָשִׁים כֵּן וַיִּקְחוּ שְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת וַיַּאַסְרוּם בָּעֲגָלָה וְאֶת בְּנֵיהֶם כָּלוּ בַבָּיִת:

(יא) וַיָּשִׂמוּ אֶת אֲרוֹן ה' אֶל הָעֲגָלָה וְאֵת הָאַרְגַּז וְאֵת עַכְבְּרֵי הַזָּהָב וְאֵת צַלְמֵי טְחֹרֵיהֶם:

מצודות דוד טחוריהם – הם העפולים שהיו דומים בצד מה לטחורים:

 

(יב) וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ עַל דֶּרֶךְ בֵּית שֶׁמֶשׁ בִּמְסִלָּה אַחַת הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ וְלֹא סָרוּ יָמִין וּשְׂמֹאול וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים הֹלְכִים אַחֲרֵיהֶם עַד גְּבוּל בֵּית שָׁמֶשׁ:

רש"י וישרנה – הרי תיבה זו אנדרוגינוס, [פי' במנחת שי על בראשית פרק ל פסוק לח כתב במסורת ג' מלין אנדרוגינוס פי' דאית להון סימני דכר ונוקבא. ורשב"ם שם פי' וישרנה הפרות "מגוי יעמדנה" (או תעמודנה, או יעמוד]. חציים ל' זכר וחציים ל' נקבה שהיה לו לומר ותישרנה כמו ותקרבנה בנות צלפחד] מלמד שאף הוולדות היו אומרים שירה:

 רוני רוני השיטה התנופפי וכו', כדאיתא במסכת עבודה זרה (כד ב).

ולפי פשוטו, וישרנה, לשון ישר דרך, ישר היו הולכות.

הלך וגעו – לשון צעקת בקר, געייה. בית שמש – ישראל היו שם:

עבודה זרה דף כד:

ומאי שירה אמרו אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר אז ישיר משה ובני ישראל

ורבי יוחנן דידיה אמר ואמרתם ביום ההוא הודו לה' קראו בשמו [וגו']

ורבי שמעון בן לקיש אמר מזמורא יתמא מזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו

רבי אלעזר אמר ה' מלך ירגזו עמים

רבי שמואל בר נחמני אמר ה' מלך גאות לבש

רבי יצחק נפחא אמר רוני רוני השיטה ארון עצי שטים: התנופפי התרוממי ברוב הדרך,

המחושקתקשורה בריקמי זהב מצופה זהב טהור מבית ומחוץ המהוללה בדביר ארמון ומפוארהשס"ת של משה בתוכו וארון מהולל ומפואר במה שבתוכו בעדי עדיים ואין לך עדי גדול מזה:

מלבי"ם  וישרנה, סיפר שהיו בזה כמה פלאים,

א) וישרנה, כי המקום שעמדו שם הפרות היה אצל הבית רחוק מן הדרך,

והיו יכולים לפנות במהלכתם אל צד הבתים או השדות והם הישירו מהלכם אל הדרך,

ב) על דרך בית שמש – כי אחר שהגיעו אל הדרך היה להם ברירה ללכת לפנים או לאחור אל צד פלשתים והם בחרו ללכת אל צד בית שמש למזרח,

ג) במסלה אחת הלכו – כי על הדרך יש בו כמה מסלות כבושות להולכי רגל ודרך הבהמה ללכת פעם בצד זה ופעם בצד זה והם הלכו במסלה אחת,

ד) הלך וגעו – מרוב השמחה וחז"ל אמרו ע"ז שאמרו שירה כי הדבר הפלאיי המעיד על השגחת ה' הוא השיר העולה מבריותיו שעל ידו יוכרו עלילותיו ונפלאותיו,

ה) ולא סרו ימין ושמאל – כי הדרך מתעקם לפעמים במקום סלעים ורכסים

והם לא סרו בעקמימות רק הלכו בקו הישר שגדרו הקו היותר קצר בין שתי נקודות מונחות,

ו) וסרני פלשתים הלכים אחריהם – כי לא היה זה פלא אם היו [הפלישתים] הולכים לפניהם,

שדרך הבהמה להמשך אחרי בעליה לא כן בשהלכו אחריהם וזה התמיד עד גבול בית שמש:

כתב הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות פ

ה] פרות דפלשתים שלמית בת דברי ובתה, ושתיהן זונות היו כי דתן בא על אחת מהם ואבירם על אחת מהם, ובפרות אלו נתקנו אם ובת, וזהו וישרנה הפרות דפלשתים הן היו.

 

(יג) וּבֵית שֶׁמֶשׁ קֹצְרִים קְצִיר חִטִּים בָּעֵמֶק וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרוֹן וַיִּשְׂמְחוּ לִרְאוֹת:

רש"י וישמחו לראות – היו מסתכלין היאך הוא בא לבדו, ומשמחתם נהגו בו קלות ראש, שלא היו מסתכלין בו באימה ודרך כבוד:

רד"ק וישמחו לראות – עד שמרוב שמחה פרצו לראות בארון ופתחו וראו מה שבתוכו לפיכך נענשו כמו שכתוב ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו:

מלבי"ם ובית שמש – ספר כי בית שמש היו עוסקים אז בקציר חטים

והיה ראוי שיצאו לקראת הארון ולקבלו ולנהלו בכבוד וגיל, והם בנשאם עיניהם ויראו את הארון וישמחו לראות – ר"ל לא שמחו כראוי בשמחה של מצוה להניח מלאכתם ולהביאו אל חדר הורתו,

רק השמחה היה לראות כשמח על דבר חדש מפליא עיני רואים,

וזה הודעה אל הקצף שקצף ה' עליהם כמו שיתבאר:

 

(יד) וְהָעֲגָלָה בָּאָה אֶל שְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי וַתַּעֲמֹד שָׁם, וְשָׁם אֶבֶן גְּדוֹלָה, וַיְבַקְּעוּ אֶת עֲצֵי הָעֲגָלָה, וְאֶת הַפָּרוֹת הֶעֱלוּ עֹלָה לַה':

מלבי"ם והעגלה – ולכן לא עמדו הפרות גם עתה

והיה עוד נס, א) שעתה סרו מן הדרך אל השדה,

ב) שעמדו בשדה יהושע בית השמשי – ובאר הטעם כי שם – היתה אבן גדולה

שהיתה מוכנת בהשגחה שיונח הארון עליה

ויבקעו – שרי פלשתים בקעו עצי העגלה והעלו – (ר"ל שצוו להעלות) את הפרות

(כי כ"ז ודאי לא עשו אנשי בית שמש מעצמם בלי דעת הסרנים שהיו העגלה והפרות שלהם):

 

(טו) וְהַלְוִיִּם הוֹרִידוּ אֶת אֲרוֹן ה' וְאֶת הָאַרְגַּז אֲשֶׁר אִתּוֹ אֲשֶׁר בּוֹ כְלֵי זָהָב וַיָּשִׂמוּ אֶל הָאֶבֶן הַגְּדוֹלָה וְאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ הֶעֱלוּ עֹלוֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים בַּיּוֹם הַהוּא לַה':

מלבי"ם והלוים – הם עסקו בהורדתו.

 ואנשי בית שמש – הם זבחו זבחים אחרים ביום ההוא חוץ מן הפרות שצוו הסרנים להקריב:

(טז) וַחֲמִשָּׁה סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים רָאוּ וַיָּשֻׁבוּ עֶקְרוֹן בַּיּוֹם הַהוּא:

מלבי"ם גם זה היה פלא שהסרנים (הגם שנתעכבו שם עד שראו כל המעשה מהקרבת הפרות והזבחים בכ"ז)

שבו עקרון ביום ההוא – באופן שביום אחד הלכו וחזרו מהלך הגדול הזה, עם מה ששהו בבית שמש:

 

(יז) וְאֵלֶּה טְחֹרֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֵשִׁיבוּ פְלִשְׁתִּים אָשָׁם לַה' לְאַשְׁדּוֹד אֶחָד לְעַזָּה אֶחָד לְאַשְׁקְלוֹן אֶחָד לְגַת אֶחָד לְעֶקְרוֹן אֶחָד:

מלבי"ם ואלה טחורי הזהב – הטחורים שהביאו הסרנים היו חמשה כמספר סרני פלשתים כנ"ל,

אבל העכברים שבאו בעבור העם (הגם שלפי צווי הכהנים היה די ג"כ בחמשה כנ"ל בכ"ז) הוסיפו והביאו:

 

(יח) וְעַכְבְּרֵי הַזָּהָב מִסְפַּר כָּל עָרֵי פְלִשְׁתִּים לַחֲמֵשֶׁת הַסְּרָנִים מֵעִיר מִבְצָר וְעַד כֹּפֶר הַפְּרָזִי וְעַד אָבֵל הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר הִנִּיחוּ עָלֶיהָ אֵת אֲרוֹן ה' עַד הַיּוֹם הַזֶּה בִּשְׂדֵה יְהוֹשֻׁעַ בֵּית הַשִּׁמְשִׁי:

רד"ק ועכברי הזהב – כמו שהיו טחורי זהב במספר הערים חמשה

כן היו העכברים מספר כל ערי פלשתים שהם חמשה הנזכרים וכן היו חמשה בעבור חמשת הסרנים כלומר שהיו כפרה לכולן כמו שאמר למעלה כי מגפה אחת לכלם ולסרניכם,

ומה שאמר מעיר מבצר עד כפר הפרזי חסר וי"ו מעיר מבצר כלומר אף על פי שלא היתה מצות הקוסמים והכהנים לעשות אלא חמשת טחורי זהב וחמשה עכברי זהב למספר הסרנים והעיירות הגדולות שהם אשדוד ועזה ואשקלון וגת ועקרון

הם עשו מעצמם יותר טחורי זהב ועכברים כי היו יראים עדיין

ועשו מכל הערים והכפרים שהם ערי הפרזות כל עיר וכל כפר עשו טחור זהב ועכבר זהב בכל המקומות שהיו יושבים שם פלשתים:

 עד אבל הגדולה אשר הניחו עליה את ארון ה' – כלומר כי סמוך לאותו מקום היו פרזות פלשתים, ומה שאמר עד היום הזה בשדה יהושע אמר שהניח עליה הארון שהיא עד היום הזה בשדה יהושע ונקראת האבן הגדולה [לעיל יד]

אבל על האבל שנעשה בו כמו שאמר ויתאבלו העם וי"ת אבל הגדולה אבנא רבתא:

 

(יט) וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן ה' וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם כִּי הִכָּה ה' בָּעָם מַכָּה גְדוֹלָה:

רד"ק כי ראו בארון – ת"י על דחדיאו ודחזו ית ארונא דה' כמו שאמר וישמחו לראות ובדברי רז"ל משום דחזו ויך באנשי בית שמש?

ונחלקו בזה מהם אמרו שהיו קוצרים ומשתחוים כלומר שלא הניחו מלאכתם בעבורו

ומהם אמרו שאמרו דברים אשר לא כן כנגד הארון ואמרו מאן אמרייך דאמרית ומאן פייסך דפייסית? ובדברי הדרש הזה יהיה פירוש ראו כמו לראות בך והדומי' לו שמפרשים אותם לשון בזיון והנכון מה שפירשנו שפתחו אותו וראו מה שבתוכו לפיכך אמר בארון ולא אמר ארון:

שבעים איש [ו]חמשים אלף איש – חסר וי"ו השמוש וחמשים אלף איש כמו שמש ירח ראובן שמעון והדומים להם

וי"ת וקטל בסבי עמא שבעים גברא ובקהלא חמשין אלפי גברא,

ובדברי רז"ל שבעים איש שכל אחד שקול כחמשים אלף איש

וי"א חמשים שכל אחד שקול כע' סנהדרין:

האברבנאל מפרש שהמספר הזה כולל את הפלשתים שמתו על דבר הארון.

מלבי"ם  ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' –

('ראיה' שאחריו ב' מורה על השגתה והפלאה בדבר וההשכלה במהותו, כמו וירא בסבלותם ובא לרוב על ענינים הגיונים, ואל אראה ברעתי, וראה בטוב ירושלים, ור"ל

שהביטו בו יותר מן הראוי, ממיעוט היראה והכבוד.

סיפר כי הכה בין באנשי בית שמש – על שראו בארון ה' – דרך בזיון,

וכן ויך בעםביתר העם שהתקבצו לשם מן הסביבות

ומפרש באנשי בית שמש הכה שבעים איש – ובכל העם הכה חמשים אלף איש

(וחז"ל פי' שהכה שבעים איש ששקולים כחמשים אלף.

נראה שכלל הקיבוץ שם היה חמשים אלף איש, ומתו מהם שבעים איש, ושעורו ויך שבעים איש מחמשים אלף איש (כי מ' היחס נופל פעמים הרבה כמו אלחנן דוד בית לחם, (ש"ב כ"ג כ"ד) וכדומה, וחסר מ' היחס להורות שכולם נצטערו על מיתת אחיהם ונדמה להם כאילו נגועו כולם):

תנא דבי אליהו רבה פרק יא

וסרני פלשתים הולכים אחריהם עד גבול בית שמש – וכיון שהיו רחוקים מבית שמש כאלפים אמה במדה אמרו סרני פלשתים נטול את הבגדים ונניחום במקום מוצנע ונראה מה הם עושים לאלהיהם שכן כבדנוהו אנחנו, וכן עשו מיד נטלו את הבגדים ונתנום במקום מוצנע שהיה להם,

[בזקוקין דנורא פי' שהם רצו שישראל לא יכירום כי זה חרפה להם שידעו שנאלצו להשיבו, הגם שיתברר לאחמ"כ כשיראו המנחה. ודוחק לענ"ד.

בספר מענה אליהו מפרש שהם רצו לראות כיצד יתנהגו ישראל באלוהיהם, שבהיות הארון אצלנו כבדנוהו, ועכ"ז הכה בנו, נראה באיזה אופן הם עושים. והיות שיתכן שכשיראונו יסתירו מעשיהם מאתנו, לכן ניטול בגדינו שלא יכירונו]

ואנשי בית שמש כיון שראו את הארון היה להם ליטול את הבגדים שלהם ולהניחם על פניהם ולבא וליפול לפני הארון שעה אחת או שתים או שלש עד שיתכסה הארון של ממ"ה הקב"ה כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן אלא כשהיו רואין את הארון התחילו שוחקין וזוקפין את עיניהם ועומדים ומרקדים ומדברים דברים יתרים שנאמר ובית שמש קוצרים קציר חטים בעמק וישאו את עיניהם ויראו את הארון וישמחו לראות וגו'.

לפיכך נפלו מישראל חמשים אלף וגם סנהדרי גדולה עמהם שנאמר ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה' ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש וגו' מי הרג את כל אלו הוי אומר לא הרג אותם אלא אנשי בית שמש שלא היה בהם דרך ארץ ללמדך שלא חסר מישראל אפילו שוה פרוטה שלא כדין אלא הכל בדין אמת. יהא האלהים מבורך לעולם ולעולמי עולמים:

 

(כ) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי בֵית שֶׁמֶשׁ מִי יוּכַל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' הָאֱלֹהִים הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה וְאֶל מִי יַעֲלֶה מֵעָלֵינוּ:

מלבי"ם ויאמרו – כו' מי יוכל לעמד – ר"ל נסתפקו אם סבת הנגף היה בעבור רוב קדושת הארון

שצריך שהנגשים אליו יהיו קדושים והם לא התקדשו כראוי

ועז"א מי יוכל לעמד לפני ה' האלהים הקדוש הזה

או אם סבת הנגף היה בעבור המקום שאינו חפץ לשכון במקום הזה רק במקום אחר המוכן להשראת השכינה ועז"א ואל מי יעלה מעלינו.

 

(כא) וַיִּשְׁלְחוּ מַלְאָכִים אֶל יוֹשְׁבֵי קִרְיַת יְעָרִים לֵאמֹר הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים אֶת אֲרוֹן ה' רְדוּ הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם:

מלבי"ם וישלחו מלאכים אל יושבי קרית יערים – הנה בית שמש הזאת היתה ביהודה

כי היא היושבת על הגבול לעקרון (לא כן בית שמש אשר ליששכר)

וכן קרית יערים היא ליהודה בגבול שבין יהודה לבנימין,

לכן שלחו לשם להיותו קרוב אליהם ומחלק שבטם,

ולבל יתיראו לקבעו קרוב לארץ פלשתים פן יקחוהו מאתם שנית הודיעום לאמר

השיבו פלשתים את ארון ה' – ר"ל השיבוה מעצמם כי נפל פחדו עליהם

ואין להתירא כי יגעו בו שנית ולכן רדו העלו אותו אליכם:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל א – פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב