שמואל א

שמואל ז

(א) וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה' וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן ה':

מלבי"ם ויבאו, יצאו כולם לכבודו.

 אל בית אבינדב בגבעה – פי' הרד"ק מפני שהיה עוד איש ששמו אבינדב לכן באר שזה היה אבינדב שדר בגבעה,

וגם י"ל כי לאבינדב היו לו שני בתים בשני מקומות לכן באר שהארון הובא אל הבית שהיה גבעה,

קדשוהזמינו, ומבואר אצלי כי גדר הקדושה המורה הזמנה, הוא המופרש מכל עסקיו אל דבר מיוחד:

 

(ב) וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה':

מלבי"ם ויהי מיום – באר ששבת הארון בבית אבינדב התחיל מיום שבת הארון בקרית יערים

והתמיד לשבת במקום ההוא הגם שרבו הימים – עד שהיו עשרים שנה

(שהם י"א של שמואל ושתי שנים של שאול ושבעה שנים שמלך דוד בחברון)

ר"ל הגם שעברו עתים שונים ומנהיגים מתחלפים בכ"ז לא זז ממקומו,

וספר ג"כ כי מיום ההוא נהו כל בית ישראל אחרי ה' – כי ראו גודל קדושת הארון וכי נתן ליראיו נס להתנוסס:

 

(ג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה' הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:

מלבי"ם ויאמר, ואז התעורר שמואל להשיבם בתשובה.

 אם בכל לבבכם – ר"ל כי מתנאי התשובה הגמורה הוא המירוק והזיכוך,

ר"ל שישובו ויתחרטו ויעזבו מעשים הקודמים ושיעשו טוב ולא רע בעתיד.

 ושניהם צריך שיהיו במחשבה ובמעשה,

ועז"א לעומת עזיבת הרע במחשבה הסירו את אלהי הנכר מתוככם – ר"ל אשר במצפוני לבכם, ולעומת עזיבת החטא בפועל הסירו העשתרות.

ונגד העבודה בעתיד, על עבודת המצפון אומר והכינו לבבכם אל ה' – שלבכם יהיה מוכן אך לה' ולא תתערב שם מחשבת זולתו,

ונגד העבודה בפועל אמר ועבדהו לבדו – בלא שיתוף, ובזה ירצכם ויצל אתכם מיד פלשתים – המושלים בכם בסבת עונותיכם:

 

(ד) וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' לְבַדּוֹ:

מלבי"ם ויסירו – ספר כי מלאו אחרי ה' בין בתשובה על העבר בפועל ויסירו – וכו'

בין בעבודה בעתיד ויעבדו את ה' לבדו,

ולא הגיד מדבר המחשבה שזה לא ידע רק היודע תעלומות לב:

 

(ה) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל ה':

רד"ק קבצו את כל ישראל המצפתה – כבר פירשתי בספ' יהושע למה היה מנהג ישראל להקבץ מצפתה ושם מזבח ובית תפלה כי שם היתה תשועה גדולה בהלחם יהושע עם המלכים.

מלבי"ם ויאמר – אחרי ההכנה הזאת אמר שיתקבצו המצפתה ששם היה דרכם להתאסף לקדושה ולעבודה ולדבר האלקים, ושם יתפלל בעדם אחרי ששבו אל ה':

 

(ו) וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַה' וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה:

רד"ק וישאבו מים וישפכו לפני ה' – תרגום יונתן ושפיכו לבהון בתיובתא כמיא קדם ה'

ויתכן לפרש ששפכו מים לפני ה' סימן לכפרת עונות על דרך כמים עברו תזכור:

 וישפט שמואל – שמואל העניש כל אחד לפי עונו כי שם התודו עונותיהם:

מלבי"ם ויקבצו – ספר, א) שהתקבצו וזה מורה על האחדות לעבוד את ה' שכם אחד,

ב) וישאבו מים – אם מי דמעה ובכי כדבר המפ' או רמז ששפכו לבם כמים,

ג) ויצומו – שענין הצום היה לבקר אחר עונות היחידים והרבים ולפרוש מהם

כמ"ש [ספר ישעיה פרק נח] (ו) הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּק:

ד) ויאמרו שם חטאנו – שהוא הוידוי והחרטה על עבירות שבין אדם למקום,

ה) ועל עבירות שבין אדם לחברו שע"ז אין מועיל תשובה לבד וישפוט שמואל – בין איש לרעהו:

 

(ז) וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי הִתְקַבְּצוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים אֶל יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים:

מצודות דוד ויעלו – להלחם בם, כי חשבו שנתקבצו ישראל לצאת למלחמה:

 מלבי"ם וישמעו – זה היה סבה מאת ה' שיתגרו בם פלשתים למען יפלו בידם

ולכן כאשר שמעו שהתקבצו חשבו שהיה איזה מרד ועלו סרני פלשתים עם מחניהם,

וישראל שלא הבינו כי זה סבה מאת ה' למען יושעו, התיראו מפניהם:

מע"ל חשבו הפלשתים שכעת אינם מוכנים לקרב, ומרוכזים במקום א', ויוכלו להפתיעם.

 

(ח) וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל ה' אלקינוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים:

מלבי"ם ויאמרו – באשר ראו ששמואל בוטח בה' כי יגבר עליהם כי בטח שכבר שמע ה' תפלתו

אמרו אליו בל יחרש – גם עתה מזעק אל ה' – שהוא ישיענו מיד פלשתים

ר"ל באשר יראים אנו מפניהם אי אפשר לנו שננצחם במלחמה

וצריך שתתפלל תעשה התשועה כולה ע"י ה' כי חרבי לא תושיעני:

 

(ט) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד וַיַּעֲלֵהֻ וַיַּעֲלֵהוּ עוֹלָה כָּלִיל לַה' וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה': (י) וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּרְעֵם ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם וַיִּנָּגְפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל:

 

מלבי"ם (ט-י) ויענהו ה' – וכו' וירעם בקולו – קול ה' שהגיע אל הנביא היה מתחלק לכמה שבילים כמ"ש בתו"כ (ויקרא פ' א') וישמע את הקול מידבר אליו משה שמע וכל ישראל לא שמעו,

יכול מפני שהיה הקול נמוך ת"ל את הקול הקול שכתוב בו קול ה' שובר ארזים,

והנה בקול הנורא הזה שבו ענה את שמואל וכל ישראל לא שמעוהו,

בו בעצמו נתן קול עוז רעם ורעש על פלשתים וינגפו – מעצמם:

רד"ק טלה חלב – שהיה יונק עדיין:

ויענהו ה' – אפשר ע"י אש שירדה מן השמים על העולה או על ידי הרעם שהרעים בקול גדול על פלשתים להבהילם וכאשר נשמע הרעם אז ידע כי ענהו ה':

 

(יא) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּצְפָּה וַיִּרְדְּפוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּכּוּם עַד מִתַּחַת לְבֵית כָּר:

מלבי"ם ויצאו – וישראל לא הוצרכו להלחם רק לרדוף ולהפיל חללים:

 

(יב) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת וַיָּשֶׂם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ אֶבֶן הָעָזֶר וַיֹּאמַר עַד הֵנָּה עֲזָרָנוּ ה':

מצודות דוד בין המצפה וכו' – שם עמדו מערכות פלשתים. עד הנה עזרנו ה' –

רצה לומר: עד המקום הזה עזרנו ה', במה שהממם בקול רעם ולא שלטה בהם יד ישראל עדיין,

כי משם והלאה רדפו ישראל אחריהם ושלטה בהם ידם:

 

(יג) וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי יַד ה' בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל:

רד"ק כל ימי שמואל – עד אשר זקן שמואל ולא יכל לצאת ולבא לפניהם ולסבב על עריהם ולהוכיחם כמו שעשה לפני זקנתו

ולפיכך חטאו ישראל והיתה יד פלשתים עליהם וזה היה להם הסבה אשר שאלו להם מלך

ואילו לא חטאו לא היו צריכים לפיכך היה רע בעיני ה' יתברך כששאלו להם מלך

אבל צריכים היו למלך כמו שאמר האל לשמואל כשבא אליו שאול כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימן ומשחתו לנגיד והושיע את עמי מיד פלשתים כי באה צעקתו אלי:

מלבי"ם השאלות: ויכנעו משמע שלא נלחמו, ולמה ותהי יד ה' בם, ולמה האריך לתשבנה הערים וכו' מעקרון וכו' הציל ישראל וכו', ולמה כפל וישפט שמואל וכו' ושפט את ישראל וכו' ושם שפט וכו'?:

 

(יג) ויכנעו, סיפר ששמואל היה למגן בעד עם ה' בין נגד האויב החיצוני, בין בהנהגת העם עצמו,

ששני אלה היו מוטלים על השופט והמלך כמ"ש ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו,

על המחסה נגד צר ואויב, אומר ויכנעו הפלשתים – ר"ל שהיו שם שני דברים,

א) שנכנעו מעצמם עד שלא יספו – מעצמם ליכנס לגבול ישראל,

ב) שגם בעת יצאו ישראל ארץ פלשתים, היתה יד ה' בם – עד שנוגעו לפניהם בארצם: (זה נמשך כל ימי שמואל – ר"ל רוב ימי חיי שמואל, כי בעת זקנותו משלו הפלשתים בישראל כמו שיבואר סי' י"ג) ומפרש:

 

(יד) וַתָּשֹׁבְנָה הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל לְיִשְׂרָאֵל מֵעֶקְרוֹן וְעַד גַּת וְאֶת גְּבוּלָן הִצִּיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וַיְהִי שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הָאֱמֹרִי:

מלבי"ם ותשובנה – ע"י שנכנעו הושבו הערים שלקח מאת ישראל – מעצמם כי התיראו לבא בגבול ישראל, וע"י שהיתה יד ה' בם בעת ערכו ישראל מלחמה בארצם עי"כ מעקרון ועד גת

הגם שערים האלה כבר היו ביד פלשתים מימים רבים הציל ישראל מידם – כי הורישום משם,

וגם ויהי שלום בין ישראל ובין האמרי

כי בעת משלו האויבים בישראל נוספו גם האמוריים עליהם ונלחמו בם לא כן בימי שמואל:

 

(טו) וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו:

מצודות דוד כל ימי חייו – מעת שהועמד לשפוט עד שמת, ואף לאחר שמלך שאול, שפט הוא:

 מלבי"ם ונגד המשפט בין אנשי ישראל [המוזכר לעיל] וישפט – כו' כל ימי חייו – ר"ל מעת שנתמנה לשופט:

מע"ל כ"ל בגי' 50 ללמד שמגיל שנתיים שהוקדש לה' החל להורות.

(טז) וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה:

מלבי"ם והלך – והיה דרכו לחזר בעיירות ולשפטם בל יטרחו לבא אליו, ואחר שגמר הסבוב אז:

 

(יז) וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה':

רד"ק ותשובתו הרמתה כי שם ביתו – ומשאר מקומות הרחוקים זולתי אותם שזכר שהיה סובב,

היו באים שם ברמה לפניו למשפט. [וגם שם לא נח רק שפט בקביעות מצו"ד]

ורבותינו ז"ל דרשו בכל מקום שהיה הולך ביתו עמו כלומר שלא היה נהנה מאדם אלא משלו

ופי' 'שם' בכל המקומות שהיה סובב:

 ויבן שם מזבח לה' – מיום שנחרב שילה שהותרו הבמות עשה הוא במתו שהיה מקריב עליה כשהיה רוצה להקריב נדרים ונדבות וזבחי שלמים, כי זר מקריב בבמת יחיד כמו שכתבנו:

מע"ל רב כשהיה יוצא לדון היה אומר יה"ר שתהיה שיבתי כביאתי. מה ביאתי בלא חטא אף שיבתי בלא חטא. כך אצל שמואל ותשובתו הרמתה- שיבתו כביאתו.

ונלע"ד ותשובתו הרמתה ושם שפט את ישראל- שאע"פ שאחז"ל שאין נביא בעירו,

אעפ"כ נביא גדול כשמואל אף בעירו היה מקובל ושם שפט את ישראל- אפי' ברמה.

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל א – פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב