שמואל א

שמואל טו

(א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה':

רש"י ועתה שמע לקול דברי ה' – פעם אחת נסכלת, עתה הזהר בעצמך:

מלבי"ם אותי שלח … השליחות הזאת יהיה בחינה האם תתקיים המלכות בידך ולכן עתה שמע לקול ה':

יש מפרשים מהו "אותי שלח ה'" ומהו ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה' וגו' ומה עניינו האישי של שמואל כאן? אלא כידוע שה' קיצר ימי שמואל שלא יראה את מעשי ידיו מתבטלים בחייו,

וז"ש אותי שלח ה' ותשמר שלא יקצרו ימי בשבילך! ולכן כששב שאול א"ל ברוך אתה לה' ר"ל אתה תחיה ולא תמות כי הקימותי את דבר ה'. [תוה"פ על ההפטרות]

 

(ב) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם:

מלבי"ם כה אמר ה' צבאות – הנה התורה בארה מצות מיחוי זכר עמלק מכמה טעמים כמ"ש זכור את אשר עשה לך עמלך בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלקים –

ר"ל כי כל עורכי מלחמות יהיו באחד מחמשה פנים,

א) או שילחם על ארץ לכבשה להגדיל את ארצו, וזה היה בדרך – כי לא היית אז בארץ נושבת,

ב) אם יקרב עם אל גבול ארצו ילחם עמו מיראתו פן יעבור בגבולו, כמו מלחמת סיחון ועוג,

אך כאן זה היה בצאתכם ממצרים – שהייתם רחוקים מארצו,

ג) מחמת איזה מריבה ומשטמה שיש בין שני העמים הלוחמים,

אבל הוא קרך בדרך – דרך מקרה ולא היה לו דבר עמך,

ד) להראות גבורתו ותקפו להיות לו לשם,

אבל הוא זנב כל הנחשלים ואתה עיף ויגע – בענין שלא כיון להראות כח בקרב,

ה) בעבור הדת שחושב שה' ירצה מעשיו שיכחיד אומה הבלתי מאמנת בדתו ואלהיו,

והוא לא ירא אלקים – בענין שמלחמתו לא היה לה שום סבה מן הסבות שבעבורם יתגרו מלחמות.

רק הסבה העצמיית היתה כמ"ש המפרשים,

א) מחמת הכפירה באלקים ויען שאז שמעו עמים ירגזון מהאותות והמופתים שעשה אז בים ובמצרים רצה ללחום בם ולהראות שאין ביכולת ה' להושיעם עד שעקר מלחמתו היתה נגד ה',

ב) נגעה שנאתו על ישראל מצד אבותיהם ומשטמת עשו (שהיה עמלק מזרעו) אל יעקב,

ולכן צוה ה' למחות זכרו ופה לא תפס רק שני טעמים אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים – כי רוב המלחמות יהיו בעבור הארצות, והוא או לכבוש ארץ, שנגד זה אמר בדרך,

או שלא יכבשו ארצו, שנגד זה אמר בעלותו ממצרים.

ור"ל שלא היה דרך מלחמה כנהוג רק דרך כפירה נגד ה', ומשטמת נצח נגד צור מחצבתם, הנשמר בלבם דור דור, כמ"ש מלחמה לה' בעמלק מדר דר:

 

(ג) עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר:

רש"י משור ועד שה – שהיו בעלי כשפים, ומשנין עצמן ודומין לבהמה:

מלבי"ם עתה לך והכיתה – ומפרש איך יכה אותם,

א) הממון והקנינים והחרמתם – כו' בל תהנו מהם,

ב) הנפשות ולא תחמל עליו – רק והמתה מאיש – וכו' מוסיף והולך, שהאשה חלושה מהאיש,

ואחריהם גם העוללהקטן ואף היונק שדים שחלוש יותר

ואחריהם הבעלי חיים משור ועד שה, ואף הבהמות טמאות מגמל ועד חמור – והחמור פחות בשווי מן הגמל.

 

(ד) וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה:

רד"ק בטלאים – שם מקום.

רש"י וישמע שאול – לשון הכרזה, כמו (לעיל יד כ): ויזעק שאול.

ויפקדם בטלאים – אמר לכל אחד ואחד, שיקח טלה מצאנו של מלך, ואחר כך מנה את הטלאים,

לפי שאסור למנות את ישראל, שנאמר בם (בראשית לב יב): לא יספר מרוב:

מלבי"ם וישמע, גם זה הודעה להגדיל חטא שאול, בל תאמר שהיה ירא את העם כמו שהתנצל אח"כ,

כי הוא השמיע את העם ר"ל שצוה להכריז מאמר הנביא וכל פקודתו,

ובודאי לא היו עומדים נגדו אם היה מוכיחם בל יעברו על דברי נביא,

וכן בל תאמר שחס על השלל מפני עוניו שהתאוה אל השלל הרב,

כי פקדם בטלאים – שכ"א לקח טלה מצאן המלך ועי"כ ידע מנינם וזה ראיה על רוב עשרו:

 

(ה) וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל:

רש"י וירב בנחל – וילחם בנחל. ורבותינו אמרו (יומא כב ב): על עסקי נחל רב ודן את עצמו, ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה ערוף עגלה בנחל, בשביל כל הנפשות האלו לא כל שכן, אם אדם חטא, בהמה מה חטאה?:

מלבי"ם השאלות: מה פירוש וירב בנחל?:

(ה) ויבא וכו' וירב בנחל – באשר אין מחוקי המלכים לתגר מלחמה בלא איזה עילה כענין מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי,

בקש שם מריבה בנחל שלפני ערי עמלק, ששאול אמר שהנחל והבקעה שייך אליו ועמלק רב עמו ע"ז עד שזה היה עלת המלחמה,

וגם זה מורה שלא קיים המצוה כראוי שלא היה לו לבקש רק סבה מפני שה' צוהו

וכמ"ש דוד הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, לא ריב אחר אשר לא לה' הוא:

 

(ו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק:

רש"י אל הקיניבני יתרו, שהיו יושבין במדבר יהודה בנגב ערד, שהלכו אצל יעבץ ללמוד תורה, וערד הוא עמלק, הכנעני מלך ערד, עמלק היה, שנאמר (במדבר כא א): יושב הנגב, ועמלק יושב בארץ הנגב (שם יג כט).

עם כל בני ישראל – שנהנו מסעודתו משה ואהרן וכל זקני ישראל, והרי מעלה עליו כאלו עשה חסד עם כל בני ישראל:

רד"ק פן אוסיפך – שרשו אסף מבנין הפעיל על דרך אוביד העיר ענינו לשון כליון:

 ואתה עשית חסד – בעצה שנתן יתרו למשה ונחשב לזרעו אחריו כאילו הם עשו החסד

וזהו שאמר "עם כל ישראל" כמו שאמר שם וגם "כל העם הזה" על מקומו יבא בשלום,

מלבי"ם ויאמר שאול אל הקיני – בנחל הזה היה הקיני רועה צאנו כי הם היו שוכני אהלים,

א"ל שיסור ממקום המלחמה פן אוסיפך עמו ואתה עשיתה חסד – וזה הפך מעשה עמלק שנלחם בם,

ולא יהיה מקרה אחד לצדיק ולרשע.

 

(ז) וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם:

מצודות דוד בואך – עד אשר תבוא לשור, וכאלו מדבר מול האדם המכיר המקום:

 

(ח) וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב:

(ט) וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ:

מלבי"ם ויחמל שאול – פה באר הטעם השני מדוע לא נתקבלה תשובתו של שאול,

כי יש הבדל בין הפעלים הנרדפים, חמל, חוס, רחם, כמ"ש במק"א,

שהרחמים לא יהיו רק מאדם לאדם בעבור שקצרה נפשו לראות באבדן איזה אדם או בצרתו.

והחמלה והחוסה תמצא על כל דבר [לאו בדוקא באדם], וההבדל ביניהם:

שהחוסה תהיה מצד צרכו אל הדבר כמו שחס אדם על ממונו וכליו באשר הם קנינו,

והחמלה תהיה גם על דבר שאין לו תועלת ממנו רק ששופט בשכלו שאין ראוי להשחית הדבר ההוא וקיומו טוב יותר.

והנה לא הזהירו ה' בל יחוס או בל ירחם על עמלק, כי אלה מתכונות נפשיות

שהגם שיקיים מצות ה' בכ"ז יצוייר שיעורר רחמיו [=בנ"א] ויכאיב לבו במיתת ילדים רכים,

או יחוס [=מצד צרכו אל הדבר] וידאב לבו בהשחיתו השלל שהיה יכול להנות ממנו.

אבל החמלה [=גם על דבר שאין לו תועלת] הוא ענין מחשביי [-שכלי],

שחושב שאין מן הראוי והיושר להשחיתם ושלא בצדק צוהו הנביא דבר זה, זה עון פלילי כי רוצה להתחכם נגד ה'

וע"כ צוהו בל תחמול עליו, ר"ל אל תחשוב מחשבה שראוי לקיימו ושלא להשחיתו,

ובאמת בזה נכשל שאול שחמל על אגג ועל מיטב הצאן ובזה הראה כי האמונה מתרופפת בידו

שאל"כ לא היה חושב שראוי לחמול על אויבי ה' וע"י מחשבתו זאת חטאו גם בפועל ולא אבו החרימםוסיפר שחמל על מיטב הבקר ו'המשנים' שהם הבינונים שהם שניים במדרגה להמיטב,

וכן על מיטב הצאן והכרים, שהם צאן השמנים שהם ג"כ אחרי המיטב,

באופן שהשאירו עדית ובינונית ורק הזבורית החרימו [-הרגו]:

מצודות ציון נמבזהבזויה. ונמס – רוצה לומר דבר הנשחת:

(י) וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר: (יא) נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה:

מלבי"ם נחמתי – כ"מ שבא התנחמות אצל ה' שמתנחם על פעולה שעשה, הוא ביטול הפעולה לגמרי,

כי קיום כל דבר תלוי בחפץ ה' ורצונו, וכשמתנחם על הדבר הרי הוא כאילו לא היה כמ"ש כי נחמתי כי עשיתם, וזה יבא בגז"ד שאינו מקוה עוד על התשובה,

ובאר הטעם כי שב מאחרי – הוא מה שחטא במחשבה שהיה מיעוט אמונה בדברי ה' ע"י נביאו,

שחטא הכפירה גרוע מחטא הבא ע"י תאוה או תכונה נפשיית, וגם בפועל ואת דברי לא הקים – כו':

מצודות דוד ניחמתי- מפאת עצמו אין בו שינוי להנחם, אבל השינוי בא מפאת המקבל.

 

(יב) וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל:

רד"ק מציב לו יד – מכין לו שם מקום לחנות החיל ולחלוק הבזה וכן תרגם יונתן מתקין ליה תמן אתר לפלגא ביה בזתא, ובדרש בונה לו מזבח שם בכרמל והוא המזבח שנאמר באליהו וירפא את מזבח ה' ההרוס:

רלב"ג בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד – ידמה שיהיה הרצון בזה שהוא היה מציב לו מקום לשבת בו ולעבוד הש"י שם ולתת לו תודה על כל הטובה אשר הטיב לישראל. והנה היה המקום שהיה מציב לו יד בו הגלגל כי שם היו נקבצים ישראל תמיד על כל הדברים הגדולים ולזה אמר ויסב ויעבר וירד הגלגל:

מלבי"ם והנה מציב לו יד – הציב ציון לאות על נצחון זה ועליו צורת יד,

ציון ידו החזקה אשר הראה במלחמה זו, ויסב – ושמן הכרמל סבב דרכו אל הגלגל לזבוח שם לה':

 

(יג) וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַה' הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה':(יד)וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ:(טו)וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אלקיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ:

מלבי"ם אשר חמל העם – התנצל בשני דברים,

א) מצד המעשה- שהעם חמל ולהם יתיחס מעשה זאת,

ב) מצד המטרה- שלא כוונו לשלול שלל רק למען זבח – זבח והראיה כי המיותר – שאין ראוי לזבח החרמנו. ובלשונו גלה גם פרי מחשבותיו שחשב שדבר זה להחריב את הכל אינו ראוי וישר

וע"כ אמר כי חמל העם [שהוא עניין מחשבי לא ראוי להשחית (כנ"ל ט')], רק שייחס זה אל העם.

 והנה בזה יש טעם ג' שלא נתקבלה תשובתו כי מתנאי התשובה היא החרטה והווידוי,

והוא לא התחרט כי לא הכיר חטאו כלל ולא התודה כי הכחיש והתנצל בדברי שקר:

כתב בחנוכת התורה:

הנה בפסוק הזה רבו הדקדוקים. ויש לפרש על פי מה דאיתא במדרש [הובא בבעל הטורים בפסוק מכשפה לא תחיה עיין שם] דמקשה אם אדם חטא בהמה מה חטאה ולמה צוה להרגם ומתרץ המדרש לפי שהעמלקים היו מכשפים והיו מהפכים את עצמן לבהמות למען ינצלו לכך צוה להרוג אף הבהמות.

והנה איתא בספר חסידים דאותן המהפכין עצמם לבהמות אף שכל הגוף נתהפך אבל גלגל העין לא יתהפך וכן הנחש לא נשתנה עיניו וכו'.

והנה איתא במסכת בכורות אלו המומין בבהמה לפסול להקרבה גלגל העין דומה לשל אדם הוה מום ופסול לקרבן עיין שם.

והשתא יובן הדבר ויאמר שמואל מה קול הצאן אשר באזני הא מחויבים להרוג אף הצאן מטעם שמא יש בהם בני אדם כנזכר לעיל.

לזה שפיר השיב שאול אשר חמל העם על מיטב הצאן לזבוח לה' ומדלקחו אותן הבהמות רק לקרבן אם כן מסתמא בדקו אותם שלא יהיה בהם מום [של גלגל העין דומה לשל אדם]

אם כן היו מוכרחים גם כן לבדוק שלא יהיה בהם בהמה שיהיה עיניה דומה לשל אדם דאם לא כן פסול לקרבן. ואם כן בודאי לאו אדם הוא שהפך את עצמו. אם כן אין לך להתרעם על מה שהנחתי אלו הבהמות. (לקט שמואל)

 

(טז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶרו וַיֹּאמֶר לוֹ דַּבֵּר:

מלבי"ם הרף – אחר שזה עצמו מה שמכחיש חטאו הוא עון גדול כמ"ש הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי (ירמיה ב' ל"ה) לכן א"ל הרף שים יד לפה ואגידה לך – וכו':

 

(יז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל:

רד"ק הלא אם קטן אתה – לפי שאמר לו שאול אשר חמל העם כלומר העם חמל ולא הוא ולא רצה למנעם אמר לו שמואל הלא אם קטן אתה בעיניך כלומר אף על פי שאתה קטן בעיניך ולא רצית להתגדל על העם ולמנעם,

הלא ראש שבטי ישראל אתה ולפיכך משחך ה' למלך עליהם להנהיגם על הדרך הישרה ולמנעם מהעביר' ואיך הנחת אותם לעבור על דברי ה'?

לא עשו הם אלא אתה שהיה בידך למחות ולא מחית נראה כי רצונך וחפצך היה בדבר וחמדת השלל ותעט אליו .

מלבי"ם הלוא – נגד מ"ש כי חמל העם, כאילו לא עצר כח נגד העם א"ל הלא כו' ראש שבטי ישראל אתה – ועקר המעשה תתיחס אליך,

וגם אין לומר שהיית ירא מהם כי וימשחך ה' למלך – אינך כמלך הנבחר מהעם אשר ימשך אחר דעתם

כי ה' משחך:

 וישלחך – ונגד מ"ש שרצה להקריבם לקרבן הלא היה לך לחשוב בחינת השולח שהוא ה' 

ובחינת השליחות שא"ל לך והחרמתה את החטאים – וכו',

ולא היה ראוי לך לשנות בו דבר, כי התנה שתלחם בו עד כלותם אתם

ור"ל שכל שתהיה הפעולה גדולה יותר כן יותר ראוי לדקדק בכל פרטי עשייתה,

והפעולה תגדל אם מצד עצמה, אם מצד המצַוה, או מצד הפועל, ושלש אלה נקבצו באו בפעולה הזאת,

נגד הפועל אמר הלא ראש שבטי ישראל אתה,

ונגד המצַוה אמר וישלחך ה',

ונגד הפעולה אמר ויאמר לך וכו', ובפרט שפעולה זו תנאי אל מלכותך וז"ש וימשחך ה' למלך כמ"ש בפסוק א', ומ"ם כלותם על הפעול, וכפל כלותם אותם היינו שיכלו לגמרי:

 

(יח) וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם:

הגרי"ז הלוי וישלחך ה' בדרך ויאמר לך והחרמתה את החטאים את עמלק וגו', מדקאמר "את החטאים" מכאן מקור לשיטת הרמב"ם פ"ו מה' מלכים ה"ד, דעמלק אם קבל ז' מצוות והשלים אין הורגים אותו.

 

 

(יט) וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה':

מלבי"ם ולמה – ונגד זה חטאך משולש,

א) למה לא שמעת בקול ה' – המצוה, כי מצות ה' יבדלו ממצות בני אדם

[במצוות בנ"א-] שדי אם ימלא תכלית העקרי המכוון, הגם שלא ידקדק בפרטי המעשים ובאמצעיים, כל שהשלים התכלית די, באשר תכלית מצות בני אדם ידוע

לא כן במצות ה', אשר גם הפרטיים והאמצעיים המה תכליות מכוונות לעצמם, שהוא שישמע בקול ה',

כפי מה שצוה בכל פרט ופרט, לא יוסיף ולא יגרע דבר,

ולא יתחכם [בחושבו] כי עמד על תכליתם, ויוכל לעשותם באופנים אחרים, כי אז לא שמע בקול ה' כפי מה שצוהו.

והנה לפי מחשבתך שהתכלית הוא לנקום בעמלק ולהשחיתו כבר מלאת המצוה כפי דעתך.

אבל באמת מי עמד בסוד ה' ואם חסרת אף שמץ מנהו מפרטי המצוה לא עשית מצוה כלל,

ועז"א למה לא שמעת בקול ה',

ב) מצד הסבה שהניעה אותך לשנות דבריו שהוא ותעט אל השלל – למען בצוע בצע וזה גרעון גדול בהפועל, כי יצר חמדת הרכוש הטה לבך ממצות ה',

ג) ותעש הרע בעיני ה' – שבזה הפעולה בכללה פגול היא לא תרצה

כי המגרע ממצות ה' לא יחשב שעשה עכ"פ חלק מן המצוה, רק גם הקצת שעשה הוא רע בעיני ה'

ועון בעיניו כמו מי שילבש ג' ציציות וג' פרשיות בתפילין, שהיא עבירה שעבר על לא תגרע ולא קיים מצוה כלל:

 

(כ) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה' וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי:

מלבי"ם ויאמר שאול – שאול עמד על דעתו ויתוכח על דבר שמואל אם במ"ש שלא קיים מצות ה' כלל

ע"ז השיב כי הלא קיים עקר המצוה לפי תכליתה שהיה להשחית את עמלק, ובזה לא שינה דבר, בין באמצעיים, ועז"א אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה'

בין תכלית המבוקש, כי ואביא את אגג – שזה סימן הנצחון הכללי שתפשו את מלכם חי להמיתו בארץ ישראל, ואת עמלק החרמתי – שזה היה תכלית המבוקש:

 הגרי"ז הלוי ויאמר שאול אל שמואל וגו', ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבח לה', ויאמר שמואל החפץ לה' בעלות וזבחים כשמוע בקול ה', הנה שמע מזבח טוב להקשיב מחלב אילים:ובביאור הפסוקים אמר הגר"ח. דהנה מתי התחייבו להחרים את השלל, הוא כשבא לרשותם, דקודם לכן למה התחייבו. והנה יש שיטה בראשונים בנדרים ל"א ע"ב דבהפקר אם עומד בתוך הד' אמות, או באופן שאחר אינו יכול לזכות בה, דאם יקדישנה חל הקדש על ההפקר אע"פ שלא בא לרשותו כלל, ע"ש בר"ן תוספות ורא"ש. ולפי"ז כאן אם היה בא לרשותם, וזכו בצאן ובבקר, היו מתחיבים בהחרמתם, אלא שהם מתחילת זכייתם הקדישום לה', ומועיל כה"ג, וזהו מבואר במה שהשיב שאול לשמואל "ראשית החרם לזבח לה'" דמראשית שחל החרם הוקדש לה', ולא נתחייבו כלל בהחרמתם, והנה מצד הדין, צדק שאול בזה, אלא שאמר לו שמואל "החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה'" "הנה שמע מזבח טוב" "להקשיב מחלב אילים" דהיינו ה' חפץ בשמיעה ולהקשיב בקולו, לקיים מה שצוה, ולא לחפש עצות הגם שהוא להקריב עלות וזבחים. ולהפטר מזה ממה שצוה:

 

(כא) וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אלקיךָ בַּגִּלְגָּל:

מלבי"ם ויקח – ואם ע"מ שאמר לו כי עט אל השלל, השיב שזה לא יתיחס אליו רק אל העם,

וז"ש ויקח העם מהשלל,

 וגם זה לא היה על כוונת הבצע רק לזבוח לה' ולעשות בו מצוה

ובאשר הוא ראשית החרם – שראוי שאוצר ה' יובא:

 

(כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים:

מלבי"ם ויאמר שמואל החפץ לה' – וכו', מבואר אצלי (בפירוש הספרא ויקרא א' בפסוק לרצונו לפני ה') כי יש הבדל בין חפץ ובין רצון,

שהחפץ הוא תכונה נפשיית, שיתאוה אל דבר ויחשוק בו מצד תאות נפשו או חשקו אל הדבר,

והרצון הוא תכונה מחשביית, שהגם שאין נפשו חפצה בדבר,

ירצה בו מצד טוב הדבר ושלמותו מצד היושר והראוי,

והנה הבאת הזבחים אינם נרצים מצד עצמם, רק מצד שבם מקיים גזרת ה' ופקודתו כמ"ש נחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני,

ולפלא נמצא בם חפץ, כי היה חפץ שלא יצטרך אל הקרבן, רק רצון,

שכן רצה במחשבתו שיעשה רצונו,

אמנם הדבר שהוא תכלית הזבח שהוא השמיעה בקול ה' בו חפץ ה' ויחשוק בו מצד עצמו (ועמ"ש בפירוש תהלות בפסוק כי לא תחפץ זבח ואתנה)

וז"ש החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה' – ר"ל אחר שהשמיעה בקול ה' שהוא תכליתו של הזבח בו יחפץ ה' מצד חשקו אליו והוא נחת רוח לפניו,

אולם הזבח הוא רק רצונו, שבו גלה רצונו וע"י יראה האדם כי יעשה רצון בוראו,

וא"כ עקר החפץ הוא השמיעה בקול ה', שהוא התכלית,

וממילא הנה – מבואר כי שמוע מזבח טוב – שהשמיעה שהוא תכלית הזבח וה' חפץ בו מצד עצמו,

טוב יותר מן הזבח שהוא רצון סתמי בלא חפץ,

ויותר מזה כי גם להקשיב – [שההקשבה פחותה מן השמיעה]

הוא טוב מחלב אילים שהוא המקטר מן הזבח,

וא"כ איך החלפת הדבר שלא לשמוע בקול ה' ומצותיו שבו חפץ ה'

כדי להקריב זבחים שתכליתם רק שישמע בקול ה', לא שבו ימרה פי ה' ובלתי שמוע בקולו.

ובזה הראה טעותו מ"ש שלקחו הצאן והבקר להקריב זבחים בגלגל:

וי"מ החפץ לה' כו' אם קיימת את דבר ה' מה הצורך שלך להקריב עולות וזבחים…? [תוה"פ על ההפטרות]

 

(כג) כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ:

מלבי"ם כי חטאת – עתה הודיע לו. כי במה שהתוכח עם הנביא ויאמר לא פעלתי און בזה הוסיף פשע רבה נוסף על חטאו הקודם,

א"ל דע כי חטאת קסם מרי – חטאת המרי דומה כחטאת קסם,

המרי והסירוב נגד ה' – חטאתו שוה עם חטאת הקסם,

שעיקר חטאו [של הקסם] מצד היותו בלתי תמים עם ה' ועם דברי נביאיו לשאול בקוסמים, כמ"ש כי העמים וכו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך נביא מקרבך וכו' אליו תשמעון, ולפ"ז במה שמרית נגד דברי הנביא חטאת חטאת קסם,

ואון ותרפים הפצר – שעורו ואון קסם ותרפים (מלת קסם נמשך לשתים) כן הוא און הפצר,

שאם מפציר ומתחזק בדעתו ואינו מודה על פשעו,

דומה כאילו הוסיף על חטאת הקסם און תרפים שהוא עובד ע"ז,

וכן במה שאתה מפציר להחזיק בדעתך חטאך גדול מנשוא,

ולכן יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך – ותוסר מלכותך בעוונך:

 

(כד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם:

מצודות דוד ואת דבריך – במה שאני מרבה דברים לסתור מאמריך ולומר אשר שמעתי וכו'.

כי יראתי – ועל ידי זה חטאתי להמרות פי ה', ונמשך מזה לסתור גם דבריך:

 מלבי"ם ויאמר – וכו' חטאתי – עתה הכיר והתודה חטאו,

אבל עדיין התנצל במ"ש כי יראתי את העם – שסבת החטא היתה יראתו את העם ופחדו לעשות נגד רצונם:

מלבי"ם [ע"פ א'] כתב העקרים (פכ"ו מאמר ד') כי לא קבל ה' תשובת שאול ולקח המלכות ממנו,

ולא כן דוד שחטא ג"כ ונמחל לו,

א] כי חטא שאול היה בעניני המלוכה וחטא דוד לא היה בענין המלוכה,

ונסביר ע"י משל, שני סופרים שחטאו א' זייף שטרות והשני גילה ערות בשר,

שהדין הוא שזה השני ילקה וחוזר לאומנתו, והראשון שחטא באומנתו יפסל מלהיות סופר,

וכן דוד חטא באשר הוא אדם לא באשר הוא מלך,

ושאול חטא במצוה שנצטוה בה מצד מלכותו, לכן היה הדין שתלקח המלכות ממנו,

כמו ששלמה שחטא ברבוי נשים שהיא מצות המלך נקרע מלכותו,

ויהוא ששמר מה שנצטוה בעניני המלכות להשמיד בית ירבעם, בני רבעים ישבו לו על כסא ישראל

אע"פ שחטא בשאר עבירות.

ב] לפי שבתחילה היה מכחיש החטא ולא היה מכיר  שחטא, לעומת דוד שמיד הודה.

ג] כשאמר 'חטאתי' סתם הסכים שמואל לשוב עמו אבל לפי שגילה שאול דעתו שתשובתו זו היתה בעבור הכבוד כמו שאמר ועתה כבדני וגו' (שם ט"ו) ולא לאהבת השי"ת לא נתקבלה תשובתו.

 

 (כה) וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה':

מלבי"ם על שעברתי דבריך- שא נא חטאתי. ועל שעברתי פי ה' שוב עמי ואשתחוה לה' – ואבקש סליחה וכפרה:

 

(כו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם למה בפסוק כ"ג אמר וימאסך "ממלך" [סתם], ובפסוק כ"ו אמר מהיות מלך "על ישראל"?:

(כו) ויאמר כו' לא אשוב עמך – כי אין התנצלות הזה מועיל מאומה, ולא תועיל אצל מלך ישראל שמלכותו מן השמים ואין ראוי שיגור ויפחד מן העם,

וז"ש וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל  נגד מה שאמר תחלה [שקיים דבר ה' להרוג עמלק והביא לאגג]

וימאסך ממלךשבעבור שמאס דבר ה' אינו ראוי למלוכה כלל,

וע"ז היתה לו התנצלות שהיה אנוס מיראתו את העם

השיב שעכ"פ וימאסך מהיות מלך על ישראל אינך ראוי למלכות ישראל בפרטות,

שהוא אין לו לירא מאדם ולבטוח בעמו ומן ה' יסור לבו:

 

כתב בחנוכת התורה:

"לא אשוב עמך כי מאסת את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל". ויש לדקדק איך הדבר תלוי זה בזה?

 ויש לפרש על פי מה דאיתא בכמה דוכתי מפני מה בחר הקב"ה מלך ראשון על ישראל מן שבט בנימין שהוא צעירן של שבטים רק דבשעת השתחואה יעקב אל עשו השתחוו כל השבטים לפניו חוץ מן בנימין שעדיין לא נולד באותו הזמן.

והנה כאן כתיב ששאל לו שמואל מה קול הצאן אשר באזני והשיב לו שאול אשר חמל העם על מיטב הצאן וגו'.

ויש לפרש דכך אמר לו שמואל יען כי מאסת את דבר ה' ולקחת צאן ובקר וסמכת לתרץ זה שאמרת לזבוח לה' הבאתי אך עדיין נשאר חטא מראית עין דהרואה יסבור שלקחת לעצמך ומעלת בחרם.

ועל כרחך שאתה לא תחשוב מראית עין לשום חטא.

אם כן גם אותך מאס ה' למלך. כי למה תמלוך אתה הלא אתה מצעירן של שבטים? אלא רק מחמת שהשתחוו כל השבטים לעשו כנזכר לעיל.

והנה לשיטתך גם הם לא חטאו כלום כי באמת לא השתחחוו לעשו אלא לקב"ה, אלא שהיה מראית העין.

א"כ לא לך יאתה המלוכה אלא ליהודה גבר באחיו יאתה המלוכה. [משתה יין במגילת רות]

 

(כז) וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע:

רש"י ויחזק בכנף מעילו – לפי פשוטו משמעו, שכשפנה שמואל ללכת מאחרי שאול, אחז שאול בכנף של שמואל, לפי שהיה שאול מבקש ממנו שישוב עד שישתחוה בגלגל שהיה שם אהל מועד.

ומדרש אגדה (שוחר טוב) חולקים אמוראים, יש אומרים: מעילו של שמואל קרע שאול.

ויש אומרים: מעילו של שאול קרע שמואל, ומסר לו סימן זה, מי שיכרות כנף מעילו, הוא ימלוך תחתיו, והוא שאמר לו שאול לדוד ביום שכרת את המעיל (לקמן כד כ): ידעתי כי מלוך תמלוך:

 

(כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ:

רד"ק קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום – ואף על פי שאמר לו זה בגלגל כשהעלה העולה "ממלכתך לא תקום" ועתה אמר לו היום?

אפשר שהחטא ההוא היה נמחל לו ע"י תשובה ומעשים טובים

וכיון ששנה בחטא אמר לו היום נקרעה הממלכה ממך.

ויש לפרש עוד כי בחטא הראשון אמר לו ממלכתך לא תקום כלומר שלא תתקיים לו ולבניו אחריו

אבל אפשר כי הוא יאריך ימים במלכותו

ועתה אמר לו כי גם הוא לא יאריך בממלכתו וזהו שאמר קרע ה' מעליך

וכן אמר לו שמואל כשהעלהו באוב ויקרע ה' את הממלכה מידיך וגו' ולא עשית חרון אפו בעמלק הנה כי בדבר עמלק נגמר דינו:

מלבי"ם קרע ה' – מבואר אצלנו (כפי דברי הרמב"ן) כי הגם שדבר ה' אשר ידבר ע"י נביא לרעה, תוכל להשתנות ע"י תשובה ומע"ט,

בכ"ז אם בא איזה פעולה עם דברי הנבואה לא תשתנה, כי הפעולה תורה על קיום הדבר תיכף,

וכן הדבר שינבא לטוב ג"כ לא ישתנה בשום אופן, וז"ש,

א) קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך – קריעת המעיל שהיא פעולה שנעשית עם הנבואה מורה שאינה גזרה עתידית רק שכבר נעשית הגזרה היום הזה, באופן שא"א שישתנה הדבר שכבר יצא אל הפועל ויהי. וז"ש קרע היום – שכבר קרע היום ונעשה הגזרה,  [תואם לפ' הראשון של הרד"ק שהגזירה יכלה עדיין להשתנות עד עתה]

 

ב) ונתנה לרעך – ובזה א"א שישנה ה' את הטוב שייעד לרעך הטוב ממך – בעבור טובו וצדקתו,

והנה מלכות שאול סרה ממנו תיכף, ר"ל שסר ממנו רוח ה' והוד מלכות, שע"ז אמר קרע היום.

ונתינת המלכות לדוד הגם שלא היה תיכף, הלא היעוד הטוב א"א לחזור:

 

(כט) וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם:

רד"ק וגם נצח ישראל לא ישקר – אף על פי שממלכתך לא תקום נצח ישראל לא יסור ממקומו ולא ישקר אותו הב"ה אבל יעמידהו כי לא ינחם כלומר ולא ינחם על הטובה שדבר עליהם: [ר"ל ה' לא יינחם מלקיים את נצחיות ישראל, אך לא על ידך, אלא ע"י אדם אחר]

 כי לא אדם הוא להנחם – כי האדם ינחם על טובה שיבטיח לאדם מפני כעסו עליו אם נשתנה לבבו שלא יהיה שלם לבו עמו כמו שהיה מתחילה

אבל הקב"ה אין בו שנוי חפץ וכיון שהבטיח את ישראל לא ישקר להם הבטחתו הטובה אף על פי שחטאו ייסרם כפי חטאם אבל הטובה קיימת אחרי קבלם ענשם.

אבל לשאול לא הבטיחו על המלוכה לעולם ואם היה שומר מצות ה' היה מאריך לו המלוכה ג"כ ולבניו אחריו אם ישמרו את מצות ה'

אבל לדוד שהבטיחו על המלוכה לעולם לא תסור ממנו המלוכה אע"פ שתפסק מבניו זמן כפי עונם הטובה והמלוכה קיימת להם לעולם ותשוב להם אחרי קבלם ענשם כמו שכתוב אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשי' וגו' וחסדי לא יסור ממנו.

מלבי"ם וגם נצח – אומר אל תדמה כי היעוד האלקי דומה כיעוד בני אדם, שלפעמים הוא שקר, שמגזם בפיו להרע ובלבבו לא כן ידמה, ופעמים הגם שחושב כן לעשות יתנחם אחר כך ולא יעשה,

כי ה' הנצחי שמתנאי נצחיותו שלא ימצא בו שום שינוי לא בהוה ולא בעתיד,

נצח ישראל לא ישקר – באופן שתחשב כי הרע שגזר עליך וקרע מלכותך היום הוא רק גוזמא לא אמת,

וכן ולא ינחם – בעתיד על הטוב שיעד לדוד, כי כ"ז מורה שינוי,

אם בין מחשבתו לדבורו, אם בין הזמן העתה והעתיד שלא יצוייר אצל הנצחי הבלתי משתנה,

ועז"א כי לא אדם הוא להנחםשההתנחמות לא תצוייר רק אצל האדם המשתנה לא אצל השם יתברך:

הגרי"ז הלוי ויאמר שאול אל שמואל, חטאתי כי עברתי את פי ה' וגו' ועתה שא נא את חטאתי וגו' ויאמר שמואל אל שאול וגו' קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך. וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם וגו':וביאור הדברים, דהנה כתב הרמב"ם בפ"י מיסודי התורה ה"ד דכשיגזור השי"ת על הרעה, יחזור בו וינחם על הרעה, אבל כשיגזור שיהיה טובה אינו שב שכל דבר טובה שיגזור הא – ל אפילו על תנאי אינו חוזר. ע"ש. וזהו דשאול כשאמר לו שמואל קודם "וימאסך ממלך" השיב לו שאול "חטאתי כי עברתי את פי ה'. דהוא עושה תשובה וישוב ויבטל הגזירה ד"וימסאך ממלך", דהוא לרעה, ע"ז ענה לו שמואל "קרע ה' את המלכות ישראל מעליך היום, ונתנה לרעך הטוב ממך. דיש בנבואה זו, גם נבואה טובה על השני שהוא יהיה מלך, ונבואה לטובה אינו חוזר. וזהו שסיים "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם וגו'". דאינו חוזר בו, ואמר אח"כ "ויאמר חטאתי עתה כבדני וגו', דמ"מ ינהוג בו כבוד שעתה מלך הוא, וע"ז הודה לו שמואל. דוק קודם ואח"כ תבין:וזהו המבואר בפרשת ואתחנן, דכשהשי"ת אמר למשה "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד וגו' וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבר לפני העם הזה, והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה". דאמר "רב לך", אין לך מה לדבר עוד בזה כיון שבגזירה הרעה עליך, יש גזירה טובה על יהושע, ואין זה ממדות הקב"ה לחזור כשנגזר לטובה, וממילא א"א לחזור גם בגזרה שעליך: [א.ה. וכן ביארו המפ' בסנהדר' על אלדד ומידד שהתנבאו במחנה שלא אמרו למשה את סו"ד והוא שיהושע מכניס אלא אק דמשה מת, כיון דכך חשב שעדיין יש אפשרות לתקן ולכן התפלל, אולם אם היו א"ל שיהושע מכניס היה מבין שא"א לתקן עוד שהרי הובטחה טובה ליהושע שעליה אין ה' חוזר בו].

 

(ל) וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַה' אלקיךָ:

מלבי"ם ויאמר חטאתי – הכיר שנית כי אין תרופה לחטאו,

אולם בקש הגם שלא תשתחוה עמי על האופן הנ"ל לבקש סליחה וביטול הגזרה,

עכ"פ עתה כבדני נא – וכו' ושוב עמי והשתחויתי – מפני הכבוד:

וי"מ ששאול רצה למנוע עצמו מנפילהמ"אותך בחר ה' למלך"- ל"וימאסך ה' ממלך",

ולכך רצה לצמצם המכה שלא ינזק, [כפי שישראל ניזוקו בנפלם ממעמד הר סיני למעשה העגל] ולרככה ולכן א"ל שיכבדהו נגד ישראל. [הגר"ח שמולביץ בשיחות מוסר]

 

(לא) וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַה': (לב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת:

רד"ק אגג מעדנות – כתרגומו מפנקא כלומר הלך אליו כמהלך המלכים בתענוג כלומר אף על פי שהיה קרוב למיתה הלך אליו בגאוה.

או פירושו הלך אליו בתענוג ובשמחה כי בחר מותו מחייו

וי"מ מעדנות קשורים מן התקשר מעדנות כימה כלומר בקשורים ובשלשלאות של ברזל שהיה בהן הלך אליו:

 אכן סר מר המות – הגיע מרירות המות ידע כי להמיתו הביאו אותו אליו:

מלבי"ם מעדנת – שהלך בשמחה ובתענוג, ויאמר אכן סר מר המות – (מר מלשון לא יחליפנו ולא ימיר וכן והנה לשלום מר לי מר, שמא הא' מענין תמורה כמ"ש בפי' שם)

ר"ל הנה סר ממנו תמורת המות, כי עד עתה נתנו לו חיי הבוז והעבדות חליפות המות,

וזה קשה מאד בעיני השרים יותר מן המות, ועתה סר החליפין הזה,

ולכן בחר שם מר שמורה גם על מרירות, כי חליפים האלה מרים מן המות ולכן שמח על מיתתו:

וי"מ שחוץ מן המות ישנה מרירות כאשר גדול נהרג ע"י אדם שפל, אולם כאן שהביאוהו לפני שמואל הבין שהוא שאמור להמיתו ולכן אמר סרה מרירות המות  [תוה"פ על ההפטרות]

 

(לג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל:

מצודות ציון כאשר שכלה – השיב לו, הגם שאתה רוצה יותר במות, והיה ראוי שלא אמיתך למען תשאר בחיים המרים ממות, אעשה זאת בעבור אמך שיהיה לה מדה כנגד מדה,

כמו שחרבך שכלה נשים – בהרגך בניהם השבויים אצלך, והיו אמותיהם שכולות,

כן אמך – תהיה עתה שכולהיותר מנשים – האלה, במה שאמית את בנה, שהיא היתה רוצה שתשאר בחיים:

 

(לד) וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וְשָׁאוּל עָלָה אֶל בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל:

רלב"ג וישסף שמואל את אגג – ר"ל שחלקו בחרבו כאילו היה בוקע עצים למלאת מצות הש"י והנה היה בזה תועלת לתת יראה לנשארים שלא ילחמו עם ישראל:

 

 (לה) וְלֹא יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתוֹ כִּי הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַה' נִחָם כִּי הִמְלִיךְ אֶת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל:

מצודות דוד כי התאבל – רצה לומר: לפי שעם שהיה מתאבל על שאול, עם כל זאת נחם ה' וכו' ולא חש על אבלותו, לזה נעצב מאוד ולא בא עוד לפני שאול [אבל שאול בא לפני שמואל, כמו שנאמר לקמן יט]:

הוספה ממשנה"ג:

וכשחטא שאול בעמלק היה שמואל בוכה (טו-יא, לה) פן יחזור הנצח לקלקולו. ולכך ביקש שאול משמואל שיבוא עמו להשתחות לה' (טו-ל) לתקן השתחואה דיעקב לעשו, [שהרי משם החל הפגם בנצח] וכן עשה שמואל.

וזה שאמר שמואל (טו-כט) 'וגם נצח ישראל לא ישקר' כי עם כל זה שחטאת בתיקון הנצח, מכל מקום לא תהיה נסתֶמת הנבואה כמו קודם, אך עכ"ז נפגמה קצת,

'ונתנה לרעך' שהוא דוד שהוא יתקן בסוד ['תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך] נעימות בימינך נצח' (תהילים טז-יא) ע"י שירותיו וזמירותיו. ע"כ.

והוסיף בהגה"ת ספה"ג שבאמרו 'ונתנה לרעך הטוב ממך' רמז לו שאתה שאול מקין, וה' יתנה למי שהוא אח וריע לך והוא דוד שמשרש הבל, ואמר 'הטוב ממך' שכידוע הבל רובו טוב, משא"כ קין.

ועפ"ז יובן מדוע אהב שמואל את שאול, כיון שאף שמואל משרש קין [כמשנ"ת כאן בפרק העוסק בשרשי קין]

ולכן זעק לה' כל הלילה כשנתבשר על נטילת המלוכה משאול, שאם היה שאול מכלה את עמלק -שאף הוא מהרע דקין- היה קין נתקן,

ולכן חרה לשמואל ותיקן הוא את אשר עיות שאול 'וישסף שמואל את אגג' וז"ש בלעם על עמלק 'אוי מי יחיה משמו-אל', משמואל.

ועפ"ז יובן מדוע חמל שאול על מיטב הצאן כדי לזבוח לה' נגד ציווי ה', דכיון שקין הביא מן הגרוע שבאדמתו לעומת הבל שהביא ממיטב צאנו וחלבהן, לכך אמר שאול לתקן זאת ע"י שיביא אף הוא ממיטב הצאן קרבן לה',

[א.ה. ונראה דסבר דדוקא מיטב הצאן שבעמלק יש בכוחם לתקן חטא קין כיון שהרע דקין בא בעמלק] ועי"ז ימחל לו חטאו בגלגול הקודם כקין, וז"ש אשר 'חמ"ל העם על מיטב הצאן' חמל אותיות מחל, וע"ע בשער הגלגולים הקדמה ל"ג וספר הגלגולים תחילת פ' מ'].

ונוסף על זה בשלה"ק (פ' וישב, תורה אור ו'):

וזהו הרמז שאמר שמואל לשאול (טו-יז) 'הלא אם קטן אתה ראש שבטי ישראל וגו", כלומר מסיבה זו שהוא היה הקטן שבבניו של ישראל [שהוא בנימין] נעשה ראש ומלך. כי אילו לא היה הקטן – היה גם כן משתחוה לעשו, אבל מאחר שהיה הקטן שבשבטים ואז עדיין לא נולד, על כן היה ניצול מההשתחואה וזה גרם לו המלוכה.

ועל כן נצטווה שאול להכרית זרע של עמלק הבא מעשו, שבירך שלו חקוק הנחש. וכשחטא שאול בזה, אז (יא-א) 'ויעל נחש העמוני' שהוא מצד הנחש [א.ה. דבריו צ"ב דנחש בא עליהם קודם חטא שאול בעמלק].

ומאז ירד שאול מטה מטה עד שהלך לקראת נחשים [מלשון ניחוש]. ושאל שאול באוב (כח-ז), אז נהרג ושבה המלוכה לבעליה. ובעליה הוא דוד שהיה (יז-מב) 'אדמוני וטוב רואי'.

כי עשו הוא אדום הוא הנחש, ששאב כל זוהמת הנחש והסיגים מיצחק כדי שישאר יעקב נקי, (במדבר כג-כג) 'כי לא נחש ביעקב'.

והכניע את הנחש במה שנעשה הוא אדמוני מצד הקדושה, להכניע את עשו האדום הזה,

שעשו היה אדמוני מצד הקליפה דם טמא, ויעקב מצד הקדושה, זהו אדמוני וטוב רואי.

ודוד בא מפרץ, הפורץ גדר ישכנו נחש, והוא עשה הרבה גדרים. ודוד היה תלמיד חכם מופלג הנוקם והנוטר כנחש לכבוד קונו יתברך, ועליו נאמר כי משורש נחש יצא צפע (ישעיה יד, כט),

וישי אבי דוד נקרא נחש [עי' ש"ב יז-כה ובנו"כ], והכל מצד הקדושה להכניע הנחש הקדמוני- הסט"א:

ולכן בית המקדש שהוא בית עולמים בחלקו של בנימין אשר לא כרע ולא השתחוה.

ובבית המקדש היו י"ג השתחואות כמנין אחד [אולי לרמז שרק אחד לא השתחוה,]. ואף בחורבן כשגלו לבבל, 'ומרדכי' שהוא מזרע בנימין 'לא יכרע ולא ישתחוה' (אסתר ג-ב), על כן על ידי מרדכי שהיה אומן את אסתר, היה הסיבה שבנה של אסתר שהוא כורש הפרסי

[א.ה. אמנם במדרש ויקר"ר יג-ה, ובאסת"ר ח-ג, מובא שדריוש הפרסי הוא בנה של אסתר, אך באוצה"מ (אייזנשטיין עמ' תלג) מובא שכורש היה בנה, ואין כאן סתירה דהגמ' בר"ה ג: אומרת תנא: הוא כורש הוא דריוש] בנה בית שני. הרי בית המקדש בחלקו של בנימין. ע"כ.

ועפ"ד נפלאים אלה אמרתי לבאר בדרך רמז את הגמ' במגילה יג. 'ובהקבץ בתולות שנית וגו', אזיל [אחשורוש] שקל עצה ממרדכי [כיצד ישכנע את אסתר שתגלה לו את עַמה].

אמר [לו מרדכי]: 'אין אשה מתקנאה אלא בירך חבירתה'.

נראה דרצה לרמז לו שהסוד יתגלה לו רק כשיושלם תיקון הירך ע"י מפלת המן שהוא הירך דטומאה, שאין הקדושה מתקנאת אלא ב'ירך' שנפגמה ונמצאת ביד חבירתה -להבדיל- הסט"א.

ולאור האמור ביארתי את דברי הפייט 'שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי תשועתם היית לנצח, ותקותם בכל דור ודור'.

שושנת יעקב- שהרי מרדכי הוא גלגול יעקב, צהלה ושמחה- שעתה יתוקן הפגם שב'ירך' שהשתחוה לעשו, תשועתם הָיִיתָ לנצח- אותה ישועה היית ופעלת למידת ה'נצח' ששם הנבואה, ונושעה כעת מיד הסטר"א:

 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל א – פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב