שמואל א

שמואל טז

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ:

מלבי"ם עד מתי אתה מתאבל – יאמר, האבלות המתמיד, יהיה,

 או בעבור גודל מעלת הדבר הנאבד עצמו, והלא אני מאסתיו ממלך על ישראל – ואין בו חשיבות.

או בעבור שלא נמצא דבר אחר תמורתו, עז"א מלא קרנך – וכו' כי ראיתי בבניו לי מלך.

ואמר מלא קרנך בכנוי [כמו קרנך שלך] כי שאול נמשח בפך ולכן לא נמשך מלכותו,

כי סבת בחירתו היה מפני רצון העם, וע"כ בחר איש גבוה קומה שימצא חן בעיני העם,

אבל דוד נמשח בקרן ובשמן הקדש,

כי אז בא העת שימלוך מלך יושב על כסא ה' ומרוצה לה', לא המרוצה לעם בלבד.

וז"ש מלא קרנך המיוחד לך למשוח מלכות שתתקיים,

שעליו רמזה חנה בתפלתה, רמה קרני ולא רמה פכי כדברי חז"ל,

ועז"א לך אשלחך – לא כמו אצל שאול שסבב שהוא יבא אצל הנביא, רק אתה תבא אליו בשליחות ה',

וז"ש כי ראיתי בבניו לי מלך המיוחד לי לא לעם בלבד, וכמ"ש בספרי כל מקום שנאמר לי קיים לעולם:

מצודות דוד לי מלך – רצה לומר: שהוא יהיה מלך לי, לשמור מצותי:

 

(ב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי:

רד"ק עגלת בקר – מצאנו כי אף על פי שהיה מבטיח הקב"ה הנביא או הצדיק אע"פ כן הוא נשמר מלכת במקום סכנה

כמו שראינו ביעקב אבינו שהבטיחו הקדוש ברוך הוא בעברו ארם נהרים ואמר לו והשיבותיך אל האדמה הזאת ושם גם כן נראה לו המלאך והבטיחו ואמר לו שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך וכאשר שמע כי עשו בא לקראתו וירא יעקב מאד וייצר לו,

 וכן דוד שהיה נמשח למלך על פי ה' היה בורח מפני שאול וגם גד הנביא אמר לו לא תשב במצודה

וכן בדברי המלחמות היו עושין תחבולות אחר הבטחת הא-ל ית' כמו שעשה גדעון בדבר הכדים והלפידים,

וגם פעמים היו עושין התחבולות במצות הא-ל כמו שכתוב ביהושע בכבוש יריחו הקף את העיר,

וכן צוה לשמואל הנביא תחבולה אף על פי שהיה הולך במצותו.

והטעם כי אף על פי שהקדוש ברוך הוא עושה נסים ונפלאות עם יראיו, ברוב הם על מנהג העולם

וכן על מנהג העולם היה לו ליעקב לירא מפני עשו ולדוד מפני שאול אם היה מושח מלך בחייו והיה לו לבקש תחבולה איך אלך.

 וזו היתה שאלתו איך אלך ואמר לו הקב"ה עגלת בקר תקח בידך

כי בכל מקום היו רשאין להקריב באותו זמן כי זמן היתר הבמות היה כל זמן שהיה אהל מועד בנוב וגבעון.

ולמדו רז"ל מזה הפסוק שמצוה לשַנות בדברי שלום שהרי הקב"ה אמר לשמואל עגלת בקר תקח בידך והראה לו שאין ראוי לאדם ללכת במקום סכנה ולסמוך על הנס משום שנאמר לא תנסון את ה' א-להיכם. וי"מ כי הקב"ה אמר לו כך אני אמרתי לך שתלך בהצנע ואתה אמרת ושמע שאול והרגני

עתה אני אומר לך שתלך בפרהסיא ותקח עגלת בקר לעשות זבחים שלמים ביום משחך אותו למלך

וזה שאמר וקראת לישי בזבח אמר לו לך בפרהסיא ונראה מי הורג אותך.

 ועל זה הדרך פירשו ג"כ במדרש מה שאמר לו הקב"ה למשה רבינו עבור לפני העם הזה

לפי שאמר לו עוד מעט וסקלוני אמר לו הקב"ה עבור לפני העם ונראה מי סוקל אותך:

מלבי"ם  המלבי"ם חולק על הרד"ק, וסובר שה' היה מצילו למען שליחותו, אלא שכאן חששו היה אחר.

(ב) איך אלך – לא שהיה שמואל מתירא, ולא שהיה חסר בטחון כי ה' השולחו יצילהו,

כמו שכל הנביאים לא חדלו מלכת במלאכות ה' מפני יראת בשר,

רק כי הנביא יסמך על הנס בעת שיודע כי הנס מקושר עם שליחותו,

כמו שהיה בשליחות משה וירמיה שהלכו במקום סכנה ובטחו על הנס באשר היה זה בכוונה הא-להית שינצלו עפ"י הנס למען יכירו עמים ולמען יכירו ישראל, כי הוא שליח ה' וכי ה' על ימינו בכחו הגדול,

וא"כ לא היה הנס לצורך השליח רק לצורך השליחות,

וכן אם היה ה' משלחהו על זה האופן שילך בפרסום וימשחהו לעיני כל ישראל,

לא היה מתירא כי היה נכון לבו בטוח כי יצילהו ה',

אבל אחר שפה לא היה הכוונה שילך בפרסום, ושיחזק שליחותו ע"י נס,

וא"כ אם יוודע לשאול במקרה וירצה להרגו וינצל בנס, לא יהיה הנס לצורך השליחות בכלל רק יהיה נס פרטי הבא במקרה להצלת שמואל בלבד, ובזה כל העושין לו נס מנכין לו מזכיותיו,

ועז"א איך אלך – שאם ישמע שאול ירצה להרגניואצטרך לנס פרטי בעבור עצמי שזה לא טוב בעיני.

וגם יוכל להיות שמ"ש איך אלך הוא שאלה לדעת על איזה אופן ילך אם הפרסום ובדרך הניסיי מהיות זה צורך אל השליחות לחזק מלכות בית דוד,

או בצנעה כי אין צורך בפרסום ובנס, ובזה הלא אם ישמע שאול והרגני ואצטרך נס מיוחד לצרכי:

ויאמר ה' עגלת בקר תקח – באמת גם הנביא היה יכול לשית עצות בנפשו לעשות תחבולה קלה כזאת,

רק הצדיק הזה לא רצה להוציא דבר שקר מפיו.

 לכן צוהו ה' דרך מצוה שיקח עגלת בקר בידו ויזבח זבח, באופן שכאשר אמר לזבוח לה' באתי, אמת היה בפיו,

וז"ש עגלת בקר תקח ר"ל אני מצוך ע"ז, ותקחהו ותקדישהו תיכף, ובזה ואמרת – כפי האמת לזבח.

[מעין מה שייעץ הגר"ש שבדרון לא' שהיה לו רעיון ורצה להיתלות באשלי רברבי כדי שיקבלו ממנו, וא"ל תכתוב את הרעיון, ואח"כ תאמר "ראיתי כתוב"…]

 

(ג) וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:

רד"ק את אשר אומר אליך – ולמה לא אמר לו מתחלה שימשח דוד?

כדי שידעו כלם כי מה' הוא ויראו כלם כי לא בחר בכל בני ישי אלא בדוד

כי בפני כל העומדים שם נאמר לו על פי הנבואה:

מלבי"ם וקראת – ובזה לא יהיה שום חשד, ואנכי אודיעך – פי' כי באשר גם בעצה זאת עדן לא תקן, שאם ישוב לאמר לזבוח לה' באתי עדיין אינו האמת הגמור, כי הלא בא גם לתכלית אחר שהוא למשוח מלך,

ומה יענה אם ישאלהו אם בא רק לזבח או גם על דבר אחר? שאז בהכרח ישקר באמונתו.

לכן א"ל ה' דע כי עתה אני משלחך רק לזבוח זבח ושם אודיעך את אשר תעשה שליחות השני,

באופן שקודם אודיעך זאת, תכלית ביאתך הוא רק על הזבח ותדבר אמת מכל צד. ועז"א

 

 (ד) וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וַיָּבֹא בֵּית לָחֶם וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר שָׁלֹם בּוֹאֶךָ:

רד"ק ויחרדו – וינועו ויתקבצו לצאת לקראתו וכן יחרדו כצפור ממצרים ויחרדו בנים מים וכת"י לשון קבוץ ואתכנשו

ויש לפרשו לשון חרדה כי תמהו על בואו ופחדו אולי היה בעיר מי שחטא חטא גדול שיצטרך שמואל הנביא לבא העיר

וזה שאמר שלום בואך והוא ענה להם שלום כלומר אין דבר רק שלום אל תפחדו כי לזבוח לה' באתי:

 ויאמר שלום בואך – הגדול שבזקנים אמר ואפשר שישי היה:

מלבי"ם השאלות: מדוע חרדו זקני העיר גם פחדו פחד, עד שאמרו שלום בואך? כאילו פחדו מאיזה פגע?:

(ד) ויעש שמואל את אשר דבר ה' – כי עתה רק זאת היתה מצותו לקחת עגלת בקר.

 ויחרדו – יתכן כי בבואו לשם ועגלת בקר בידו חרדו אולי נמצא חלל באדמה הקרובה אל בית לחם ובא לערוף העגלה בנחל (ולדעת הרלב"ג היתה זאת התחבולה באמת שיקח עגלת בקר כדי שיחשוב שאול שנמצא שם חלל באדמה והלך על עגלה ערופה)

ולכן חרדו זקני העיר דוקא שעליהם מוטל המצוה הזאת כמ"ש ויצאו זקניך ושופטיך וכו' וכל זקני העיר וכו', ויאמר שלום בואך – אם לא באת על דם הנשפך בסביבות העיר:

 

(ה) וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי הִתְקַדְּשׁוּ וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח וַיְקַדֵּשׁ אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח:

מצודות ציון התקדשו – ענין הזמנה, כמו (ירמיהו ו ד) קדשו עליה למלחמה:

מלבי"ם ויאמר שלום – לא באתי עבור זה רק לזבח לה', ויקדש את ישי – בתוך קרואיו בל יורגש הדבר:

 

(ו) וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ:

רד"ק בבואם – בבית:

 ויאמר אך נגד ה' משיחו – פי' אמר בלבו או בפיו כי חשב כי זה הוא המלך שצוהו האל למשוח

לפי שהיה בכור בבני ישי

ועוד כי ראהו יפה צורה וקומה כשאול וחשב כי הקב"ה בוחר באנשים יפה קומה וצורה למלכות כדי שיהא מוראו על העם

וכן אמר בשאול הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמוהו בכל העם ובלבד שיהיה לבו טוב וישר

ופי' נגד ה' משיחו כמו נוכח ה' דרככם כלומר ה' יהיה עמו

וי"ת תקין קדם ה' משיחיה וכן תרגם נכח ה' אתקין ה':

מלבי"ם ויאמר אך נגד ה' משיחו – פי' כשראה את אליאב ולא אמר לו ה' למשחו ידע תיכף כי אינו נרצה אצל ה'.

(שאל"כ היה מצוהו למשחו, כמ"ש ומשחת לי את אשר אומר אליך, וכמו שהיה כשראה את דוד שא"ל קום משחהו)

וחשב שמואל שהסבה לזה הוא בעבור היות אליאב שפל קומה ובלתי יפה התואר כשאול, [ההיפך מפירוש הרד"ק שהיה גבוה ויפ"ת]

וחשב כי לא יבחר ה' רק באיש גבוה הקומה ויפה תואר, שבאמת לא היה נמצא בכל ישראל איש כשאול, כמ"ש משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ולא ידחה ה' את שאול כל עוד שלא ימצא איש כמוהו,

וז"ש אך עוד יש תקוה כי משיחו – שהוא שאול שנמשח מכבר – עודהו נגד ה',

ולא ימאס בו כל עוד שלא ימצא איש כמוהו,

ובזה התנחם שמואל ורצה להמליץ בל ידחה שאול בהיות שאין בכל ישראל כמוהו:

 

(ז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב:

רש"י אל תבט אל מראהו – אל יופי תארו. כי לא אשר יראה האדם – אף על פי שקראת לעצמך רואה, שאמרת לשאול (לעיל ט יט): אנכי הרואה, כאן אני מודיעך שאינך רואה:

כי מאסתיהו – לפי שכעסן הוא, כמה שנאמר (לקמן יז כח): ויחר אף אליאב בדוד.

– והרי ענין זה היה רק לאחר מכן, במעשה גלית, ומדוע ימאסנו ה' עתה על דבר שטרם עשה?

מבאר הגר"ח שמולביץ שבעצם אצל אליאב היה את הכעס "בפועל" הגם שטרם יצא אל הפועל.

דומה הוא לנפל של פגז, שרק אם יטלטלוהו מעטיתפוצץ. כאדם המחזיק בביתו מכונת דפוס לדולרים מזויפים, לא יוכל להצטדק ולומר – "עוד לא הדפסתי עדיין כלום", שהרי בעצם החזקתה יש עבירה חמורה.

 

מלבי"ם ויאמר ה' – השיב לו אל תבט אל מראהו – (של שאול שעליו אמר נגד ה' משיחו) ואל גבה קומתו

כי מאסתיהו – ר"ל את הגבוה קומה, שהיה נרצה אצלי אז, מאסתי עתה,

(כי המלך ניתן אז לתרעומת העם, היה צריך איש גבוה שימצא חן בעיניהם, לא כן המלך עתה יהיה מי שימצא חן בעיני הא-להים, הבלתי מביט על המראה והקומה),

כי לא אשר יראה האדם – הורה לו כי מה שהאדם רואה ושופט מי האיש היפה ומי האיש המכוער

אינו מסכים עם האמת, וז"ש כי האמת הוא לא כאשר יראה האדם, ויוכל להיות שהאיש שבני אדם דנים עליו כי הוא יפה תואר ונאה, הוא כעור ומגונה באמת וכן להפך,

והטעם לזה כי האדם יראה לעינים – ר"ל האדם שופט על הנאה ויפה מצד ראות החושים שהם לא יחושו רק חיצוניות הדבר הנראה, לא פנימיותו, ולכן יגדירו היופי לפי המראה החיצוני

אם יהיה הגוף גבוה הקומה יפה התואר והמראה וכדומה, הגם שתהיה צורתו הפנימית הנפשיית מלאה מומים ותכונות רעות,

לא כן ה' יראה ללבב – הוא יביט רק ללבב על צורתו הפנימית אם היא יפה בתכונותיה ונאה במדותיה

זה האיש היפה אצלו הגם שחיצונית האיש שפל הקומה ומכוער המראה:

[הביטוי מאסתיהו מחזק את פירושו המחודש של המלבי"ם, שזה ביטוי שנאמר פעמיים ביחס לשאול "וימאסך מלך". זאת ועוד – הרי לא נמסר כאן מדוע שימאסנו ה'?]

(ח) וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה':

מלבי"ם ויקרא – אחר שראה שלא נבחר אליאב:

 

(ט) וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שַׁמָּה וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה':

רד"ק גם בזה לא בחר ה' – לפי שלא אמר לו ה' ידע כי לא בחר בו כי הוא אמר לו אשר אומר אליך:

 

(י) וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי לֹא בָחַר ה' בָּאֵלֶּה:

(יא) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה:

מלבי"ם השאלות: איך אמר התמו הנערים וכי הסתפק בדבר ה' שא"ל כי ימשח אחד מבני ישי?:

התמו, אמר זה דרך תמיהה כי ידע בהכרח שלא באו כולם,

וישי התנצל שדוד שאר מעצמו (לכן בא פה פעל שאר בקל, ובנינו תמיד בנפעל ['נשאר'])

וזה אם יען כי הוא הקטן – ע"ד ראוני נערים ונחבאו)       ואם מצד שהנה רועה בצאן – ועסוק במלאכתו:

 

[מדוע לא הביא ישי מתחילה גם את דוד? ומדברי שמואל משתמע שסירב תחילה, עד שהציב לו אולטימטום?

במקום אחר ביארנו שדוד נחשד בממזרות שבא ישי על שפחתו אולם באמת הייתה זו אשתו,

ופתאום ראה אשתו הרה וחשב שהרה לזנונים ולא גילו לו, ולכן שלחוהו מביתם ע"מ שירעה הצאן ואולי יפגע בו הארי או הדב, ועז"א דוד 'מוזר [-ממזר] הייתי לאחי ונכרי לבני אמי',

וכשבא שמואל חשב ישי שבא לגלות קלונו ולפרסם גנות משפחתו, ולכן הסתירו.

 

(יב) וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא:

מלבי"ם השאלות: מה המעלה שראהו אדמוני וזה [כפי דבר הטבעיים] חסרון מורה על תגבורת הדם ורב החימה, ומ"ש עם יפה עינים תחת ויפה עינים בוי"ו:

והוא אדמוני – פה הראה לו אמיתת מ"ש תחלה כי לא כאשר יראה האדם,

כי דוד היה אדמוני שגברה בו האדומה והוא בטבעו מוכן לשפיכת דם,

ומצד אחר נראה בו ג"כ רושמים טובים כי היה יפה עינים וטוב ראי – שזה מורה על שהוא חד העיון וטוב המזג כמ"ש הטבעיים,

ואם היה נשאר על ההבחנה האנושית של שמואל היה מחליט היותו בלתי ראוי,

אבל ה' יראה ללבב וידע כי מטוב בחירתו יעשה אך משפט וצדקה,

ובטבע האדמימות הנטועה בו ישתמש ללחום מלחמות ה' ולהכרית מעיר ה' כל פועלי און,

וזה הנרצה בעיני ה' שהגם שנמצא נטיה רעה בטבעו הוא ימשול בה מצד צדקתו וטוב בחירתו.

וז"ש קום משחהו כי זה הוא – הנרצה לפני.

 וכן אמרו חז"ל כיון שראה שמואל את דוד אדמוני נתירא אמר זה שופך דמים כעשו,

א"ל הקב"ה עם יפה עינים, עשו עשה מדעת עצמו, זה מדעת סנהדרין [בפשטות משום שהם נקראים "עיני העדה] הוא הורג. (ר"ל שזה מצד טוב מזגו ושכלו שע"ז מורה הרושם של יפה עינים)

קום משחהו כי זה הוא, אמר רשב"ג זה הוא בעוה"ז וזה הוא לעוה"ב,

ר"ל שהגם שהוא בעוה"ז, והוא שנוטה בטבעו לעניני עוה"ז שהאדמוני גובר בו,

בכ"ז מטוב מזגו ושכלו ובחירתו הוא בעוה"ב ויאחז צדיק דרכו להשתמש בו לרצון לפני ה',

ולכן זה הוא הנרצה אצלי.     ולפי דרש חז"ל נכון מה שבא מלת עם יפה עינים תחת וי"ו החבור:

 

(יג) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה:

מלבי"ם וימשח אותו בקרב אחיו – יתכן שאחר שרצה להשפיע עליו ע"י משיחה זאת קדושה וטהרה ורוח גבורה, בחר שיהיה בעשרה, ישי ושמונת בניו ושמואל.

 שאין השכינה שורה פחות מעשרה,

אולם הרי"א לא יאבה שהיה המשיחה בפני אחיו כי היה הדבר בסוד

ויפרש בקרב אחיו כמו מבין אחיו, וכ"פ הרד"ק:

 

(יד) וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת ה':

מלבי"ם ורוח ה' סרה – רוח ה' הוא התעצמות שפע הרוחניות בענין א-להי אשר חל על כחותיו הנפשיות ותלבישהו רוח גבורה, ותמלאהו רוח חכמה ודעת ויראת ה',

ואיש הזה גם כליו הבשריים נושאי הכחות הנפשיות יוכנו אל השפע הלז להיותם משכן הכבוד,

אמנם עת יוסר ממנו השפע בחטאו, וכליו יורקו מהרוחניות השוכן בם,

ירגיש החסרון הזה וישתומם ויתבהל, ותחת רוח הנשגב ישכן בו רוח אחר שחוריי מלא בלהה ועצב,

דאגה ובעתה, וז"ש ובעתתו רוח רעה – וכו':

 

(טו) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו הִנֵּה נָא רוּחַ א-לקים רָעָה מְבַעִתֶּךָ:

מלבי"ם ויאמרו עבדי שאול – בהיות הרוח השחוריי יסוּבַב לפעמים

 ע"י הפסד הכלים החיצונים כלי המוח ועורקי הדם,

ולפעמים יסובב על ידי הפסד דמיוני כמ"ש הרי"א ששאול אחרי סר ממנו רוח ה' לא נשאר כיתר האנשים, אבל היה דואג תמיד מהרהר בענשו ובהפסד מלכותו בחטאו ומתוך כך נשרף דמו ונתהוה בו חולי המילאנקאלי"א [דכאון] המתהוה משריפת הדם והמרה האדומה,

ולפעמים יהיה ענין השגחיי שיחול רוח דמיוני על כח נפשו ויתגעש ויחרד תמיד.

וכן יתרפא או ע"י סבה חיצונית על ידי הרקות ורפואות לתקן הכלים הנשחתים,

או על ידי סבה פנימית לישר כח הדמיון והמחשבה אל השמחה והמרגעה,

ועבדיו בחרו את המוזיקא שהיא תעתיק את הנפש מתכונה לתכונה,

ותסיר גם חולי השחורה בשתעתיקהו אל מחשבות אחרות משמחות. ולכן אמרו:

 

(טז) יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ א-לקים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ:

מלבי"ם יאמר נא אדוננו – (והלא עבדיך לפניך – לעשות כל אשר תצוה) יבקשו איש ידע מנגן בכנור – והנה הם לא בקשו רק שיודע לנגן ומנגן בכנור, שבזה די אל המבוקש ממנו לנגן בעת הצורך.

אמנם שאול מצד תכסיסי מלכותו ראה כי לא די בזה לבד

כי העומד לפני המלך בתמידות בשגם לשיתפעל המלך מנועם זמירותיו צריך שיהיה לו גם יתר חמודות, וז"ש:

 

(יז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו רְאוּ נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי:

מלבי"ם השאלות: מדוע שנה שאול ודייק איש מטיב לנגן, ומה רצה במ"ש ראו נא לי, ומ"ש אחד מהנערים ראיתי בן לישי יודע נגן וגבור חיל וכו', למה ספר כל המעלות האלה ועקר המבוקש הוא שיהיה יודע נגן?:

(יז) ויאמר שאול – כו' ראו נא לי איש מיטיב לנגן – דייק שיהיה מטיב לנגן הבקי בחכמה זו ביתר שאת בטוב טעם ודעת שמתנאו ג"כ עשות השירים המעוררים הנפש, והיותו מליץ וחכם לכלכל דברי שיריו וזמירותיו עפ"י החכמה ודעת, שכולל כל המעלות הנחמדות וז"ש ראו נא לי – ר"ל ראו היטב איש הראוי לי לעמוד לפני המלך:

 

(יח) וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ:

רש"י אחד מהנערים – מיוחד שבהם, דואג האדומי.

יודע נגן – כל עצמו נתכוון להכניס עין רעה של שאול בדוד, שיתקנא בו:

מלבי"ם ויען אחד מהנערים – לכן השיב כי נמצאו בדוד גם שלמיות אחרות חוץ מההרגל בניגון שלפיהם ראוי הוא להיות בהיכלי מלך, וכבר באר מהרי"א שרשם לו ששה תוארים,

א) ידע נגן – ר"ל יודע חכמת המוזיקא בשלימות,

ב) וגבור חיל – שלא כדרך המשוררים שרובם ישתלמו בכח הדמיון והם חלושי המזג רפויי ההרכבה על הרוב, ג) ואיש מלחמה – יודע בתחבולות מלחמה

וגם זה דבר מתמיה שהמתעסק בתחבולות מלחמה לא יטריד זמנו בניגון ובשיר כי הם מלאכות מתנגדות,

ד) ונבון דבר – וגם זה נגד הרגיל במשוררים שנשלמים בדמיון וחסרי ההשכל האמתיי לרוב,

ולזה לא היו בעלי השכל ועצה משוררים כי אם על המעט,

ה) ואיש תאר – וגם זה אינו רגיל במשוררים שהם שחוריים ועל המעט יהיו דמיים ויפי תואר,

ו) וה' עמו – ר"ל שהוא ירא א-להים וסר מרע, וגם זה על המעט שהמנגן שהוא יפה תואר לא יהיה נרדף אחר תאוותיו ואחר חמדת נשים,

ותוארים ההם ראוים לאיש אשר יעמוד בהיכלי מלך,

ועם היות דוד עדיין נער שבחוהו באלה התוארים שהיה מוכן להם מתכונתו:

 

(יט) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן:

מלבי"ם שלחה אלי – לא ידע עדין אם ימצא חן בעיניו שישאר אצלו ורצה רק לראותו:

 

(כ) וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד וַיִּשְׁלַח בְּיַד דָּוִד בְּנוֹ אֶל שָׁאוּל:

מלבי"ם ויקח ישי – כן היה דרכם להביא תשורה בראות פני מלך או אדם גדול:

 

(כא) וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים:

מלבי"ם ויהי לו נשא כלים – יל"פ ג"כ שדוד נתעלה עד שהיה לו נושא כלים כדרך השרים:

 

(כב) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶל יִשַׁי לֵאמֹר יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי:

מלבי"ם יעמד נא – עתה בקש שישאר אצלו בקביעות:

 

(כג) וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ א-לקים אֶל שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה:

מלבי"ם ורוח – סיפר כי זמירות דוד עשו פרי בג' ענינים,

א) תחלה רוח לו ממצוקה פנימית שאלצה את נפשו,

ב) וטוב לו – שנהפך לתכונת השמחה,

ג) עי"כ וסרה מעליו רוח הרעה.

 והנה בזה סיפר איך סבב ה' שיבא דוד אצל שאול שזה היה הסבה הראשיית לכל קורותיו אח"כ, עד הגיע אל המלכות המיועד לו.

ומעתה יתחיל לספר איך יצא לפועל המעלה השניה שהיה לדוד גבור חיל ואיש מלחמה

ואיך צמח קרן דוד וירם ויתנשא:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל א – פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב