שמואל ט

(א) וַיְהִי אִישׁ מִבִּן יָמִין מִבִּנְיָמִין וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל:

מלבי"ם ויהי, זכר הסבות שבעבורם בחר ה' בשאול,

א) מצד יחוסו שאביו היה שמו קיש בן אביאל, (ובד"ה א' ח' נ"ג) אמר ונר הוליד את קיש ופי' חז"ל שלאביאל היו קורים לו נר על שהיה מדליק נרות לרבים במבואות האפלות, וזה אות טוב מדותיו לזכות הרבים,

וכן היה קיש עצמו גבור חיל – וגבורת האב תוליד גבורה בבן:

 

(ב) וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם:

מלבי"ם  ב) מצד שאול עצמו שהיה שלם בין במדותיו הנפשיות שהיה בחור וטוב – ר"ל הגם שהיה בחור בשנים ורתיחת דמו לא שקטה בכ"ז היה טוב עם אלהים ואדם ולא נמשך לתאוותיו

עד שלא היה איש מבני ישראל – גם בין הזקנים לימים טוב ממנו – במדותיו,

וכן היה שלם בתארו ויפיו כי היה משכמו ומעלה גבה מכל העם

 עד שהיה מיוחד בגבורה (מצד אביו) ובטוב המדות ובתואר הקומה ויצלח למלוכה:

 

(ג) וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת לְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל שָׁאוּל בְּנוֹ קַח נָא אִתְּךָ אֶת אַחַד מֵהַנְּעָרִים וְקוּם לֵךְ בַּקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנֹת:

מלבי"ם ותאבדנה – סיפר איך סבב בעל הסבות שיגיע שאול אצל שמואל,

1. בהשגחת ה' נאבדו האתנות לקיש – והנה פעל אבד נקשר תמיד עם 'מ"ם' [אבד מפלוני] וכאן בא בלמ"ד [לקיש], כי לא נאבדו באמת רק נעלמו בשעתם, לסבת קיש אבי שאול,

יען היה אבי שאול נעלמו האתונות כדי שילך שאול לבקש,

2. סבב ה' שיאמר אל שאול שילך לבקשם – כי לפי הרגיל היה די שישלח את נעריו אחריהם

לא את בנו אשר דאג עליו אח"כ רק כן נתן ה' בלבו:

 

(ד) וַיַּעֲבֹר בְּהַר אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ שָׁלִשָׁה וְלֹא מָצָאוּ וַיַּעַבְרוּ בְאֶרֶץ שַׁעֲלִים וָאַיִן וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ יְמִינִי וְלֹא מָצָאוּ:

מלבי"ם השאלות: למה אמר תחלה ויעבר אח"כ ויעברו, תחלה אמר ולא מצאו ואח"כ ואין,

 וחזר לאמר ויעבר ולא מצאו?:

ויעבר, ג) סבב ה' שיעקם את דרכו ולא יבקשם במקומות הקרובים (כי אין דרך האתונות להתרחק)

רק עבר [ל' יחיד] את הר אפרים – וגם עבר [ל' יחיד] בארץ שלישה –

(ר"ל כ"א מהם עבר בדרך אחר כדרך המבקשים) ולא מצאו,

ויעברו בארץ שעלים – ר"ל בהיותם בארץ שלישה [ניצלו ההזדמנות ועברו בארץ שעלים]

אבל בארץ שעלים לא היה להם שום ידיעה ממציאותם, ועז"א ואין, , והיות והלכו ביחד ולא התפרדו לבקשם, ועז"א ויעברו שניהם ביחד,

וכן בארץ ימיני היה להם איזה ידיעה כי עברו האתונות שמה [לכן נאמר ולא מצאו],

ויחלקו את הארץ לבקשם – ולכן נאמר ויעבור.

 

(ה) הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ:

רש"י בארץ צוף – בארעא דבה נביא. צוף – כמו 'צופה'.

פן יחדל אבי מן האתונות – שתגדל דאגה שלנו עליו, עד שישכח את האתונות.

מלבי"ם המה – ד) סבב ה' כי עברו עד צוף ששם היה הנביא ושם נתן ה' בלבם שירצו לשוב ושיפתהו הנער ללכת עד הרואה:

 

(ו) וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת וְהָאִישׁ נִכְבָּד כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא עַתָּה נֵלְכָה שָּׁם אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ:

מלבי"ם והאיש נכבד – יען היו נמצאים בעת ההיא אנשים אלקיים נכבדים באמת, אבל בלתי מגידים תעלומות ועתידות, ולאיש כזה לא הוצרך עתה כי לא יפיק חפצו לדעת מאבדת האתונות,

ונמצאו אנשים מגידים עתידות ע"י קסמים והם בלתי נכבדים, עד שהגם שישיג מבוקשו ישיגהו קלון ממה שישאל דבר אלקים מאתם,

לכן אמר אמר כי האיש הזה נכבד – וגם כל אשר ידבר בוא יבוא

ולכן נלכה שם אולי יגיד לנו את דרכנו – ר"ל שיגיד לנו הענין שבעבורו הלכנו בדרך הזה שהוא דבר האתונות:

מבארים בעלי המוסר ששאול לא בא לשאול היכן אתונותיו אלא לברר מדוע עלתה כך לנו,

ולבדוק עצמו מבחינה רוחנית, וזה שדקדק לומר 'את הדרך אשר הלכנו בה' ולא אשר נלך בה!

 

(ז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים מָה אִתָּנוּ: [לקרוא עד פסוק ט]

מלבי"ם השאלות: מ"ש ומה נביא לאיש וכפל שנית ותשורה אין להביא לאיש האלהים, והוסיף מה אתנו.

 ומ"ש הנער [בפסוק הבא] ונתתי ולא אמר ונתת.

ומ"ש לפנים בישראל אין לספור הזה מובן כלל ומה מקומו פה, ולמה לא אמר בקיצור לפנים בישראל היו קוראים לנביא בשם רואה?:

והנה נלך ומה נביא – באשר לא הכירו ענינו של שמואל וחשבו כי לוקח מתן ותשורה מאת הבאים אצלו,

אמר מה נביא לאיש – ר"ל כי הבא אל הרואה לשאול דבר מאתו ראוי שישלם לו בעד טרחו להתבודד בעבורו,

וגם היה דרכם שכל הבא לפני שר או גדול היה מביא לו תשורה, שהוא המנחה שנותן לו בעבור ראיית הפנים כענין ולא יראו פני ריקם,

והנה התשורה לא היו נותנים רק אנשים נכבדים המתראים לפניו דרך כבוד לא אנשים בני בלי שם אשר יבואו רק לשאול צרכיהם.

והיה ערך התשורה כפי ערך כבוד הנותן והמקבל, אולם השכר שהיו נותנים השואלים בעד הפקת שאלתם היה כפי הטורח וכפי מהות הענין ששאלוהו עליו, וז"ש והנה אם נלך, הלא צריכים אנו,

א) לשלם לו בעד טרחו ומה נביא לאיש – הגם שבזה יספיק דבר מועט כי הענין הנדרש שהם האתונות אינו ענין גדול, בכ"ז הלא גם הלחם אזל מכלינו – וכ"ש כי כסף אין,

ב) הלא כשאתראה אנכי לפניו בהיותו איש נכבד ראוי שאקריב לו תשורה, ערך התשורה תהיה מצד שהוא איש אלהים ולא יראו פניו ריקם,

ותשורה אין להביא – שזה אין במציאות כלל כי זה יגדל לפי ערך המקבל והנותן:

 

(ח) וַיֹּסֶף הַנַּעַר לַעֲנוֹת אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ:

מלבי"ם ויוסף – השיב הנער, זה אמת שאם תתראה אתה לפניו דרך ראיית פנים צריך אתה לתת לו תשורה, אבל העצה שרק אנכי אלך אצלו ובידי נמצא רבע שקל כסף שזה יספיק בעד שכר טרחו

ונתתי – אותו אנכי בעד מה שיגיד לנו את דרכנו – ואנכי בהיותי נער משרת א"צ לתת תשורה:

 

(ט) לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה:

מלבי"ם לפנים – כותב הספר יודיענו בל נתפלא איך היה זה שעל שור ועל חמור ועל כל אבדה היו הולכים אל הרואה והיו נותנים לו בשכרו כסף ובעד ראיית פניו תשורה

(כי לולא היה המנהג כן לא היה שאול אומר כן לנערו)

מה שלא מצינו כזאת בכל הנביאים אשר היו אחרי הדור ההוא,

אומר כי יש הבדל בין הנביא בדור אחרון ובין הרואה לפנים,

שהנביא נקרא שמו על שם דברותיו ותוכחותיו (מלשון ניב שפתים) על כי ה' דבר בו וישלחהו להגיד לעם פשעם ולבית יעקב חטאתם, ולא שלחהו במלאכות ה' רק לצורך עניני הכלל והגוי כולו

ולא חל רוה"ק עליו להראותו דברים פרטיים הנוגעים אל היחידים,

אבל הרואה נקרא בשמו על שם שהיה צופה ברוה"ק השורה עליו כל הדברים ההויים והעתידים וגם עניני היחידים ופרטיהם,

ועל כן היו בורחים מן הנביא אשר היה תמיד מגיד פשע ומוכיח עלי עון,

ורדפו אחר הרואה באשר כ"א השיג ממנו מבוקשו על הגניבה ועל האבידה ועל החולה ועל האשה והבנים, והיו נותנים לו תשורה ומתן בעבור שהתבודד לעיין על עניניהם,

וז"ש כי לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הראה – כי היו הולכים אל הרואה ודורשים אליו,

והיו הולכים אצלו חבורות אנשים כי כ"א היה לו ענין לשאול כי לנביא היום שאין הרוח חל עליו רק לנבואת ולהוכיח בשבט פיו יקרא לפנים הראה – כי צפה על כל הפרטים ברוה"ק אשר לא מש ממנו:

 

(י) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ טוֹב דְּבָרְךָ לְכָה נֵלֵכָה וַיֵּלְכוּ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר שָׁם אִישׁ הָאֱלֹהִים:

מלבי"ם ויאמר – שאול ראה כי טובה עצת הנער שהוא יהיה השואל והנותן

ולכן אמר לכה נלכה – אתה תהיה העקר בהליכה ואני הטפל.

וגם זה היה מאת ה' שיחשוב שאול להתנכר לפני הרואה לבל יתראה לפניו כאיש נכבד

וראה כי בכ"ז הכיר הרואה כי עליו יציץ נזרו:

 

(יא) הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם וַיֹּאמְרוּ לָהֶן הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה:

מלבי"ם המה – גם זה היה בהשגחה שאחר שאמר ה' כי כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין

היה מוכרח שיגיע לפני שמואל ברגע זו שגבל ה' לא קודם ולא מאוחר כמ"ש כעת מחר,

ולכן סבב שדברו הנערות עמו ועכבוהו באריכות לשונם עד בוא הרגע בצמצום [כן הביא ברד"ק בשם רז"ל]:

 

(יב) וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ הִנֵּה לְפָנֶיךָ מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה:

מלבי"ם השאלות: הנה האריכו לשון בלא הבנה, יש, הנה לפניך, והוסיף כבואכם העיר כן תמצאון אותו, ואמר שלישית כי אותו כהיום תמצאון אותו ומלבד זה הלשון, דחוק ובלתי מסודר?:

ותענינה אותם ותאמרנה – ר"ל על שאלתו היש בזה הרואה היה די שישיבו, יש,

והם האריכו למעניתם על דברים שלא נשאלו, ושיעור הכתוב, ותענינה אותם יש, ותאמרנה הנה לפניך מהר – וכו', כי מ"ש הנה לפניך אינה עניה על שאלתו רק אמירה שאמרו בפני עצמם, הנה לפניך מהר עתה –

תחלה אמרו דרך כלל:

א) דע כי הנה לפניך – ר"ל הנהו נמצא עתה לפניך, בקל תמצא לדבר עמו,

ב) בכל זאת מהר עתה – מוכרח שתמהר לבא עתה כי אח"כ לא תמצאהו.

ופרשו דבריהם, מ"ש הנה לפניך – הוא משני טעמים,

א) כי היום בא לעיר – ואינו מן המוסר שיאיצו עליו בני העיר בשאלותיהם ומשפטיהם תיכף בבואו עד ינוח תחלה מן הדרך, ובזה תמצאהו לבדו לדרוש ענינך ממנו באשר אתה אורח,

ב) כי זבח היום לעם – וכולם טרודים להכין הזבח ותמצאהו מתבודד לבדו:

 

(יג) כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים וְעַתָּה עֲלוּ כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ:

מלבי"ם כבאכם – עתה פירשו מ"ש מהר עתה –

כי אם תמהרו אז כבאכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכל

לא כן אם תתבוששו עד יעלה לאכל לא תוכלו לדבר אתו,

ואל תחשבו כי יתאחר מלעלות הבמה,

כי לא יאכל העם עד בואו – ובודאי ימהר לעלות מפני טרחת העם המתענים וממתינים עליו,

ובפרט כי הוא יברך הזבח – וימהר אל המצוה, ולכן עתה עלו – ואל תתמהמהו.

 וגם אל תדמו כי תמצאו אותו גם יום מחר כי אותו רק כהיום תמצאון אותו –

כי למחר יפנה מפה וישוב אל ביתו:

רד"ק כבואכם העיר – כן אמרו רבותינו ז"ל מה היה כל האריכות הזה שהאריכו אלו הנערות לדבר מהם אמרו כדי להסתכל ביופיו של שאול ומהם אמרו כי מה' היא לפי שלא הגיע עדין השעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשמואל כעת מחר אשלח אליך איש:

 כי הוא יברך הזבח – תרגם יונתן ארי הוא פריס על מזונא והוא לשון בוצע בדברי רז"ל בעל הבית בוצע ונקרא המברך תחלה בסעודה בוצע לפי שבוצע הלחם ומברך עליו

ופירוש יברך הזבח יברך על הזבח ואף על פי שעל הלחם היה מברך תחלה לפי שעיקר סעודה היה הזבח אמר יברך הזבח או לפי שהזבח היה לו ברכה בפני עצמה

כי כשהיו אוכלין זבחי שלמים היו מברכים עליו אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לאכול הזבח

וברכת הלחם לא היתה פוטרת של זבח:

 

(יד) וַיַּעֲלוּ הָעִיר הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם לַעֲלוֹת הַבָּמָה:

מלבי"ם המה באים – כו' והנה שמואל יצא לקראתם – זימן ה' ששמואל (הגם שהיה כפי הגלוי יוצא לעלות הבמה) יצא לקראתם ויפגוש אותם ברגע המיועד וזה היה עקר צאתו ברגע זו, ובאר הטעם כי:

 

(טו) וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר: (טז) כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי:

רד"ק כי ראיתי את עמי – כתרגומו ארי גלי קדמי עולבנא דעמי:

 כי באה צעקתו אלי – כי פלשתים היו נלחמים בהם מעת שזקן שמואל ולא היה יכול להוכיחם חטאו ופלשתים משלו בהם עד ששמו בארצם נציבים וזעקו אל ה' ואמרו לשמואל להקים להם מלך להושיעם:

 

(יז) וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל וַה' עָנָהוּ הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי:

מלבי"ם השאלות: וה' ענהו משמע ששאל ע"ז?:

וה' ענהו – כי בראות שמואל את האורח הבא והוא ידע שברגע יבא האיש המיועד היה שואל ומשוטט במחשבתו אם זה הוא,

וענהו ה' הנה האיש אשר אמרתי אליך זה יעצר בעמי – באר לו שמה שא"ל שיושיעם מיד פלשתים יהיה מפני כי א. יעצר בעד רוע דרכם ומשובותיהם [של עמי] ובזה יזכה להושיע ולהושע:

רש"י יעצר בעמי – ב. ימשול, (ספרים אחרים אינו) כמו (דברים לב לו): עצור ועזוב.

כך דרך המושל, לעצור העם במלחמה, שלא יתפזרו ולא יתפשטו זה מזה,

ולעצור בכל אחד מעשות רעה. בלשוננו קורין 'מעצור', קירשטני"ר בלע"ז:

 רד"ק זה יעצר בעמי – ימלוך כמו יורש עצר יורש מלוכה

ג. ונקרא המלך עוצר לפי שעוצר העם ושלא ילכו ולא יעשו דבר אלא ברשותו ויונתן תרגם דין יעדי מרותא מן עמי כלומר יסיר המרות והממשלה מן עמי ואמר זה בעבור פלשתים שהיו מושלים בהם

ד. ואמר יעצור כלומר שיעצור פלשתים וימנעם מלהלחם בישראל כמו שאמר והושיע את עמי מיד פלשתים:

 

(יח) וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה:

(יט) וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ:

רד"ק אנכי הרואה – לא היה זה (חוץ מדרך ה) [מנוגד ל]ענוה כי כיון ששאל לו איזה בית הרואה, לא יתכן שלא יענהו

ורבותינו ז"ל אמרו כי נכשל בזה הדבר כי היה לו לומר שאל לאחרים או כיוצא בזה

אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה הוא הרואה? אני מודיעך שאין אתה הרואה

והיכן הודיעהו? בשעה שאמר לו לך ואשלחך אל ישי בית הלחמי וגו' וירא את אליאב אמר לו הקדוש ב"ה לא אמרת אנכי הרואה?… אל תבט אל מראהו:

 וכל אשר בלבבך אגיד לך – דבר האתונות וזולתו ממה שיש בלבו לשאול:

מלבי"ם וכל אשר בלבבך – מספיקות ועיונים בתורה או בחכמה:

 

(כ) וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלשֶׁת הַיָּמִים אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם כִּי נִמְצָאוּ וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ:

מלבי"ם ולאתנות – כו' אל תשם את לבך – משני טעמים, א) כי נמצאו,

ב) שאף אם היו אובדות הלא למי כל חמדת ישראל -:

 

(כא) וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה:

מלבי"ם הלוא בן ימיני אנכי – ושבט בנימין היה אז מעט ונבזים ע"י מלחמת גבעה,

ומשפחתי היא הצעירה – בשבט הזה:

 

(כב) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וְאֶת נַעֲרוֹ וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים וְהֵמָּה כִּשְׁלשִׁים אִישׁ:

(כג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח תְּנָה אֶת הַמָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ שִׂים אֹתָהּ עִמָּךְ:

מלבי"ם תנה את המנה – כי בעת חלק הטבח את המנות לפי מספר הקרואים הפריש שמואל מנה זאת

וא"ל להצניעה ביחוד בעבור פלוני אלמוני, בזה הודיע לו כי ידע בואו מקודם:

 

(כד) וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הַנִּשְׁאָר, שִׂים לְפָנֶיךָ אֱכֹל, כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר לְךָ, לֵאמֹר הָעָם קָרָאתִי, וַיֹּאכַל שָׁאוּל עִם שְׁמוּאֵל בַּיּוֹם הַהוּא:

מלבי"ם השאלות: למה הרימו בגובה, ולמה קראו נשאר – והיא היתה המנה היפה והמובחרת,

ומ"ש לאמר העם קראתי הוא מאמר חתום?:

וירם, כי בזבחי שלמים היו מרימים את השוק ואת החזה ועליהם החלבים ומניפים אותם והחזה והשוק נתנו לכהנים, והיו נקראים בשם שיריים כי היו שירי האשים,

ובבמת יחיד שלא היתה שם לא תנופה, ולא חזה ושוק, בכ"ז היה החלק הזה מכובד אצלם,

והיה שייך למברך את הזבח שהוא שמואל,

והטבח היה מרימו לפניו דרך כבוד כמו שהיה טעון הרמה לפני ה' בבמת צבור, והיו נקראים בשם 'נשאר' כי הם שירי האשים בבמת צבור,

וז"ש וירם הטבח את השוק והעליה – ר"ל והחזה שעליה ויאמר הנה הנשאר – ר"ל זה החלק הנקרא 'נשאר', כי הוא שירי אשי ה',

שים לפניך אכול – כי זה השייך לראש הקרואים, כי למועד – שיעור הכתוב כי למועד לאמר העם קראתי שמור לך – ר"ל כי בזמן שאמרתי לפני שמואל את העם אשר קראתי לזבח,

ר"ל בעת שסָפרתי לפניו מספר הקרואים וחלקתי לפניהם את המנות, מאז שמור החלק הזה לך כי ידע שמואל כי אתה תבוא הנה, ויאכל – וכו' ביום ההוא – ר"ל שנמשכה הסעודה כל היום כולו:

 

(כה) וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה הָעִיר וַיְדַבֵּר עִם שָׁאוּל עַל הַגָּג:

רש"י וידבר עם שאול על הגג – מוכיחו ומלמדו ליראה את הקב"ה:

מלבי"ם וירדו – לעת ערב.  וידבר עם שאול – גלה לו סתרי תורה וענינים אלהיים:

ונלע"ד לפרש 'על הגג' אל תיקרי על הגג אלא 'על אגג' שדיבר עמו על יעודו להשמיד את עמלק.

 

(כו) וַיַּשְׁכִּמוּ וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הַגָּגָ הַגָּגָה לֵאמֹר קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הוּא וּשְׁמוּאֵל הַחוּצָה:  

מלבי"ם ויקרא וכו' הגגה – כי אכסניא של שמואל היתה בעליה וקראו לחדרו ומשם יצאו החוצה.

 

(כז) הֵמָּה יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל שָׁאוּל אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ וַיַּעֲבֹר וְאַתָּה עֲמֹד כַּיּוֹם וְאַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבַר אֱלֹהִים:

מלבי"ם אמר וכו' לנער – כי אין מן המוסר שיפקד לנער של אחרים 'ויעבר'

כי הלך אחריהם וצוה שיעבור לפניהם ויעבר עוד הלאה רחוק מאתם.

עמוד כיום – כמו: מכרה כיום את בכורתך לי השבעה לי כיום,

גם רמז לו כי כמו שהוא עתה יום, כן עמוד למלוך ולהצליח, על דרך וכסאו כשמש נגדי, ואורח צדיקים כאור נוגה וכו'.

 מצודות דוד ויעבור לפנינו – יתרחק מאתנו ללכת לפנינו, שלא ישמע מה אדבר בך. ויעבור – כשמוע הנער דברי שמואל, עבר מעצמו לפניהם. ואתה עמוד – זהו גמר דברי שמואל, שאמר לו אמור לנער ויעבור ואתה עמוד כעת הזאת, ולפי שהנער עבר לפניהם מיד בשומעו תחלת דבריו, הפסיק בו:

 

יעקב השתחוה כאמור לעשו, ופגם ביריכו, ומשום כך יכל לו הס"מ- שרו של עשו והכהו בירך^רפה (בראשית לב-כה) 'וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו'. מידה כנגד מידה^רפו (השלה"ק בראשית אור תורה ו').

האריז"ל בלקוטי תורה (שמואל א, ונשנה בספה"ג פמ"ו, ובספר הליקוטים תולדות פכ"ח ובשופטים ט') אומר בזה רעיון נפלא שיש בו השלמה לענייננו, ומשום 'אל תמנע טוב' אמרתי להביאו [מעובד]:

הנבואה מקורה מן הספירות הנקראות 'נצח' ו'הוד', ו'נצח' ו'הוד' הם היריכים, נצח ירך ימין, והוד ירך שמאלי [כמובא בפתיחת אליהו]. וכשהיתה מגעת הנבואה בנצח היה שם מסך גדול שלא היה מאפשר לה להשתלשל למטה אל הנביא, וזה סוד הפסוק (ש"א ג-א): 'בימים ההם היה דבר ה' יקר, אין חזון נפרץ' [א.ה. ח'זון' נ'פרץ' ר"ת וס"ת נ' נצ"ח, לרמז לנבואה ששרשה מהנצח היונק מנ' שערי הבינה כידוע] שלא יכלה הנבואה לפרוץ המסך המפריד. ולפי שיעקב השתחוה לעשו ועשאו אדון לעצמו, בהשתחואתו פגם הנצח מאד, ש'ירך' יעקב הימיני שהוא מדת נצח, לכן הס"מ פגמו והכהו בירכו.

עד שבא בנימין שלא היה בעולם בהשתחואה לעשו, ולא פגם הירך, לכן היה מרדכי 'איש ימיני' מזרעו של בנימין ולא רצה להשתחות להמן הוא עשו, וזה שאמרו רז"ל שמרדכי היה פושט לו הירך להמן והראה לו שטר כנזכר בדרז"ל, וזה שאמר הכתוב על עשו הוא אדום (עמוס א-יא) 'ועברתו שמרה נצח' ועברתו של עשו שמורה בגלל ה'נצח' שלקחו ממנו.

[והוסיף בספר הליקוטים (שם): וזה סוד מ"ש רז"ל בברכות ו. 'הני בירכי דרבנן דשלהי מנייהו הוי' פרוש מהחיצונים כדי להיות להם אחיזה, כמו שעשה המלאך כשנגע בכף ירך יעקב. ועוד ג"כ (שם) הני מאני דרבנן דבלו מינייהו, מפני שהם זוכרים שהמלבושים של אדה"ר היה שלהם, כשלקחם נמרוד, לכן הם דבוקים בהם, שרוצים לחזור להיות להם אחיזה, אעפ"י שחזר ולקחם יעקב].

נמצא ששאול -שהוא מבנימין- בא לתקן נצח יעקב, וזה סוד מאמר שמואל לשאול כשבא להמליכו (ש"א ט-יט): 'אנכי הרואה' ולא אמר 'אנכי הנביא', התכוון לרמוז לו כי אתה -שאול- תתקן הנבואה שהיא הנצח, כי עדיין לא נתקן. וזה סוד הפסוק (טו-א): 'אותי שלח ה' למשחך למלך' פירושו אני משבט לוי מסיטרא דגבורה, שלחני ה' וגו' כי אתה מזרע בנימין ותוכל לתקן שוק יעקב, ובכן שְׁמַע דבר ה'.

וזה סוד מאמר ה' לשמואל כשהורהו להמליך את שאול (ט-יז): 'זה יעצור בעמי' ולא אמר 'ימלוך על עמי' אלא יעצור הפגם ועיצור הקליפה שלא ישלוט עוד ב'נצח'. וזה סוד הפסוק שאמר אגג (טו-לב): 'אכן סר מר המות' כלומר אחר שכבר שאול שאמור לתקן הפגם- קלקל, איני מרגיש מר המות, בחשבו שיחזור הפגם למקומו. שאם היה שאול הורג את עמלק היה מוחק הפגם ההוא מהמקום ההוא, אמנם עתה שחמל על אגג ועל מיטב הצאן, קילקל את אשר התחיל לתקן. ותחזור הקליפה להתגבר. ולכן אמר הקב"ה לשמואל (טז-א) 'עד מתי אתה מתאבל גו' לך אל ישי' כי ממנו יצא דוד שיתקן מדת הנצח.

לכן היתה רוח רעה מבעתת את שאול (טז-יד), הואיל ולא תיקן הנבואה ורוח הקדש – נגלה עליו רוח הטומאה. לכן לא נענה שאול [כששאל לפני מלחמתו בפלשתים] באורים ותומים ובנביאים (כח-ו), כי הוא פגם בחינת הנבואה ורוח הקדש.

וזה סוד משתה שמואל שעשה לשאול כשהמליכו (ט-כד) 'וירם הטבח את השוק והעליה וישם לפני שאול ויאמר הנה הנשאר שים לפניך אכֹל כי למועד שמור לך' פי' שנתן לשאול השוק שהוא בא לתקן שוק יעקב, לפתוח צינור הנבואה, ובכוונת האכילה של שאול ושמואל נפתח צנורי הנבואה, ואכן מיד אחר הכתרת שאול ראה חבל הנביאים מתנבאים (י-י), ולכן נתנו לו אותם הנביאים מתנות להחזיק לו טובה כי בעבורו נפתח הצינור. וזהו למועד שמור לך שממועד וזמן שעבר שמור לך לתקנו. לכן צוה שמואל שיקח מידם [א.ה. דבריו צ"ב שלא הנביאים נתנו לו המתנות אלא הג' אנשים שהלכו לעבודת האלקים להקריב, ועליהם אמר לו שמואל ליקח מידם].

וזה כוונת מאמר שאול לשמואל כשבא להמליכו (ט-כא) 'הלוא בן ימיני אנכי' שהוא הראוי לתקן זאת כי הוא מזרע בנימין שלא השתחוה לעשו. [א.ה. ועפ"ז אמרתי לבאר את השינוי של הכתיב והקרי בפעם הראשונה בה מוזכר שאול בתנ"ך (ט-א): 'ויהי איש מבן ימין' והקרי 'מבנימין' לרמז שבא לתקן הנבואה שהיא בנצח בירך ימין, ועוד מב"ן ר"ת מ'תקן ב'מדת נ'צח].