שמואל א

שמואל יג

(א) בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל:

רד"ק בן שנה שאול במלכו – פי' אז כשהיו הדברים האלה שדבר שמואל בחידוש המלוכה שנה היה לו מתחלת מלכותו ושתי שנים מלך אחר כן

או בין הכל לא מלך אלא שתי שנים כדברי בעל סדר עולם.

 וי"ת בן שנה כבר שנה דלית ביה חובין כן שאול כד מלך וכן פירשו רז"ל ועוד בדרש כי כשמלך נמחלו עונותיו עד אותו היום.

ואמרו שלשה נמחלו להם עונותיהם חתן חכם ונשיא נשיא מניין דכתיב בן שנה שאול במלכו וכי בן שנה היה אלא מה תינוק בן יומו נקי מעון כך היה שאול במלכו נקי מעונותיו ביום שמלך:

מלבי"ם (א-ג) בן שנה – שיעור הכתוב בן שנה שאול במלכו – כו' ויבחר לו שאול שלשת אלפים מישראל – (ומ"ש ושתי שנים מלך – הוא מאמר מוסגר)

ר"ל בשנה הראשונה למלכותו לא היתה דעתו להלחם עדיין,

(כי היה דרכם לשבת בית בשנה הראשונה שלאחר עסק חדש שפעל, כמו לקיחת אשה ובנין בית ועלייה לשררה, כמ"ש ומי אשר ארש אשה וכו' ואשר בנה בית וכו',

וכן רצה להיות נקי למלכותו שנה אחת להשגיח על העם טרם יתגר מלחמות באויביהם),

וע"כ שלח – את העם איש לאהליו – ולא השאיר אצלו רק שלשת אלפים למשמעתו, שגם בעת שלום לא ישב המלך בדד,

וחילקם שאלפיים יהיו עם המלך שהיה דעתו לשבת פעמים במכמש ופעמים בהר בית אל,

וימצאו אלף בכל מקום, ואלף יהיו עם יונתן,

אולם ה' הניא מחשבותיו כי באשר א"ל שמואל שבעת ימים תוחל עד בואי אליך והודעתי לך את אשר תעשה, שכיון שיודיעהו מה יעשה במלחמת פלשתים והיה מוכרח שילחם עם פלשתים ביום השביעי:

 

(ב) וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ עִם שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית אֵל וְאֶלֶף הָיוּ עִם יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו:

מצודות דוד ויהיו עם שאול – להיות נכונים לשמשו בעת הצורך.

במכמש וכו' – מהם ישבו במכמש, ומהם בהר בית אל:

 

(ג) וַיַּךְ יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע וַיִּשְׁמְעוּ פְּלִשְׁתִּים וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ לֵאמֹר יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים:

מלבי"ם ויך יונתן את נציב פלשתים – עשה זאת שלא מדעת אביו, ומזה נסתבב כי שמעו פלשתם

ועי"כ ושאול תקע בשופר בכל הארץ – כי אחר ששלח את העם לאוהליו הוצרך להודיעם שישמעו להכין א"ע למלחמה:

 

(ד) וְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל אֶת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים וְגַם נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּצָּעֲקוּ הָעָם אַחֲרֵי שָׁאוּל הַגִּלְגָּל:

מלבי"ם וכל – ר"ל ועי"כ שמעו כל ישראל – כי הכה שאול את נציב פלשתים – כי אחר שחיזק מעשה יונתן והכין את העם למלחמה נתיחס הדבר אל שאול,

וגם נבאש – כי אם היה זה מעשה איש אחד מהעם לא היה בזה קצף על כולם,

לא כן אחר שנעשה ע"י המלך שהמליכו כל ישראל נבאש העם כולו בפלשתים

ועי"כ ויצעקו – נאספו ישראל מצד א':

 

(ה) וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל שְׁלשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ קִדְמַת בֵּית אָוֶן:

מלבי"ם ופלשתים – נתאספו מצד השני, וסיפר שהיו ישראל בסכנה,

א) מצד רבוי מחנה פלשתים שלשים אלף רכב – וכו',

ב) מצד שבאו עד קרוב אליהם, כי חנו במכמש – שהתיעדה למושב המלך כמ"ש אלפים במכמש,

עד שתיכף שכנו בקרית מלך רב:

 

(ו) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ כִּי נִגַּשׂ הָעָם וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת:

מלבי"ם ואיש, ספר כי איש ישראל ראו – והרגישו בצרתם, וזה מארבעה טעמים,

א) כי נגש העם – כי כבר נגשו מפלשתים שחנו על עריהם ולחצו אותם בענין שכבר היתה המדינה בידם,

ב) כי ויתחבאו העם – שהאלף שהיה במכמש לא לחמו רק התחבאו במערות ובחוחים מיראתם:

(ז) וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו:

מלבי"ם ג) ועברים – שהיו קרובים אל הירדן לא התאספו לעזרת שאול רק עברו את הירדן – לברוח,

ד) מה ששאול עודנו בגלגל – שתחת שהיה ראוי שיצא לקראת האויב בל יניחהו ללכוד את עריו לא עשה מאומה רק ישב בגלגל.

ועל ידי כן וכל העם – שהיו עמו חרדו אחריו – רצה לומר שמהרו בחרדה ללכת אחריו,

היינו שלחצו עליו שיעבור חלוץ והם אחריו על האויב ובל ישב בגלגל:

 

(ח) וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו:

מלבי"ם ויוחל – מבואר שהיה לשאול ארבע התנצלות על שלא שמר את דברי שמואל שא"ל שבעת ימים תוחיל עד בואי אצלך,

א) רוב הסכנה שהרגישה עליו כמו שספר בשני כתובים הקודמים,

ב) כי המתין שבעת ימים למועד אשר (יבא) שמואל ולא בא שמואל – (מלת בא נמשך גם למעלה)

וחשב שלא צוהו רק להמתין ז' ימים לא יותר ושמקצת יום הז' ככולו,

ג) ויפץ העם מעליו – והתירא כי יותר לבדו:

 

(ט) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעֹלָה:

מלבי"ם השאלות: למה עבר שאול על דברי הנביא?:

ד) ויאמר שאול – כי בכ"ז לא התחיל מלחמה בלא שמואל רק העלה העולה – שהוא לחלות את פני ה' שיעזרהו, וחשב ששמואל לא צוהו רק שלא ילחם עד יודיעהו מה יעשה, לא על שלא יקריב קרבן:

 

(י) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרְכוֹ:

מלבי"ם ויהי – בעוד לא הספיק להקריב השלמים בא שמואל:

 

(יא) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ:

מלבי"ם ויאמר שאול – השיב ארבע התנצלות הנז',

א) כי ראיתי כי נפץ העם מעלי,          ב) שאתה לא באת למועד הימים,

 ג) שפלשתים נאספים מכמש – והם קרובים אליו וחשב שיבואו עדיו ורצה עכ"פ לחלות פני ה':

 

(יב) וָאֹמַר עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה:

מלבי"ם ד) ואתאפק, ר"ל שבכל זה התאפקתי ולא התחלתי במלחמה רק ואעלה העולהלא זולת,

שדמיתי שעל זה לא נצטויתי.

מצודות דוד עתה ירדו – הואיל ונאספו, בודאי ירדו ובעל כרחי אלחם עמהם בטרם שחליתי פני ה' בעת הבאת הקרבן.

ואתאפק – לזה התחזקתי לעבור על רצוני [לחכות], ולבל המתן עוד,

ואעלה העולה לחלות את פני ה' בעת העלותי, עד לא ירדו פלשתים:

 

 (יג) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם:

מלבי"ם ויאמר – כו' נסכלת – א"ל מה שחשבת להתחכם בשכלך על דברי ה', באמת נסכלת במה שלא שמרת את מצות ה' –

כי לא היה לך לפרש פרושים ולסבור סברות רק לקיים בתמימות כדבר הנביא,

ובאר לו שהפסיד בשתים,

א) העדר התועלת כי עתה הכין ה' את ממלכתך על ישראל – ר"ל שזה היה נסיון מה' ואם היית עומד בנסיון היה עתה משכורתך שהיה ה' מכין את ממלכתך בענין שהיה מלכותך נמשך עד עולם:

 

(יד) וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה':

מלבי"ם ועתה – ב) עונש בפועל כי עתה לא לבד שלא יכין [ויכונן] ה' את ממלכתך, כי גם ממלכתך – כמו שהוא עתה ג"כ לא תקום – כי נתנה ה' לאיש אחר בעונש על כי לא שמרת את אשר צוך ה'.

וגם אמר לו דע כי מה שחשבת בעברך על דברי, שמלכותך תפעל באופן טבעי, כפי תכסיסי המלחמה,

ולכן לא בטחת בה' לידום לה' והתחולל לו, הוא סכלות כי אם היה מכין ה' את ממלכתך,

שזה היה אם היית משליך יהבך עליו אז היה מתקיים עד עולם,

ועתה שהוא ממלכתך המתיחס לך לא לה', כי נמשכת אחרי הסדור הטבעי ובטחת על תחבולות מלחמה

לא תקום, כי עצת ה' היא נגדך אשר בקש ה' לו איש כלבבו – אשר ימשך אחר רצונו יען שבך לא מצא חפץ:

 

(טו) וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיַּעַל מִן הַגִּלְגָּל גִּבְעַת בִּנְיָמִן וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ:

מלבי"ם ויקם שמואל – ושאול עמו, ויעל – כו' גבעת בנימין – ששם היה יונתן ואנשיו.

מבואר כי מאלף שהיו עם יונתן ומב' אלפים שהיו עם שאול לא נשארו רק שש מאות,

ויתר העם נפוצו מעליהם.

 והנה יספר כי מטה ידם מאד במלחמה כפי הטבע, א) מצד היותם מתי מספר שש מאות איש: ב)

 

(טז) וְשָׁאוּל וְיוֹנָתָן בְּנוֹ וְהָעָם הַנִּמְצָא עִמָּם יֹשְׁבִים בְּגֶבַע בִּנְיָמִן וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בְמִכְמָשׂ:

מלבי"ם ושאול – וכו', שהיה מחנה האויב קרובה אליהם כי המחנה כולה היתה במכמש עיר מלכות שאול:

 

(יז) וַיֵּצֵא הַמַּשְׁחִית מִמַּחֲנֵה פְלִשְׁתִּים שְׁלשָׁה רָאשִׁים הָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה אֶל דֶּרֶךְ עָפְרָה אֶל אֶרֶץ שׁוּעָל:

מלבי"ם ויצא – שכבר נפוצו המשחיתים שיצאו להשחית את הארץ לשלשה ראשים ולא היה לאל ידו לעצור

 

(יח) וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ בֵּית חֹרוֹן וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ הַגְּבוּל הַנִּשְׁקָף עַל גֵּי הַצְּבֹעִים הַמִּדְבָּרָה:

מצודות ציון הצבועים – בה היו צבועים, ואמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא טז א) שהוא אפעה,

והוא בעל גוונים מחולפים כמנין ימות החמה, ולזה קרוי צבוע:

 

(יט) וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשֹוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית:

מלבי"ם (יט-כ) וחרש – שלא היה אפשר כלל שיכינו כלי מלחמה כי לא נמצא חרש ברזל בכל א"י,

עד שבעת הצטרכו ללטוש את כלי מחרישתם היו מוכרחים או לרדת לארץ פלשתים,

או שלטשום עם הכלי שי"ל פיות הרבה, הגם שאין זה מעשה אומן, כי ההכרח לחצם לזה ומסבה זו-:

 

(כ) וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ:

מצודות ציון מחרשתו – כלי המחרישה. אתו – שם כלי עשויה לחפור בו, כמו (ישעיהו ב ד): וכתתו חרבותם לאתים. קרדומו – גרזן. מחרשתו – כלי אומנות, כמו (ישעיהו מד יג): חרש עצים:

 

(כא) וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן:

רד"ק ורש"י הפצירה פים – שתי מילות ופי' פצירה – רבה, מלשון ויפצר בו שהוא רבוי דברים ותחנונים, פירוש פים פיות ר"ל רבת פיות כלומר שיש לה חדודים הרבה והוא הנקרא בלשון התרגום שופינא ומחדדין בה כל כלי ברזל ואומר כי בפציר הפים היו מחדדים כליהם מי שלא היה לו פנאי לרדת בארץ פלשתים ללטוש הכלי:

רש"י ולשלש קלשון – מזלג עשוי כמין עתר, ולו שלש שינים.

ולהציב הדרבן – לחדדו בראשו לנועצו ולהציבו בתוך המרדע:

 

 (כב) וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ:

מלבי"ם והיה ביום מלחמת – במלחמה הלזו שנולדה להם פתאום לא היה להם כולם (זולת לשאול ויונתן) חרב וחנית, ו'מלחמה' שוה בסמוך ובנפרד, כמו משמרת:

 

(כג) וַיֵּצֵא מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֶל מַעֲבַר מִכְמָשׂ:

מלבי"ם ויצא – ר"ל בהיותם חלושי כח נגד מחנה פלשתים עם רב אחוזי חרב יצא מצב פלשתים לעבור אל צד שאול, החל להתגרות בהם למלחמה:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל א – פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב