שמואל א

שמואל יד

(א) וַיְהִי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז וּלְאָבִיו לֹא הִגִּיד:

מלבי"ם ויהי היום – ביום ההוא שיצא מצב פלשתים אל עבר מכמש מזה.

 ויאמר – כו' לכה ונעברה – אז לא היה דעתו עדיין להלחם בם רק לעבור אל העבר שנגד מצב פלשתים,

כי מכמש היה מצפון לגבע (כמו שיתבאר פ"ה) ושאול ויונתן עמדו בצד דרום של גבע

ורצה יונתן לעבור מדרומו של גבע אל צד צפונו ששם יעמד נגד מצב פלשתים,

וז"ש אל מצב פלשתים אשר מעבר הלז – ולכן לאביו לא הגיד – כי לא היה דעתו עדיין אל הגבורה שהתעורר עליה אח"כ:

 

(ב) וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ:

מלבי"ם ושאול יושב – בא לבאר מדוע הוצרך לעבור כי שאול יושב בקצה הדרומי של גבע

אל צד מגרון לא אל צד מכמש,

וזה מסבת מעוט העם אשר עמו – שהיו גם עתה רק כשש מאות איש – כמו שהיה בבואו לגבע

והתירא מהתראות לפני מחנה פלשתים עם אנשיו המעטים:

רד"ק כשש מאות איש – למה חזר ואמר שוב? אלא להודיע כי לא נוספו בהם עוד

ואף על פי שהיה להם להלחם עם הפלשתים אשר חנו שם כנגדם להלחם הושיעם האל:

 

(ג) וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן ה' בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד וְהָעָם לֹא יָדַע כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן:

מלבי"ם ואחיה – שב אל ספורו שיונתן לא היה דעתו אז אל שיפול במחנה פלשתים,

א) מצד שלא הגיד לאביו ולא היה עושה דבר גדול כזה בלעדיו,

ב) שהיה שם אורים ותומים עמהם והיה שואל בה' כי אחיה בן אחיטוב – כו' בן פנחס בן עלי – אשר עלי היה כהן ה' בשלה – אחיה היה נשא אפוד – ומדוע לא שאל בה',

ג) שגם העם לא ידע כי הלך יונתן – וכ"ז ראיה שלא היה במחשבתו אז לעשות נוראות

שא"כ היה מיעד את העם להיות נכונים אחריו:

 

(ד) וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה:

מלבי"ם ובין – ספר כי בבואו אל צפונה של גבעה נגד מצב פלשתים שאז התנוסס בו רוח ה' לעבור וללחום בשם ה' וזה היה בין המעברות

כי אז בקש יונתן לעבר אל מצב פלשתים – ולהכות בם,

היו שם שיני סלעים גבוהים מפסיקים ביניהם, והיו גבוהים מאד עד שנקבו בשמות מיוחדים, וכן היה:

 

(ה) הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן מוּל מִכְמָשׂ וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע:

מלבי"ם השן האחד מצוק מצפון – שהוא השן שעמד אצל גבע היה מצוק מצד צפוני שהיה שם חלק ושוה, שא"א לרדת ממנו.

 והשן שעמד אצל מכמש היה מצוק מצד דרומו שנכח גבע שאי אפשר לעלות עליו,

עד שחוץ ממה שהיו רק שנים אנשים נגד מחנה כבדה היה קשה שיגיעו אל המחנה גם מצד המקום:

 

(ו) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט:

מלבי"ם ויאמר – בכ"ז נחה עליו רוח גבורה מאת ה' עד שהתעורר ליפול במחנה,

ויאמר לנערו לכה ונעברה אל מצב הערלים – ר"ל אליהם ממש, והגם שא"א שננצחם בדרך הטבע אולי יעשה ה' לנו – בדרך נס,

כי אין לה' מעצור – ר"ל כי בכחות הטבעיים צריך שכח המתגבר יגדל מן הכח השני המנוצח, לא כן אצל ה', שאין שום כח טבעי יעצור בעדו, וינגד אליו, עד שיצרך הוא כח גדול כנגד כח העוצר,

וז"ש כי אין לה' מעצור, וא"כ אין הבדל שיושיע ברב או במעט:

 

(ז) וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ נְטֵה לָךְ הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ:

מלבי"ם ויאמר לו – נושא כליו הבין כי א"א שיתעורר לפעולה כזאת הרחוקה מן הטבע שישליך נפשו מנגד במקום שהסכנה גלויה וידועה אם לא בשכח אלקי מניע אותו ומעורר את לבו בל יפחד,

וע"כ אמר עשה כל אשר בלבבך – כי הלב הוא החוזה האלקי בענינים גדולים כאלה,

ואיש הרוח יוכל לסמוך על חזיון לבו בזה ואע"ג דהוא לא חזא מזליה חזא,

וא"כ נטה לך – ר"ל שיטה אל הצד לרדת מן הסלע אל בין המעברות,

ואני הנני עמך – הגם שלבי אינו רואה את כל מאומה הנני כלבבך:

 

(ח) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם:

(ט) אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם:

רש"י דמוהמתינו, כמו (יהושע י יב): שמש בגבעון דום; וכן (תהלים לז ז): דום לה', אם כה יאמרו: דומו ונעלה אליכם, שעתם מצלחת ולבם רם עליהם:

 

(י) וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת:

רש"י ואם כה יאמרו עלו עלינו – פחד הקב"ה בלבם, ויראים לזוז ממקומם:

מצודות דוד עלו עלינו – שהלשון הזה מורה שיהיה לנו עליה והתגברות.

ועלינו – אז נעלה להלחם, כי בודאי נתנם ה' בידנו, ופיהם הכשילם לדבר כן:

מלבי"ם (ח-י) ויאמר, כבר פי' מהרי"א כי באמת הנסיון הזה לא היה מוכרח ומחויב מפאת עצמו כ"א מפאת ההשגחה האלהית אם תדבק בם,

והבחינה היתה בזה האופן כי אולי הפלשתים לא יאמרו הדבור ההוא עלו עלינו – וגם לא יאמרו דמו עד הגיענו אליכם – והיה אפשר שיאמרו באו הנה או קרבו אלינו או לכו ונלחמה או כיוצא מהדבורים האלה ממה שהדמיון סובל או לא ידברו דבר רק יצאו לקראתם,

ולכן היתה הבחינה שאם הם ידברו כאותם הדברים והמלות עצמם אשר אמר יהונתן

אין זה כי אם מפאת ההשגחה האלהית שישים הדברים בפיהם ורוח ה' נוצצה בם להודיעם את אשר יעשון,

והיה זה ממדרגת רוה"ק ולכן בחר בזה וכמו שנאמר בגדעון (שופטים ז' י"א) ושמעת מה ידברו ואחר תחזקנה ידיך:

 

(יא) וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם:

מלבי"ם ויאמרו פלשתים – ספר להגדיל האות כי הם לא טעו שהם אנשי חיל עד יתיראו מלרדוף אחריהם

כי אמרו שהם יהודים רכי לבב אשר בחורים התחבאו ובכ"ז לא ערב לבם לרדת ולרדוף אחריהם רק:

(יב) וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמְרוּ עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו עֲלֵה אַחֲרַי כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם ויאמרו עלו עלינו – שזה אות כי נשתה גבורתם לפני יהונתן ושומה בפיהם ונודיע אתכם דבר

כי זה עצמו הוא הודעה אלהית כי נתנם ה' ביד ישראל, ולכן אמר עלה אחרי וכו':

 

(יג) וַיַּעַל יוֹנָתָן עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו אַחֲרָיו וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו:

רש"י על ידיו ועל רגליו – כלומר בכל כח ומרוצה:

 רד"ק על ידיו ועל רגליו – אולי היתה המעלה קשה לעלות ברגליו לבד וסמך גם בידיו

ונראה כי דרכו אליהם היה דרך הסלע ששמו בוצץ שת"י משרועית' והיה חלקלק

לפיכך היה צריך לסמוך על ידיו ועל רגליו שלא ימעדו רגליו בדרך החלקלק

וי"מ על ידיו ורגליו על דרך משל כלומר בכל כחו עלה עליהם:

 ויפלו לפני יהונתן – היו נופלים לפניו ונושא כליו ממותת אחריו וכת"י ונפלו כד טעינין חרבא קדם יהונתן:

מלבי"ם ויעל יונתן – זה היה מעזר ההשגחה שלא סבב את שן הסלע ללכת על הדרך כי ולא היה מסתבב אימה וחרדה.

אבל יהונתן עלה על שן הסלע והגיע באמצע בין אנשי המצב ובין המחנה ושם התחיל להכות, עד שבמקום שהיה המצב נכון בצד הדרך לא ראו צר ואויב ובמקום שעלה יונתן היו מפוזרים כעשרים איש בחצי מענה, מה שאין כן אל פתח עינים אל אם הדרך עמדו המצב והמשחית נכונים.

 

(יד) וַתְּהִי הַמַּכָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר הִכָּה יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו כְּעֶשְׂרִים אִישׁ כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה:

רלב"ג כעשרים איש כבחצי מענה צמד שדה – ר"ל שהכה יונתן ונושא כליו

כעשרים איש בשיעור קטן מהארץ, כי אם חצי שיעור כארץ שיחרושו צמד בקר מהשד' ביום אחד:

 

(טו) וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכָל הָעָם הַמַּצָּב וְהַמַּשְׁחִית חָרְדוּ גַּם הֵמָּה וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים:

מלבי"ם ותהי – ועי"כ נתהוה חרדה במחנה בשדה ובכל העם – ואח"כ המצב והמשחית חרדו גם המה

כי אם היה בא לעומת מקום המצב לא היו חרדים כי היו רואים כי שנים המה,

אבל בבואו באמצע בין המצב ובין המחנה ושם הכה חשבו המחנה שכבר נפל המצב והמשחית אחר שהניחום לעבור מגבולם והלאה ועי"כ חרדה המחנה,

ומתוך חרדת המחנה חרדו גם המצב עד שרגזה הארץ – בכלל ומבאר כי באמת ותהי לחרדת אלהים –

לא היתה חרדה טבעיית רק ה' הפיל עליהם פחד וחרדה:

 

(טז) וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם:

מלבי"ם ויראו – כו' והנה ההמון נמוג – כי המחנה כ"ז שעומדת על דגלה וסדרה, היא קשורה באגודה אחת איש באחיהו ידובקו ונקראת בשם מחנה או צבא או עם וכדומה,

אבל עת תתהוה מהומה ביניהם ימוגו וימסו אסוריהם ואז נקראים בשם המון, על המונם ושאונם,

ששם 'המון' מורה על קיבוץ בלתי מסודר כחוקי סדרי המלחמה, וראו כי ההמון נמוג מחבורם,

וזה כי וילך והלם – ר"ל מקצתם הלכו להתרחק הלאה, ומקצתם התקרבו הלום לצד גבעה,

כי במהומה הזה יש נבהלו נחפזו לצד הזה ויש ברחו לצד שכנגדו,

ובזה נולד ספק אם זה בריחה או הכנה והתחלה למלחמה:

 

(יז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ פִּקְדוּ נָא וּרְאוּ מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ וַיִּפְקְדוּ וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו:

מלבי"ם ויאמר שאול – רצה לדעת סבת ענין זה מצד שידע מי הלך מאתם וגרם הרעש שמה,

וראה כי לא נפקד איש רק יונתן ונושא כליו, אשר רחוק שאלה יולידו מהומה גדולה כזאת:

 

(יח) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

מצודות דוד הגישה ארון האלהים – לשאול לפניו באורים ותומים, אם נעלה עליהם.

ובני ישראל – רצה לומר:  הארון היה עם בני ישראל ובתוכם:

מלבי"ם ויאמר שאול – ולכן רצה לדרוש באו"ת מה סבת הדבר ומה הדבר הזה, כי היה ארון האלהים – וכו', ר"ל כי מעת חרב משכן שילה לא היה מקום קבוע לארון, והיו מוליכים אותו ביום ההוא – ר"ל בעת ההיא עם בני ישראל בכ"מ שהתקבצו,

ולכן בעת הלכו הגלגל לחדש שם המלוכה הביאו הארון עמם וכשיצא שאול משם אל הגבעה הוליכו עמו:

 

(יט) וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן אֱסֹף יָדֶךָ:

מצודות דוד עד דבר – בעוד שדבר אל הכהן לשאול באורים ותומים, היה ההמון הולך ומתרבה בדבר הנמיגה וההכאה.

אסוף ידך – הכנס ידך אל עצמך להמנע מלפתוח האורים ותומים, כי אין עוד זמן לשאול בהם:

מלבי"ם וההמון – ר"ל בתוך כך נתרבה ההמיה והרעש שמה (המון – זה שם המקרה על ההמיה וקול ענות) עד ששמעו קול מפלתם:

 

(כ) וַיִּזָּעֵק שָׁאוּל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד:

מלבי"ם והנה היתה – ר"ל התלוו אל נצוח שאול ג' ענינים, א) שע"י המהומה היתה חרב איש ברעהו: ב)

 

(כא) וְהָעִבְרִים הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב וְגַם הֵמָּה לִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל וְיוֹנָתָן:

מלבי"ם ב) והעברים שישראל שגרו בצד מערב ארץ ישראל בערי פלשתים היו לפלשתים כאתמול שלשום נכנעים תחתם וגם עלו עמם במחנה סביב, רצה לומר עמדו סביבות המחנה לספק צדה וצרכיהם,

וגם המה נהפכו עתה להיות עם ישראל, אשר עם שאול לעזרם.

רלב"ג והעברים היו לפלשתים כאתמול שלשום וגו' – יתכן שהפלשתים היו מושלים בקצת ישראל והיו יושבים תחתיהם והביאום הפלשתים עמהם במחנה להכריח' שילחמו עם ישראל,

ולזה אמר והעברי' אשר היו לפלשתי' מקודם זה שעלו עם הפלשתים במחנה סביב גם המה נהפכו להיות עם ישראל אשר עם שאול ויונתן כן פירשו קצת המפרשים,

והנכון בעיני שהרצון בזה שעם היות ישראל בדבר זאת המלחמה בתכלית הדלות והשפלות עד שנתחבאו במקומות הנזכרים

הנה אחר הגיע זאת המהומה לפלשתים היו העברים לפלשתים כאתמול שלשום בהלחמם עמם בימי שמואל שגברה יד ישראל עליהם ועל עמם במחנה סביב להכותם ולתפשם באופן שלא ישאר מהם איש.

ולא עוד אלא 'גם המה' ר"ל הפלשתים 'להיות עם ישראל אשר עם שאול ויונתן'

כי קצתם היו הורגים קצתם ובזה האופן היו עוזרים לישראל כאלו היו עמם:

 

(כב) וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר אֶפְרַיִם שָׁמְעוּ כִּי נָסוּ פְּלִשְׁתִּים וַיַּדְבְּקוּ גַם הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם בַּמִּלְחָמָה:

מצודות דוד המתחבאים – מפחד הפלשתים, כמו שכתוב למעלה (יג ו).

וידבקו – יצאו ממקום מחבואם, וידבקו וכו':

מלבי"ם ג) וכל איש ישראל המתחבאים וכו' –  ועל כולם.

 

(כג) וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמָה עָבְרָה אֶת בֵּית אָוֶן:

מלבי"ם ויושע ה' ביום ההוא – כי עקר התשועה היתה השגחיית, והמלחמה עברה את בית און – ר"ל כשבאו לבית און כבר עברה המלחמה ר"ל פסקה כי מאז נפוצו הבורחים והיו נסים לא לוחמים:

 

(כד) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם:

מלבי"ם ואיש ישראל נגש – ר"ל שאול ראה בבואו לבית און שהעם הפסיקו מן המלחמה כמ"ש והמלחמה עברה וחדלו מלרדוף אחרי צריהם,

וזה בא מטעם כי איש ישראל היו נגשים ומוכרחים ביום ההוא אל המלחמה,

ר"ל לא לחמו בנפש חפצה כעם חרף נפשו למות בעבור חפשיותו וארצו רק היה אצלם כנגישׂה ששאול לחץ אותם לזה ע"י שהתגרה עם פלשתים,

ולכן עת מצאו מנוח מאויביהם רצו לנוח מן המלחמה אשר הלכו אליה מתוך ההכרח,

ולכן ויואל שאול – השביעם באלה בל יאכלו לחם למען יקום גוי אויביו

וכפי הסברא היו מתענים ביום ההוא כמו שהיה דרכם בכל עת צרה,

ועתה כי נושעו הותר להם לאכול ע"פ הדין,

וגזר שאול בל יאכלו כי עוד אין התשועה שלמה עד ישית אויביו הדום לרגליו.

והנה שאול דבר באלתו, ארור האיש אשר יאכל לחם

יש סברא שלא גזר רק אכילת לחם שהיא סעודה כראוי, לא על טעימת לחם מעט, ולא על אכילת דבר שאינו לחם כמו פירות וכיוצא,

כי באר הטעם כדי שינקם מאויביו, ר"ל שלא יפנו אל הכנת סעודתם ולא ירדפו אחר האויב,

וזה רק בסעודה קבועה שמתאחרים בהכנתה ואכילתה,

לא על טעימה ואכילת מיני פירות שהיא אכילת ארעי, שלא יתבטלו בזה מן המלחמה,

ויש סברה שהיתה גזרתו גזירת תענית, שיתענו כל היום כדי שזכות ענוים ותשובתם תועיל אל שינקמו מאויביהם, וישראל החמירו על עצמם בשני ענינים, א) ולא טעם כל העם לחם – אף טעימה בעלמא:

 

(כה) וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר וַיְהִי דְבַשׁ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה:

רש"י ויהי דבש – דבש קנים גדל בארץ ישראל:

רלב"ג לרבוי הדבורים שם ביער ההוא היה הדבש נגר על פני השדה:

מלבי"ם השאלות: מה החידוש שלא טעם העם לחם ולא מן הדבש, האפשר כי יעברו על האלה?:

 ב) וכל הארץ באו ביער ויהי דבש על פני השדה – הגם שדבש אינו בכלל לחם:

 

(כו) וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה:

מלבי"ם ויבא – כו' והנה הלך דבש – ר"ל הגם שהדבש הלך ולא היה שום עכוב לא בלקיחתו ולא באכילתו, ובכ"ז ואין משיג ידו אל פיו – וזה היה מפני כי ירא העם את השבועה – והחמירו על ספיקה:

 

(כז) וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו וַתָּרֹאְנָה \{וַתָּאֹרְנָה\} עֵינָיו:

מלבי"ם ויונתן – ספר שיונתן היה לו שלש התנצלות, א) שלא שמע בהשביע אביו – והיה שוגג,

ב) וישלח את קצה המטה – וכו' והיה רק טעימה קצת שזה ספק אם גזר ע"ז כנ"ל,

ג) ותארנה עיניו – כי חשכו עיניו מחמת בולמוס רעבון ועי"ז שב אור עיניו,

ובזה במקום שאחזתו בולמוס היה מותר לאכול ע"פ הדין:

 

(כח) וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם וַיָּעַף הָעָם:

מלבי"ם ויען וכו' ויעף העם – האיש הזה הוכיח לו שלא היה טעם הגזרה שלא יתאחרו בהכנת הסעודה.

שלפ"ז לא גזר רק על אכילת לחם בקביעות, כי הלא בהפך, על ידי זה העם עיף מלרדוף אחרי האויב,

וטוב היה יותר שיאכלו ויחליפו כח לרדוף,

ובודאי היתה כוונתו על העינוי והצום לשם ה' הנותן ליעף כח והמושיע ואם כן גם הטעימה אסורה.

 

(כט) וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה:

מלבי"ם ויאמר יונתן – השיב, א) על הגזרה עצמה שלא ידעה עד הנה, עכר אבי את הארץ – שלא טוב עשה בגזרה זאת,

ב) ראו נא כי ארו עיני – כי היה לו בולמוס,

ג) כי הוא החזיק ששאול גזר זאת כדי שלא יתבטלו באכילתם מרדוף אחרי האויב,

ואמר הנה עכר אבי את הארץ, כי באמת לא הטיב להשיג מבוקשו באלתו זאת

ונהפוך הוא ראו כי ארו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה – ואם המעט הזה חידש כחי ואור עיני:

 

(ל) אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים:

מלבי"ם אף כי – וכ"ש לוא אכול אכל היום העם משלל איביו אשר מצא – שהיו כגבורים בוסים בטיט חוצות, ואמר כי לא היו מתבטלים עי"כ כי היה אוכל מן השלל אשר מצא מזומן לפניהם הלא השלל רב ומוכן לאכל, כי עתה – וכו', ר"ל והגם שהיו מתבטלים אז בעת אכילתם הלא וכי עתה לא רבתה מכה בפלשתיםבתמיה, ומה שהיו מפסידים היום בעת האכילה, היו מרויחים עתה לטרוף זרוע אף קדקד:

 

(לא) וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא בַּפְּלִשְׁתִּים מִמִּכְמָשׂ אַיָּלֹנָה וַיָּעַף הָעָם מְאֹד:

רלב"ג ויכו ביום ההוא בפלשתים ממכמש אילונה – אחשוב כי ספר זה להורות על רוב התמדתם לרדוף אחריהם ולהכות בהם עד שאשר נסעו ממכמש בהזעקם לרדוף אחריהם

הכו בהם עד אילונה שהוא שם עיר אחרת,  ולזה היה עיף ויגע מאד:

מלבי"ם ויכו וכו', אילנה – שהיה בחלקו של דן בגבול א"י למערב בתחום פלשתים ושם עיפו.

 

(לב)וַיַּעַט הָעָם אֶל ַשָּׁלָל הַשָּׁלָל וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם:

מלבי"ם וישחטו – פי' רבותינו שהקדישו הכל שלמים והם אכלו לפני זריקת דמים.

 וז"ש וישחטו ארצה – בלא מזבח בנוי ויאכל – כו' על הדם – בעוד שהדם קיים  [כמו לא תשחט על חמץ דם זבחי].

 

(לג) וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַה' לֶאֱכֹל עַל הַדָּם וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה:

מלבי"ם בגדתם – בקדשים, גלו אלי היום אבן גדולה – להיות במקום מזבח:

 

(לד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַה' לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם:

מצודות דוד פוצו – התפזרו בין העם. הגישו אלי – אל מקום הבמה, בכדי לזרוק את הדם מיד על הבמה, ואחר תאכלו:

מלבי"ם ושחטתם בזהבמקום הזה קרוב למזבח שיזרקו הדם תיכף:

 

(לה) וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַה' אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה':

מלבי"ם ויבן – מן האבן הזה בנה מזבח כי אתו החל לבנות – ר"ל אחר שהחל לבנות אותו בעת תחלת השחיטה שהכינהו למזבח,      רק לא בנאו כראוי מפני חפזון העם לכן גמר בנינו אח"ז שיהיה מזבח בנוי ומשוכלל:

 

(לו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה וְנָבֹזָה בָהֶם עַד אוֹר הַבֹּקֶר וְלֹא נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ וַיֹּאמְרוּ כָּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן נִקְרְבָה הֲלֹם אֶל הָאֱלֹהִים:

מלבי"ם ויאמר שאול – חשב כי הם מנוצחים בהחלט, וא"צ רק לבוז השלל ולמחות יתר הפלטה,

וע"כ לא שאל באו"ת,

ויאמר הכהן – השיב מי יודע אם לא נתאספו שנית בעריהם? ולכן נקרבה – לשאול בה':

 

(לז) וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא:(לח)וַיֹּאמֶר שָׁאוּל גֹּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם:

רש"י פנות העם – שרי העם, אבן הפנה היא החשובה: [כמובא בתפילה פינות צבא-ות רוממי שד-י]

מלבי"ם במה היתה החטאת הזה היום – ר"ל שא"א שהיתה החטאת בזמן העבר,

אחר שעשה להם נס ותשועה כיום הזה וע"כ שנולדה איזו חטאת היום, אחרי הנס:

 

(לט) כִּי חַי ה' הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל הָעָם:

מלבי"ם כי אם ישנו ביונתן – הגם שהוא היה הגורם אל התשועה,

מות יומת – כי כפי שדבקה בו ההשגחה כן יגדל החטא שעשה להעלות חמת ה',

כי יגדל החטא לפי מעלת החוטא ולפי קרבתו אל האלהים.

והרמב"ן דעתו: שזה נכלל במה שאמר: כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת,

שיש כח ב"ד לגזור חרם והעובר עליו חייב מיתה כמו שהיה בחרמו של יהושע,

ובחרם שנהרגו בני יביש גלעד בגבעה.

 

(מ) וַיֹּאמֶר אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל שָׁאוּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה:

רש"י לעבר אחד – להפיל גורל בין כלכם ובינינו:

 

(מא) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ:

רש"י הבה תמים – תן גורל אמת. והעם יצאו – נקיים מן הגורל:

 

(מב) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן:

רד"ק הפילו – פי' הפילו הגורל וכת"י רמו עדבין:

 

(מג) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה וַיַּגֶּד לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ הִנְנִי אָמוּת:

מלבי"ם הנני אמות – יונתן בצדקתו לא אמר התנצלות שאמר (למעלה כט ול') אחר שראה שהגורל עלה עליו כי חטא.

 

 (מד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן:

מצודות דוד כה יעשה אלהים – הוא ענין שבועה, וגזם ולא פירש,

והרי הוא כאלו אמר, כזאת וכזאת רעה יעשה לי אלהים וכו':

 

(מה) וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי עִם אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת:

רד"ק כי עם אלהים עשה – כלומר טובה עשה עם אלהים ועם עמו כי הגדיל בטחונו באלהים ומסר נפשו על עם ה' והלך הוא ונושא כליו להלחם במחנה פלשתים וי"ת ארי קדם ה' גלי די בשלו עבד יומא דין.

ויש לשאול אחרי ששגג בזה יהונתן והכתוב מעי' עליו ויונתן לא שמע בהשביע אביו

א"כ למה לא נענה שאול באורים ותומים?

 פירש הגאון רב סעדיה ז"ל בעבור הראות לעם כי שוגג היה כי היו אומרים משוא פנים יש בדבר כי בן המלך עבר על החרם ולא נענש ואילו היה אחר – היה נענש.

וכל העם לא היו יודעים כי לא היה שם יונתן בשעת השבועה. וכאשר לא נענה שאול באורים ותומים הוצרכו להפיל גורלות על מי היה החטא ונפל על יהונתן וחקרו ודרשו ומצאו כי לא היה שם בשעת השבועה טענו כל העם עליו כי שוגג היה ואין עליו משפט מות.

[מעי"ז מבאר הבן יהוידע על מה שרצו חז"ל [סנהדרין דף קד/ב] לגזור שאין לשלמה חלק לעוה"ב, "אמר רב יהודה אמר רב בקשו עוד למנות אחד באה דמות דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם ולא השגיחו עליה באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם ולא השגיחו עליה יצאה בת קול ואמרה להם חזית איש מהיר במלאכתו לפני מלכים יתיצב בל יתיצב לפני חשוכים מי שהקדים ביתי לביתו ולא עוד אלא שביתי בנה בשבע שנים וביתו בנה בשלש עשרה שנה לפני מלכים יתיצב [בל יתיצב] לפני חשוכים ולא השגיח עליה יצאה בת קול ואמרה המעמך ישלמנה כי מאסת כי אתה תבחר ולא אני וגו'".

אומר הבא"ח מה היה עניינם בזה לקבוע להוציא את שלמה מהעוה"ב?? אלא שחששו חכמים שמא יאמרו ששלמה גם הרשיע, רק שחז"ל דנו אותו בפושרין כיוון שהוא בנו של דוד, וכתב שה"ש ומשלי וקהלת, ולכן התייחסו אליו בסלחנות הגם שע"פ שמים אינו שונה משאר המלכים שהרשיעו. כיצד יוכיחו זאת? התקבצו לקבוע שאין לו חלק לעוה"ב ואז משמים יוכיחו ששלמה שונה מכל המלכים הרשעים!!]

רש"י ויפדו העם – התירו לו לשאול שבועתו:

מלבי"ם היונתן ימות – ואמרו שני טעמים,

א) גם אם חטא הלא הוא עשה הישועה הגדולה – וכו', והעם ימסרו נפשם עליו כמו שמסר נפשו עליהם ויגינו עליו,

ב) חלילה – לאמר עליו שחטא ושיפול – אף אחד משערת ראש – נזרו ארצה –

אחר כי עם אלהים עשה היום הזה – ודבקה בו ההשגחה האלהית איך יצוייר שיחטא ואשם בזדון,

ובודאי המליצו עליו שהיה שוגג ושלא אכל לחם רק טעם דבש ולא נחשב לו חטא רק לפי מעלתו

שעם אלהים עשה היום הזה והקב"ה מדקדק עמו כחוט השערה לעשות לו שגגות כזדונות ולא יתחייב מיתה כעובר במזיד,

ומה שלא נענה שאול אע"ג שיהונתן היה שוגג?

כתב מהרי"א שעקר מה שלא נענה היה בחטאת עצמו על שעבר את פי ה' בגלגל ולפי שהתשועה הזאת לא היתה ע"י שאול ובזכותו רק ע"י יונתן וזכותו, לכן לא השיבו כששאל אם ירדוף אחרי פלשתים להראות שאינו חפץ בו וברדיפתו,

והוא חשב שהיה בסבת האכילה ושאל על האוכל לכן השיבו ה' כדי שידע שלא קצף בעבור האוכל כי ע"ז השיב, רק בעבור שאול, עכ"ד והוא דוחק מבואר [שהרי יהונתן נתפס בגורל ע"פ ה' משמע שהאשם תלוי בו].

 

והעקר שה' חשב לצדיק כזה אשר דבקה בו ההשגחה, השוגג כזדון, כי אחר שנגלה לו שעבר על החרם היה לו להשתדל אצל אביו שישאל על נדרו ויעקר הנדר למפרע, בפרט כי אמר עכר אבי את הארץ,

ובנדר כזה שלא הועיל בזה למלחמה הזאת יכול להתחרט חרטה דמעיקרא,

וע"י שעלה עליו הגורל שאל שאול על הנדר, וי"ל שזמ"ש ויפדו העם את יונתן – שהשתדלו ששאול התיר לו את נדרו. והיה לו פתח חרטה ע"י שאמרו העם היונתן ימות.

ובמדרש: ויפדו העם – נתנו משקלו זהב ופדאוהו. ר' יוחנן וריש לקיש, ר' יוחנן אמר: וכי לחם אכל, והלא דבש אכל. ר"ל אמר: וכי אכל, והלא מטעמת טעם. והם שני הטעמים שהזכרתי למעלה.

 

(מו) וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וְפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם:

רד"ק ויעל שאול מאחרי פלשתים – כיון שלא ענהו ה' באורים ותומים לא רצה לרדוף אחרי פלשתים בעת הזאת כי חשב אף על פי שנמלט יונתן בטענה צודקת, עון יש בינינו על השבועה.

 או אחר שהלך הלילה בזה העניין שנתעסקו בו בין כך הלכו פלשתים למקומם:

 

(מז) וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ:

מלבי"ם ושאול לכד המלוכה – כי בעוד פלשתים מושלים בישראל לא היתה מלכותו חזקה כ"כ.

ובכל אשר יפנה ירשיע – פי' בכ"מ שרצה לפנות מי שרוצה להרשיע ולהרע לישראל לחם עמו ונצחו:

 

(מח) וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ:

מלבי"ם ויעש חיל – יען ספר כל המלחמות ספר גם מלחמת עמלק שבו עשה חיל, פי' קבץ חיל רב מישראל:

 ויצל – כי לא החרים את כולם כי היתה כוונתו רק להצילם מיד שוסיהם בהוה

לא למחות את שמו בעבור העבר כמצות ה':

 

(מט) וַיִּהְיוּ בְּנֵי שָׁאוּל יוֹנָתָן וְיִשְׁוִי וּמַלְכִּי שׁוּעַ וְשֵׁם שְׁתֵּי בְנֹתָיו שֵׁם הַבְּכִירָה מֵרַב וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל:(נ) וְשֵׁם אֵשֶׁת שָׁאוּל אֲחִינֹעַם בַּת אֲחִימָעַץ וְשֵׁם שַׂר צְבָאוֹ אֲבִינֵר בֶּן נֵר דּוֹד שָׁאוּל:

מצודות דוד דוד שאול – נר היה דוד שאול:

מלבי"ם וישוי – הוא אבינדב הנזכר לקמן ל"א ב, ובדה"א ט', ולא חשיב איש בושת שהיה מלך אח"כ, ונודע שמו בלאו הכי, כן כתב רי"א.

 

(נא) וְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל וְנֵר אֲבִי אַבְנֵר בֶּן אֲבִיאֵל:

מלבי"ם וקיש – ר"ל איך היה אבנר דוד שאול כי קיש ונר היו בני אביאל אחים מן האב, ובן אביאל מוסב גם על קיש:

(נב) וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל פְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שָׁאוּל וְרָאָה שָׁאוּל כָּל אִישׁ גִּבּוֹר וְכָל בֶּן חַיִל וַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו:

מצודות ציון בן חיל – הוא היודע תחבולות המלחמה. ויאספהו – הכניסו אליו:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל א – פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב