שמואל יז

(א) וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים:

רש"י באפס דמים – כך שם המקום:

מלבי"ם ויאספו פלשתים – מספר כי בסור רוח ה' מראש מלכם, נשתה גבורת ישראל וגבר אויב הפלשתים אשר זה מקרוב נפלו לפני יונתן לבדו, עתה ערב לבם ללחום בישראל,

ולא זאת לבד אלא כי תיכף שאספו את מחניהם בארץ פלשתים הלכו לארץ יהודה ושם גמרו האסיפה,

וז"ש ויאספו שוכה אשר ליהודה – ולא פחדו להתאסף בארץ יהודה כאילו כבר כבשו הארץ

ותיכף אחרי התאספו בשוכה נעתקו משם אל אפס דמים להתקרב אל מחנה ישראל ושם חנו במחנה.

 

(ב) וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים:

מלבי"ם ושאול ואיש ישראל – הם לא ערב לבם לגרשם משוכה בתחלת אסיפתם,

וגם פחדו להתקרב אליהם רק נאספו ויחנו בעמק האלה – רחוק משוכה,

שלפי זה הפלשתים יצאו משוכה אל אפס דמים להתקרב אל מחנה ישראל (ולא בהפך)

וזה מורה על כי נמס לב ישראל:

 

(ג) וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם:

רד"ק עומדים אל ההר מזה – וכבר אמר ויחנו בעמק האלה כל המחנה חנו בעמק האלה ועורכי המלחמה עלו אל ההר לקראת פלשתים:

מלבי"ם ומצד זה שהתקרבו הפלשתים עד ההר מזה כנגד מחנה ישראל

לא הפסיק ביניהם רק הגיא שבין ההרים.

 

(ד) וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת:

רש"י איש הבניים – גבור ליצא ממערכתו, לעמוד בין שתי המערכות:

מלבי"ם ויצא – וחוץ ממה שמלך ישראל חת וירא, ערב לב גבור אחד ממחנה פלשתים לחרף את המחנה בכללה ולהחרידם, ועז"א ויצא איש הבניים

שהוא ירד ממחנות פלשתים אשר בהר אל העמק שבין המחנות,

וספר כי גבורת האיש הזה לא היתה מצד צורתו רק מצד חוזק גופו, אם בגבהו שהיה גבוה שש אמות וזרת:

 

(ה) וְכוֹבַע נְחשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחשֶׁת: (ו) וּמִצְחַת נְחשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו:

רש"י ושריון קשקשים – כמין קשקשות דגים עשוין מברזל, נופלים על גב השריון [ס"א נקבי השריון], קשקשת לכל נקב:

וכידון נחשת – כדתרגם יונתן… פירוש:  כמין חנית נחשת בולטת מן הכובע, ונמשכת בין כתפיו, להגן על צוארו מן החרב:

רד"ק ולפי הפסוק הכתוב למטה שאמר לו דוד לגלית אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון נראה כי כידון זהו רומח כמו נטה בכידון, הוא עשוי להכות בו לא להגן, והיה נותן אותו בין שתי כתיפיו

לפי שבשתי ידיו היו כלי המלחמה, בימינו החנית, וכלי אחר בשמאלו, ואם זה לא נזכר וזה היה לו בין כתיפיו לאחוז בידו אחר שיטיל החנית לבעל מלחמתו:

 

מלבי"ם (ה-ו) אם מצד מלבושיו אשר יגינו עליו מכלי נשק היה מוקף ברזל ונחושת,

על ראשו כובע נחושת, ועל גופו שריון,

ועל רגליו מצחת נחושת, רד"ק פי' טס של נחשת תלויה על רגליו לכסותם

ואם בגודל כחו לשאת משקלים כבדים אומר ומשקל השריון – וכו':

 

(ז) וְחֵץ וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו:

מצודות ציון כמנור אורגים – הוא עץ עב ועגול, שהאורג כורך עליו חוטי השתי, ובמשנה קרויה כובד (שבת קיג.). ותרגומו: כאכסן דגרדאין, וכמו כן תרגם על (שופטים טז יד): היתד הארג, אכסן דגרדאין. ולהבת – כן יקרא ברזל החנית, על שם שמבהיק הלהב כשהוא מלוטש, וכן (איוב לט כב): להב חנית. הצנה – הוא כעין מגן, וכן (מלכים א י טז): מאתים צנה:

 

(ח) וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי:

תרגום יונתן וקם ואכריז על סדרי ישראל ואמר להון למה תפקון לסדרא קרבא? הלא אנא פלשתאה ואתון עבדין לשאול (אנא הוא גלית פלשתאה דמן גת דקטלית תרין בני עלי כהני חפני ופינחס ושביתי ית ארון קימא דיי ואובלית יתיה לבית דגון טעותי והוה תמן בקירוי פלשתאי שבעא ירחין אף כל קרב וקרב דהוו להון לפלשתאי אנא נפיק בריש חילא ונצחנא בקרבא ורמינא קטילין כעפרא דארעא ועד כען לא אכשרו יתי פלשתאי למהוי רב אלפא עלויהון, ואתון בני ישראל מה גבורה עבד לכון שאול בר קיש דמן גבעתא דמניתון יתיה מלכא עלויכון?

אם גבר גבר הוא ייחות ויעביד קרבא עמי ואם גבר חלש הוא), בחרו לכון גברא ויחות לוהי:

מלבי"ם ויעמד ויקרא – הרב מהרי"א כתב בזה שמקצת החכמים יאמרו שהיה ענין דוד וגלית כמו שהמנהג עוד היום בארצות אדום וישמעאל, שבהיות מחלוקת בין איש לאיש בין דין לדין והמשפט נעלם יסכימו ביניהם להלחם עליו,

ויאמרו שישפט ה' השופט ביניהם כי הוא יודע תעלומות, ויסכימו שהאיש אשר תגבר ידו על יד רעהו יעשה כרצונו ויצלח כי בזה יוודע כי הוא צדיק בדינו וכי יפול הנופל דמו בראשו כי הוא רשע בדינו,

וככה ג"כ בהקבץ עמים יחדיו מערכה מול מערכה פעמים יבחרו ביניהם שני אנשים נצים,

ילחמו בעד הגוי כולו, ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ונקרא בלשונם ריקטו"י [דו-קרב].

 והוא דחה זה בשתי ידים, ויאמר שמעשה דוד וגלית לא היה מזה המין ולא עלתה כזה על לבם,

מאשר התיחדות הלוחמים הנקרא ריקטו"י לא יעשה כ"א בתנאים ידועים למלכי ארץ ומנהגם בזה תורה היא,

והוא התנאי הא' שכן לא יעשה כי אם לאמת דבר מסופק בין הלוחמים [נושא עליו הם מתווכחים],

והם לא נלחמו על דבר מסופק ביניהם.

התנאי הב' שלא ילחמו הלוחמים כי אם בהסכמת הדבר ביניהם ועם באור התנאים המוסכמים ויכתבו אותו זכרון בספר והעד עדים,

ופה אותם הדברים אשר דבר גלית לא הוסכמו בין ישראל ובין הפלשתים ולא נכתבו ולא נשבעו עליהם ולא פירשו ענין העבדות ותנאיו לפי שהיו דברי גוזמא וחרופין לא תנאים מוסכמים,

התנאי הג' שאחרי כן ישתוו שני הלוחמים בעניני מלחמתם בזמן ובמקום ובכלי זיינם במדה במשקל ובמשורה. באופן שאחד מהם לא יוליך חרב וחנית שלא יהיה לחברו כמוהו בשוה ולא יבדלו כי אם בכח וגבורה הטבעיית אשר להם ובמשפט האלקי,

ופה הנך רואה שגלית היה כובע נחושת על ראשו ושריון קשקשים וכידון על כתפיו

ודוד הלך בחמשה חלוקי אבנים בקלע ובמקלות ובכלי הרועים האם היו כליהם משתוים?

גלית לא יכול להתנענע הנה והנה מכבד כליו, ודוד רץ לקראתו ויקלע

והיה דעתו אם יכנו מוטב ואם לאו יברח והוא לא יכול לרדוף אחריו, הזה השתוות הלוחמים?

התנאי הד' שיהיו ביניהם שופטים ושוטרים לישר הלוחמים ולבחון כלי מלחמתם ולסדר העת והמקום ויכריחום לקיים תנאיהם אשר שמו ביניהם,

ופה לא היה זה, והאות כי דוד הרג את הפלשתי, ועכ"ז לא נשתעבדו הפלשתים לישראל כפי התנאי

רק ראו כי מת גבורם וינוסו, מבואר מכ"ז שלא היו דברי גלית רק דברי חירוף לבד עכ"ד.

ואני אומר שהמאמר הראשון שאמר הפלשתי למה תצאו לערוך מלחמה, ברו לכם איש וירד אלי, באמת היה על מנהג התיחדות הלוחמים, שרצה שיבחרו איש כנגדו, ויטילו התנאים ביניהם שמי שינצח את חברו הוא ועמו צדיק בריבו, והמנוצח יהיה לעבד,

ומה שטען בתנאי הא' שכן לא יעשה כי אם לאמת דבר מסופק בין הלוחמים,

הנה גם פה היה ביניהם דבר מסופק, כי תחלה כבשו הפלשתים את ישראל ועבדו בם ימים רבים, והמה מרדו בם וישימו להם מלך, וזה היה סבת המלחמה כי רצו הפלשתים לרדות בם כמקדם.

ורצה שיתאמת זה על ידי התיחדות שני לוחמים, וז"ש למה תצאו לערוך מלחמה, ר"ל למה תשפכו דם המונים בחנם הלא טוב יותר כי יתברר הדבר ע"י שני לוחמים, ובאר הדבר המסופק שביניהם,

 הלא אנכי הפלשתי ואתם עבדים לשאול – כי הפלשתים לא היה להם מלך רק סרנים באופן שהממשלה מיוחס אל העם כולו, ועז"א הלא אנכי הפלשתי,

וטוען בעד הפלשתים שהיו מושלים בכם, ואתם הלא אתם עבדים לשאול, ואינכם רוצים להיות תחת פקודתנו, וזה הטענה בינינו, אשר יתברר על ידי התיחדות הלוחמים,

שכבר נבחר הוא מן הפלשתים, שעז"א הלא אנכי הפלשתי, וא"כ ברו לכם איש ג"כ מצדכם,

ועתה התנה ג"כ התנאים שיושמו ביניהם, והוא:

 

(ט) אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ:

מצודות דוד להלחם אתי – רצה לומר: להתגבר בהלחמו אתי. והיינו – כולנו נהיה לכם לעבדים, בעבור הנצחון האחד לאחד. ועבדתם אותנו – כאומר הלא אתם עבדים לשאול, וכשאנצח תהיו עבדים לנו, ואין לכם בזה נפקא מינה גדולה כל כך:

מלבי"ם אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים – וכן בהפך,

ואמר ג"כ כי יותר יפסידו הפלשתים – אם ינוצחו ממה שיפסידו ישראל אם ינוצחו,

כי הפלשתים הם עם חפשי, ואם ינוצחו יהיו עבדים, אבל אתם גם עתה אינכם חפשים כי אתם עבדים לשאול, ולא תפסידו מאומה,

ועז"א ואם אני אוכל לו והכיתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו – ר"ל הלא גם אז לא תפסידו מאומה,

רק שתחת שעתה אתם עובדים את שאול תעבדו אותנו,

בענין שע"י המלחמה יתברר למי תהיו עבדים אם לשאול אם לנו,

אבל בהפך מצדנו יתברר אם נהיה חפשים או עבדים.

והנה לפ"ז הרי בירר התנאים וההסכמות שיושמו ביניהם וברר ג"כ הדבר המסופק שביניהם.

ואם היו ישראל מרוצים לזה, אז באמת היו כותבים את התנאים והסכמות בספר והעד עדים

והיו משימים שופטים לברר את הכל,

והיו בוחרים הזמן והמקום והיו מעיינים שישתוו הלוחמים בכלי זיינם ובבגדיהם וכיוצא,

אולם ישראל לא הסכימו עמו לאמת משפט המלחמה על המנהג הזה רק שילחמו עם בעם ממלכה בממלכה, וזאת לא יחשב להם לחרפה, כי בזה לא הראו מורך לב ופחד, במה שבלתי רוצים שתהיה המלחמה ע"י שני אנשים לבד,

שלפעמים יקרה לאחד מקרה ופגע חולי או אסון ואיך כל העדה יאשמו להיות עבדי עולם?

ולכן לא כתבו התנאים ולא נעשה כל הראוי לעשות במנהג התיחדות הלוחמים,

וגם לא היה בזה עד עתה חירוף מצד הפלשתי, כי במה שקרא להם שילחמו עפ"י מנהג התיחדות הלוחמים לא חרפם עדיין כי הדבר תלוי בידם אם להתרצות אל תנאים אלה אם לא.

רק אחר שראה הפלשתי שישראל לא הסכימו לעצתו, והוא היה דעתו לחרף ולגדף אז חדש מאמר אחר, חדש וז"ש:

 

(י) וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד:

מלבי"ם ויאמר הפלשתי אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה – אמר להם דעו כי כוונתי היה לחרפם ולבזותם לאמר שאין ביניהם איש גבור חיל כמוני,

כי הגם שעל מה שאמרתי והתניתי שמי שינוצח יהיו כל עמו עבדים ע"ז תוכלו להתנצל שאינכם רוצים שתתברר המלחמה בדרך הזה,

הנה עתה אני אומר תנו לי איש ונלחמה יחד – הראו נא אם יש בכם גבור כמוני שילחם אתי,

וזה יהי' בלא תנאים הקודמים, כי המלחמה תהיה כדרכה עם בעם, אחר שאינכם רוצים שתתאמת משפט המלחמה באופן זה,

בכ"ז אחר שאני אומר לכם בדרך חירוף וגדוף כי אין בכם גבור חיל,

בהכרח צריכים אתם לבקש איש שילחם אתי, מקנאתו אל כבוד בני עמו אשר אני מחרפם ומגדפם,

והנה לפ"ז במאמרו זה השני, לא רצה כלל שיהיה עפ"י משפט התיחדות הלוחמים רק אמר להם דרך חירוף,

ולכן דוד שהלך לנקום נקמת עמו לא התנה תנאים ולא העמיד עדים ושופטים

ולא עיינו שישתוו הלוחמים בעניניהם, כי יצא אליו מחמת מאמרו זה השני שהיה חירוף וגדוף, לא מחמת מאמרו הראשון שלא נתרצו בו ישראל כלל:

 

(יא) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד:

מלבי"ם וישמע – והנה שאול וישראל נמוג לבבם מיראת הגבור הזה, הגם ששמעו דברי חרופיו לא נמצא בם מי שילבש נקם תלבושת:

 

(יב) וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים:

מצודות דוד אפרתי – בית לחם יושבת בארץ אפרת. הזה – רצה לומר: הניכר והידוע לכל.

בא באנשים – לרוב זקנותו לא בא בעצמו במלחמה, רק בא בשלחו במקומו אנשים,

 ורבותינו ז"ל אמרו (ברכות נח א) שהיה בא במחברת אנשים אשר הלכו אחריו לגודל חשיבותו:

מלבי"ם ודוד, טרם יבא לספר ענין דוד, הקדים להשיב על שתי שאלות שישאל המעיין פה,

א) איך במלחמה הזאת לא נמצא דוד בין אנשי החיל, הלא מטבע הגבור להמציא את עצמו אל מקום ששם יוכל להראות גבורתו, ומדוע נפקד דוד מלבא אל המערכה,

ב) אחר שדוד עמד בתמידות לפני שאול ויהי לו נושא כלים איך לא שמע ענין הפלשתי ולא התעורר על דבריו עד אחר ארבעים יום?,

משיב על השאלה הראשונה ודוד בן איש אפרתי הזה – שכבר היה נהוג ביניהם שהצבא היוצא למלחמה היה מתחלק לפי בתי אבות, שהאיש שהיה לו שמונה בנים יצאו הגדולים למלחמה והקטנים מהם נשארו בבית לשרת את אביהם,

בפרט אם היה האב זקן ובעל נכסים שהיה צריך שישארו רובם בביתם לשרתו ולשמור את מקנהו, וזה היה פה, שישי אביהם היה לו שמונה בנים והוא היה זקן.

 

 

 

(יג) וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה וְשֵׁם שְׁלשֶׁת בָּנָיו אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה אֱלִיאָב הַבְּכוֹר וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב וְהַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה:

מלבי"ם ושלשת בניו הגדולים כבר הלכו למלחמה – והם אלה שהלכו עמו תמיד וז"ש וילכו – וכו' הלכו: –

 

(יד) וְדָוִד הוּא הַקָּטָן וּשְׁלשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל:

מלבי"ם (יד-טו) ודוד הוא הקטן – מכולם, והיה כפי הנהוג שישאר בבית אביו,

ובזה משיב גם השאלה השניה הלא דוד נמצא אצל שאול ואיך לא שמע מדבר הפלשתי,

כי מצד שהוא קטן ושלשה הגדולים הלכו אחרי שאול –

מצד זה ודוד הולך ושב מעל שאול – הוכרח לשוב לביתו לרעות את צאן אביו – ולכן:

 

(טו) וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם:

מצודות דוד הולך ושב – לא ישב בקבע בבית שאול, כי אם היה הולך ושב וכו':

 

(טז) וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם:

רד"ק השכם והערב – בקר וערב כדי להבהילם,        ובדרש כדי לבטל מהם קרית שמע שחרית וערבית:

 ויתיצב ארבעים יום – התיצב לפני מחנה ישראל לחרפם

ובדרש ארבעים יום כנגד ארבעים יום שנתנה בהם תורה כלומר שלא היה להם כח לישראל על גלית אלא עד סוף ארבעים כי בסוף ארבעים יום שירד משה מן ההר קבלו התורה,

ובדרש אחר – ארבעים פסיעות הלכה ערפה עם חמותה נעמי ובזכותה נתלה לבנה ארבעים יום

ואמרו כי הרפה אם גלית זו היא ערפה:

 

(יז) וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ:

מצודות ציון איפת – שם מידה, איפה. הקליא – קמת הקליות, כמו (ויקרא כג יד): ולחם וקלי, והוא קמח משבלים צלוים. והרץ – לך במרוצה ומהר:

מלבי"ם ויאמר – ע"י שהתעכבו ארבעים יום אזל הצדה מכליהם, שלח להם צדה:

 

 

(יח) וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח:

רש"י חריצי החלב – תי' יונתן גובנין דחלבא. מצודות ציון ואולי יקראו כן, על שדרך הגבינה לחתכו במדה בעת עשותו, והוא מלשון (איוב יד ה): אם חרוצים ימיו.

לשר האלף – אני אומר: לשר של אותו אלף שאחיו (ס"א שאני) ממנו, שלכל השבטים היו שרי אלפים לפי אלפיהם,

ואני שמעתי: לשר האלף זה יהונתן, שאמר עליו (לעיל יג ב): ואלף היו עם יונתן בגבעת בנימין.

ואת ערובתם תקח – ואת ערובת הצלתם ושלומם, תקח באזניך ובלבבך, ותגד לי.

וכן תרגם יונתן: וית טיביהון תייתי. ערובתם – לשון הצלה, כמו (תהלים קיט קכב) ערוב עבדך לטוב,

רד"ק חריצי החלב – כתרגומו גובנין דחלבא: לשר האלף – פי' שר האלף שישי נמנה בו: ואת ערובתם תקח – המשכונות ששמו על הוצאותם, כי כן מנהג אנשי החיל [לתת משכון],

לפי שאין מעות מצויות במלחמה וישי נתן לדוד מעות שיוציא בהם משכונותיהם.

וי"ת וית טיביהון תיתי כלומר עניינם תקח ותלמד ותגד לי.

ודעת רז"ל [הביאם גם רש"י] שיקח מהם גיטין לנשותיהם טרם המלחמה אמרו ערובתם דברים המעורבים בינו לבינם כלומר הקדושין והנשואין שביניהם והגט מסלק אותם:

 

(יט) וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים:

מלבי"ם ושאול – גם זה מדברי אביו, הודיע לו מקומם שהם בעמק האלה, כי דוד בצאן לא ידע מאומה:

 

(כ) וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וְהַחַיִל היֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה:

מלבי"ם (כ-כא) וישכם – דוד עשה כמצות אביו,

ונגד שאליאב חרה אפו בדוד ויאמר (לקמן פסוק כ"ח) למה זה ירדת, ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר, סיפר פה:     נגד על מי נטשת מעט הצאן – כי נטש הצאן על יד שומר.

 ונגד למה זה ירדת –  אמר וישא וילך כאשר צוהו ישי

וסבב ה' כי ברגע שבא דוד המעגָלה – שהוא במקום חניית המחנה,

ברגע זו החיל היצא אל המערכה והרעו – לקראת נשק,

ולא היו אחיו במעגל המחנה רק במקום המערכה,

והוכרח דוד לרוץ אל המערכה ועל ידי כן ראה את הפלשתי והתפעל מדבריו:

(כא) וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה:

מצודות דוד ותערוך – סדרו וערכו מערכתם ישראל ופלשתים, זה מול זה:

 

(כב) וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם:

רד"ק שומר הכלים – שהיה שומר כלי אנשי המחנה בגדיהם ואשר עמהם:

 ממערות פלשתים – כן הוא כתיב. וקרי ממערכות והקרי מבואר

והכתיב פירושו ממחנות פלשתים מהמישורים שהיו חונים שם

כי מערה הוא לשון מישור כמו ממערה גבע שת"י ממישר גבעתא

והנה הכתיב והקרי קרובים וזה וזה יכשר וי"ת על דרך הכתיב ממשריית קרבא דפלשתאי.

ודעת הדרש בכתוב ובאיש הבינים רחוקה, שדרשו כי נקרא איש הבינים שהיה מכמה אנשים

וכן דרשו ממערת פלשתים ממאה ערלות שהערו באמו

ומהם אמרו בר מאה פפין וחד ננא פי' בן מאה אנשים וכו' שבאו על אמו

שכן אמר לדוד הכלב אנכי ואמרו כי אמו היתה ערפה כלת נעמי והרפה כמו ערפה.

אבל מה שאמרו כתיב הרפה וקרינן ערפה זה לא מצאנו וסברת אומרי הדרש הזה כי אשה מתעברת מאנשים רבים

וי"מ כי אהליבמה בת ענה בן צבעון שנתעברה אמה מהאב ומהבן ויש חולקין עליהם בזה ואומרים אין אשה מתעברת משני אנשים כאחת ויש מתרצים שתי הסברות כי משנסרח הזרע אין מתעברת משני אנשים עד שלא נסרח הזרע אשה מתעברת משני אנשים:

 

(כג) וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת מִמַּעַרְוֹת \{מִמַּעַרְכוֹת\} פְּלִשְׁתִּים וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמַע דָּוִד:

מלבי"ם (כג-כד) והוא – ובעוד שיתעכב שם לדבר עם אחיו יצא הפלשתי, ופה היו בצאתו ב' שנוים,

א) בתחלה כתיב ויצא איש הבנים (פסוק ד') שיצא חוץ מן המחנה שהיה בהר אל הגיא שביניהם,

ופה כתיב והנה איש הבנים עולה – שכבר ערב לבו לעלות אל ההר שעליו מחנה ישראל,

ב) תחלה כתיב ממחנות פלשתים, ופה כתיב ממערכות פלשתים

כי עתה כבר ערכו מערכה ורצו להתחיל במלחמה כמ"ש ותערך ישראל ופלשתים,

ולכן עתה נסו לפניו, כי התקרב אליהם עד מקומם וינוסו:

 

(כד) וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד:

(כה) וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְֹאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל:

מצודות דוד הראיתם – בראותם את גלית עולה, אמרו אלו לאלו בלשון שאלה, האם אתם נותנים לב להתבונן מעשה האיש העולה הזה, כי עולה לחרף וכו'. יעשה חפשי – מבלי לעבוד עבודת המלך:

 

(כו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אלקים חַיִּים:

מלבי"ם השאלות: למה שאל דוד מה יעשה לאיש הלא כבר שמע קול הכרוז שהמלך יעשרנו ובתו יתן לו, היתכן שאיש חיל כמהו לא הסכים ללכת עד ששמע שהמלך ישלם שכרו, ולא קנא לעמו ולאלקיו?

ולמה נסב אל מול אחר ושאל שנית?       ומה הגידו לשאול ודוד לא דיבר רק שאל בלבד?:

(כו) ויאמר דוד – כבר בארתי זאת (בספרי ארצות השלום דרוש א') כי דוד אמר זאת כמתמיה על האיש ישראל ההמוני, שחשב שע"י העושר ובת המלך שיעד להמנצח ימצא איש יתעורר להלחם עם הפלשתי,

ודוד השיב כי הפעולה הגדולה הזאת בעצמה להנקם ממחרף אלקים חיים ועם ה' צבאות,

 הוא יותר יקר מכל רכוש ומכל מתן, וזה עצמו השכר היותר גדול מי שיצליח לעשות פעולה מאושרה כזו, וא"א להעלות על הדעת שיקבל שכר בעד דבר טוב ומאושר אשר יעשה

שהדבר בעצמו הוא השכר היותר גדול, וז"ש כמתפלא מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז –

היתכן שיקבל עליו שכר, אחר שבמעשה הזה יסיר חרפה מעל ישראל, וכבר די לו שכר והותר אם יזכה לעשות כזאת,

כי מי הפלשתי – וכו' והלא לב כל מקנא לה' ולעמו יתאזר לנקום נקם מצד תבערת הקנאה והנקמה לעמו ואלקיו, לא מצד השכר:

 

(כז) וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹר כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ:

מלבי"ם ויאמר לו העם – השיבו לו הן צדקת בדברך שאם נביט על התכלית היוצא מן הפעולה שיסיר חרפה מעל ישראל אין ראוי לקבל שכר כי זה מוטל על כל איש ישראל מצד דתו וקנאתו לאלקיו,

רק מה שאמרנו כי האיש אשר יכנו יקבל עושר גדול ובת המלך, זה לא יהיה כעין שכר על התכלית שפעל ע"י פעולתו לכבוד עמו ולאלקיו,

רק זה יהיה בעבור אשר יכנו – בלבד, שאיש המראה גבורה כזאת להרוג גבור עריץ כזה,

גם בלעדי התועלת שהועיל בזה לבני עמו ראוי הוא לקחת בת המלך מצד עצמו

בהיותו גבור ואיש חיל שאין כמוהו, וראוי הוא לכל יקר וכבוד ועושר מצד מעלת גבורתו:

 

(כח) וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים וַיִחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ:

ויחר אף אליאב – כי הבין כי רצון דוד היה להלחם עם הפלשתי והיה רחוק בעיניו שינצל מידו אם ילחם עמו לפי' חרה אפו בו:

 את זדונך – ת"י ית בקרנותך הבי"ת כמו פ"א ענינם הפקר וקלות דעת כלומר שאתה מפקיר עצמך לצאת ולעזוב הצאן וכן ת"י פוחזין בקרין והוא כמו פקרין בפ"א, וכן במשנה הבקר עניים הבקר כמו הפקר בפ"א:

מלבי"ם למה זה ירדת – חשדו עתה,

א) שהלך מאליו בלא ציווי אביו, ועז"א למה ירדת,

ב) שעזב הצאן הפקר, ועל הא' אמר ידעתי את זדנך – ועל הב' אמר ואת רוע לבבך.

 

(כט) וַיֹּאמֶר דָּוִד מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה הֲלוֹא דָּבָר הוּא:

מלבי"ם מה עשיתי עתה – כאומר אם דרכך לכעוס עלי בעשותי דבר רע בעיניך, מה זה כעסת עתה,

הלא עתה לא עשיתי מאומה, ורק דברים בעלמא דברתי:

 

(ל) וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר וַיֹאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן:

(לא) וַיִּשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד וַיַּגִּדוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וַיִּקָּחֵהוּ:

מלבי"ם וישמעו – אצל שאול הבינו מדבריו כי הוא איש הרוח וכי קנאת ה' נוססה בו ושקול אצלו יותר מהון ומוהר רב:

 

(לב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה:

מלבי"ם אל יפל – ר"ל אין ראוי שלב אדם יפול ממדרגתו בעבורו, כי הגם שלפי חומרו הוא רב הכח,

הוא חלוש מצד צורתו השוכנת בלב, ולב אדם שהוא אדם באמת לפי צורתו הוא רב כח ממנו,

ולכן עבדך ילך ונלחם – מצד החוזק הנפשי אשר לי ביתר שאת:

 

(לג) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו:

מלבי"ם כי נער – ר"ל לא תוכל, א) מצדך, שאתה נער, ב) מצדו, שהוא מלומד מלחמה מנעוריו:

 

(לד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר:

מלבי"ם ויאמר דוד – הודיע לו כי כבר קרה לו שנצח את שהם יותר אבירי הגוף ואמיצי כח ממנו, כי בהיותו רועה באו עליו ארי ודוב עמו ונשא שה – (ובדרש שעשה לו אזור מעור השה לזכר הנס ועליו הראה כי זה הוא, וכן נמצא במקצת ספרים שהכתיב זה – והמנחת שי ימאן בזה):

 

(לה) וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו:

מלבי"ם ויצאתי אחריו – תחלה הכה אותו ויציל טרפו מפיו,

ואחר שקם כנגדו הכהו וימיתהו בלא חרב רק במה שהחזיק בזקנו:

 

(לו) גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אלקים חַיִּים:

רש"י גם את הארי גם הדוב – הרי אלו רבוין, ארי ושני גוריו, ודוב ושני ילדיו:

מלבי"ם גם, מזה נשא ק"ו הלא שם הכה גם את הארי גם הדוב – שהיו שנים,

והפלשתי עם תוקפו לא יעדף רק כאחד מהם,

ואף אם תאמר כי האדם מצד שכלו וצורתו מסוכן יותר מחיתו יער,

ע"ז השיב כי אחר שחרף מערכת אלקים חיים ירד ממדרגתו האנושית אל מדרגת החיה והבהמה ואין בו רק כח גופני לבד, וכמו שהתגבר על הארי והדוב בכח סגולת נפשו האלקית הרודה בסגולתה על החיים

כן יתגבר על הטורף הפלשתי בכח זה:

 

(לז) וַיֹּאמֶר דָּוִד ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ:

מלבי"ם ויאמר דוד – הוסיף לחזק בטחונו מצד אחר, מצד השגחת ה' על יראיו,

אמר שהגם שיהיה כחי חלוש נגד הארי והדוב ונגד הפלשתי, הנה ה' אשר הצילני מהארי והדב – בהשגחתו הוא יצילני – גם עתה דרך נס.

לפ"ז תחלה דבר כפי המנהג הטבעי, ופה דבר כפי ההשגחה והנס.

ואל זה הסכים שאול כי יבטח בהשגחת ה', לכן אמר לך וה' יהיה עמך.

 

(לח) וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן:

רש"י את דוד מדיו – נהפכו להיות כמדת דוד משנמשח בשמן המשחה,

אף שהיו של שאול שהיה גבוה מכל העם משכמו ומעלה (לעיל ט ב),

[א.ה. נראה שדייקו כן מדלא כתיב ויַלבש שאול את מדיו לדוד, אלא את דוד מדיו, משמע שהיו כשל דוד וכמדתו]. וכיון שראה שאול כן, הכניס בו עין הרע, והרגיש דוד בדבר:

מלבי"ם (לח-לט) וילבש – שאול חשב תחלה שינצח אותו בדרך מלחמה שראוי שיהיו הלוחמים שוים בכלי זיינם וע"ז הלבישו שריון וכו',

 

(לט) וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי, וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו:

מלבי"ם ויאל ללכת – פי' ע"י שדוד לא ניסה מעולם בזה לא ידע אם יוכל ללכת בבגדים כאלה אם לא,

וע"כ מתחלה התרצה ללכת, ובאר הטעם כי לא ניסה – לכן חשב תחלה שיוכל ללכת בהם,

ואח"כ ויאמר דוד לא אוכל ללכת כי לא נסיתי – ולא הורגלתי בזאת:

 

(מ) וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי:

מצודת ציון חלוקי אבנים – אבנים חלקים, הניח לקלעותם ולזרקם.

ובילקוט – הוא כעין שק עשוי מעור, ישים בו הרועה חפציו ומה שלוקט בדרך מהלכו, ולזה יקרא ילקוט. וקלעו – הוא הדבר אשר יזרוק בו האבן:

מלבי"ם ויקח – יספר גודל בטחונו של דוד, שלא לקח עמו כל נשק רק אבנים ומקל, כאשר יגרשו חיתו טרף שהיה המחרף כאחד מהם בעיניו:

 

(מא) וַיֵּלֶךְ הַפְּלִשְׁתִּי הֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל דָּוִד וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו:

מלבי"ם הולך וקרב – ובדוד כתיב ויגש – כי כבר בארתי ההבדל בין קריבה וגישה,

הקריבה תהיה בין אנשים שוים, וההגשה הוא במקום שצריך להתחזק כמו לפני גדול לפני עריץ וכדומה, [א.ה. כמו ויגש אליו יהודה ליוסף] ולכן דוד שהיה חלוש בערך הפלשתי כתוב אצלו ויגש,

והפלשתי שהיה בוטח בכחו כתיב קרב.

ויען לא יכול להתנענע במהירות מכובד כליו כתיב הולך וקרב – לאט לאט:

 

(מב) וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה:

רד"ק ואדמני עם יפה מראה – כבר פירשנו שהוא כמו ויפה

והנה לא ביזה אותו בעבור כי ראה אותו שהיה נער אלא למה ביזה אותו בעבור שהיה אדמוני עם יפה מראה לפי שחשב בלבו כי לא יתכן שיהיה איש מלחמה כי מי שהו' רגיל לצאת למלחמה לא יעמוד בו יופיו

מפני היגיעה והטורח והיותו בחוץ בעתות המלחמה לקרח ולמטר ולשרב:

מלבי"ם ויבט הפלשתי – ר"ל בל תחשוב שנפל אימה ופחד על הפלשתי ולכן נפל שדוד, כי נהפך הוא,

בראותו אותו שהוא נער בשנים ויפה מראה שמורה שהוא רך וענוג ולא נוסה במלחמות קשות רק מצד היותו אדמוני רתיחת הדם תנשאהו אל אשר למעלה מטבעו:

 

(מג) וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלקיו:

מלבי"ם ויאמר הפלשתי – תחלה חשב כי תהיה המלחמה בדרך התיחדות הלוחמים כפי מאמרו הראשון כנ"ל (פסוק ח' ט') ובזה צריך שיהיו כלי זיינם ובגדיהם שוים,

ועתה שראהו בלא חרב ונשק ידע שלא בא על אופן זה רק דרך נקמה ולבזותו,

עז"א הכלב אנכי – שזה בזיון גדול לי, וע"ז קלל אותו על חרפתו:

 

(מד) וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה:

רש"י ולבהמת השדה – אין דרך לבהמות לאכול אדם,

אמר דוד: כבר נטרפה דעתו של זה, שלי הוא, בא דוד ואמר לו:

[פס' מו] ונתתי פגר מחנה פלשתים וגו' ולחית הארץ:

 

(מה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אלקי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ:

מלבי"ם ויאמר דוד – הודיע לו, שמה שלא לקח עמו חרב וכידון כי הוא אינו בוטח על כח בשר ועל ענינים טבעיים כי הכלי נשק שבידו הוא שם ה' אשר חרף, בשם הזה ינצחהו בדרך נס:

 

(מו) הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אלקים לְיִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם היום – ר"ל לא אני אנצחך ולא בכחי, רק ה' יסגרך בידי – ולא אותך לבד כי גם כל מחנה פלשתים יסגיר ביד איש אחד הבוטח בו,

ובזה ארויח שני דברים, א) וידעו כל הארץ – האומות שאין מאמינים בהשגחת ה' יכירו וידעו כי יש אלקים לישראל,       ב) –

 

(מז) וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ:

מלבי"ם וידעו כל הקהל – גם ישראל הגם שמאמינים בהשגחה, חשבו עד עתה שה' יושיע באמצעים טבעיים ולכן הכינו חרבות ונשק ומלחמה

עד שלפי דעתם המלחמה מיוחסת אל האדם הלוחם וה' רק מכריע אל הצד שיופיע שם בהשגחתו,

ועתה ידעו כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה' – לא ע"י הכנות טבעיות

רק כי לה' המלחמה – כל המלחמה מיוחסת אליו לבד והאדם א"צ לעשות דבר,

כי ונתן אתכם בידינו – מבלי נצטרך אנחנו לרשפי קשת מגן וחרב ומלחמה כלל:

[ודברים אלה תואמים לגרא"א דסלר שאין הטבע מציאות כלל, ונועד רק להטעותינו לחשוב שיש בו ממש, וכל הקורה בעולם הוא ברצונו הפשוט ית' המחדשו בכל רגע, ואינו זקוק לטבע כדי לפעול].

 

(מח) וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי:

מלבי"ם והיה – עתה קם הפלשתי להתקרב אליו, ודוד רץ לאחוריו אל צד המערכה

והתכוון שיהיה לקראתו למען יקלע למטרה:

 

 (מט) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה:

רד"ק אל מצחו – כמו על מצחו, כמו וימליכהו אל הגלעד אל ההרים לא אכל

יש שואלין היאך טבעה האבן במצחו והלא קובע נחשת שהיה על ראשו מכסה מצחו?

 ואי אפשר שלא היה על מצחו מגן שהרי על כל גופו היה לו דבר מגין?

ואומרים כי כאשר אמר ואתנה את בשרך לעוף השמים הביט כלפי מעלה בזכרו עוף השמים

ונשמט מה שהיה על מצחו לאחור ואז קלע דוד והכהו על מצחו וזהו דרך דרש.

ואחרי אשר היתה מלחמת דוד עם הפלשתי סבה מאת ה' והכתוב או' שהכה את הפלשתי אל מצחו אין לשאול איך היה כי לא יבצר מהאל סבה.

ואפשר כי האבן חדרה המגן אשר על מצחו וטבעה במצחו וכן אמר בדרש כיון שהשליך דוד את האבן בברזל שעל מצחו נטבעה במצחו וזה אחד מן הדברי' שהשליט הקב"ה את הרך בקשה

או אפשר שהיה מקום מועט מגולה במקומו ובאותו המקום האבן נזדמנה ברצון האל:

[א.ה. ובמדרש המובא במע"ל נאמר כי היו נוהגין אז למול בצור ואמרה האבן לברזל שיתן לה לחדור דרכו והיא תתן לו בתמורה את מצות המילה שימולו בברזל].

ויפול על פניו – כמשפט המוכה שלא יוכל לעמוד בעצמו נפל על פניו ארצה,

[רש"י ויפל על פניו – לא היה לו לפול אלא לאחוריו, שהרי על מצחו הוכה?

אלא כדי שלא יצטער דוד לילך ולחתוך את ראשו, שנשתכר דוד עכשיו שתים עשרה אמות וזרתים, שקומתו שש אמות וזרת, נשתכר מלא קומה לאחוריו, ומלא קומה לפניו (במדרש תהלים):]

ובדרש למה ויפול על פניו כדי שיטמון אותו הפה שחרף וגדף בעפר שנאמר טמנם בעפר יחד וגו',

ד"א שהיה דגון אלקיו חקוק לו על לבו לקיים מה שנאמר ונתתי פגריכם על פגרי גילוליכם:

 

(נ) וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד:

מלבי"ם ויחזק – יאמר ראה גודל הנס כי בקלע ובאבן התחזק נגד הגבור העריץ הזה שהיה מזוין ברזל ונחושת ובזה המיתהו ר"ל שהכהו מכה שסופו למות, ויען עוד היה רוח חיים בו, לכן:

 

(נא) וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ:

מלבי"ם השאלות: מה ז"ש לעיל וימיתהו וכאן וימותתהו?:

(נא-נב) וירץ וכו' וימותתהו – ר"ל גמר מיתתו (כי זה ההבדל בין מת ובין מותת במרובע שפי' גמר המיתה כמ"ש במק"א)

וכבר בארנו שזה לא היה בדרך התיחדות הלוחמים ולכן לא נשמרו התנאים שיהיו פלשתים עבדים

רק וינוסו, וישראל רדפו אחריהם ויפילום חללים:

מובא במדרש [הובא במע"ל בשם מדרש קדום והאלשיך, וכן הזכירו הפנ"י בקידושין עו:] שדוד לא הצליח להוציא החרב מנדנה, ונושא כליו של גלית היה אוריה החתי ואמר לו אם אוציאה תתן לי בת ישראל לאשה? והסכים דוד וזה שאמר וישלפה [בנין כבד] מתערה, שהיה כרוך במאמץ.

ואח"כ נתגייר אוריה ונתן לו את בת שבע, א"ל הקב"ה חייך אשתך נתת לו.

 

 (נב) וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת הַפְּלִשְׁתִּים עַד בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד גַּת וְעַד עֶקְרוֹן:

(נב) ויריעו – תרועת שמחה ונצחון:

 

(נג) וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיָּשֹׁסּוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם:

(נג) וישסו – רמסו ובזזו כל אשר היה במקום שעמד שם מחנה פלשתים:

 

(נד) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלָם וְאֶת כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ:

מלבי"ם ויביאהו ירושלים – ר"ל לבסוף הביאו לירושלים,

כי תחלה הביאו לפני שאול (כמ"ש בפסוק נ"ז) ואח"כ סבב עמו בערי ישראל (כמ"ש בסי' י"ח פסוק ו')

ומשם חזר עם שאול עד גבעת שאול עירו והביאו לירושלים שהיה סמוך לשם,

והגם שאז ישב היבוסי בקרב ירושלים כבר בארתי זאת (שופטים סימן א')

כי היבוס ישב במצודה והעיר עצמה היתה ביד ישראל.

 ואת כליו שם באהלו – ומ"ש לקמן (כ"א י') שחרב גלית היתה לוטה בנוב עיר הכהנים,

כי אח"כ נתנה לשם לזכר הנס:

 

(נה) וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם יָדָעְתִּי:

רש"י בן מי זה הנער – וכי לא היה מכירו, והלא כתיב (לעיל טז כא): ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כליו?

אלא ראהו מתנהג בטכסיסי מלכות, אמר שאול: אם בא ממשפחת פרץ, מלך יהיה, שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, ואם ממשפחת זרח בא, חשוב יהיה. אמר לו דואג: עד שאתה שואל אם בא ממשפחה שיהא הוא הגון למלכות אם לאו, שאל אם ראוי לבא בקהל אם לאו, שהרי מרות המואביה בא. אמר לו אבנר: שנינו עמוני ולא עמונית. אמר לו דואג: אם כן ממזר ולא ממזרת. אמר לו: כאן נאמר (דברים כג ה): על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ואין דרך אשה בכך. אמר לו:

 היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים. נשתתק אבנר, אמר לו שאול בן מי זה העלם- הלכה זו נתעלמה ממך.

תמה הגרי"ז מבריסק, כיצד הוכרע הויכוח על ידי עדותו של עמשא: כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית׳ מה הוסיף עמשא בדבריו, והלא לפני כן כבר אמר אבנר: ׳תנינא: עמוני ולא עמונית׳, ומה הועיל עמשא באומרו כך מקובלני׳?

ובעיקר יש לתמוה מן הפסוק: ״ויקת עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו״, שביארו בגמרא (כתובות ז:) שבועז לקח אותם כדי לדרוש ׳עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית׳, ואם כן כבר בימי בועז נפסקה הלכה זו – ואיך רצה דואג לפסול את דוד, אחר שכבר נפסקה הלכה?

הגרי״ז מבאר זאת ביסוד נפלא: בית הדין הגדול היה פוסק הלכה באחת משתי דרכים: או ממה שנמסר בקבלה מהלכה למשה מסיני, או על ידי אחת מי׳׳ג מידות שהתורה נדרשת בהן, וכלשון הדמב״ם (פרק א׳ מהלכות ממרים הלכה בי): ״ועל המשפט אשר יאמרו – אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן,

מכל הדבר אשר יגידו לך – זו הקבלה שקבלו איש מפי איש״.

ויש נפקא-מינה בידיעה באיזו דרך פסקו בית הדין את ההלכה: כאשר ההלכה נובעת מלימוד באחת מי״ג מידות, יכול בית דין אחר לדרוש באופן אחר ולקבוע הלכה שונה, כפי שכתב הרמב״ם (שם פרק ב׳, הלכה א׳): ״בית דין גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב״ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר ׳אל השופט אשר יהיה בימים ההם׳ – אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך״.

אבל כאשר ההלכה נקבעה על פי הלכה למשה מסיני, ודאי שאין בית דין אחר יכול לסתור את ההלכה שנקבעה, וכך כתב הרמב״ם (שם, פרק א׳ הלכה ג׳): ״דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם, וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו״.

ואם כן – אמר הגרי״ז – מובן כיצד הוכרע הויכוח בין דואג לאבנר וחכמי אותו הדור אודות ׳עמוני ולא עמונית׳, כי אמנם דואג הקשה קושיות רבות ולא השיבו לו, ובדברי עמשא לא היתה כל פירכא לעצם קושיותיו של דואג,

אך כל קושיותיו של דואג היו רק משום שסבר שבית דינו של שמואל פסקו הלכה זו מכח מידה מי״ג המידות ואם כן ניתן לפרוך אותה, אולם כאשר עמשא הודיע כי ׳כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי׳ (דהיינו: הלכה למשה מסיני, כפי שכתב הסמ״ג, לאוין מצוה קיג) –

הרי הוכרע הדבר ואין מי שיכול לסתור הלכה זו, שהרי היא בקבלה מסיני!

על פי זה, ביאר הגרי״ז את הנאמר להלן (פסוק ו׳): ״ויאמר הגואל לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי״, ופירש רש״י: "פן אשחית את נחלתי – זרעי כמו (תהלים קכז) ׳נחלת ה׳ בנים׳, לתת פגם בזרעי, שנאמר (דברים כג) ׳לא יבא עמוני ומואבי׳, וטעה בעמוני ולא עמונית״.

אך לכאורה קשה: אם טעה הגואל ב׳עמוני ולא עמונית׳, מדוע היה צריך לומר שאינו רוצה לגאול משום שישחית את זרעו, הלא בפשטות היה עליו לומר שהוא עצמו אסור לבוא עליה ולישאנה, כיון שאינו דורש ׳עמוני ולא עמונית׳?

אך לדברינו מובן היטב, כי אמנם גם הגואל קיבל מבועז הלכה זו של ׳עמוני ולא עמונית׳, אלא שטען לבועז:

אמת, אני עצמי יכול לישאנה, שכן בשעה זו הדין כך, אבל מאחר ודין זה נלמד רק מכח דרשה באחת מי״ג מידות, הרי אם יבוא בעתיד בית דין אחר ויסתור את הדין, אזי אשחית את נחלתי ויפגמו את זרעי, שכן אז כבר יהיה הדין ׳עמוני – וגם עמונית׳, כדרשת בית הדין שבאותו הדור!

אולם טעות היתה בידו, שכן הדין של ׳עמוני ולא עמוני׳ – הלכה מקובלת היא מ׳הלכה למשה מסיני׳, ולעולם לא יהיה ניתן לסתור אותה! [חידושי הגרי״ז, סימן קצג]

גם המלבי"ם מתפלא על ששאל שאול על דוד ועל אביו והוא כבר ידע כי הוא דוד בן ישי (כנ"ל סי' ט"ז)

מלבי"ם וכראות שאול – וכו' בן מי זה הנער אבנר – האלקיים יאמרו, כי עת יופיע האור האלקי ויבקע כשחר אורו על איש הרוח, אז יתהפך לאיש אחר, כי קרן אור פניו, והוד והדר לפניו, ומצד זה בעת התלבש דוד רוח גבורה וזהר אלקי לא הכירו שאול עתה, וידרוש לאמר מי האיש הרוח הלז.

אולם לפי הפשט, אחר ששאול הבטיח לתת את בתו להמנצח את הפלשתי, אז תיכף בהתנדב דוד ללחום אתו עלה על לבו כי בהכרח יצטרך לשלם נדרו ולתת לו את בתו,

ולכן דרש תיכף על כבוד בית אביו, לא לדעת שמו, כי ידע ששם אביו ישי, רק לדעת יחוסו ומעלתו,

ואמר בן מי זה הנער אבנר, הוא, אם אביו מיוחס נכבד ונשוא פנים ראוי שיתחתן עם המלך,

ואבנר לא ידע מענה ע"ז כי כבוד ישי לא נודע אז:

[ובמע"ל הביא י"מ שאין מוקדם ומאוחר בנביא, ומעשה גלית היה לפני שבא דוד לנגן לשאול.

[ובזה יובן לענ"ד מש"כ לעיל כי מאסתיהו על אליאב שהי זה אחר שכעס על דוד] אולם לענ"ד זה מוקשה שכיצד אמר לעיל א' מן הנערים ראיתי בן לישי כו' ולא אמר מיד זהו דוד שהתפרסם שניצח את גלית?]

 

(נו) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן מִי זֶה הָעָלֶם:

רש"י שאל אתה בן מי זה העלם – למעלה כתיב 'הנער', וכאן כתוב 'העלם', אמר לו:

 הלכה זו נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש, כדאיתא ביבמות (עו ב):

מלבי"ם ויאמר – כו' שאל אתה בן מי זה העלם – מספר כי כבר חש אז על כבוד דוד מאד,

והגם שבינו לבין אבנר קראו בשם נער, בצוותו את אבנר לשאול עליו צוהו שיאמר בן מי זה העלם,

ששם עלם נכבד משם נער (כי שם נער מורה על צעיר לימים או העומד לשרת או להתחנך,

שעדין אינו במעלתו לא כן שם עלם כמ"ש במק"א) למען יכבדהו בעיני העם:

 

(נז) וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ:

(נח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי:

מלבי"ם (נז-נח) ובשוב דוד – וכו' ויאמר אליו שאול – בשובו אז גמר בדעתו את החיתון, כפי ההבטחה,

ושאל אותו בן מי הוא, שהיה ג"כ הכוונה לדעת מעלת אביו וכבודו ויחוסו,

אולם דוד שלא עלה על לבו לבקש שכר בעד גבורתו כמ"ש מה יעשה לאיש כמ"ש שם,  ולא לדרוש את בת המלך כמ"ש (לקמן י"ז י"ח)

השיב "בן עבדך ישי בית הלחמי" – ר"ל זה מעלתי ומעלת אבי שהוא עבדך ישי,

מה שהוא עבד המלך וסר למשמעתו:

רד"ק בן עבדך ישי בית הלחמי – פי' בן גבור אני כי אבי נקרא בית הלחמי לשני דברים:

 על שם מקומו בית לחם ועל שם שהי' איש מלחמה: