שמואל א

שמואל יט

(א) וַיְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל כָּל עֲבָדָיו לְהָמִית אֶת דָּוִד וִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל חָפֵץ בְּדָוִד מְאֹד:

מצודות דוד להמית את דוד – בערמה ובשגגה היוצאת מבלי דעת שבדבר המלך נעשה.

מלבי"ם וידבר, אחר שרצה להרגו בשוגג בחניתו, וע"י חרב פלשתים, ולא עלתה בידו,

רצה להרגו בדעת ע"י שלוחיו, אבל יונתן חפץ בדוד וגלה הדבר לדוד:

 

(ב) וַיַּגֵּד יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵאמֹר מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ וְעַתָּה הִשָּׁמֶר נָא בַבֹּקֶר וְיָשַׁבְתָּ בַסֵּתֶר וְנַחְבֵּאתָ:

מלבי"ם השאלות: למה ישמר בבקר דוקא?:

מבקש, תחבולות.   השמר נא בבקר – כי רצה להרגו בעודו על מטתו ואין כלי זיינו בידו כמ"ש (בפסוק י"ב).

 בסתר – במקום סתר שלא יודע לאיש וגם במקום ההוא תחבא – בפני העוברים:

 

(ג) וַאֲנִי אֵצֵא וְעָמַדְתִּי לְיַד אָבִי בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם וַאֲנִי אֲדַבֵּר בְּךָ אֶל אָבִי וְרָאִיתִי מָה וְהִגַּדְתִּי לָךְ:

מלבי"ם השאלות: מ"ש אדבר בך סותר אל הכלל אשר בידינו שכל דבור שאחריו ב' הוא לרעה?:

(ג) ואני אצא – וכו' בשדה – כדי שאם תצטרך לברוח תברח תיכף,

ואני אדבר בך – (דע שכל דבור שבא אחריו קישור הב' מורה על שמדבר רע על חברו, כמו ותדבר מרים במשה, כי דברנו בה' ובך. ובארנו זה במק"א)

ר"ל אני אדבר עליך רע ואראה אם יסכים אבי ועי"ז יודע לי האמת אשר בלבבו כמו שיתבאר:

 

(ד) וַיְדַבֵּר יְהוֹנָתָן בְּדָוִד טוֹב אֶל שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל יֶחֱטָא הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ בְדָוִד כִּי לוֹא חָטָא לָךְ וְכִי מַעֲשָׂיו טוֹב לְךָ מְאֹד:

מלבי"ם וידבר יהונתן בדוד – ר"ל שהתחיל הדבור בגנאי, למשל התחיל לאמר, כי דוד הוא איש מפקיר את חייו ומחרף נפשו למות בחנם שזה אין ראוי לאיש ישר,

ודבר זה היה טוב אל שאול אביו – ר"ל שהוטב בעיניו, ואחר שפתח בגנות סבב הדבר ויאמר אליו –

א"כ אל יחטא המלך בעבדו בדוד – אחר שהוא איש שמסכן נפשו בעבורך תמיד,

הגם שזה דבר רע מצד עצמו למסור א"ע לסכנות והוא חטא נגד עצמו,

עכ"פ לא חטא לך ובהפך מעשיו טוב לך מאד – כזאת וכזאת יעשה למסור נפשו כאחד המופקריםוזה טוב לך ולא יגיע לך מזה נזק אך תועלת:

(ה) וַיָּשֶׂם אֶת נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל רָאִיתָ וַתִּשְׂמָח וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי לְהָמִית אֶת דָוִד חִנָּם:

מצודות דוד בכפו – הוא ענין משל, ורצה לומר: כמו המשים דבר מה בכפו, קרוב לאבדו מיד בפתוח הכף, כן הוא סכן נפשו להיות קרוב להאבד, ועל ידו עשה ה' תשועה לישראל:

 מלבי"ם וישם – הוסיף לאמר, גם במה ששם נפשו בכפו ויך את הפלשתי – שזה צמח ג"כ ממה שהוא בלתי חש על חייו, ונמהר ללכת למקום סכנה, עכ"פ נצמח מזה תכלית טוב,

א) לכלל ישראל וז"ש ויעש ה' – וכו' לכל ישראל

ב) לך, ראית ותשמח

הוסיף לאמר: וגם אם הוא בלתי נכון לפניך בכ"ז למה תחטא בדם נקי להמית – כו' חנם – אחר שאין לו משפט מות,

לפ"ז מתוך גנותו בא ללמוד עליו זכות ולהסיר משטמה:

 

(ו) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל חַי ה' אִם יוּמָת: (ז) וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן לדָוִד וַיַּגֶּד לוֹ יְהוֹנָתָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּבֵא יְהוֹנָתָן אֶת דָּוִד אֶל שָׁאוּל וַיְהִי לְפָנָיו כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם:

מלבי"ם (ו-ז) וישמע – וכו' ויהי לפניו כאתמול שלשוםולא היה במחשבתו להמיתו:

 

 (ח) וַתּוֹסֶף הַמִּלְחָמָה לִהְיוֹת וַיֵּצֵא דָוִד וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו:

מלבי"ם ותוסף המלחמה – הנ"ל שנסבבה ע"י שכרת מאה ערלות פלשתים:

 

(ט) וַתְּהִי רוּחַ ה' רָעָה אֶל שָׁאוּל וְהוּא בְּבֵיתוֹ יוֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָד:

מלבי"ם ותהי – וכו', ועי"כ התחדשה אצלו היראה שנית הגם שנשבע בל ימיתהו.

 והוא בביתו יושב – ר"ל שהיה עתה ב' הבדלים מן הפעם הראשון שרצה להכותו בחניתו (כנ"ל י"ח י'),

א) ששם בא החנית לידו בעת שהיה דוד מנגן מכבר, כמ"ש שם ודוד מנגן כו' והחנית ביד שאול, ודוד לא הרגיש בו, אבל עתה היה החנית תחלה בידו ואח"כ ודוד מנגן,         והרגיש דוד להשמר מפניו, [ובפרט שהוא כבר בעל נסיון לא נעים…]

ב) ששם כתיב ויטל שאול את החנית ויאמר אכה בדוד ובקיר שרצה להכותו בערמה ע"י שהטיל החנית הנה והנה שיראה כשוגג, אבל עתה:

(י) וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית בְּדָוִד וּבַקִּיר וַיִּפְטַר מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיַּךְ אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה הוּא:

מלבי"ם ויבקש שאול להכות בחנית – במתכוין בדוד ובקיר – ודוד ראה ויפטר מפניו –

ר"ל שהלך לביתו,  ויך את החנית בקיר – תחת דוד (משא"כ בפעם הא' שנסב מפניו טרם הכה):

 

(יא) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה מָחָר אַתָּה מוּמָת:

מלבי"ם השאלות: למה לא שלח להרגו תיכף?

ולמה שלח אח"כ מלאכים לקחת את דוד ולא שהראשונים ימיתוהו בעצמם?:

(יא) וישלח שאול מלאכים – עי"כ מצא עליו עלילה לדונו כדין מורד במלכות על שנפטר ממנו בלא רשותו, ולמען יהיה לו כסות עינים שהרג בדין שלח תחלה מלאכים לשמרו,

והיה בזה תחבולה גדולה, שאם ימיתהו תיכף ע"י המלאכים יאמרו כי הרגו בלא דין ומשפט,

ואם לא היה שולח לשמרו, רק היה שולח להביאו בבוקר, היו אומרים "הלא – לא ברח מפני המלך, כי הלא ישב בביתו ולא נס בלילה", ולכן שלח לשמרו כל הלילה למען יאמר כי לכן לא ברח מביתו כי עכבוהו השומרים, וגם חשב אולי יעמוד נגד השומרים ויהיה דמו בראשו:

ועל תקופה זו חיבר דוד את המזמור הבא:

תהילים פרק נט  (א) לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם בִּשְׁלֹחַ שָׁאוּל וַיִּשְׁמְרוּ אֶת הַבַּיִת לַהֲמִיתוֹ:(ב) הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי אֱלֹהָי מִמִּתְקוֹמְמַי תְּשַׂגְּבֵנִי:(ג) הַצִּילֵנִי מִפֹּעֲלֵי אָוֶן וּמֵאַנְשֵׁי דָמִים הוֹשִׁיעֵנִי:(ד) כִּי הִנֵּה אָרְבוּ לְנַפְשִׁי יָגוּרוּ עָלַי עַזִּים לֹא פִשְׁעִי וְלֹא חַטָּאתִי ה':(ה) בְּלִי עָוֹן יְרֻצוּן וְיִכּוֹנָנוּ עוּרָה לִקְרָאתִי וּרְאֵה:(ו) וְאַתָּה ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָקִיצָה לִפְקֹד כָּל הַגּוֹיִם אַל תָּחֹן כָּל בֹּגְדֵי אָוֶן סֶלָה:(ז) יָשׁוּבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר:(ח) הִנֵּה יַבִּיעוּן בְּפִיהֶם חֲרָבוֹת בְּשִׂפְתוֹתֵיהֶם כִּי מִי שֹׁמֵעַ:(ט) וְאַתָּה ה' תִּשְׂחַק לָמוֹ תִּלְעַג לְכָל גּוֹיִם:(י) עֻזּוֹ אֵלֶיךָ אֶשְׁמֹרָה כִּי אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי:(יא) אֱלֹהֵי חסדו \{חַסְדִּי\} יְקַדְּמֵנִי אֱלֹהִים יַרְאֵנִי בְשֹׁרְרָי:(יב) אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי הֲנִיעֵמוֹ בְחֵילְךָ וְהוֹרִידֵמוֹ מָגִנֵּנוּ אֲדֹנָי:(יג) חַטַּאת פִּימוֹ דְּבַר שְׂפָתֵימוֹ וְיִלָּכְדוּ בִגְאוֹנָם וּמֵאָלָה וּמִכַּחַשׁ יְסַפֵּרוּ:(יד) כַּלֵּה בְחֵמָה כַּלֵּה וְאֵינֵמוֹ וְיֵדְעוּ כִּי אֱלֹהִים מֹשֵׁל בְּיַעֲקֹב לְאַפְסֵי הָאָרֶץ סֶלָה:(טו) וְיָשֻׁבוּ לָעֶרֶב יֶהֱמוּ כַכָּלֶב וִיסוֹבְבוּ עִיר:(טז) הֵמָּה ינועון \{יְנִיעוּן\} לֶאֱכֹל אִם לֹא יִשְׂבְּעוּ וַיָּלִינוּ:(יז) וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי:(יח) עֻזִּי אֵלֶיךָ אֲזַמֵּרָה כִּי אֱלֹהִים מִשְׂגַּבִּי אֱלֹהֵי חַסְדִּי:

רש"י אל תשחת – כך קרא שם המזמור על שם שהיה קרוב למות ולהיות נשחת מבקש רחמים על הדבר. וישמרו את הבית – כשאמרה להם מיכל חולה הוא (שמואל א' י"ט) והבריחו בלילה:

 

(יב) וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט:

רד"ק בעד החלון – כי דרך הפתח לא יוכל לצאת מפני השומרים והיה לבית חלון מצד אחר שלא ראו אותו השומרים כשהורידתהו מן החלון,

ובדרש והיאך ברח דוד? רבי אבו ורבי אבין רבי אבו אמר שני שערים היו לו לבית של דוד, אחד גדול ואחד קטן, ושמרו אותו מן השער הגדול ויצא לו מן השער הקטן

[א.ה. והקטן כנראה נקרא חלון בלשונם כיון שדומה לחלון].

ורבי אבין אמר שער אחד לבד היה לו ועמדו להם על השער מה עשתה מיכל שלשלה דוד בעד החלון:

 

(יג) וַתִּקַּח מִיכַל אֶת הַתְּרָפִים וַתָּשֶׂם אֶל הַמִּטָּה וְאֵת כְּבִיר הָעִזִּים שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו וַתְּכַס בַּבָּגֶד:

מלבי"ם ותקח מיכל – כדי שתאמר להמלאכים כי חולה הוא ויתעכב הדבר וימצא עת להתרחק:

מצודות ציון התרפים – הם העשויים בצורת אדם, מהם לעבודה זרה, ומהם לצורת אדם ידוע, והנשים היו עושות על צורת בעליהן, להסתכל בתארו מרוב האהבה. 

רד"ק את התרפים – תרגומו צלמניא והם עשויים בדמות גוף האדם לפיכך שמה אותם במטה שידמה דוד שוכב שם ובמקום ראשו שמה כביר העזים שידמה כשער ראש האדם

ופי' כביר עזים כר עשוי משער העזים וי"ת נודא דעזיא

וכן אמר במדרש ונתנה נוד יין תחת דוד על המטה ר"ל נוד מעור העזים והיה השיער למעלה לפיכך שמה אותו במקו' ראשו.

ועניין התרפים י"מ כי הם ע"ג כמו התרפים אשר ללבן שגנבת' רחל ולבן עובד ע"ג היה כמו שאמר לה למה גנבת את אלהי – וחלילה חלילה שהיה בבית דוד ע"ז!

ויש אומרים שהוא כלי הנחשת העשוי לדעת חלקי השעות ויראו בהם העתידות במשפט המזלות וזה יתכן בדבר לבן אבל בדבר מיכל הוא קשה לפרש למה שמה אותם במטה מקום דוד ואותו הכלי אינו בתכונה הזאת [בצורת ראש אדם]

והחכם ראב"ע זכרו לברכה כתב כי התרפים הם על צורת בן אדם והיא עשויה לקבל כח עליונים כך שמה מיכל התרפים עד שחשבו שומרי הבית שהם דוד:

ובמע"ל מפרש שמיכל מצאה תרפים ונתנתם במיטה כדי לטעון לשאול שדוד מצאם ושאל בהם ועי"ז הבין שאתה רודף אחריו, וכ"ז כדי שלא יחשדנה שאול שהיא גלתה לו.

 

(יד) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד וַתֹּאמֶר חֹלֶה הוּא:

מלבי"ם וישלח – כי פקודת הראשונים לא היתה רק לשמרו,

 וגם חשב אם ירצו לקחתו יעמוד נגדם ומצד זה יתחייב מיתה בדין:

 

(טו) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶת הַמַּלְאָכִים לִרְאוֹת אֶת דָּוִד לֵאמֹר הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ:

מלבי"ם לראות את דוד – שאם אינו חולה הוא מורד במה שעשה עצמו חולה,

ואם חולה הוא באמת יעליל עליו כי לכן לא ברח כי חליו עכבו ובין כך וכך אמר העלו אותו במטה אלי:

 

(טז) וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים וְהִנֵּה הַתְּרָפִים אֶל הַמִּטָּה וּכְבִיר הָעִזִּים מְרַאֲשֹׁתָיו:

רד"ק אל המטה – כמו על המטה וכן אל ההרים לא אכל:

 

(יז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל מִיכַל לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי וַתְּשַׁלְּחִי אֶת אֹיְבִי וַיִּמָּלֵט וַתֹּאמֶר מִיכַל אֶל שָׁאוּל הוּא אָמַר אֵלַי שַׁלְּחִנִי לָמָה אֲמִיתֵךְ:

מלבי"ם למה ככה – שאל אותה שתי שאלות,

א) על ששלחה אותו בעד החלון וע"ז תוכל להתנצל שברח מעצמו,

ב) שאל למה ככה רמיתניבתרפים שעי"כ היה לו עת להתרחק ומזה נודע כי ותשלחי את איבי – בעד החלון וע"י שרמיתיני בהתרפים וימלט.

ותאמר – וכו' הוא אמר אלי – ר"ל אמרה, שברח מעצמו, והוא צוה לה שלחני למה אמיתך – ר"ל שתעשה התחבולה מהרמיה עם התרפים שעי"כ תשלחני בל ירדפו אחרי,

ואם לא תעשה זאת אמיתך לעת מצוא ויראתי מלשנות פקודתו:

 

(יח) וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וַיַּגֶּד לוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ שָׁאוּל וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָויֹת בְּנָיוֹת:

מנחת שי בזבחים פרק איזהו מקומן דרש רבא מאי דכתיב וילך הוא ושמואל וישבו בניות וכתיב הנה דוד בניות ברמה וכי מה ענין ניות אצל רמה? אלא יושבים ברמה ועוסקים בנויו של עולם פירש בבית המקדש (כלומר) באיזה מקום יהיה.

רלב"ג וישבו בניות – אמרו שהיה בית מדרש לנביאים אצל עיר הרמה שהיה יושב בה שמואל:

מלבי"ם השאלות: למה אמר ג' פעמים שדוד נס וברח, פסוק י' וי"ב וי"ח?:

(יח) ודוד ברח וימלט – ר"ל ע"י העכובים האלה נמלט לגמרי (בפ' י' אמר ודוד נס וימלט ר"ל מבית שאול, ובפי"ב וילך ויברח וימלט, ר"ל מיד השומרים, ופה אמר שנמלט לגמרי,

ויש הבדל בין ניסה ובריחה, שהנס הוא אם רודפים אחריו, או שהסכנה קרובה, וזה היה בהיותו אצל שאול, ואח"כ לא היה הסכנה הגדולה כ"כ כתב ויברח):

 

(יט) וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּנָויֹת בְּנָיוֹת בָּרָמָה: (כ) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד וַיַּרְא אֶת לַהֲקַת הַנְּבִיאִים נִבְּאִים וּשְׁמוּאֵל עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם וַתְּהִי עַל מַלְאֲכֵי שָׁאוּל רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה:

מלבי"ם השאלות: מדוע אמר עומד נצב כפל?:

(כ) וירא את להקת הנביאים, פי' קהלת הנביאים כולם, (והם מן השרשים המתהפכים כמו כבש כשב שמלה שלמה, ויש הבדל בין להקת נביאים ובין חבל נביאים (למעלה י')

שחבל הוא קצת מן הקהלה וחלק מהם), ושמואל עומד נצב עליהם – מבואר אצלי שיש הבדל בלשון בין עמידה ובין התיצבות,

שעמידה הוא רק הפך הישיבה או השכיבה וההליכה,

אבל ההתיצבות הוא העמידה שצריכה כח וחיזוק להיות נשאר על עמדו, כמו לפני גדול, לפני בעל ריבו, ובא גם כן על הממונה ומשגיח על דבר, כמו לנערו הנצב על הקוצרים (רות ב' ה')

והנה כל הנביאים בעת חול עליהם הנבואה נפלו על פניהם ואיבריהם מתמוטטים מרוב החרדה,

לבד שמואל היה גדול במעלתו בשני ענינים, א) עומד – על עמדו לא נופל על פניו,

ב) נצב עליהם – ומשפיע עליהם שפע הנבואה הוא היה המקור שממנו שאבו, הוא היה הנר שממנו הודלקו נפשותיהם באור האלהי הגדול,

והשפע הגדול הזה שהיה שלם בין מצד המשפיע שהיה עומד כנ"ל,

בין מצד המקבלים שהיה להקת הנביאים כולמו שלפי רוב הקהל האלהיים התרבה הקדושה וההארה,

בין מצד הקשר שבין המשפיע והמקבלים שהיה נצב עליהם – וממשיך מן המקור אל פלגיו, עיהודלקו גם הניצוצות הטמונות בנפשות מלאכי שאול ויתנבאו גם המה

(במדרגה קטנה שזה גדר מתנבא בהתפעל כנ"ל סי' י"ח) ועי"כ לא פנו עוד אל אזהרת שאול לקחת את דוד:

כא וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֲחֵרִים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה וַיֹּסֶף שָׁאוּל וַיּשְׁלַח מַלְאָכִים שְׁלִשִׁים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה:כב וַיֵּלֶךְ גַּם הוּא הָרָמָתָה וַיָּבֹא עַד בּוֹר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בַּשֶּׂכוּ וַיִּשְׁאַל וַיֹּאמֶר אֵיפֹה שְׁמוּאֵל וְדָוִד וַיֹּאמֶר הִנֵּה בְּנָוֹית בְּנָיוֹת בָּרָמָה:

מלבי"ם השאלות: למה הלך הרמתה וכבר ידע שהוא בניות, וכן מדוע שאל בבור הגדול, ולמה אמר על כן יאמרו הגם שאול בנביאים, ולמעלה (סי' י') אמר שאמרו זה מפני נבואתו הראשונה, ועוד הגם הלא מלאכי שאול נבאו עתה ומדוע לא התפלאו עליהם?:

(כב) וילך גם הוא הרמתה – תחלה לא היה בדעתו ללכת לניות, כי חשב ששמואל ישוב בתוך כך הרמתה אל ביתו, וגם אין כבוד לפניו לבקש את דוד במקום הרואה,

ורצה ללכת לרמה בחשבו שהנביא יבוא לקראתו,

אולם כבואו עד בור הגדול שהיה באם הדרך בין רמה ובין ניות, חזר מדעתו,

ושאל איפה שמואל ודוד – אם ברמה או בניות:

 

(כג) וַיֵּלֶךְ שָׁם אֶל נָוֹית נָיוֹת בָּרָמָה וַתְּהִי עָלָיו גַּם הוּא רוּחַ אֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד בֹּאוֹ בְּנָוֹית בְּנָיוֹת בָּרָמָה:

מלבי"ם וילך שם – ר"ל שם גמר בדעתו שלא ללכת לרמה רק לניות,

ותהי עליו – ומאז שכיון דרכו אל מקום שמואל כבר חל עליו השפע מרחוק,

ואמר הטעם גם הוא – ר"ל מצד שגם הוא מצד עצמו היה מוכן על השפע הזאת מכבר שכבר התנבא פעם א', לכן נמשך אליו המעין מרחוק מה שלא היה זה אצל מלאכי שאול שלא התנבאו עד בואו לפני שמואל:

 

(כד) וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם:

מלבי"ם ויפשט – ועת בא לפני שמואל, גבר עליו השפע מאד עד פשט בגדי מלכות כי כשל כח הגוף משאתם עת לבשה נפשו מלכות אלהים, ויתנבא גם הוא לפני שמואל – במעלה יותר ממה שהתנבא בדרך,

וזאת שנית שנפל ערום על פניו כל היום והלילה כי לא סר הרוח ממנו,

מה שלא היה כן למלאכיו שהתנבאו רק לפרקים כברק הנוצץ ומתכסה

על כן יאמרו – ר"ל בזה התחזק שנית המשל שהושם בפי כולם על כל המתנבא בלא הכנה, לאמר עליו הגם שאול בנביאים – (כנ"ל ס' י')

כי הגם שגם מלאכי שאול נבאו אחר שהיה זה רק שעה קטנה ורק לפני שמואל לא היה למשל,

משא"כ שאול שנבא זמן ארוך יום ולילה וגם טרם הגיע אל הנביא, לכן רק הוא היה למשל לא זולתו:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל א – פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב