שמואל א

שמואל כא

(א) וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וִיהוֹנָתָן בָּא הָעִיר:

מצודות דוד ויקם וילך – על דוד יאמר:

 

(ב) וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ:

מלבי"ם מדוע אתה לבדך – שאם הולך בצרכי המלחמה איה הצבא, ואם בשליחות המלך איה נעריו ומשרתיו:

 

(ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי:

מלבי"ם את הדבר – וכו' ר"ל שצוה שלא ידע איש לא הדבר עצמו מה הוא, ואף לא המקום שילך שם

וז"ש ואשר צויתך – ולכן לא יכול לקחת נער עמו שיודע לו המקום,

ולא להשאיר הנערים במקום נודע שאז יודע להם המקום על ידי עובר ושב ממקום דוד אל מקום הנערים

לכן הודעתי – והזמנתי את הנערים – שיעמדו במקום פלוני – נעלם מאיש:

 

(ד) וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ חֲמִשָּׁה לֶחֶם תְּנָה בְיָדִי אוֹ הַנִּמְצָא:

מלבי"ם ועתה – אחר שהנחתי שם חמשה נערים רחוק מעיר מושב,

תנה חמשה לחם – לחמשה נערים או אם אין לך חמשה תן הנמצא – ת"י:

 

(ה) וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה:

מצודות דוד לחם קדשלחם הפנים היו, וכבר נסתלקו מהשלחן והוקטרו הבזיכין.

אם נשמרו הנערים – הם הנערים שאמר דוד ששלחם אל מקום פלוני אלמוני, וחשב שהאמת אתו ולהם יביא הלחם.

אך מאשה – כאלו אמר אך אם נשמרו הנערים מאשה, רצה לומר: מטומאת קרי,

ואף שהלחם ההוא אסור לזרים, מכל מקום רצה להאכילם מחמת גודל הרעבון, אולם דוקא לטהורים:

 

(ו) וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ כִּי אִם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי:

רש"י עצורה לנו – עצורה ממנו. ויהיו כלי הנערים קדש – טהורים.

והוא דרך חול – והלחם משנסתלק מעל השולחן והקטירו הבזיכין, קרוב הוא להיות חולין,

שיצא מידי מעילה משיהיה לו שעת היתר לכהנים.

ואף כי היום יקדש בכלי – ואפילו אם היום היתה תחלת קדושתו על השלחן, הייתי זקוק ליטלו משם ולהאכילך, שאחזו בולמוס ומסוכן הוא, כך מפורש במנחות: מלבי"ם ויען דוד – כו' כי אם אשה – השיב, אין חשש טומאת קרי כי אשה עצרה – ונמנעת מאתנו מתמול שלשום – שאנחנו בדרך, וגם אין חשש טומאת כלים כי כלי הנערים קדש – וגם אין איסור מצד היותה תרומת לחמי תודה (וכדעת ר"א שם בגמרא או כל"ק דרמי בר חמא שם) כי הוא דרך חל – ר"ל שנהגו בו דרך חול שלא הניפוהו לפני ה' לשם תרומה, כי הוא זמן במה קטנה שאין תנופה ותרומת לחמי תודה נוהג, וכן אין בו איסור מצד שיצאו לחוץ, שאיסור חוץ אינו נוהג רק בשילה שק"ק נאכלים בכל הרואה, לא כן בנוב וגבעון אחר שהותרו הבמות, וז"ש והוא דרך חול ואף כי היום יקדש בכלי – ר"ל הגם שקדשו ע"י כלי שרת [כי לחמי תודה קדשו בשחיטת הזבחים ע"י הסכין שהוא כלי שרת כמ"ש במנחות (דף ע"ח)] בכ"ז הוא דרך חול ונוהגים בו כחולין לאכלו בכל מקום ולכל אדם, ועז"א ואף כי היום – ר"ל היום בנוב אינו כימי קדם בשילה שתועיל כלי שרת. ועז"א:

 

(ז) וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה' לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ:

מלבי"ם ויתן לו הכהן קדש – שהוא תרומת לחמי תודה, ובאר הטעם שלא נתן לו לחם אחר,

כי לא היה שם לחם – (כי היתה עיר שכולה כהנים [והיה להם רק לחמי תרומה האסורים במיתה])

כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם חם – אחר תחתיו משום דכתיב לפני תמיד,

 והגם שהלחם שלקחו מעל השולחן קל מהלחם שעל השולחן שאין בו מעילה

וכ"ש שקל מתרומה שחייב עליו מיתה בכ"ז לא יכול לתתה לו כי אסורה לזרים.

 ולדעת חז"ל נתן לו לחם הפנים המוסרים מעל השולחן כי דוד אחזו בולמוס,

וכבר באר זה בפר"ד כי לכן נתן לו לחם הפנים המוסרים כדין מי שאחזו בולמוס שמאכילים אותו הקל הקל תחלה,

ודוד א"ל שיתן לו חמשה לחם, כי הכ"ג היה נוטל חמש חלות

כמ"ש ביומא וא"ל שיתן לו חמש חלות תיכף כי בהם תתישב דעתו,

או יתן לו הנמצא אם נמצא בידו חולין טוב יותר,

והשיב לו הכהן עמ"ש 'או הנמצא', אין לחם חול, ת"י כי אם לחם קדש,

והוא לחם הפנים אחר הקטרת הבזיכין שהוא הקל מכולם,

כי הסדר הוא – תרומה חייב עליו מיתה, לחם הפנים קודם הקטרת הבזיכין קל יותר שהוא רק בלאו,

ולחם הפנים אחר הקטרה קל מכולם שאין בו מעילה, אך בתנאי אם נשמרו הנערים אך מאשה,

כי אם הם טמאים יתהפך הדבר

שאיסור קדש חמור מתרומה שטמא האוכל קדש הוא בכרת (כמ"ש הרמב"ם פי"ח מהלכות פה"מ)

וגבי תרומה ליכא כי אם חיוב מיתה בידי שמים (כמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות תרומות)

וקל מכולם  לחם הפנים קודם הקטרת הבזיכין שאינו חייב משום טומאה עד שיקרבו מתיריו (כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' מעילה) ואז היה ראוי להאכילו תרומה,

ואחריו לחם הפנים שעל השולחן, ואחריו לחם הפנים המוסרים מעל השולחן שחמור מכולם

ודוד השיב כי אשה עצורה לנו וכלי הנערים קדש ואין חשש טומאה,

ויען לא באר איזה [רמת] קדש [הלחם שיש תחת ידו] האם לחם הפנים שעל השולחן או לחם הפנים המוסרים?

א"ל ש"הוא דרך חול" נגד תרומה אף כי היום יקדש  בכלי,

ר"ל גם לחם שעל השולחן קל נגד תרומה כנ"ל, אחר שהוא רק בלאו,

לכן ויתן לו הכהן קדש לא תרומה, כי לא היה שם לחם אחר כי אם לחם הפנים המוסרים שהוא הקל מכולם.

 

(ח) וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי ה' וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל:

רד"ק נעצר לפני ה' – נראה כי בא שם לזבוח עם אנשים אחרים והלכו חביריו והוא נשאר אחריהם להתפלל או לזבוח עוד לפיכך אמר נעצר,

ורז"ל פירשו עוצר עצמו לפני אהל מועד לעסוק בתורה, ופי' אביר הרועים שהיה אב ב"ד וזהו דרך דרש:

 דואג האדומי – גר בארץ אדום לפיכך קראו אדומי וכן אוריה החתי יתרא הישמעאלי אתי הגיתי מיוחסי' על שם מקומם שהיו גרים בהם:

מלבי"ם ושם איש – יספר שהכהן לא נשמר מפני דואג שהיה שם,

וזה לאות שהכהן לא עלה על לבו כי בורח הוא,

וזה מגיד ג"כ רשעת דואג שהיה שם ושמע כי דוד אמר שהולך בשליחות שאול,

ובכ"ז הלשין את הכהן בשקר כמו שיבואר:

נאמר בילקוט שמעוני [שמואל רמז קלא]

ושמו דואג. כתיב דואג וכתיב דויג א"ר יוחנן בתחלה היה הקב"ה יושב ודואג שמא יצא לתרבות רעה, לאחר שיצא זה אמר ווי כבר יצא זה ולמה נקרא שמו אדומי. רב יהושע בן לוי אמר על שם עירו, ר' שמואל אמר שקנא בדוד שנקרא (אדומי) [אדמוני] .

ר' אבא בר כהנא אמר שהתיר דם נוב עיר הכהנים. ר' נחמיה בנו של רבי שמואל בר נחמני אמר שהתיר דמו של דוד (מ) ואשתו מותרת לאחר.

בר קפרא אמו שאסר דמו של אגג לשאול ואמר לו ושור או שה אותו ואת בנו וגו'.

ר' יצחק אמר שהיה מאדים פני הכל בהלכה. ר' חנינא אמר מה אדום מבלע זכיותיו של ישראל כך דואג מבלע זכיותיו של דוד. רבותינו אמרו מה אדום נוקם ונוטר ושונא אף דואג כך לדוד.

 

(ט) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ וְאִין יֶשׁ פֹּה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב כִּי גַם חַרְבִּי וְגַם כֵּלַי לֹא לָקַחְתִּי בְיָדִי כִּי הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ נָחוּץ:

מצודות דוד ואין – בלשון שאלה אמר לו, האם אין יש פה חרב לתתה לי.

כי היה וכו' נחוץ – ובעבור המהירות לא לקחתי מה עמדי:

 

(י) וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי:

רד"ק לוטה בשמלה – מן וילט פניו פני הלוט ופי' כרוכה בשמלה וכן הוא תרגומו מכרכא בשושיפ':

 אחרי האפוד – שהיתה תלויה אחרי המקום שהיה מונח האפוד והחשן

או יהיה פי' האפוד שלא היה אפוד החשן אלא אפוד בד והוא לְבוש שהיו לובשים הכהנים ועבדי ה' כמו שאמר שמנים וחמשה איש נושאי אפוד בד וכתי' ודוד חגור אפוד בד

וזו החרב היתה תלויה אחרי אלה הבגדים וזהו הנכון.

וי"ת בתר דשאיל ליה באפודא כלומר אחר ששאל לו באפוד החשן את דרכו

ואחר כן אמר לו שיקח זו החרב כי כן אמר לו דואג [לשאול] "וישאל לו בה'"

וכן שאול אמר לו לאחימלך "ושאול לו באלקים" ולא כחש לו אחימלך אבל אמר "היום החלותי לשאול לו באלקים?" ונכון הוא בעיני פירושו

אבל אינו דרך פשט הפסוק לפי מקומו שאמר אחרי האפוד בין לוטה בשמלה ובין אותה תקח לך:

 אם אותה תקח לך קח – אם אותה תרצה לקחת קח כי אין אחר' זולתה:

 בזה – פי' בזה המקום:

 אין כמוה – והלא אחימלך היה יודע שאין כמוה למה אמר לו "אם אותה" תקח לך?

לפי שהיתה באהל מועד לזכרון הנס כמו שפירשתי לא היה ברצון אחימלך להוציאה משם אם היתה שם אחרת

אבל כיון שלא היתה שם אחרת לא היה יכול למנעה מדוד, כי הוא לקחה מהפלשתי והוא שם אותה שם באהל מועד ובידו יש לקחתה ולהחזירה כאשר ירצה:

מלבי"ם חרב גלית – פי' מהרי"א כי אנשי החיל ימנעו מקחת חרב שנהרג בו בעליו, כי סימן רע לבעליו,

וז"ש אם אותה תקח לך קח כי אין אחרת – ודוד השיב אין כמוה –

כי אצלו שהוא נצח בה תורה על סימן טוב:

 

(יא) וַיָּקָם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת:

רד"ק מפני שאול – והלא תמול ברח?

אלא ר"ל כי היום ההוא ברח לו מארץ ישראל ובא לו אל אכיש שלא ימצאהו שאול זהו מפני שאול:

 ויבא אל אכיש – ובספר תהלים קראו אבימלך ושני שמות היו לו וכמוהו רבים

או אבימלך שם כנוי לכל מלכי פלשתים כמו פרעה מלך מצרים

וכן מצאנוהו קרוי אבימלך בימי אברהם ובימי יצחק:

 

(יב) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו בְּרִבְבֹתָיו:

רש"י הלא זה דוד מלך הארץאמרו לו לאכיש, תנאי היה בינינו (לעיל יז ט): 'אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים', אין לך אלא שתרד מכסאך, ויהיה מלך הארץ הזאת:

מלבי"ם הלא זה דוד – חשדוהו שבא כמרגל כי א"א שברח הלא הוא מלך הארץ – וא"א שיברח מפני שאול כי גדול הוא משאול אם אצל העם שנחשב כמלך אצלם אם מצד גבורתו,

כי הלא לזה יענו במחלות – גם אמרו הלא זה דוד מלך הארץ הזאת של פלשתים שכפי התנאי שהתנה גלית אנחנו עבדים למנצח הפלשתי, והוא בא ללכוד את הארץ,

הלא לזה יענו שנית במחולות לאמר הכה דוד ברבבותיו, כי בא להכות אותנו חללים:

 

(יג) וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת:

רד"ק וירא – ביו"ד איתן לבד ויו"ד השרש נגרעה מן המכתב וירא מפניו שלא יהרגהו אכיש,

כי הוא הרג גבורם וכמה מהם:

 

(יד) וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם וַיְתָו וַיְתָיו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ:

רד"ק וישנו את טעמו – שינה את דברו ודעתו בעיניהם כדי שיתנכר להם ולא יחשבו עליו שהוא דוד או כדי להראות עצמו שוטה בעיניהם ולא יחושו עליו ויגרשוהו מהיכל המלך וילך לו

ופירוש 'טעמו' הוא מטעם המלך וברוך טעמך

ות"י ושני ית מדעי' וי"ו וישנו כנוי קודם זכר הפעול וכמוהו ותראהו את הילד ויכו האחד את האחד ופי' בעיניהם כמו לפניהם:

 ויתהולל בידם – עשה מעשה סכלות והוללות ופירוש בידם לפניהם כלומר בעוד שהיה בין ידיהם

שהיו סובבים אותו ומביטים אליו וזה מעשה הוללות שהיה עושה:

 ויתו על דלתות השער – שהיה כותב בדלתות השער או משרט שריטות

כי השריטה גם כן נקראה תו וכת"י ומסרט על דשי תרע':

 ויורד רירו אל זקנו – הוא ריר הרוק היוצא מהפה:

מלבי"ם וישנו את טעמותחלה נתן טעם שבא כי ברח מאדוניו עתה שינה ונתן טעם אחר,

ויתהולל – בדברי שגעון עד שנראה מדבריו שהוא איש משוגע, וכן ממעשיו ויתו על דלתות כו'.

מע"ל אחז"ל ששאל דוד לה' למה בראת את השוטה? א"ל הקב"ה חייך שאתה תצטרך לכך… וכתב על דלתות המלך "אכיש חייב לי מאה רבוא, ואשתו חמשים…"

 

(טו) וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי:

מצודות דוד הנה תראו – הלא ראיתם שהוא איש משוגע, ודוד הלא הוא משכיל,

אם כן אין זה דוד, ולמה תביאון אלי:

מלבי"ם ויאמר אכיש הנה תראו – וכו', ר"ל בהכרח תאמרו אחד מג' תירוצים,

א) או שלא ידעתם שהוא איש משוגע, ע"ז משיב הנה תראו איש משתגע – הלא זה נראה לכל,

ב)

(טז) חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי:

מלבי"ם או תאמרו שהבאתם אותו כדרך שמביאים משוגע לצחוק, עז"א חסר משוגעים אני – הלא יש פה משוגעים הרבה בלעדיו, וחז"ל אמרו שהיו אשתו ובתו משוגעים,

ג) או תאמרו שלא אתם הבאתם אותו רק בא מעצמו וזה א"א כי

"הזה יבוא אל ביתי" – מעצמו וכי ראוי שיניחוהו לבוא:

ועל ענין זה חיבר דוד פרק בתהילים – לד

(א) לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ: (ב) אֲבָרְכָה אֶת ה' בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי: (ה) דָּרַשְׁתִּי אֶת ה' וְעָנָנִי וּמִכָּל מְגוּרוֹתַי הִצִּילָנִי: (ז) זֶה עָנִי קָרָא וַה' שָׁמֵעַ וּמִכָּל צָרוֹתָיו הוֹשִׁיעוֹ: (ח) חֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם:

 

כנגד דואג האדומי שהלשין עליו אמר (יג) מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: (יד) נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע ּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה: (טו) סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ: (יז) פְּנֵי ה' בְּעֹשֵׂי רָע לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם: (כב) תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה וְשׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ: (כג) פֹּדֶה ה' נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל הַחֹסִים בּוֹ:

 

מי היה שאול ומי יהונתן?

נאמר במסכת סנהדרין דף צג:

כששאל שאול על דוד אמרו לו בשבחו: "וה' עמו – שהלכה כמותו בכל מקום. בכולהו אמר להו: יהונתן בני כמוהו. כיון דאמר ליה [וה' עמו] מילתא דבדידיה נמי לא הוה ביה – חלש דעתיה, ואיקניא ביה. דבשאול כתיב +שמואל א' י"ד+ ובכל אשר יפנה ירשיע, ובדוד כתיב, ובכל אשר יפנה יצליח".

כתב הרמ"ע מפאנו – [ספר גלגולי נשמות אות ד]

[ג] דוד הוא הלל, ויהונתן הוא שמאי, וזה שאמרו בדוד 'הלכה כמותו בכל מקום' כדדרשו על פסוק וה' עמו, וכן בהלל ושמאי 'הלכה כבית הלל', כמ"ש רבותינו ז"ל על פסוק ידע נגן [וגבור] חיל שבכל דבר היה משיב שאול 'יהונתן בני כמוהו', וכשא"ל 'הלכה כמותו' חלשה דעתו של שאול, שלא היה בו זאת, שאין הלכה כמותו, והוא שמאי שאף הם אין הלכה כמותן.

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל א – פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב