שמואל כב

(א) וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם וַיִּמָּלֵט אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיו וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה:

מלבי"ם וישמעו אחיו – שיראו פן ינקום שאול מהם:

(ב) וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ:

מלבי"ם כל איש מצוק – שיש לו מצוקת נפש פנימיית וכל איש אשר לו נשא – ר"ל מיצר מבחוץ ואלה יעזבו מקומם לבקש ריוח ממצוקת נפש או מצרת הגוף,

וכל איש מר נפש – בעל כעס וחמה וזה ילך לחרף נפשו בשדה המערכה:

(ג) וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם מִצְפֵּה מוֹאָב וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אלקים:

מלבי"ם וילך דוד – כי ירא ששאול ירדוף אחריו.

 יצא נא אבי ואמי אתכם – כי דוד ואנשי החיל ישבו במצודה ושם סכנה בעת מלחמה,

בקש שיצאו מן המצודה לשבת בעיר המלוכה.

(ד) וַיַּנְחֵם אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה:

רש"י וישבו עמו כל ימי היות דוד במצודה – סמוך למואב, וכשיצא דוד משם ליער חרת,

הרג מלך מואב את אביו ואת אמו ואחיו, חוץ מאחד [אחיו] שבהם שהחייהו נחש העמוני,

והוא החסד שאמר דוד (שמואל ב יב):

 כאשר עשה אביו עמדי חסד, כדאיתא במדרש רבי תנחומא:

(ה) וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל דָּוִד לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה לֵךְ וּבָאתָ לְּךָ אֶרֶץ יְהוּדָה וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיָּבֹא יַעַר חָרֶת:

רד"ק ובאת לך ארץ יהודה – על פי ה' אמר לו כי שם יהיה נשמר מן שאול וכן היה,

כי בעוד שהיה שם לא בקשו עד שהלך אל קעילה,

והטעם לפי שבארץ יהודה היו אוהבים אותו, ואם היה קם שאול לבקשו היו מגידים לו, והוא נמלט ממקום למקום

ואף על פי שקעילה מארץ יהודה היתה רחוקה ממיודעיו וממשפחתו, ואף על פי כן על פי ה' הלך שם גם כן:

 יער חרת – חרת היה שם המקום וכת"י חורשא דחרת,

ובדרש שהיה מנוגב אותו המקום כחרת הזו ובזכות דוד הרטיבו הקב"ה פירוש חרת כמו חרותא בידי שמים שפי' יבשה:

(ו) וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל כִּי נוֹדַע דָּוִד וַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה תַּחַת הָאֵשֶׁל בָּרָמָה וַחֲנִיתוֹ בְיָדוֹ וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים עָלָיו:

רש"י כי נודע דוד – כי התבונן להשמר ממנו. תחת האשל ברמה – אחת שהיתה בגבול בנימן. ורבותינו אמרו (תענית ה ב):

 היא היתה רמה של שמואל, ושני מקומות הן,

וכן מדרשו: ושאול יושב בגבעה, בזכות האשל הגדול אשר ברמה, שהיה מתפלל עליו:

רד"ק כי נודע דוד – כי נתפרסם דוד כלומר נודע הדבר שהיו עמו אנשים עד ששמע שאול והיה הספור הזה הנה מפני הדבר שאמר שאול לעבדיו כי עד עתה לא ידע שאול כי התקבצו אל דוד אנשים

וכאשר שמע כי עמו כארבע מאות איש אמר בלבו זה מרד הוא שמרד בי ודעתו לארוב ולהלחם עלי או לחלוק עלי המלכות

וזהו שאמר כי הקים בני את עבדי עלי לאורב, ואמר לכלכם ישים שרי אלפים כלו' בחיל שהוא מקבץ עלי או בהיותו מלך כאשר הוא חושב:

מלבי"ם כי נודע דוד -כי עד עתה שמע שנאספו אליו אנשים אבל עקבותם לא נודעו עד עתה:

תחת האשל ברמה -בין גבעה ובין רמה היה נטוע אשל, והאשל היה מציין גבול רמה, וכן למעלה (סי' יד) ושאול יושב בקצה הגבעה תחת הרמון במגרון, ויש בזה דרוש לחז"ל.

(ז) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי יְמִינִי גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת:

מלבי"ם השאלות: למה חלק וכפל דבריו ואין גולה את אזני בכרת בני וכו', ואין חולה וכו',

וגם שעקר הקפידה הוא על עתה לא על תחלה?:

שמעו נא בני ימיני גם לכלכם – אמר להם,

א) אם שבט יהודה מחזיקים בידו, הם באשר הם שבטו ומשפחתו יקוו כי יתן להם משרה או נחלת שדה וכרם, לא כן אתם בני ימיני,

ב) גם לכלכם – וכו', ר"ל גם אם תקוו זאת, א"א שכולכם תהיו שרי אלפים, ושיתן לכולכם שדות וכרמים, הלא בהכרח אחד יהיה שר אלף, ויתר העם יהיו עבדים ועניים, וא"כ מה הסבה:

(ח) כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת אָזְנִי כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה:

מלבי"ם כי קשרתם כלכם עלי – והנה התרעם בשתים,

א) שתיכף עת כרת בני (ברית) עם בן ישי – היה לכם להודיעני,

ב) אם תאמרו שאז לא חשבתם שיצמח מזה מרד במלכות, ועכ"פ עתה כי הקים בני את עבדי עלי לארב – והרי הצמיח המרד באושים כמו שהוא כיום הזה – שיצא המרד אל הפועל

ומדוע אין גולה את אזני – שזה מורה שאין מכם חולה עלי – להרגיש בצרתי:

(ט) וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיֹּאמַר רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב:

מלבי"ם השאלות: מה חטא דואג והוא הגיד האמת ומדוע קללו דוד בתהלות סי' נ"ב,

למה הפך הסדר הלא תחלה נתן לו צדה ואח"כ שאל באלקים ואח"כ חרב נתן לו,

ושאול אמר זה בסדר אחר?:

(ט) והוא נצב – ממונה עליהם.

 בא נבה אל אחימלך – הנה אם היה דואג מגיד המעשה כמו שהיה באמת, לא היה נצמח שום חשד על הכהנים, כי באמת בא דוד אל בית ה' לא אל בית אחימלך,

ודואג שמע שדוד אמר שהולך בשליחות המלך, ושהוא רעב שאחזו בולמוס,

וששאל לו באורים דבר סתמי ולא הודיע להכהן עקר שאלתו באמרו שהמלך צוהו להעלים הדבר,

ושלא בקש חרב גלית כלל, רק חרב, ורק מפני שלא היה חרב אחרת נתן לו חרב גלית,

מכ"ז מבואר שהכהן עשה זאת בתום לבבו ובנקיון כפיו,

אבל דואג לשונו כתער מלוטש עושה רמיה, הוא אמר שדוד בא אל בית אחימלך – שמשמעותו שבא אל בית הכהן לא אל בית ה',

ולזה לא אמר אל בית אחימלך הכהן שאז היה משמע שבא אליו מצד כהונתו.

 והוא הלשין שבא אליו מצד היותו עמו בקושרים בהיותו בן אחיטוב ומשפחה זאת המה עם דוד.

 (וכן אמר (תהלות נ"ב ב') בבוא דואג האדומי ויגד לשאול בא דוד אל בית אחימלך.

כי זה היה יסוד המלשינות שבזה השחית את הכהנים), ועל יסוד זה הוציא דבה שנית כמ"ש:

ספר תהילים פרק נב

(א) לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לְדָוִד: (ב) בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ בָּא דָוִד אֶל בֵּית אֲחִימֶלֶךְ: (ג) מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד אֵל כָּל הַיּוֹם: (ד) הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה: (ה) אָהַבְתָּ רָע מִטּוֹב שֶׁקֶר מִדַּבֵּר צֶדֶק סֶלָה: (ו) אָהַבְתָּ כָל דִּבְרֵי בָלַע לְשׁוֹן מִרְמָה: (ז) גַּם אֵל יִתָּצְךָ לָנֶצַח יַחְתְּךָ וְיִסָּחֲךָ מֵאֹהֶל וְשֵׁרֶשְׁךָ מֵאֶרֶץ חַיִּים סֶלָה: (ח) וְיִרְאוּ צַדִּיקִים וְיִירָאוּ וְעָלָיו יִשְׂחָקוּ: (ט) הִנֵּה הַגֶּבֶר לֹא יָשִׂים אלקים מָעוּזּוֹ וַיִּבְטַח בְּרֹב עָשְׁרוֹ יָעֹז בְּהַוָּתוֹ: (י) וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אלקים בָּטַחְתִּי בְחֶסֶד אלקים עוֹלָם וָעֶד: (יא) אוֹדְךָ לְעוֹלָם כִּי עָשִׂיתָ וַאֲקַוֶּה שִׁמְךָ כִי טוֹב נֶגֶד חֲסִידֶיךָ:

(י) וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּה' וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ:

מלבי"ם וישאל לו באלקים – שאם היה מגיד שהיה בבית אלקים הלא היה מוכרח להגיד לשאול מה שאל לו, כי שם היה דואג נעצר לפני ה' ושמע הדברים,

אבל בהיות שאול חושב שבא לבית הכהן, חשב שבביתו גלה לו סודו ושאלתו עד שבבואו לבית ה' לשאול

– לא יכול לדעת מה דברו בבית הכהן בלאט,

ג) שבאמת מה ששאל לו באלקים היה לבסוף,

ודואג ספר בערמה שתחלה שאל לו באלקים ואח"כ נתן לו חרב וצדה, וזה משני טעמים,

א) שאם היה מספר כסדר היה שאול מרגיש שהכהן לא ידע מאומה, שאל"כ למה נתן לו הלחם והחרב בבית ה' לפני דואג ולא בביתו, מדוע לא נשמר מדואג,

לכן אמר שתחלה שאל לו באו"ת והיה מוכרח לכנוס לבית ה' לשאול,

ולכן לא נשמר מפני דואג גם בחרב ובלחם אחר שנגלה סודם,

ב) שבזה יגדל האשמה על הכהן, שאם תחלה נתן לו חרב ולחם, יאמר הכהן שלא ידע מאומה כי בורח הוא, ואף שאח"כ שאל לו באלקים ובהכרח שאל על עניני הבריחה, אז כבר היה החרב בידו.  

אבל לפ"מ שאמר שתחלה שאל באלקים, וכבר ידע מתשובת האו"ת כי בורח הוא מדוע נתן לו לחם וחרב?

ד) לא ספר שאחזו בולמוס ושמטעם זה נתן לו לחם קדש, שבזה גם אם היה הכהן יודע כי בורח הוא היה מוכרח להשיב את נפשו, כי לא הורשה להכהן לגרום מיתתו,

רק אמר וצידה נתן לו, שמשמע צידה לדרכו לימים רבים שזה מורה שהחזיק בידו,

ה) לא ספר שדוד שאל חרב סתם ולא היה לו חרב אחרת עד שחרב גלית היה מקרה

והוא אמר ואת חרב גלית נתן לו שמורה שכיון בעצם לתת לו דוקא חרב הזאת,

ו) שמלבד זה העלים כל הספור העקרי שדוד אמר בפי' שהוא שליח המלך על דבר סתם,

ולכן אין בידו לא צידה ולא חרב כי היה דבר המלך נחוץ, שבכ"ז היה הכהן יוצא נקי בדינו:

(יא) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא אֶת אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בְּנֹב וַיָּבֹאוּ כֻלָּם אֶל הַמֶּלֶךְ: (יב) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל שְׁמַע נָא בֶּן אֲחִיטוּב וַיֹּאמֶר הִנְנִי אֲדֹנִי:

מלבי"ם בן אחיטוב – קראו כן לבזותו, וגם לכלול את אביו בכלל המרד:

(יג) וַיֹּאמֶר אֵלָו אֵלָיו שָׁאוּל לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֶן יִשָׁי בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם וְחֶרֶב וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלקים לָקוּם אֵלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה:

רש"י ושאול לו באלקים – עשיתו מלך, שאין נשאלין באורים ותומים להדיוט:

מלבי"ם בתתך לו לחם – וכו', שאול שהאמין לדברי דואג וחשב שבא אל בית הכהן לא הוצרך לסדר הדבר כסדר שהיה (כמ"ש דואג שהוצרך לזה לחזק המלשינות)

רק סדר עונותיו מן הקל אל החמור שנתן לו לחם, ויותר מזה חרב, ויותר מזה ששאל לו באלקים,

וכ"ז היה על תכלית שיקום עלי לאורב כיום הזה –

ר"ל שהרי היום יצא הדבר אל הפועל ואגלאי מלתא למפרע:

(יד) וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ:

מלבי"ם ומי בכל עבדיך כדוד – השיב שהלא לא היה שום ענין שיעלה בדעתו שדוד הוא מורד באדוניו,

כי זה היה אפשר בא' מארבעה פנים,

א) אם היה דוד בוגד בטבעו, ועז"א ומי – כו' כדוד נאמן –

ב) אם היה נראה מפעולותיו שהוא ממרה נגד אדוניו, ועז"א וסר אל משמעתך –

ג) אם היה ממשפחה שהם אויבי המלך ועז"א וחתן המלך

ד) אם היה המלך משפילהו ומוריד כבודו שיצויר שימרוד מצד בקשתו הכבוד

ועז"א ונכבד בביתך – וא"כ הלא לא היה שום דבר שיעלה בדעתי שהוא דעתו לברוח ולמרוד:

(טו) הַיּוֹם הַחִלֹּתִי לִשְׁאָול לִשְׁאָל לוֹ בֵאלקים חָלִילָה לִּי אַל יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר בְּכָל בֵּית אָבִי כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל:

מלבי"ם היום החלתי לשאול – ר"ל וכי מה ששאלתי לו היום הוא הפעם הראשון, ועז"א החלותי,

או הכי שאלתי היום – שנודע כי הוא מורד, וא"כ מדוע תחשדני,

אל ישם המלך בעבדו דבר בכל בית אבי – ר"ל אתה מיחס אלי דבר אשמה,

ועל ידי אתה מיחסו אל כל בית אבי, מה שאינו כלל, כי לא ידע – וכו':

(טז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ אַתָּה וְכָל בֵּית אָבִיךָ:

(יז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי ה' כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִו \{אָזְנִי\} וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי ה':

רד"ק ולא אבו – דרשו כי אבנר ועמשא היו ולא אבו לפגוע בכהני ה' כי דרשו אכין ורקין מיעוטין

מה שכתוב כל איש אשר ימרה את פיך יומת יכול אפילו לדבר עבירה תלמוד לומר רק חזק ואמץ

ולדעת הדרש הזה יהיה פירוש ויאמר המלך לרצים ולנצבים עליו כי אבנר ועמשא לא היו רצים אלא שרים:

מלבי"ם כי גם ידם עם דוד – או לכל הפחות ידעו כי בורח הוא וחייבים מיתה על שלא גלו את אזני,

ולא אבו – כי הבינו שהדבר שקר:

(יח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹיֵג לְדוֹאֵג סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים וַיִּסֹּב דּוֹיֵג \{דּוֹאֵג\} הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד:

רש"י לדויג – נשתנה שמו, אמר לו נתפסת כדג, אתה הלשנת עליהם, אתה הרוג אותם:

רד"ק מאיש ועד אשה – דרשו בו בדבר עמלק כתיב ויחמול שאול והעם על מיטב הצאן וגו' יצאתה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה

ובנוב עיר הכהנים כתי' מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב יצאתה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה.

יש לתמוה כי בכל אשר הזכיר הכתוב עונות שאול לא ראינו שהזכיר עון נוב עיר הכהנים

ואפילו כשקראם בית הדמים לא אמר אלא על אשר המית את הגבעונים ולא אמר הכהנים?

 ונראה כי חייבים היו הכהנים ולא נגלה בכתוב עונם זולתי עון בית עלי

ואף על פי כן נענש שאול על דמם שנפל בחרב פלשתי' הוא ובניו.

[א.ה. עי' זוהר ח"ב רכ"ד. שכתב:תא חזי, דוד איהו הוה דערק קמיה דשאול, ועל דא גרים דאתאבידו כל אינון כהני דנוב, ולא אשתאר מכלהו בר  אביתר בלחודוי דערק, ודא גרים כמה בישין בישראל,

ומית שאול ובנוי, ונפלו מישראל כמה אלפין ורבבן, ועם כל דא ההוא חובא הוה תלי על דוד לגבות מניה, עד דכל בנוי דדוד אתאבידו ביומא חד, ולא אשתאר מנייהו אלא יואש בלחודוי דאתגניב, כגוונא דלא אשתאר מאחימלך בר אביתר בלחודוי, ועד כען ההוא חובא הוה תלי למעבד דינא על נוב, על ההוא חובא דנוב, דכתיב (ישעיה י לה) עוד היום בנוב לעמוד, ואוקמוה.

אמרו רז"ל "גדול' לגימ' שמרחקה הקרובים ומקרבת את הרחוקים ומעלמת עין מן הרשעים ומשר' שכינתו על נביאי הבעל ושגגתה עולה זדון":

מרחק' את הקרובים– מעמון ומואב, מקרבת את הרחוקים- מיתרו דכתיב קראן לו ויאכל לחם.

מעלמת עין מן הרשעים- ממיכה, משרה שכינתו על נביאי הבעל- מעדוא הנבי' דכתיב ויהי הם יושבים על השלחן וגו'.

ושגגתה עולה זדון- שאלמלא הלוהו יהונתן לדוד שתי ככרות לחם לא נהרגו נוב עיר הכהנים, ולא נטרד דואג האדומי, ולא נהרג שאול ושלשת בניו:

מלבי"ם סב אתה – אחר שלדבריך חייבים מיתה, יד העדים תהיה בו בראשונה:

(יט) וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב:

מלבי"ם ואת נב – למען ישמעו העם וייראו ולא יחזיקו ידי דוד:

(כ) וַיִּמָּלֵט בֵּן אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב וּשְׁמוֹ אֶבְיָתָר וַיִּבְרַח אַחֲרֵי דָוִד: (כא) וַיַּגֵּד אֶבְיָתָר לְדָוִד כִּי הָרַג שָׁאוּל אֵת כֹּהֲנֵי ה': (כב) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאֶבְיָתָר יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם דּוֹיֵג דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ:

מלבי"ם ידעתי – ר"ל אני סבה למיתתם, ואני קצת מזיד אחר שידעתי ביום ההוא כי דואג יגיד לשאול וא"כ אנכי סבותי מיתתם ואני צריך כפרה, וכמ"ש חז"ל א"ל הקב"ה על ידך נהרג נוב עיר הכהנים:

(כג) שְׁבָה אִתִּי אַל תִּירָא כִּי אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ כִּי מִשְׁמֶרֶת אַתָּה עִמָּדִי:

מלבי"ם שבה אתי אל תירא, כי אשר יבקש את נפשי – ר"ל בענין הסכנה, אני המסוכן בעצם וראשונה,

ואתה במקרה על ידי, שמי שיבקש את נפשי יבקש את נפשך – ג"כ אבל אני העקר בסכנה.

ובהפך בענין ההצלה אתה העקר ואני הטפל כי משמרת אתה עמדי –

הלא ה' ישמר אותך בעצם וראשונה בהיותך כהן ועובד עבודתו,

ואגב ישמור גם אותי מצד היותי טפל לך וא"כ אתה הטפל בסכנה והעקר בהצלה ולכן אל תירא: