שמואל כד

(א) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁב שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד בְּמִדְבַּר עֵין גֶּדִי: (ב) וַיִּקַּח שָׁאוּל שְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד וַאֲנָשָׁיו עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים:

מצודות דוד צורי היעלים – סלעים גבוהים אשר היעלים מקננים בהן.

מצודות ציון בחור – כל אחד היה נבחר:

מלבי"ם ויקח שאול שלשת אלפים איש – לא הוצרך להשמיע את העם (כמו למעלה כ"ג ט') כי העם היו נאספים למלחמת פלשתים.

ולמעלה לא בחר מן העם ג' אלפי איש כי רצה להעלים שיחשבו שהולך למלחמת פלשתים לא לרדוף אחרי דוד כמש"ש:

 וילך לבקש את דוד – כו' על פני צורי היעלים – במדבר עין גדי היו סלעים גבוהים מיוחדים ליעלים בטבעם כמ"ש הרים הגבוהים ליעלים, וחשב שאול בודאי שם יסתרו דוד ואנשיו,

ודוד בגודל חכמתו הבין כי שאול יבקשהו על הצורים הרמים,

ולא יעלה על דעת שאול שדוד יושב אצל הדרך,

ולכן ישב עם אנשיו במערה שאצל דרך הרבים, [כמובא בפסוק הבא] כי הבין ששאול לא יפנה לבו לבקשו שם:

(ג) וַיָּבֹא אֶל גִּדְרוֹת הַצֹּאן עַל הַדֶּרֶךְ וְשָׁם מְעָרָה וַיָּבֹא שָׁאוּל לְהָסֵךְ אֶת רַגְלָיו וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּיַרְכְּתֵי הַמְּעָרָה יֹשְׁבִים:

רד"ק להסך את רגליו – להשתין מים וי"ת למיעבד צרכיה ר"ל להפנות הנקבים הגדולים וכן במשנה זה הכלל היה במקדש כל המסיך את רגליו טעון טבילה וכל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים והוא דרך כבוד והוא ענין יציקה מענין נסך ואם הם שני שרשים או הוא לשון סכוך .

וכן פרשוהו רז"ל אמר ר' אלעזר מלמד שעשה עצמו כסוכה כלומר מתוך צניעות גדולה שהיתה בו היה מסכך עצמו בעת היציאה שלא יראה בשרו ערום. ורגליו דרך כבוד והוא כנוי לאבר היציאה וכן את מימי רגליהם:  בירכתי המערה – נחבאו שם מפני שאול:

מלבי"ם ויבא אל גדרות הצאן – והנה לא עלה בדעת שאול שדוד שם,

א) כי היו שם גדרות הצאן ומלא רועים, ב) שהיה על הדרך – ואינו מקום סתר,

ולכן נכנס שאול לבדו אל המערה בלא פחד, אבל מטעם זה בעצמו שלא עלה לפני שאול במחשבה שדוד ימצא שם,

מטעם זה דוד ואנשיו ישבו בירכתי המערה – בידעו ששם לא יחפש אחריו:

 (ד) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי דָוִד אֵלָיו הִנֵּה הַיּוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֵלֶיךָ הִנֵּה אָנֹכִי נֹתֵן אֶת אֹיִבְיךָ אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר יִטַב בְּעֵינֶיךָ וַיָּקָם דָּוִד וַיִּכְרֹת אֶת כְּנַף הַמְּעִיל אֲשֶׁר לְשָׁאוּל בַּלָּט:

היכן אמר לו ה' כדבר הזה?

רד"ק אשר אמר ה' – אמר לו ע"י שמואל או גד או נתן הנביא שיתן אויביו בידיו ושיצלח למלוכה

אבל על שאול לא נאמר לו – כי לא נפל בידו, אבל אנשי דוד אמרו לו אחר שהאל הבטיחך שיתן אויביך בידיך הנה שאול ראש אויביך והנה עתה הגיע היום כי הנה הוא בידך

ולטעם זה פירשתי שכתיב אויבך וקרי אויביך [שהם השליכו מאויבך לאויביך ל' רבים כולל דוד]: כאשר יטב בעיניך – ביו"ד איתן לבד ויו"ד השרש נפלה מהמכתב:

 ויכרת את כנף המעיל – דרשו רבותינו כל המבזה את הבגדים לסוף אינו נהנה מהם שנאמר ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו בעונש שכרת מעיל שאול היה לו זה:

מלבי"ם הנה היום אשר אמר ה' אליך – חשבו, אחר שדוד נמשח על פי נביא, ואחר שא"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ובפרט ששאול רודפו ובודאי יפול הוא ביד דוד שהובטח לו המלוכה מאת ה',

בודאי זה סיבה מאת ה' ששאול יבא הנה ויפול ביד דוד, וזה כאילו א"ל ה' שיתן את אויבו בידו,

ובשגם שעפ"י הדין יכול להרגו כי רודף הוא וז"ש ועשית לו כאשר ייטב בעיניך.

ויקם דוד – גם דוד היה מסופק בזה, אם כבר נשלמה מלכות שאול.

ואם רצון ה' שיומת ע"י הנרדף,

ובחן זה ע"י שכרת כנף מעילו, שזה קצת מן המעשה למרוד בו ולבזות בגדי מלכותו. והנה הרגיש כי:

 (ה) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ עַל אֲשֶׁר כָּרַת אֶת כָּנָף אֲשֶׁר לְשָׁאוּל:

רד"ק ויך לב דוד אותו – חשש בלבו שמא יחשוב ה' לו עון בכרתו כנף מעיל המלך כי אף על פי שהוא היה רודפו אעפ"י כן יש לו לירוא ממנו וי"ת וחש דוד בליביה:

מלבי"ם ויך לב דוד אותו – כי לב השלם יתפעל ויתחרט אם יעשה איזו פעולה רעה,

[מצפונו כמצפן, המורה לו את המעשה אשר יעשה – אם טוב הוא אם רע].

 ומזה הבין כי עדין לא שלמה מלכות שאול, ומורא מלכות עליו,

וכי עוול בכפו אף לגעת במלבושיו ואף כי בגופו:

 (ו) וַיֹּאמֶר לַאֲנָשָׁיו חָלִילָה לִּי מֵה' אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא:

מלבי"ם השאלות: למה כפל למשיח ה', כי משיח ה' הוא?:

(ז) ויאמר, ולכן אמר לאנשיו, חלילה לי – ר"ל חלילה לעשות זאת מב' סיבות:

א) שהוא חטא לה', ועז"א חלילה לי מה' – ב) מצד שהוא אדוני משיח ה'.

ונגד מה שהם חשבו שהוסר מִשְׁחַת קדש מראשו כי בא יומו,

השיב להם כי משיח ה' הוא – ר"ל בחנתי וידעתי שהוא עדיין משיח ה', ושמן שעל ראשו לא יצא מקדושתו:

 (ז) וַיְשַׁסַּע דָּוִד אֶת אֲנָשָׁיו בַּדְּבָרִים וְלֹא נְתָנָם לָקוּם אֶל שָׁאוּל וְשָׁאוּל קָם מֵהַמְּעָרָה וַיֵּלֶךְ בַּדָּרֶךְ:

רד"ק וישסע – סילק אותם מעליו בדברים טובים, כי הם היו רוצים לקום עליו להרגו כיון שלא הרגו דוד, כאשר חשבו הם ובאמרו 'ב'דברים בפתח הבי"ת מורה על הידיעה ר"ל אותן דברים שזכר כי משיח ה' הוא וכיוצא בדברים אלו וי"ת וישסע ופייס:

מלבי"ם וישסע – הפריד אותם בדבריו בל יקהלו נגד דעתו עד שקם שאול מהמערה, והיה יותר טוב שידבר עם שאול בפתח המערה, אך שירא מאנשיו בל יהרגו אותו לכן המתין עד שהיה שאול בדרך רחוק מהם:

 (ח) וַיָּקָם דָּוִד אַחֲרֵי כֵן וַיֵּצֵא מֵן הַמְּעָרָה מֵהַמְּעָרָה וַיִּקְרָא אַחֲרֵי שָׁאוּל לֵאמֹר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַיַּבֵּט שָׁאוּל אַחֲרָיו וַיִּקֹּד דָּוִד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ:

 מצודות ציון ויקוד – כפף הקדקוד. אפים – מלשון פנים:

 (ט) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְשָׁאוּל לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ:

 (י) הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר לַהֲרָגְךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ וָאֹמַר לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא:

מצודות דוד את דברי אדם – המדבר רכיל. מבקש רעתך – מבקש להרע לך:

מלבי"ם השאלות: מהו וְאָמַר, מי אמר? ומהו 'ותחס' שהוא נסתר לנקבה?:

(ט-י) למה תשמע את דברי אדם – ר"ל שהמבקש להרע לחברו ולא יבצע מעשהו,

יהיה 1. או מפני שלא יכול 2. או מפני שיירא מה' 3. או מבני אדם,

ועתה למה תשמע להאומר שדוד מבקש רעתך – שאז בהכרח תאמר שמה שלא הרעותי לך היה מפני-

 1. שלא יכולתי, וזה אינו כי הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ה' היום בידי במערה – והייתי יכול להרע לך.

2. ואם תאמר שנמנעתי מפני שיראתי מאנשים, עז"א במערה – ששם לא היה איש עמך.

3. וכן לא תוכל לאמר שהייתי ירא מה', זה אינו כי ואמר להרגך – הלא ה' אמר והרשה לי להרגך כדין הרודף שמצוה להרגו ולהציל הנרדף.

ופי' דבריו (נגד מ"ש אשר נתנך ה' בידי) ותחס עליך – פי' ידי חסה עליך (פעל ותחס מוסב על היד שהיא נקבה) ולא רצתה לנגוע בך, ומבואר אצלי שפעל חוס בא על דבר שי"ל תועלת ממנו ואינו רוצה להשחיתו, (ונגד מ"ש ואמר להרגך) ואומר לא אשלח ידי באדוני – הגם שמדין תורה מותר,

לא אעשה זאת לאדוני יען כי משיח ה' הוא:

(יא) וְאָבִי רְאֵה גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ:

מלבי"ם ואבי – יען שעדיין י"ל שמה שלא הרגו היה מפני שהגם שהיה עמו ביחד במערה לא היה קרוב אליו,

או לא היה חרבו בידו, או שנבעת מפחדו ולכן לא הרגו –

עז"א ואבי ראה גם ראה את כנף מעילך בידי,

כי בכרתי את כנף מעילך – שבודאי הייתי קרוב אליך והיתה חרב חותכת בידי,

ולא נפל עלי פחד, ובכ"ז לא הרגתיך –

א"כ מזה דע וראה כי אין בידי רעה ופשע – היינו שאין עבירה בידי שא"כ היתה עבירה גוררת עבירה,

וכן מזה תראה כי לא חטאתי לך – נגד המלכות,

ובכ"ז אתה צדה את נפשי לקחתה – הגם שאני חף מפשע, לכן:

(יב) יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּנְקָמַנִי ה' מִמֶּךָּ וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ:

מלבי"ם ישפט ה' ביני ובינך – אחר שאין שופט אחר בינינו,

ובאר לו כי משפט ה' יהיה באחד משני פנים,

א) או ונקמני ה' ממך – שהשופט עצמו יעשה הנקמה בלא אמצעי, ב) או שיעשה הנקמה ע"י אמצעי, ועז"א:

 (יג) כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ:

רש"י כאשר יאמר משל הקדמוני – משל קדמונו של עולם, התורה, שהיא משלו של הקב"ה.

מרשעים יצא רשע – הקב"ה מזמן לרשע, שנופל ביד רשע כיוצא בו,

והיכן אמרה תורה? (שמות כא יג): והאלקים אנה לידו כדאיתא במסכת מכות (י ב):

"במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים הקב"ה מזמינן לפונדק אחד זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג יורד בסולם ונפל עליו והרגו זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה".

וא"כ ביאור המשל הוא שהרֶשַׁע שצריך אדם זה לקבל יצא מאדם שהוא כבר רשע ומגלגלין חובה ע"י חייב.

 רד"ק משל הקדמוני – משל מאדם (ה)קדמוני כי הוא סמוך רוצה לומר המושל הראשון אשר אמר זה המשל והיה המשל בפי כל אדם אחריו ות"י כמה דאמרין מתלא דמלקדמין:

 מרשעים יצא רשע – מהם [-מהרשעים עצמם] יצא הרשע שיכלם ויאבדם מן העולם, אבל ידי לא תהיה בך כי ממקום אחר יבא לך הרע.

או פירושו מרשעים יצא מעשה הרשע כלומר כמו שהם רשעים בלבם כן יעשו מעשה רשע ו[רוע] לבם [אף שאינו ניכר] יבחן במעשיהם,

וכן אני מכיר לבך כי לא תרחם עלי אם אפול בידך, אעפ"כ ידי לא תהיה בך.

מלבי"ם כאשר יאמר משל הקדמני – שהמשל הראשון שהיה בזה בימי קדם היה מעשה קין והבל,

שנקם ה' נקמת דמי הבל מקין באמצעות למך שהרג את קין,

ועליו משלו מרשעים יצא רשע – שכולל שתי כוונות:

א) שמן זרע קין הרשע יצא הרוצח שהרגו, ב) שנהרג ע"י רשע כמוהו, וכן אתה תהרג ע"י רשע,

ובב' האופנים האלה ידי אל תהי בך – בין אם תענש ע"י שמים או בידי אדם,

לכן אמר ב' פעמים ידי אל תהי בך:

 (יד) אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד:

 רד"ק אחרי כלב מת – כלומר כי ככלב אני חשוב כנגדך ולא חי אפילו מת ותרגומו חלש חד וכן פרעוש אחד תרגומו הדיוט חד

כלומר דרך משל קרא עצמו כלב ופרעוש כלומר אדם פחות והדיוט והפרעוש ידוע כי הוא השחור ממין המאכלת

ודמה עצמו לדבר קל וחלש ואמר כי פרעוש המוצאו בבגד או בבשרו רודפו כי הוא מדלג ממקום למקום כלומר מה מעלה הוא לך ומה גבורה שאתה רודף אחרי כמו הרודף אחרי הפרעוש:

מלבי"ם השאלות: למה כפל אחרי מי יצא, אחרי מי רודף, וכן כפל כלב, ופרעוש?:

(טו) אחרי וכו', אחר שהתוכח עמו על שרוצה להרגו שלא בדין, יתוכח עמו על כלל רדיפתו אותו שהיא סכלות גדולה, בין בתחלה בין בסוף,

1. וז"ש אחרי מי יצא מלך ישראל – שהוא על עת שיצא לרדפו,

2. וגם אחרי מי רודף – שהוא על רדיפתו עתה,

ומפרש 1. (נגד אחרי מי יצא) אחרי כלב מת – שאז היה דומה לכלב שהוא עבד נאמן ושומר את אדוניו רק שע"י שרחק אותו היה ככלב מת שלא יכול לשמור, ר"ל שהיה עבד נאמן לאדוניו,

2. (ונגד אחרי מי רודף עתה) אחרי פרעש אחד – שגם עתה כחו חלוש וכאין נחשב,

רק נדמה כפרעוש הקופץ ממקום למקום בעת שרוצים לתפשו,

ואינו כפרעושים רבים (ע"י שש מאות איש שאתו) רק כפרעוש אחד:

 (טו) וְהָיָה ה' לְדַיָּן וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת רִיבִי וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ:

מלבי"ם השאלות: למה כפל ושפט, ויריב ריבי, וישפטני?:

והיה ה' לדין, ושפט – מבואר אצלנו שיש הבדל בין דין – ומשפט ובין דיין – ושופט,

שהדיין והדין מציין טענת הבעלי דינים וקבלת טענותיהם מצד הדיין, [ר"ל הרצאת הטענות והדיון בהם]

והמשפט והשופט יציין גמר הדין ופסק השופט כפי שורת הדין,

והכתובים ישמשו עוד בשם ריב על ריב הבעלי דינים מצד עצמם.

אמר דוד ה' יהיה הדיין המקבל את הטענות שאני טוען עליך, וגם שפט ביני וביניך כפי שורת הדין וההלכה, ומפרש, (נגד והיה ה' לדיין), וירא וירב את ריבי – שהוא יהיה הטוען והרב בעדי,

(ונגד ושפט) וישפטני מידך – יעשה לך כפי שורת הדין:

מע"ל ואם תשאל והרי אסור למסור דינו לשמים? כ"ז דוקא כשיש דין בארץ אולם כאן שהמלך רודפו ואין בפני מי לדון דינו, לכן ה' יהיה השופט.

(טז) וַיְהִי כְּכַלּוֹת דָּוִד לְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הֲקֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיִּשָּׂא שָׁאוּל קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ:

מצודות ציון בני – רצה לומר חמלת עלי כבן על האב. או לפי שהיה חתנו, חשבו כבן:

מע"ל וי"א שבכה על כהני נב שעתה נתברר שהרגם בחינם.

(יז) וַיֹּאמֶר אֶל דָּוִד צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה:

מלבי"ם צדיק אתה ממני – הודה לו על העבר שצדיק הוא בדינו.

 כי אתה גמלתני הטובה – (מבואר אצלי כי גדר פעל גמל, הוא מי שעושה לחברו פעולה טובה או רעה מצד התפעליות אהבה או איבה שיש לו עליו)

ר"ל אתה גמלת לי טוב בהריגת הפלשתי ומלחמת פלשתים מצד התפעליות אהבה שהיית אוהב לי ודורש טובתי.

 ואני גמלתיך הרעה – מצד התפעלות הנפש באיבה ושנאת חנם:

מע"ל צדיק אתה ממני– על ידי נהיית צדיק כעת, שלא פגעת בי והתגברת על יצרך.

 (יח) וְאַתָּ וְאַתָּה הִגַּדְתָּ הַיּוֹם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי ה' בְּיָדְךָ וְלֹא הֲרַגְתָּנִי:

מלבי"ם ואתה הגדת היום – עתה השיב על מה שעשה עתה,

אמר לו דע כי הפעל השלם והטוב (ב)[ה]מוחלט העומד לנס עמים,

ר"ל אם יעשה אדם מעשה טוב שרבים ילמדו ממנו לעשות כמוהו עד שיהיה בזה מורה הטוב לרבים.

הוא לא לבד שיקבל שכר על פעולתו בשעתו, רק יקבל שכר מתמיד מתחדש בכל דור ודור,

כי כל עת שילמד איש ממנו לעשות כמעשהו, יתיחס הטוב אל מי שהורהו בראשונה,

ולפ"ז השכר בשעתו יקבל בעד הפעולה בעצמה, והשכר המתמיד יקבל בעד מה שפרסם את המעשה וילמדה לרבים,

וז"ש ואתה הגדת היום – ופרסמת לרבים מעשה טוב שעשית,

וזה את אשר עשיתה אתי טובה את אשר סגרני ה' בידך ולא הרגתני – הגם שמצד הדין היית רשאי להרגני, והגדה זאת תעשה פרי וזכות לדור דורים. כי מעתה:

 (יט) וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה וַה' יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי:

מלבי"ם וכי ימצא איש את אויבו – ילמד מוסר ממך ושלחו בדרך טובה – וא"כ למדת צדק לדור דורים

וממילא בכל עת אשר ימצא איש את אויבו ושלחו בדרך טובה.

וה' ישלמך טובה תחת היום הזה אשר עשיתה לי – שעל כל פעם שיעשה איש מעשה טובה הזאת תקבל אתה שכר מחדש על היום הזה שהיית המתחיל והמלמד טוב לרבים:

 (כ) וְעַתָּה הִנֵּה יָדַעְתִּי כִּי מָלֹךְ תִּמְלוֹךְ וְקָמָה בְּיָדְךָ מַמְלֶכֶת יִשְׂרָאֵל:

מצודות דוד הנה ידעתי – בראותי הצלחתך. וקמה בידך – בעבור כשרון מעשיך:

רד"ק ידעתי כי מלוך תמלוך – כי אני רואה אתה נצול מידי בכל עת ולא תמצאך ידי.

ואפשר גם כן ששמע שמשחו שמואל למלך וכי שמואל אמר לו בדבר עמלק קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך לפיכך אמר וקמה בידך כלומר מה שלא קמה בידי.

ובמדרש כמו שכתבנו למעלה בפסוק ויחזק בכנף מעילו ויקרע כי שמואל רמז לו שם מי שיכרות כנף מעילו הוא ימלוך תחתיו

ועתה כאשר כרת כנף מעילו ידע שזה הוא שאמר לו שמואל לפיכך אמר לו ידעתי.. תמלוך:

מלבי"ם ועתה – אחר שכבשת את יצרך עד המדרגה הזאת, ידעתי –

א) כי מלוך תמלוך – כי המולך על יצרו הוא הראוי למלכות,

ב) וקמה בידך ממלכות ישראל – לא כמוני שנטלה המלכות ממני.

(כא) וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בַּה' אִם תַּכְרִית אֶת זַרְעִי אַחֲרָי וְאִם תַּשְׁמִיד אֶת שְׁמִי מִבֵּית אָבִי:

מלבי"ם השבעה לי – השביעו, א) שלא יכרית את זרעו – ב) שלא ישמיד את שמו –

מע"ל מכאן למדים אנו שרש רדיפת שאול את דוד משום שחשש שיפגע בו ובזרעו ודן אותו כרודף.

(כב) וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לְשָׁאוּל וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל אֶל בֵּיתוֹ וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עָלוּ עַל הַמְּצוּדָה: והמפרשים [עי' מע"ל] שלא נשבע על זרעו כי הלא מסרם אל הגבעונים,

ואינו מוכרח, כי זאת עשו הגבעונים ודוד לא עבר שבועתו:

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אלפא ביתא דבן סירא עמוד 47

אמר לו מפני מה הקב"ה ברא בעולמו צירעין ועכביש שמפסידין ואין בהם הנאה?

אמר לו פעם אחת היה דוד מלך ישראל ע"ה יושב בגנו וראה צירעה אוכלת עכביש ובא שוטה ובידו עץ והיה מגרשם, אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מה הנאה באלו שבראת בעולמך צירעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה,

עכביש יארוג כל השנה ולא ילבשנו,

שוטה חסר דעה מזיק את הבריות ואינו יודע יחודך וגבורתך ואין בו הנאה לעולם.

אמר לו הקב"ה דוד! מלעיג אתה על הבריות? תבא שעה ותצטרך להם ותדע למה נבראו.

וכשנחבא במערה מפני שאול המלך שלח הקב"ה עכביש וארגה על פי המערה וסגרה אותו,

בא שאול וראה ארוג אמר בודאי לא נכנס אדם הנה שאם נכנס היה קורע הארוג לקרעים והלך ולא נכנס לשם, וכשיצא דוד וראה העכביש נשקה ואמר לה ברוך בוראיך וברוכה את, רבש"ע מי יעשה כמעשיך וכגבורתיך שכל מעשיך נאים.

ולפני אכיש עשה עצמו שוטה לפני אנשיו והיתה בת אכיש שוטה ומשוגעת, כיון שהביאוהו אליו אמר להם מלעיגים אתם אותי בשביל בתי שהיא שוטה הבאתם זה אלי, או שמא חסר משוגעים אני. מיד הניחוהו וברח והודה לאל על מעשיו, שכל מה שברא בעולם יש בו הנאה.

ובזמן שמצא דוד לשאול שוכב בצהרים והיה אבנר שוכב בפתח ראשו בפתח אחר ורגליו זקופות בא ונכנס מבין רגליו ונטל צפחת המים,

וכשבא לצאת מבין רגליו פשט אבנר רגליו וכסהו בם והיו עליו כשני עמודים גדולים ובקש רחמים מי"י ואמר אלי אלי למה עזבתני,

באותה שעה עשה לו נס ושלח לו צירעה ונשכה רגלי אבנר וזקפן ויצא דוד ושבח להקב"ה,

ולא ראוי לבן אדם להלעיג במעשה האל: