שמואל א

שמואל כה

(א) וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן:

רד"ק וימת שמואל – ספר מיתת שמואל כי אפשר שמת שמואל בזה הפרק שנפרד שאול מדוד

ונתקיימה נבואת שמואל בחייו כששאול הודה למלוכה לדוד.

 ומת שמואל שבעה חדשים לפני שאול והארבעה חדשים ומקצת החמישי הם שישב דוד בשדה פלשתים כמו שכתוב. והנה מעשה אביגיל ושבת דוד בגבעת החוילה אם כן היו שני חדשים ומקצת החדש השלישי והנה הם שבעה חדשים כי כן אמרו רז"ל כי שבעה חדשים מת שמואל קודם שאול ואפשר שאמרו זה לפי שהשבעה חדשים שהיה הארון בשדה פלשתים אינן בכלל חמשים ושתים שנה של שמואל כי זולתם אנחנו מוצאי' נ"ב כמו שפירש' בפסוק הנה זקנתי ושבתי והנה כנגד אותם שבעה חדשים הם אלו שבעה חדשים ממיתתו של שמואל הרמתי עד מיתתו של שאול והוא תחלת מלכות דוד:

 בביתו ברמה – בביתו שהיה ברמה כמו שכתוב ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ועוד נפרש מיתת שמואל בפסוק ושמואל מת ולמה נזכר מיתת שמואל במקום הזה לדעת הדרש:

מלבי"ם השאלות: למה שינה דוד אז את מקומו אחרי מות שמואל?:

וימת שמואל – וכו' ויקם דוד – כל ימי חיי שמואל לא נגלה הדבר ששמואל משח את דוד כי ירא מלגלות כמ"ש ושמע שאול והרגני (למעלה י"ו ב')

ובמות שמואל נתגלה הדבר או ע"י שמואל עצמו לפני מותו או ע"י תלמידיו אחרי כן, ולכן הוסיף דוד להתירא משאול ובעוד עסקו בהספדו של שמואל הלך למדבר פארן:

 

(ב) וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד וְלוֹ צֹאן שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל:

מלבי"ם השאלות: למה האריך בספור מקום נבל ומקום מעשהו ומעלליו?:

ואיש במעון – זה הודעה להגדיל פחיתות נבל,

א) שלא תאמר שלא היה מכיר את דוד אמר שהאיש יושב במעון ששם התהלך דוד במדבר מעון, ורק מעשהו – היה בכרמל

ב) שלא תאמר שלא היה ביכלתו [לפרנסם] אמר שהאיש גדול ולו עושר רב,

ובפרט שהיה בגזוז את צאנו שלפי מרבית הצאן גדלה המשתה ולא קצרה ידו:

 

(ג) וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כָלִבִּו כָלִבִּי:

רד"ק ושם האיש נבל – מה שספר הנה שם האיש וענינו – שאמר והאיש קשה ורע מעללים ושם האשה וענינה – שאמר והאשה טובת שכל, על מעשיהם העתידים, כי הוא עשה מעשה רע כאיש נבל והיא עשתה בשכל ובחכמה:

 טובת שכל – כתרגומו חכימת מדע וי"מ שכל ענין עיון והבנה כאילו אמר טובת מראה

וכתב אדוני אבי ז"ל כי נבל זה לא היה שמו שקראו לו אבותיו אלא מרוב גריעות היו קוראין אותו בני אדם נבל:

 והוא כלבי – היו"ד ליחס לפי שהיה ממשפחת כלב קראו כן וכת"י והוא מדבית כלב והכתיב הוא בוי"ו כלבו

ואפשר לפרש הכ"ף לשמוש כפי הכתיב [שהוא כ-ליבו-] ר"ל כן היה מראה מעשיו רעים כמו שהיה לבו רע

כי יש בני אדם מעשיהם נאים ולבם רע והוא היה תוכו כברו וברו כתוכו לרעה.

וגם הקרי יש לפרשו על זה הדרך כי כל אדם ששואל ממנו [דבר מה,] היה אומר עליו הוא כלִבִּי כמו שהייתי חושב עליו כי ימנע [מלמלא] שאלתי, כן היה. ובזה הדרך אמר הכתוב על עין רעה "כי כמו שער בנפשו כן הוא" [שכמו ששיער בנפשו כן הוא האדם הזה]

ויש לפרש כלבי מענין גריעות מעשיו יחסו לכלב:

רלב"ג והוא כלבי – ר"ל שלרוב אכזריותו היה תכונתו בתכונת הכלבים ששונאים בני מינם וינבחו להם בבאם אצלם

ולא יניחום לאכול מהנמצא בבית ואע"פ שלא יגרע ממאכלם דבר וזה ממה שיורה כי רוע נבל היה בענין הכילות:

מלבי"ם ושם האיש – האיש היה מפורסם לרוע מצד שמו נבל – אבל אשתו היתה נודעת לשבח,

וספר כי כשמם כן היו מעשיהם האשה היתה שלמה בין במעלות הנפשיות טובת שכל – ובין במעלת הגוף ויפת תואר,

והאיש – היה קשה – בטבעו, ורע מעללים – בתכונותיו המוסריים

(שזה גדר שם מעלל על פעולה יוצאת מתכונה מוסריית כמ"ש בכ"מ)

והנה מי שהוא קשה בטבעו ואינו רע מעללים, יעשה לפעמים טוב מצד המוסר והצדק,

ומי שהוא רע מעללים ואינו קשה בטבעו יעשה לפעמים טוב וצדק מצד התפעלות טבעי,

כמו מצד הרחמים על הדרך, או מצד היראה,

כמו שהיה ראוי פה שיתירא נבל מדוד, או שירחם על הנערים,

אבל מצד שהיה קשה הטבע ורע המעלל לא היתה בו תקוה.

והטעם שדוד בטח בו לשלוח אליו, אומר,

א) והוא כלבי – מצד היותו ממשפחת כלב מיהודה שהם שבטו של דוד.

ב)

(ד) וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ:

מלבי"ם וישמע – כו' כי גזז – וחשב כי בעת שמחתו ייטב לבו להטיב.

 

(ה) וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל נָבָל וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם:

מלבי"ם ושאלתם – פייס אותו מצד שלשה ענינים,

א) מצד כבוד דוד השולח לברכו, ועז"א ושאלתם לי בשמי לשלום – ובאר להם איך ישאלו שלומו:

 

(ו) וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם:

רש"י כה לחי – כה יהיה לשנה הבאה, גוזז. (כה לחי – כה יהיה לשנה הבאה, מזל חי וקים).

(ל"א כה לחי – אמרו על טבחו ונסכו שתראו, כן ראוי לאיש חי, לאיש זריז וחשוב, כמו (שמואל ב כג כ): בן איש חי רב פעלים, חי ומזורז, בעל מעשים, ע"כ). לחי – טוב וקיים. ואתה שלום וגו' – כן תהיה לאורך ימים:

מלבי"ם ואמרתם כה לחי – כה תזכה לחיים בשנה הבאה,

ואתה שלום – כלל שלשה שלומות שבהם יצלח האדם, א) שלום עצמו וזה ואתה שלום,

ב) שלום ביתו וזה וביתך שלום –

ג) שלום קניניו והנלוים אליו וזה וכל אשר לך שלום:

 

(ז) וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל:

מלבי"ם השאלות: וכי מגיע להם שכר בעבור שלא גנבו ולא עשקו?:

(ז) ועתה, (ענין ב') באו אליו מצד החיוב, א) אחר שהמשתה הזאת הוא בעבור הרועים והם בכלל הרועים כי הם היו עקר בשמירת הצאן,

וז"ש ועתה שמעתי כי גוזזים לך – עתה הנה השגחנו שלא יגיע לך נזק מאתנו כדרך יתר אנשי מלחמה

אף נזק כל שהוא בדברים, וז"ש לא הכלמנום:

ב) שגם הגיע להם תועלת ע"י שלא נפקד להם מאומה – כי שמרנום מלסטים ומחיתו טרף, וע"ז העיד עדים את הרועים בעצמם. וז"ש:

 

(ח) שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי עַל יוֹם טוֹב בָּנוּ בָּאנוּ תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד:

רש"י וימצאו הנערים – שלי, חן בעיניך, בטובה שיגידו לך עבדיך מהם עליהם.

כי על יום טוב באנו – על סמך משתה ויום טוב שיש לך, באנו עתה לשאול.

דבר אחר: ערב ראש השנה היה, וצריכין אנו לסעודת יום טוב:

מלבי"ם שאל את נעריך – וכו'. (ענין הג') באו אליו מצד החנינה והחסד, וז"ש וימצאו הנערים חן בעיניך – אחר שבאנו על יום טובשראוי לחונן את כל השואל חסד ביום ההוא,

ומצד ג' טעמים האלה תנה את אשר תמצא ידך – ר"ל כמסת כח ידך ונדבתך לבד:

 

(ט) וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ:

רש"י וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו – יגעים היו מטורח הדרך, ונזדרזו למצות דוד, ולא נחו עד שדברו אליו, ואחר כך וינוחו.

ויונתן תרגם: ופסקו, כלומר פסקו מלדבר עוד, עד שישמעו תשובתו:

מלבי"ם השאלות: מהו וינוחו?:

ויבואו נערי דוד וידברו – וכו', גם זה הודעה להודיע פחיתות נבל,

א) שאחר שספר מהות השליחות שהיו דברי ריצוי ותחנונים ולא היה בם שום דופי שבעבורו יבזה אותם ויחרפם, הקדים לבל תחשב שהנערים שינו את הדברים עז"א כי דברו ככל הדברים האלה – בלי שינוי,

ב) בל תחשב שדברו זאת בשם עצמם ולכן עט בהם עז"א כי דברו בשם דוד:

ג) בל תאמר שאח"כ הוסיפו דברים שבעבורם עלתה חמתו עליהם עז"א וינוחוולא דברו אח"ז מאומה:

 

(י) וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו:

רש"י מי דוד – מה הוא חשוב שאתן לו את שלי, הלא מרות המואביה בא:

מלבי"ם השאלות: מה זה מענה על בקשתה?:

(י) ויען נבל – כו' מי דוד – נגד מה שאמרו שבאו בשם דוד וכבודו, השיב מי דוד ומי בן ישי – ר"ל אינו חשוב לא מצד עצמו, ולא מצד אבותיו, שלא נודע בשם,

רק כל הנודע ממנו הוא שהוא אשר הרים יד במלך ומצד זה הוא מפורסם, ומצד זה יעוז לדבר עתק, אבל זה היה חידוש בימי קדם שלא נמצא מעיז ומורד, לא כן היום שרבו עבדים המתפרצים – ואין זה חידוש,

ור"ל שדוד זה לא נודע בשם אף מצד יתרון רעתו שהוא מורד במלכות, שגם זה אינו חידוש עתה:

 

(יא) וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה:

מלבי"ם ולקחתי – ונגד מ"ש שיתן להם מצד החנינה כי על יום טוב באו, השיב שהוא לא הכין המשתה רק לגוזזיו לא לאנשים זולתם,

וז"ש ולקחתי את לחמי – וכו' ואת טבחתי אשר טבחתי – (רק) לגזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה

הם יאכלו וגוזזי ירעבו?

ועל מה שתבעו מצד החיוב לא השיב מאמה כי התנכר אליהם כמ"ש אשר לא ידעתי אי מזה המה:

 

(יב) וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי דָוִד לְדַרְכָּם וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

מלבי"ם ויהפכו – לא טעמו אצלו מאומה רק הלכו לדרכם:

 

(יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים:

רש"י ויחגור גם דוד את חרבו – מכאן שמתחילין בדיני נפשות מן הקטנים בדין תחלה (סנהדרין לו א). על הכלים – לשמור אהליהם וכליהם:

רד"ק ויחגור גם דוד חרבו – אע"פ שהיה די באנשים אשר עמו אע"פ כן מרוב כעסו חגר גם הוא את חרבו

ורז"ל למדו מזה שדיני נפשות אין מתחילין מן הגדול ובדין נפשות דן אותו עם חביריו והסכימו כי מורד במלכות היה וחייב מיתה

כי כבר ידעו כל ישראל כי דוד נמשח למלך ובזהו נבל וקראו עבד והוא נסכם עמהם באחרונה שאם היה הוא אומר דעתו בראשונה האחרים לא היו רוצים לחלוק עליו והיו אומרים כדבריו

לפיכך לא אמר דוד דעתו אלא באחרונה זהו ויחגור גם דוד את חרבו:

מלבי"ם חגרו – דוד חשב א"ע כמלך, אחר שנמשח עפ"י נביא ואחר שנטו אליו רוב יהודה,

ורצה לדונו כדין מורד במלכות ב"ד שחייב מיתה,

וחז"ל אמרו שדנו ד"נ, ולכן התחילו מן הצד כמ"ש חגרו איש חרבו, שמי שחגר חרבו גלה דעתו שמחייב אותו מיתה,

ודוד חגר חרבו לבסוף כי הוא היה ראש השופטים כפי הדין:

 

(יד) וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם:

מלבי"ם הנה שלח – ספר לה, א) מה שחטא נגד דוד, ששלח מלאכים – (גדר שם מלאך הוא ההולך בשליחות של כבוד דרך כבוד) והשליחות היה לברך את אדנינו – והוא לא די שלא קבלם בכבוד, כי ויעט בהם – והפריחם בבזיון וקצף:

 

(טו) וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא פָקַדְנוּ מְאוּמָה כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה:

מלבי"ם והאנשיםב) שהיה חייב להם גמול מצד החיוב שהאנשים היו טבים לנו מאד

א) שלא קבלנו מהם נזק, עז"א ולא הכלמנו

 והנה הרועים לפעמים ירעו ולפעמים ירבצו, ר"ל שיאספו הצאן אל הגדרות בעת כלות המרעה,

אמרו הנה בעת הרביצה שהיו הצאן בגדרותיהם ואנחנו לבד בשדה, שאז לא היו הצאן צריכים לשמירה, שעז"א כל ימי התהלכנו אתם בהיותנו בשדה –

אז לא קבלנו נזק לא בדברים שלא הכלמנו – ולא בממון שלא פקדנו מאומה:

 

(טז) חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן:

מלבי"ם השאלות: למה כפלו בהיותנו בשדה, כל ימי היותנו עמם רועים הצאן?:

ב) בעת הרעיה שהצאן בשדה שאז צריכים נטירה מלסטים ומזאבים,

שעז"א כל ימי היותנו עמם רועים הצאן – אז חומה היו עלינו גם לילה גם יומם –

עד שנוכל לאמר שגם הם היו מסייעים ברעיית הצאן, וז"ש "היותנו עמם רועים".

 

(יז) וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי כִּי כָלְתָה הָרָעָה אֶל אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל בֵּיתוֹ וְהוּא בֶּן בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו:

רש"י כי כלתה הרעה – מאת דוד אליו. והוא בן בליעל מידבר אליו – ואדונינו בן בליעל, מהיות דובר אליו מה שאני אומר אליך, כי יקצוף עלינו:

מלבי"ם ועתה דעי וראי מה תעשי – לתקן המעוות, כי בודאי ילבשו נקם,

א) מצד שביזה השלוחים שעז"א כי כלתה הרעה אל אדנינו ועל כל ביתו –

ב) מצד שביזה את דוד עצמו, שעז"א והוא בן בליעל מדבר אליו

שאל דוד היה מדבר לאמר עליו שהוא בן בליעל פורק עול ומורד כמ"ש היום רבו עבדים המתפרצים:

 

(יח) וַתְּמַהֵר אֲבִוגַיִל אֲבִיגַיִל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּוֹת עֲשׂוּיוֹת וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים:

רש"י עשויות – תרגם יונתן: תכברא, ממולאות בשר דק וביצים, פשטי"ץ בלע"ז כמו ששנינו בפסחים (עד א, עיין שם היטב ברש"י ד"ה רבי ישמעאל קורהו וכו', ומצוה ליישב): ונותן את הכרעים ובני מעיו לתוכו,

רבי טרפון קורהו תכברא, מה שבתוכו לברו, כרבי עקיבא דאמר תולין חוצה לו, כך היא שנויה בתוספתא, רבי קלונימוס זצ"ל מן רומי פרשה לנו כן.

צמוקים – ענבים יבשים. דבלים – עגולי דבלה, תאנים דרוסות וכבושות בכלי:

 

(יט) וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה:

מלבי"ם עברו לפני – כי חששה שאם ילכו אתה ביחד יודע לנבל, וז"ש ולאישה נבל לא הגידה.

 

(כ) וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם:

מלבי"ם וירדת בסתר ההר – שהיו שני הרים זה נגד זה, היא יורדת מהר הזה ודוד מההר המגביל לו

ובהכרח כבר פגש דוד את הנערים שהלכו לפניה:

 

(כא) וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה:

מלבי"ם השאלות: למה אמר זה דוד ברגע ההיא?:

(כא) ודוד אמר – כאשר פגש את נערי נבל וחמוריו נושאות בר ומזון (שחשב כי הולכים אל מעון אל ביתו)

אמר לאנשיו אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה – (ההולך פה לקראתנו) ששמרנו רכוש הזה ועתה השיב רעה תחת טובה:

 

(כב) כֹּה יַעֲשֶׂה אלקים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר:

(כג) וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ:

רלב"ג משתין בקיר – והוא הזכר, ויש לה[ת]פלא איך נסכם דוד להרוג נבל וביתו, ו[לעומת זאת] הוא לא הסכים על הריגת שאול עם היותו רודפו?

ואפשר שנאמר שכבר נתפרסם לכלם היות דוד נמשח למלך על ישראל ולפי שהיה נבל מבזה המלכות היה עונשו למות וכל הנסכמים לו בזה

וכבר התבאר ממאמר אביגיל לדוד שזה הענין היה מפורסם אז לישראל:

מלבי"ם (כב-כג) [הוקשה למלבי"ם מה צריך הכתוב לומר דברי דוד לאנשיו, שלא הוסיף בזה שום חידוש, שכבר כתב כן לעיל בפס' יג?]

כה יעשה אלקים לאיבי דוד – כמו שאעשה לנבל,

ואביגיל שמעה הדברים האלה ועי"כ הכירה וראתה את דוד שהוא דיבר כל זאת:

 

 (כד) וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתֹּאמֶר בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ:

רד"ק לאפי דוד – כמו לפני דוד:

 בי אני – כלומר אדוני העון בעצמי ואני הוא שחטאתי לפניך כלומר חשוב כי אני חטאתי שמע דברי אמתך:

מלבי"ם בי אני אדוני העוןאמרה הנה נבל זה כאין נחשב, יש לו עושר ונכסים ולא השליטו האלקים לאכל ממנו,

ומה שנודע בשם לאיש עשיר ושוע – הוא על ידי, ולולא הייתי אשתו לא היה אדוני שולח אליו,

וא"כ עיקר העון בי באשר אני עקרת הבית,

אבל מטעם הזה בעצמו ותדברוכו', ר"ל, א) תן לי רשות לדבר, ב) ושמע – וכו' וקבל דברי:

 

 (כה) אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ:

מצודות דוד אל איש – רוצה לומר: אל דברי חירופו. ונבלה עמומחזיק בנבלה, לדבר קשות וחירופים. לא ראיתי – בכדי לתקן הדבר ולפייסם:

מלבי"ם אל ישים אדני את לבו – ר"ל הבזיון לא יהיה רק מאיש נכבד ובין השוים, לא מאיש פחות ונקלה שלא יחושו לבזיונו, והנה נבל זה הוא נקלה בעיני הבריות, כי נבל שמו – וכן הוא נקלה מצד עצמו כי נבלה עמו

וכן לא יחשב בזיון, רק מאיש שאין טבעו בכך, לא כן מנבל שדרכו בכך,

וז"ש כי כשמו כן הוא – וא"כ אין לך להקפיד על בזיונו,

ועקר הקפידה הוא עלי בהיותי אשת חיל, אבל ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדני:

 

 (כו) וְעַתָּה אֲדֹנִי חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ ה' מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל אֲדֹנִי רָעָה:

רש"י אשר מנעךששלחני לקראתך למנעך משפיכות דמים. והושע ידך לך – מלנקום אתה בעצמך את נקמתך ותענש.

יהיו כנבל איביךנתנבאת ברוח הקודש שלא יאריך ימים:

מלבי"ם השאלות: למה דברה ג' מאמרים כ"א מתחיל במלת ועתה?:

(כו) ועתה, בארה ג' טעמים שראוי שימנע מלכת לנקום נקם, כי שילך לנקום יהיה באחד מג' פנים,

א) שיחשב שנבל חייב מיתה מדין מורד במלכות,

ב) שיחשוב לנקום בל יעיזו אחרים לעשות כמוהו,

ג) שיחשוב לקחת בחזקה מה שמגיע לנעריו עפ"י הדין שהיו שומרים את הצאן,

על הא' אמרה חי ה' – כו' אשר מנעך מבוא בדמים – ור"ל כי עדיין לא יצא טבעך בעולם ועדיין שאול קיים ואם היית הורג אותו היית שופך דמים שלא כדין,

או עכ"פ לפי דעתך שיש לך דין מלך אין ראוי שתושע ידך לך – לעשות בעצמך נקמה על כבודך,

וזה בהשגחת ה' שמנעך מרציחה או מהכח הבלתי ראוי רק שתקוה אל ה'.

על הב' אמרה אל תחוש לנקום פן יעשו אחרים כמעשהו כי ועתה – אין שייך טעם זה

כי הלואי יהיו כנבל איביך – לא יהיה בכחם לעשות לך רע רק מה שיש בכח נבל, שלא יכול לעשות לך מאומה,

כי נעשה פקודתך נגד רצונו, ואמרה אויביך על המבקשים להשפיל כבודך,

והמבקשים – את נפשך להרגך:

 

(כז) וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי:

מלבי"ם ועתה – על הג' שמנע מהנערים המגיע להם ע"פ הדין, הנה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך

(ואמר הביא בלשון זכר שיוחשב כאילו הביא הוא כי הוא מכספו) וטוב מעט בצדקה (כן פי' מהרי"א):

 

(כח) שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ כִּי עָשֹה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ:

מצודות דוד שא נא וכו' – הקדימה לשאול מחילה, אם תכשל בלשונה לדבר מה מול כבודו.

כי עשה יעשה – זה ראשית אמריה תאמר, הן ידעתי שה' יעשה לאדוני בית נאמן ומתקיים, ועד עולם לא תוסר המלוכה מביתו, לא כשאול שיוסר המלוכה מזרעו. כי מלחמות ה' – כל מלחמתך המה מלחמות ה', לעשות נקמה בפלשתים, אבל לא תמצא בך רעה מימיך ללחום ולהרוג אנשים מישראל כאשר עשה שאול שהרג כהני נוב, ולזה סרה משאול, ולא תוסר ממך:

מלבי"ם השאלות: פה דברה דברים בלתי שייכים אל ענין נבל כלל, ודבריה כפולים ומשולשים?:

(כח) שא נא לפשע אמתך – אחר שסלקה שלש הטענות שבעבורם ילך לנקום נקם, התחילה לברר לו, שאם היה עושה זאת היה נמשך לו ממנו נזק גדול, ופייסה אותו על שערב לבה לדבר לפניו כזאת.

התחילה לחשב שלשה מעמדות מימי חייו,

א) המעמד הראשון בעת התחיל ללחום מלחמות ה' בגלית ובפלשתים,

ב) המעמד השני, עת נרדף מפני שאול,

ג) המעמד הג' עת יזכה למלכות כפי שהובטח מפי נביא.

 שמצד כל השקפות אלה ראוי שיחדל מעשות זאת:

א) כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן כי מלחמות ה' אדני נלחם – ר"ל אחר שמה שיקוה שיעשה לו ה' בית נאמן, נצמח ממה שלוחם מלחמות ה', שלוחם באויבי ישראל שהם אויבי ה',

א"כ אין מהראוי שתתערב בין מלחמותיך מלחמה לכבודך שאינה מלחמת מצוה או חובה, רק מלחמת רשות או עבירה,

וזו ורעה לא תמצא בך מימיך – שאז יאמרו כי נלחמת כפי המקרה כאדם האוהב מלחמה לשפוך דם כפי שיזדמן:

הגרי"ז הלוי כי מלחמות ה' א – דני נלחם. "מלחמות ה'". כמבואר ברמב"ם פ"ז הט"ו ממלכים. שעל ייחוד ה' הוא עושה מלחמה, עיי"ש ודו"ק:והנה הביא הרמב"ם שם. מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל וכו' עיי"ש כל מה שכתב בארוכה. והביאור דבזה הוא אינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה, דמאחר שיכנס הוא צריך לעמוד במדרגה זו, להשען על מקוה ישראל וכו', כמש"כ שם. והוא אינו בדרגה זו לכן הוא אינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ודו"ק. ולפ"ז נמצא דמדס"ל בסוטה מ"ג. מי האיש הירא כמשמעו, הוא מדרגה יותר גדולה, ממדס"ל דירא מעבירות שבידו. וכן הוא ברמב"ן על התורה (דברים כ' ח') ועל דעת ר"ע כמשמעו כי מי שירא אחר הבטחת הכהן איננו בוטח בשם כראוי ולא יעשה לו הנס עכ"ל, אלא שהרמב"ן מפרש זה על הפסוק "הירא". ועל הפסוק "ורך הלבב" מפרש, שאינו בטבעו לראות מכת חרב והרג כי הירא הוא אשר לא יבטח ויחזיר אותו מפני מיעוט בטחונו ורך הלבב מפני חולשה טבעו כי ינוס או יתעלף עכ"ל. עיי"ש:

 

(כט) וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אלקיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע:

מלבי"ם ויקם(מעמד הב') שבעת שקם אדם לרדפך שאתה נרדף מפני שאול,

בזה ראוי כי נפש אדוני – תהיה צרורה בצרור החיים – ר"ל שתהיה נפשך שמורה מן המות האורב עליה כדבר הצרור ונטור ושמור מכל צד,

והצרור הזה שבו תהיה שמורה, הוא החיים את ה' אלקיךהשגחת ה' שישמור אותה בחיים, כי עמו מקור חיים ולא יקרב המות לגבולה

ואת נפש איביך – הרודפים אותך, יקלענה בתוך כף הקלעהיא מליצה, שמן כף הקלע שמשם זורקים חצים ואבנים עליך לקחת את נפשך, משם יזרק את נפשם,

כאילו נפשם שוכבת שמה, ובזרקם אבנים את נפשם הם זורקים, ע"ד וגולל אבן אליו תשוב.

גם כוונה בזה על שכר עוה"ב שע"י רדפם אחריך ואתה נע ונד בעוה"ז תשכון נפשך במנוחות שאננות בצרור החיים הנצחיים, ונפש אויביך לא תשכון במנוחתה העצמיית רק תהיה חוץ למקומה כאבן הנזרק במרגמה,

ולא כאבן שנזרק מן הקלע שנח במקום שנופל שמה,

רק כמי שמקלע אבן אל תוך כף הקלע שגם שם לא תמצא מנוח רק תקולע מקלע אל קלע,

וז"ש חז"ל בשבת (פרק שואל) בינונים ורשעים נמסרים לדומה (ור"ל והם חוץ למקומם)

הללו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה:

 

(ל) וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם והיה – ר"ל ומן המעמד הזה שאתה נרדף יצמח בהכרח (המעמד הג') שתגיע למלכות, שעז"א והיה כי יעשה ה' לאדני כאשר דבר – א"כ אין מן הראוי שתעשה עתה המעשה הזה. כדי:

 

(לא) וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב ה' לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ:

מצודות דוד ולא תהיה זאת לך לפוקה – רוצה לומר: כשתמלוך, לא יזיק לך כלל דברי חרפת נבל להיות מבוזה בעבור זה בעיני העם, ואפילו למכשול לב אדוני לא יהיה [פי' אפי' בעיניך בלבד לא יהיה בזה בזיון], כי לא תחוש אז לדברי נבל כזה, וכאשר לא תמיתהו, תוסר מן הקלון, כי לא יאמר אז עליך שדרכך לשפוך דם חנם ולהושיע לעצמך בכח זרועך.

וכאלו אמרה הן עתה בהיותך נרדף בהרים מפני שאול, חושש אתה לחרפת נבל, אבל לא תחוש במה שיאמרו שאתה שופך דם חנם ומושיע לעצמך בכח זרועך, היות עכשיו אין מעלתך גדולה כל כך לחוש לדברים כאלה, אבל לאחר שתמלוך, נהפוך הוא. (והנה באמת בהבנת הדברים האלה, אליה וקוץ בה, בהקטין עתה מעלתו, ולזה שאלה בראשית אמריה: שא נא לפשע אמתך). והיטב ה' לאדוני – רוצה לומר: הן ידעתי כאשר ייטיב ה' לאדוני וימלוך כאות נפשו, זכור תזכור את אמתך, להחזיק לי טובה על העצה היעוצה, למנעך מבוא בדמים:

מלבי"ם ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול – שכבר ימצא שאול זכות במעשה הזה שרודף אותך כדין כי שפכת דם חנם, כי עדיין לא הגעת למלכות, וגם כמ"ש חז"ל שאם יבא דין לפניך שהעני בקש צדקה מן העשיר והרגו על שסרב מלתת לו, לא תוכל לעשות בו משפט כי גם אתה עשית כזאת.

 ויש הבדל בין פוקה ומכשול ששם פיק משתתף עם הוראתו השנית מענין הוצאה כמו זממו אל תפק, טוב יפיק רצון מה' שגדרו שמוציא לחוץ דבר הסגור וצרור ונבלע במקומו כאילו יצא מן הנעלם אל הגילוי, ובא לרוב על הוצאת עצמיים הגיונים, ומזה בא פיק ברכים – בשיתוף עם המכשול שמוציא הרע הטמון ותכונה רעה אל הפועל, ויכשל בה, ומזה פיק ברכים, שנפרדו צומת הגידים וקשורי הברכים ונתרפו מקשורם, וכן יל"פ פקו פליליה שהוציאו עברות היוצאות מתכונת רעות נפשיות ממסגרותיהם, כמו והוא עון פלילי (איוב ל"א).

 והיטב ה' לאדני – בעת הזאת תזכר את אמתך כי מנעתי אותך מדבר שהיית מתחרט עליו כל הימים:

מפרשים אחז"ל שאביגיל אמרה לו שיזכרנה וישאנה לאשה לאחר מות בעלה. וכמדומה שראיתי מפרשים מדוע הזכירתו כן עתה, ע"פ מעשה שהיה עם הגר"י לוינשטיין שרצה להעיף בחור א' מהישיבה ואותו בחור ששמע כן הלך והתחצף אליו בכונה תחילה ע"מ שלא יעיפו ביודעו שאם תהיה לרב נגיעה אשית הוא יסתפק ולא ימצה עמו הדין, כך גם כאן אביגיל אמרה לו תישאני ע"מ שתהיה לדוד נגיעה אשית במיתת נבל, ועי"ז לא יהרגהו. ועפ"ז מובן מה ראתה להזכיר לו זאת כעת. ודו"ק.

(לב) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ ה' אלקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי:

רד"ק לאביגלכתיב כמו לאביגיל כי קרוב הוא והיתה נקראת כך וכך והרבה כזה נמצא בשמות, ויש בו דרש כי כשאמרה וזכרת את אמתך פקרה עצמה לו וכיון שפקרה עצמה לו פגמה הכתוב בקריאה כי למעלה קראה אביגיל והכא אביגל:

 אשר שלחך – שנתן בלבך לצאת לקראתי:

 מלבי"ם ויאמר דוד לאביגל – הכיר שהאמת אתה, והודה, א) לה' ששלחה בהשגחתו למנעו מהמעשה: ב)

(לג) וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהשֵׁעַ יָדִי לִי:

מצודות ציון טעמךדבורך ועצתך, כמו (איוב יב כ): וטעם זקנים יקח. כליתני – מנעת אותי:

מצודות דוד מבוא בדמים – מבוא בעון שפיכת דם, ובתשועת ידי לעצמי:

מלבי"ם ברוך טעמך – שחוץ מזה גם טענותיה נכוחות ואמתיות,

ג) וברוכה את – שגם את מצד עצמך כבר היית ראויה לזה בל אחריב את ביתך:

(לד) וְאוּלָם חַי ה' אלקי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ וַתָּבֹאתי \{וַתָּבֹאת\} לִקְרָאתִי כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר:

מלבי"ם ואולם – אמר שלא בעבור נבל היתה ההשגחה הזאת רק בעבורך, וזה אשר מנעני מהרע אתך כי לולא מהרת – הייתי מחריב הכל כצדיק כרשע והיה מן הופעת האל בל יגיע רע אליך:

(לה) וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ וְלָהּ אָמַר עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ:

מלבי"ם מידה – דרך כבוד.  ולה אמר – עד הנה דבר מעסקי נבל, עתה הבטיח לה כי ישא פניה לעתיד ולא ישמור איבה:

(לו) וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר:

מלבי"ם השאלות: מה צורך לענין הספור מה שהיה לו משתה כמשתה המלך וכו'?:

(לו) והנה לו – וכו' ולא הגידה לו – ספר ג' טעמים שלא הגידה לו תיכף,

א) שאם היה חסר מן המשתה ע"י המנחה שהובילה באופן שהיה מרגיש החסרון תיכף היתה מוכרחת להגיד לו, אבל הנה לו משתה בביתו כמשתה המלך – שהיה הכל לרוב מאד ולא הרגיש בחסרון מה שלקחה,

ב) כי ולב נבל טוב עליו – ולא רצתה להעציבו ולערב שמחתו,

ג) והוא שיכור עד מאד – ופחדה כי יבער חמתו ביינו ויעשה רע לה, ולכן ולא הגידה לו דבר קטן – וכו':

(לז) וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן:

רד"ק בצאת היין – בבי"ת ופי' בעת שסרה שכרותו ותרגומו כד פג חמרא מנבל וכן תרגם הסירי את יינך מעליך הלא תפיגין ית חמרך:

 וימת לבו – שנשתתק ויהי כמת כי נצטער על המנחה שהביאה אשתו לדוד:

מלבי"ם וימת לבו – נפל עליו פחד מדוד ומהסכנה שהיה בה ונצטננו דמיו ויהי לאבן:

(לח) וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל וַיָּמֹת:

רש"י כעשרת הימים – שבעת ימי אבלו של שמואל תלה לו הקב"ה, שלא יתערב אבל רשע באבלו, ואחר כך חלה שלשה ימים ומת, כענין שנאמר: ויגוף ה' את נבלו, ואמר מר (שמחות ג ט): חלה שלשה ימים ומת, זו היא מיתת מגפה. ורבותינו אמרו (ראש השנה יח א): אלו עשרת ימי תשובה, שהמתין לו הקב"ה שיחזור בתשובה. ויש אומרים: כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד, ששלח לו דוד עשרה נערים והאכילן:

מלבי"ם כעשרת הימים – חז"ל דרשו בו כמה דרושים והוא ע"פ הכלל שמספר המופשט מן המתואר מורה על מספר ידוע והם עשרה ימים הידועים של תשובה שבין ר"ה ליוהכ"פ:

(לט) וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב ה' בְּרֹאשׁוֹ וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה:

מלבי"ם ברוך ה'הודה על ג' ענינים, א) על שנענש על שחרפו,

ב) ששמר אותו שלא ינקום בעצמו,

ג) שהשיב גם רעת נבל ויתר עונותיו בראשו באופן שלא נענש ע"י דוד לבד, שכ"מ שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה רק מת ע"י עונותיו:

(מ) וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה:

מלבי"ם הכרמלה – כי תיכף אחר המשתה חלה ולא שב עוד אל מעון והיא נשארה אחרי מותו בכרמל:

(מא) וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי:

מצודות דוד לשפחה וגו' – כאלו אמרה אינני ראויה לו לאשה, כי אם לשפחה, לרחוץ רגלי עבדיו:

מלבי"ם הנה אמתך – דברה אל השלוחים בנכח כי שלוחו של אדם כמותו:

(מב) וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה:

מצודות דוד וחמש נערותיה – היא רכבה, וגם חמש נערותיה וגו':

(מג) וְאֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים:

מלבי"ם גם שתיהן – ר"ל נוסף על מיכל בת שאול שהיתה לו מכבר:

(מד) וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים:

מלבי"ם ושאול נתן את מיכל בתו – הנה התפלאו איך נתן שאול את בתו שהיתה א"א לאחר, ואיך לקחה דוד אח"כ בחזרה אחרי הוטמאה, ויאמר הרד"ק ששאול אנס את דוד לגרשה, ובכ"ז החזירה דוד כי היה גט מעושה ופסול, ויאמר מהרי"א שלא נתנה לפלטיאל לאשה רק לשמרה. וכ"ז רחוק, איך היה ביכלתו לכוף את דוד שברח מפניו, והכתוב אומר (לקמן ש"ב ג' ט"ז) וילך אתה אישה, אבל העקר כדברי חז"ל ששאול טעה וחשב שקדושי מיכל לא היו כפי הדין כי קדשה במלוה של עושר שהובטח למכה גלית, או שדוד חשב שמאה ערלות פלשתים שוים פרוטה ושאול חשב שאינם שוים כלום, ולכן דייק דוד (לקמן שם י"ד) תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים, ובכ"ז היה דוד מותר להחזירה, כי היא היתה אנוסה ע"פ ב"ד של שאול שטעו בדין, וכמו שהוא ההלכה במי שאמרו לה מת בעלך ונשאת ע"פ ב"ד שלא נאסרה. וכפי הנראה התעורר שאול לזה, ממה שראה שדוד לקח עוד נשים על אשתו בלי רשותה, שזה כמואס בבת המלך לקחת עליה צרה לצרור, וזה ג"כ עורר שנאה חדשה אצל שאול, ולכן התעורר דוד להרחיק נדוד ממדבר פארן אל מקום אחר להמלט מחמת שאול אשר בערה מחדש:

הגלגול של לבן בלעם נבל

כתב האריז"ל:

לבן הארמי נתגלגל בבלעם ואחר כך באבן, ושוב חזר בגלגול ישראל כנבל הכרמלי וחזר ונתגלגל בברזילי הגלעדי.

 

וכעת נבוא לביאור הדברים.

לבן הארמי כשמו כן הוא- הרמאי, קלקל ופגם בפיו כשהיה מרמה את הבריות, כפי שאמר יעקב 'ויחלף את משכורתי עשרת מונים', [ואף עשה עושר שלא במשפט כשרימה את יעקב והצריכו לעבוד שבע שנים נוספות].

חזר לבן בגלגול אצל בן בנו- בלעם בן בעור, ואף עתה שב על קיאו ופגם בפיו כשאומנתו לקלל את הבריות, ואף בגלגול זה הייתה נפשו רחבה ונתאוה לממון כפי שאמר 'אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב וגו' [ע"ש ברש"י], ואף עתה עשה עושר ולא במשפט והתפרנס מכחו לקלל את הבריות (שער הגלגולים הקדמה לו).

בלעם נהרג על ידי פנחס בן ל"ג שנים, ולאחר מכן הוא מתגלגל באבן, שזהו עונשו של הפוגם בפיו ומקלל או מדבר לשון הרע (שער הגלגולים פכ"ב. וע"ע בספה"ג פל"ח שנפש לבן נתגלגלה גם בעגל שעשו בנ"י), היות והאבן דוממת, וזהו עונשו על שלא דמם את פיו. [וע"ז נאמר בחבקוק ב-יא: 'כי אבן מקיר תזעק'- מהנפש המגולגלת בה].

לאחר מכן חזר ונתגלגל בנבל הכרמלי. ואף כאן קלקל בפיו.

נבל הוא גלגול של בלעם, ואף עתה הוא פוגם בפיו ומקלל את דוד. [ואף עושה עושר ולא במשפט על חשבון השמירה של דוד ואנשיו, ומסרב ליתן להם המגיע להם בדין].

נבל חוזר ומתגלגל בברזילי הגלעדי (שער הפסוקים בלק), ושם החל תיקונו. ברזילי הגלעדי נוהג בדוד בעין יפה שלא כנבל, וכאשר דוד בורח מפני אבשלום בנו, הוא נוהג בו בכבוד ומכלכל אותו ואת אנשיו (ש"ב יז, כז).

וכעת ניגש לראות כיצד הדברים רמוזים בכתובים:

א.      הגמ' במסכת סנהדרין (קה.) אומרת: 'תנא; הוא בעור הוא כושן רשעתים הוא לבן הארמי. בעור- שבא על בעיר [-אתונו]. כושן רשעתיםדעבד שתי רשעיות בישראל אחת בימי יעקב ואחת בימי שפוט השופטים. ומה שמו? לבן הארמי שמו'.

חז"ל כדרכם צופנים במילים קצרות סודות עצומים. הקורא בצורה שטחית אינו מבין את הקשר בין לבן לבלעם, שחי כמאתיים שנה מאוחר יותר? לאור הדברים שנאמרו לעיל הסוגיא מתבהרת. בעור- זהו כנויו של בלעם על שבא על בעירו. ומה שמו- פירושו מהי מהותו האמתית של אותו בלעם [שם, כידוע, מורה על מהות]? לבן הארמי. וזהו שרמז הפסוק באומרו על נבל 'והאיש קשה ורע מעללים והוא 'כלב"י', שהוא ראשי-תיבות כושן לבן בעור.  (ספר הגלגולים פמ"ט). וסימן שלהם (שמות יא-ז) 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כל"ב לשונו' (מגלה עמוקות אופן פו). ובזכות אברהם אבינו שנתברך באותיות בכ"ל כמ"ש 'וה' ברך את אברהם בכל' ניצולו ישראל מג' טומאות אלה. (בן יהוידע סנהדרין קה.).

ב.       לבן נתגלגל כאמור בבלעם, בנבל, ובברזילי. בשמו של לב"ן רמוזים כל הגלגולים הללו, ל- ל'בן, ב- ב'לעם וב'רזילי, נ- נ'בל. ועוד, לב"ן הן אותיות נב"ל למפרע. ויש בשמו של לבן אותיות ב"ל המרמזים לבלעם, לנבל [ואף לברזלי] (שער הגלגולים פל"ו).

נפש לבן הוא מחלק הנפש הרע של הבל, וזהו מקור ה-'ב"ל'  שבשמות כולם (שער הגלגולים פכ"ט, לקוטי תורה פ' שופטים). הבל גם מרמז לדיבור– מלשון הבל פה, ובכך הרי פגמו לבן ובלעם ונבל. [ו'נבל' ו'לבן' בגימטריה 'פה' עה"כ של האותיות. ונב"ל ר"ת נחש בלעם לבן שכוחם היה בפה. הגה"ת מהר"ר נתן על ספה"ג פנ"ד].

ועוד נרמז בפסוק (בראשית כב-כ) 'הנה ילדה מִלכה גם היא בנים לנחור אחיך' [את בתואל שהוליד את לבן] "היא בנים לנחור"- ר"ת הב"ל (לקוטי תורה פ' בלק). ועוד 'לבן [בן] בתואל הארמי' ר"ת למפרע הב"ל.

וכן נרמז בדברי הגמרא בסנהדרין (קה.) הדורשת את שמו של בלעם: 'בלעם- שבָּלָה עַם', בל"ה אותיות הב"ל. (בן יהוידע שם).

ועוד נרמז בדברי בלעם שאמר (במדבר כג-כ) 'הנה ברך לקחתי' ר"ת הב"ל. (עמק המלך קי:).

ועוד נרמז בדלוגי אותיות (7) בפסוק (במדבר כד-כד) 'וגם-הוא עדי אבד ויקם בלעם וילך וישב למקמו' לרמז שבלעם עצמו עתה 'עדי אובד' שיהרג ע"י פנחס, אולם 'ויקם בלעם וילך וישוב למקומו' שבלעם שהוא מנפש הבל תקומה תהיה לו, ויבוא לידי תיקון לבסוף ותלך נפשו ותשוב אל מקומה ולתיקונה.

המשותף לכל הגלגולים -כאמור- הם האותיות ב' ול'. ניתן לרמוז זאת בפסוק (בראשית לא-כ) 'ויגנב יעקב את לב לבן הארמי… וישם את פניו הר הגלעד': 'יעקב'- רומז לישראל, ובא הפסוק לרמוז שכעת בגלגולו בנבל כביכול ישראל 'גנב' את ה-ל"ב מלבן הארמי ותיקנו בנבל ואחר-כך בברזלי הגלעדי.

ג.        שמו של בלעם רמוז בפסוק (בראשית כט-יג) 'ויהי כשמֹע לבן את שמע יעקב וגו' 'כשמעלבן' למפרע- אותיות 'בלעם', לרמז שיחזור בגילגול בלעם.

ד.       כל הגלגולים הללו נרמזו בפסוק בירמיה (יז-יא): 'קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל':

דגר- זהו לבן, שכאשר ברח ממנו יעקב עם נשיו וילדיו רדף לבן אחריו והשיגו בהר הגלעד. לאחר ויכוח נוקב הם עשו גל-עד ומצבה שיעידו שלבן לא יעבור להזיק ליעקב ולהיפך. לבן קרא לגל 'יגר שׂהדותא'. תרגומו של 'גל' הוא 'דגורא', נמצא ש'דגר' מרמז ללבן.

ולא ילד- כפי שאמרו חז"ל (תנחומא שמות טז) שללבן לא היו בנים עד שבא יעקב לביתו.

עושה עושר ולא במשפט- לאחר שנתגלגל בבלעם [כמבואר לעיל. ומרמז אף ללבן ונבל כמשנ"ת].

בחצי ימיו יעזבנו- שמת בלעם בחצי ימיו בן ל"ג שנים כשהרגו פנחס. ו'בחצי' מרמז אף שהיה גלגולו האמצעי מבין שלשת הגלגולים.

ובאחריתו יהיה נבל- כמשמעו, שגלגולו האחרון יהיה בנבל הכרמלי (שער הגלגולים פל"ו).

ה.      לבן עושה עם יעקב אבינו 'הסכם שלום' ומציב את הגל לעד ביניהם ואומר (בראשית לא-נב): 'עד הגל הזה ועדה המצבה אם אני לא אעבור אליך את הגל הזה, ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה': לבן -כרגיל- אינו עומד בדבורו, ובגלגולו כבלעם הוא עובר את הגל כדי לקלל את ישראל. אך העד [-הגל] עדיין זוכר את ההסכם, והוא אף מזכיר אותו לבלעם בצורה כואבת מאד (וכפי שהביא התנחומא ויצא פי"ג שהגל הוא שהענישו, מפני שהוא העד על השבועה, וכתיב 'יד העדים תהיה בו בראשונה'). האתון שבלעם רכב עליה בדרכו לקלל את ישראל לוחצת את רגלו אל הגדר- שהיא בעצם הגל ההוא עצמו, ובעקבות כך הופך בלעם לחיגר. ומשום כך לא האריך בלעם ימים אלא חי ג"ל שנה. (לקוטי תורה פ' בלק). ונקרא הגל 'המצבה' בגימטריה 'בלעם' (-142) לרמז לשמו של זה שעתיד להפר את ההסכם. והגלעד מרמז על גלגולו של בברזילי הגלעדי. וכן 'עד הגל' אותיות הגלעד[י], ועוד 'ועדה המצבה'- 'ועד"ה' (-85) גימטריה 'נב"ל' עם האותיות (ספר הגלגולים פמ"ט).

ו.         לבן נקרא הארמי ע"ש מקומו מארם נהרים, ואף בלעם מקומו מארם נהרים, ואף שם-מקומו של נבל רמוז כאן, ש'נהרים' בגימטריה 'הכרמלי' (-305).

ז.         כששמע נבל שדוִד עמד להרוג אותו, נאמר: 'וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן'. מדוע נקט לשון עבר- 'היה', ולא נאמר 'ויהי לאבן'?

כאשר ראה נבל שלא זכה לתקן את אשר קלקל בגלגולים הקודמים, ועוד הוסיף קלקול, וזכר כי נתגלגל בעבר באבן בשל כך, לכן 'וימת לבו בקרבו' בזכרו כי 'הוא היה לאבן' בעבר (שער הגלגולים פכ"ב). ולכן לא דיבר כעת סרה בדוד משום ש'הוא היה לאבן' בעבר, בעון פגם הדיבור. (ספה"ג פמ"ט)

וזהו גם כן סוד הפסוק 'ולב נבל טוב עליו והוא שיכור עד מאד', רוצה לומר הל"ב של אותיות נבל היה טוב, שהם לבן ובלעם, שבאותו הפעם התחילו לתקן את עצמם, ונכנסו בכלל טוב ויצאו מהרע [בעצם זאת שנתגלגלו בישראל], אבל נבל עצמו עדיין לא נתקן עד שנתגלגל בברזילי הגלעדי. וזה שאמר והוא שיכור עד מאד, שעדיין היה מעורב ברע, וזה שאמר 'וימס לבו בקרבו', רוצה לומר שנסתלקו ממנו נשמת לבן ובלעם שכבר התחילו לכנוס בטוב, אבל והוא היה לאבן, שמאחר שנסתלק ממנו הצלם שהוא הנשמה הנ"ל, נשאר כמו אבן דומם, שלא נשאר בו כי אם נפשו לבד, ואחר כך בעשרת הימים וגו' מת, הוא גם כן כדי לתקן עצמו אחר כך בברזילי הגלעדי. (ספר הגלגולים פמ"ט).

כאשר אביגיל יוצאת לקראת דוד היא אומרת לו: 'אל ישים אדוני את לבו אל איש הבליעל הזה' בליע"ל בגימטריה בלע"ם, לרמז לו שמקורו מבלעם ולכן פגם בפיו (לקוטי תורה ש"א כה, ספה"ג פמ"ט). ועוד במילה לאב"ן רמוזים כל גלגוליו- לבן, אבן, בלעם [וברזלי], ונבל.

ועוד 'הבליעל' מורכב משתי מילים- הבל-יעל, שהיה במקורו מנשמת הבל (ר' לעיל אות ב') והיה לו להעלותה ולתקנה.

ח.      בלעם נתאוה למות כישראל באמרו בנבואתו (במדבר כג-י) 'תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמהו' [-כעם ישראל]: ברור שנבואה זו לא לחינם נכתבה בתורה, ואלולי היה בה אמת לא הייתה התורה מתייחסת כלל לשאיפות הבלתי ריאליות של בלעם.

ועוד, לעצם בקשת בלעם– יש להבין, מדוע אמר תמות 'נפשי' ולא בסתם 'אמות מות ישרים'? ועוד מהו ותהי 'אחריתי' כמוהו, ומדוע לא אמר 'ואהיה כמוהו'?

אכן, כפי שנבאר כעת, תאוותו זו של בלעם נתממשה בסופו של דבר בגלגוליו הבאים.

בלעם ידע שבגוף זה לא יזכה למות מות ישרים, אלא ימות מות רשעים בחרב ביד פנחס, ולכן אמר תמות 'נפשי', שנפשי לבדה עתידה להתגלגל בנבל הכרמלי ואז אמות מות ישרים– ישר מלשון ישראל, שאמות כישראל. ואז תהיה אחריתי כמוהו ממש- בגוף ובנפש כישראל.

ועוד יתבאר- תמות נפשי מות ישרים- נבל מת בתום עשרת ימי תשובה, כפי שלמדו חז"ל (ירושלמי בכורים ו:, מדרש תהלים כו) מהפסוק : 'ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל וימת'- שתלה לו הקב"ה עשרת ימי תשובה שמא ישוב, וכשלא שב נגָפו ה' במוצאי יוה"כ. ומובא באדר"נ (פכ"ה, ובכתובות קג🙂 שמי שנפטר במוצאי יום הכפורים סימן יפה לו, הרי שאכן זכה למיתת ישרים [-צדיקים]. (שער מאמרי רשב"י ושער הפסוקים פ' בלק, ובלקוטי תורה בראשית). ועוד, נקט 'ישרים' בלשון רבים, לרמז שזכה למיתת שני ישרים- נבל וברזילי. (ספה"ג פמ"ט).

ועוד נרמז בפסוק זה גלגולו בברזילי הגלעדי, לברזילי היה בן שנקרא 'כִמְהָם' (ש"ב יט-לח), והוא נרמז כאן באמרו ותהי אחריתי 'כמהו' ש'כמהו' ו'כמהם' אותיותיהן דומות ושוות זו לזו. (שער הפסוקים, פ' בלק, ספה"ג פמ"ט).

ועוד מקבילה יש בין נבל לבלעם, שבנבל נאמר (ש"א כה-ב) 'והאיש גדול מאד' ובברזלי הגלעדי נאמר (ש"ב יט-לג) 'כי איש גדול הוא מאד'. והוסיף בברזלי 'הוא' לומר שהוא מאותו הגלגול של זה שנאמר עליו גדול מאד (הגהת רש"ו שם).

ט.      גלגולו של בלעם בנבל רמוז בפסוק בישעיה (מט-יח): 'שאי סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו לך וגו' נ'קבצו ב'או ל'ך– ר"ת נב"ל, שכפי שנתבאר בשעה"ג כל הנשמות יתוקנו טרם בא הגאולה, ואפילו איזשהו ניצוץ קדושה מועטת יתוקן ולא ידח ממנו נדח, ואז תשאי סביב עיניך ותראי כיצד כולם נקבצו ובאו לך ונתתקנו, ואפילו בלעם שאף לא אחד העלה על דעתו שטומאה רצוצה שכזו תוכל להתתקן– יתוקן בנבל. (שער הפסוקים ולקוטי תורה- ישעיה, ספה"ג פ' סה). ועוד, ר"ת 'כולם נקבצו באו' כנ"ב, והוא ר"ת כ'מהם נ'בל ב'רזלי. ועי' בערכי הכנויים לרמ"ז אות נ' (החיד"א ב'דבש לפי' ע' נבל).

וכן נרמז בפסוק (במדבר כג-כז) 'ויאמר בלק אל בלעם לכה נא אקחך וגו'  ר"ת נב"ל.

י.        על פי זה יבואר הפסוק (דברים כו-ה): 'ארמי אֹבד אבי וירד מצרימה', וזאת בהקדמה קצרה. חז"ל אמרו (סוטה יא.) ששלשה היו באותה עצה של 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' ואחד מהם הוא בלעם, שיעץ להשמיד את ישראל. נמצא שלבן הארמי ירד [בגלגולו כבלעם] למצרים, ועל זאת אמר בעל האגדה 'לבן ביקש לעקור את הכל' בכך שיעץ לפרעה להשמיד את ישראל, וזה מאמר הכתוב: [לבן ה]ארמי אובד אבי, [אימתי? כאשר] וירד [לבן] מצרימה [בגלגולו כבלעם]. (השלה"ק מס' פסחים ביאור ההגדה ט).

בלעם מייעץ רע לפרעה ובוטח במשענת קנה רצוץ זה שיעשה את המלאכה וישמיד את ישראל, ודבר זה נרמז בפסוק (מ"ב יח-כא) 'עתה הנה בטחת לך על משענת הקנה הרצוץ הזה על מצרים'…

יא.    באיזה זכות הגיע לבן הרשע לידי תיקון בסופו של דבר?

אומרים חז"ל (בר"ר ס-ז) שבשביל ששירת אליעזר את אברהם אדונו באמונה, זכה לצאת מכלל 'ארור' [-כנען] ולבא לכלל 'ברוך' – כפי שאמר לו לבן הארמי- 'בוא בְּרוּך ה". היה זה כאשר אליעזר עבד אברהם הגיע אל בית בתואל כדי לבקש את ידה של רבקה לבֵן אדונו- ליצחק, אזי קיבל לבן את פניו וברכו. בזכות ברכתו של לבן זכה אליעזר לתיקון ובא כישראל גמור ונתגלגל בכלב בן יפונה. חז"ל (תמורה טז.) כבר תמהים והלא שם אבי כלב הוא חצרון? (כמובא בדהי"א ב-יח עי"ש מה שתירצה הגמ' בזה). אולם על פי מה שנתבאר לעיל יובן סוד הענין, שאכן כלב הוא בן יפונ"ה כשכוונת הדברים שכלב הוא 'בנו' של לבן שאמר (בראשית כד-לא) 'ואנכי פיניתי הבית', ונחשב לבנו ['הרוחני'] של לבן שהרי בזכות ברכת לבן לאליעזר זכה אליעזר להתגלגל בכָלֵב.

נחזור לעיניננו שאלנו באיזה זכות הגיע לבן לתיקון? התשובה היא בזכות זה שלבן היה הגורם ליציאתו של אליעזר מכלל ארור לכלל ברוך ולתיקונו בגלגול כָלֵב, זכה אף הוא לתיקון ע"י גלגול. ובשביל זה זכה לָבָן שנתיסד לו מזמור בשבילו (תהלים ט) 'למנצח על מות לב"ן', וכוונת הדברים אף לנבל, שעל מותו דוד מודה ומשבח לה'. (שעה"ג פל"ו, לקו"ת בפ' שלח ובתהלים, ספה"ג פמ"ח וס"ז, גלגולי נשמות לרמ"ע מפאנו אות ל').

וראה דבר נפלא, שגמול ה' הוא ב'מידה כנגד מידה', שלבן גורם לתיקון אליעזר ולגלגולו בכָלֵב, ומכָלֵב יוצא נבל (כפי שנאמר אצל נבל  'והוא כלבי'– מבני כלב בן יפונה) הגורם לתיקון לבן.

השלמות:

כתב בספר הגלגולים (פמ"ט בהג"ה):

נבל התגלגל באבנר בן נר וזה שאמר דוד (ש"ב ג-לג) 'הכמות נבל ימות אבנר' שכמו שמת נבל שהיה ניצוץ הבל והבל הרגו קין, כך מת אבנר שהוא ניצוץ הבל, בהריגה.

ועוד כתב שם (פ' סז, והרמ"ע מפאנו בגלגולי נשמות אות ל'):

לבן נתגלגל עוד באביה של אביגיל אשת נבל [ולבסוף אשת דוד], והדבר רמוז בפסוק המכנה את אביגיל 'אביגל' (ש"א כה-לב, ש"ב ג-ג), שאביה הוא שעשה את הגל כמבואר לעיל.

עוד כתב הרמ"ע מפאנו (שם אות פ'):

התנא 'פלימו' היה ניצוץ נבל הכרמלי.

ביאור: כדי לבאר כיצד תיקן פלימו את אשר עיוות נבל, יש להקדים מעשה שהגמ' בקידושין (פא.) מביאה  על החכם 'פלימו': מעשה בפלימו שהיה רגיל לומר בכל יום ויום 'חץ יבוא בעיני השטן' (היצר הרע). יום אחד ערב יום הכפורים היה, נדמה לו השטן כעני מלא שחין וצרעת העומד על הפתח וקורא; 'הוציאו לי לחם'! הוציאו לו. אמר השטן; 'יום כזה כל העולם יושבין ואוכלים בבית ואנכי אהיה יושב ואוכל מבחוץ?' הכניסו אותו לבית והגישו לו לאכול. אמר להם; 'יום כזה כל העולם יושבים ואוכלים על שולחן ואני אוכל לבד'? הכניסוהו לאכול עימם על השלחן.

החל השטן מוציא הליחה מן הצרעת בפניהם. אמר לו פלימו; 'שב כהוגן ולא תעשה כן שלא תמאיס המאכל עלינו'! אמר להם; 'תנו לי כוס לשתות'! נתנו לו. החל השטן להטיל בכוס את כיחו וליחו. גערו בו. עשה השטן את עצמו כאילו הוא מת, והשמיע לאנשי הבית קול יוצא מן החוץ שאומרים 'פלימו הרג אדם'.

ברח פלימו מחשש שיוודע הדבר למלכות והחביא עצמו בבית הכסא שמחוץ לעיר. הלך השטן לשם, וכשראה את רוב צערו של פלימו גילה את זהותו האמתית לפניו. אמר השטן לפלימו; מדוע היית רגיל לקלל אותי שאמרת ש'יבוא חץ בעיני'? משום כך ציערתי אותך. אמר לו פלימו אם כן כיצד עלי לומר על מנת לדחותך ממני שלא תחטיאני? אמר לו אמור; 'ה' יגער בו בשטן' :

לבן הוא כאמור נבל, ושניהם נכשלו בצרות-עין. עתה ניסוהו משמים האם אף כעת ינהג בצרות עין כלפי האורח המאוס. האם אף כעת יניס אותו מביתו כפי שנהג נבל כלפי דוד?

פלימו ידע מעלתו ונדיבותו, ולכך אמר 'חץ בעיני השטן', שעתה לא יוכל לי להסיתני לנהוג בצרות עין. [מוסיף החיד"א ב'דבש לפי' ערך 'פלימו': הרמז בזה, שאמר 'חץ בעיני השטן', כנגד צרות העין].

ולכן מעשה זה היה בערב יום הכיפורים- כנגד מה שנבל מת בתום עשרת ימי תשובה.

ופלימו הצטער ביותר מאימת המלכות ובזה היה לו תיקון על שבגילגולו כלבן רדף אחרי יעקב וציערו. [מוסיף החיד"א שם: רמז לזה, השטן הוציא קול 'פלימו קטל גברא', ר"ת קפ"ג, גימטריה 183, וזו גימטריה 'יעקב' עה"כ].

והרמז בזה, 'לבן-נבל' בגימטריה 164, עם שני הכוללים- 166, בגימטריה 'פלימו'. (הכל מהרמ"ע שם).

ענשו של פלימו על רדיפת יעקב נרמז בפסוק (בראשית לא-לו) 'ויחר ליעקב וירב בלבן ויען יעקב ויאמר ללבן מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי': ר"ת 'פלימו'. 

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל א – פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב