שמואל כו

(א) וַיָּבֹאוּ הַזִּפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן:

מצודות דוד ויבאו הזפים – באו עוד הפעם:

(ב) וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר זִיף וְאִתּוֹ שְׁלשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד בְּמִדְבַּר זִיף:

מלבי"ם 'בחורי' אלה שבחר (כנ"ל כ"ה ג') וע"כ 'בְּחורי' בשו"א ולא בפת"ח:

(ג) וַיִּחַן שָׁאוּל בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן עַל הַדָּרֶךְ וְדָוִד ישֵׁב בַּמִּדְבָּר וַיַּרְא כִּי בָא שָׁאוּל אַחֲרָיו הַמִּדְבָּרָה:

מלבי"ם על הדרך – ודוד ישב רחוק מן הדרך, והצופים שראו שמחנה בא, לא ידעו עדיין אם הוא מחנה שאול, וכן את המקום ששם יחנו, לכן:

(ד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מְרַגְּלִים וַיֵּדַע כִּי בָא שָׁאוּל אֶל נָכוֹן:

מלבי"ם שלח מרגלים – ועל ידי כן וידע – בבירור כי בא שאול – וגם ידע אל נכון – מקום תחנותו וכל פרט:

(ה) וַיָּקָם דָּוִד וַיָּבֹא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר חָנָה שָׁם שָׁאוּל וַיַּרְא דָּוִד אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁכַב שָׁם שָׁאוּל וְאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָאוֹ וְשָׁאוּל שֹׁכֵב בַּמַּעְגָּל וְהָעָם חֹנִים סְבִיבֹתָו \{סְבִיבֹתָיו\}:

מלבי"ם המקום אשר שכב שם שאול ואבנר – מופרדים מן העם, ומפרש שאול שוכב במעגל – שהיה עיגול סביביו בל יקרב איש שמה, ושאול כבר שכב והעם – לא שכבו עדיין רק חונים – מקצתם שוכבים ומקצתם הולכים ויושבים:

(ו) וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַחִתִּי וְאֶל אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב לֵאמֹר מִי יֵרֵד אִתִּי אֶל שָׁאוּל אֶל הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֲנִי אֵרֵד עִמָּךְ:

מלבי"ם מי ירד – שבבואם לילה יחשבו שהם מבני המחנה:

(ז) וַיָּבֹא דָוִד וַאֲבִישַׁי אֶל הָעָם לַיְלָה וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁתָו \{מְרַאֲשֹׁתָיו\} וְאַבְנֵר וְהָעָם שֹׁכְבִים סְבִיבֹתָו \{סְבִיבֹתָיו\}:

מלבי"ם השאלות: מ"ש והנה שאול שוכב וכו', כבר נזכר בפסוק ה' שם אמר חונים ופה אמר שוכבים?:

(ז) והנה שאול שכב – כו' ואבנר והעם שכבים – עד שבאו לשם כבר שכבו כל העם (לכן קראם עתה בשם עם לא מחנה כי לא חנו עתה כמחנה ושומרים סביביה):

(ח) וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי אֶל דָּוִד סִגַּר אלקים הַיּוֹם אֶת אֹיִבְךָ בְּיָדֶךָ וְעַתָּה אַכֶּנּוּ נָא בַּחֲנִית וּבָאָרֶץ פַּעַם אַחַת וְלֹא אֶשְׁנֶה לוֹ:

מלבי"ם סגר אלקים – חשב שזה ודאי השגחיי שישנו כולם כדי שיכהו.

 ולא אשנה לו – בל תפחד שיקיץ ע"י המכה ויצעק, כי אמיתהו בפעם הראשון:

(ט) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי אַל תַּשְׁחִיתֵהוּ כִּי מִי שָׁלַח יָדוֹ בִּמְשִׁיחַ ה' וְנִקָּה:

מלבי"ם אל תשחיתהו – אף שהוא רודף ומותר להרגו, בכ"ז מי שלח ידו במשיח ה' וניקה?

(י) וַיֹּאמֶר דָּוִד חַי ה' כִּי אִם ה' יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה:

רד"ק חי ה' – השבועה שלא יומת על ידי כי ה' יגפנו ונשבע בעבור אבישי שלא יעבור על רצונו ויכנו.

ובדרש כי אם ה' יגפנו למה זכר שני פעמים ה' אמר חי ה' שלא תהרגנו ואם תהרגנו חי ה' אהרוג אותך:

 כי אם ה' יגפנו – בחולי טרם זמנו כמו ויגוף ה' את נבל כלומר על ידי השם יומת ולא על ידי ומיתתו תהיה קרובה באחת מהשלש. ועל קירוב מיתתו אמר, כי אם לא כן, מה אמר, כל אדם ג"כ מת באחת מהשלש אשר זכר? אלא אמר זה לאבישי להשקיטו כלומר אל תחוש עליו כי לא יאריך זמנו, שימות או ימות בחולי שיגפנו ה' טרם יומו שהקציב לו בעת שנולד וזה יקרה לו בעונו:

 או יומו יבא – כלומר או זמנו שקצוב בעת לידתו קרוב הוא וזה אמר דוד מלבו כי אמר בלבו כיון שמאס בו השם ית' מהיות מלך וצוה למשחני לא יתכן שיאריך הזמן או אפשר כי מפי שמואל אמר שימות בקרוב ואם כן יתכן לפרש חי ה' כי על אלה הדברים אמר חי ה' כי כן יהיה לו שימות בקרוב באחת מהשלשה כי כיון שנאמר לו מפי הנבואה יכול להשבע בזה:

 או במלחמה ירד ונספה – ונספה טרם יומו הקצוב לו כי באלה שני הפנים ימות אדם טרם יומו או בחולי או בחרב וזו המיתה [-בחרב] בעבור עון גדול מעון מי שמת בחולי טרם יומו.

ואם יש ביד האדם זכות מוסיפין לו על זמן הקצוב לו גם כן וזה הדבר מצאנו לו מחלוקת בין רבו' ז"ל:

"את מספר ימיך אמלא- אלו שני דורות, זכה משלימין אותן לו, לא זכה פוחתין לו מהם, דברי רבי עקיבא. ופי' 'שני דורות' כמו שכתוב 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו" וזהו שאמר 'אמלא'= אשלים אותם אליך שלא יפחתו.

וחכמים אומרים זכה מוסיפים לו עליהם, לא זכה פוחתין לו מהם. ופירוש 'מספר ימיך אמלא' אעשה מלוי ותוספת עליהם. אמרו לו לרבי עקיבא הרי הוא אומר 'והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה'?! אמר להם משלו הוסיפו לו":

מלבי"ם ויאמר דוד – הוסיף לאמר בל תחשב שע"י שגם אני נמשחתי תהרגנו להקים מלכותי, כי דבר ה' שמשחני לא ישוב ריקם, עז"א כי ימלא קצו בא' מג' דרכים שהמיתה אפשריית, או על ידי מגפה לפני קצו, או על ידי מיתה טבעיית כי קצו קרוב, או על ידי מלחמה:

(יא) חָלִילָה לִּי מֵה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה' וְעַתָּה קַח נָא אֶת הַחֲנִית אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָו \{מְרַאֲשֹׁתָיו\} וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם וְנֵלְכָה לָּנוּ:

מלבי"ם השאלות: מ"ש חלילה מה', משלוח ידי במשיח ה', וכו' כפול?:

חלילה וכו' קח נא – ר"ל ואל תחשב שאין עון במיתתו כי רודף הוא וז"א אחר שיש הצלה אחרת והוא קח נא את החנית – שעי"ז ניצול ממנו כמו שהיה באמת וא"כ אסור להרגו, ועז"א חלילה לי מה':

(יב) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת הַחֲנִית וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם מֵרַאֲשֹׁתֵי שָׁאוּל וַיֵּלְכוּ לָהֶם וְאֵין רֹאֶה וְאֵין יוֹדֵעַ וְאֵין מֵקִיץ כִּי כֻלָּם יְשֵׁנִים כִּי תַּרְדֵּמַת ה' נָפְלָה עֲלֵיהֶם:

רד"ק ויקח דוד – אחר שאמר לאבישי קח נא נתחרט בו ולא רצה שיקרב אבישי אליו שמא לא יוכל לכבוש את יצרו ויכנו לפיכך הלך דוד בעצמו ולקח החנית והצפחת:

 מראשותי שאול – המ"ם הוא לשמוש לפיכך היא נקודה בצירי אבל מ"ם מראשותיו בשוא והיא נוספת ואינה לשמוש:

ואין רואה – לא היה בכל המחנה אדם שהיה עד ורואה בקחתו הצפחת והחנית: ואין יודע – אין מרגיש בבואו:

 ואין מקיץ – שלא הקיץ אחד מהם לקול לכתם וקחתם ולקול דבריהם שהיו מדברים ביניהם:

 כי תרדמת ה' – הסמיכות הוא לאחד משני פנים או פירושו תרדמה גדולה כי הדבר שרוצה להגדילו סומך אותו לאל יתברך כמו מאפליה שלהבת יה כהררי אל עיר גדולה לאלקים ותהי לחרדת אלקים.

או פירושו להודיע כי התרדמה היתה סבה מאת האל כדי שלא ירגישו בקחתם הצפחת והחנית:

מלבי"ם ואין רואה – ומפרש: נגד ואין רואה ואין יודע, כי כולם ישנים – (ר"ל שלא לבד שאין רואה כי היה חשיכה גם לא היה איש יודע ומרגיש בדבורם בבואם ובלכתם) ונגד ואין מקיץ – אומר כי תרדמת ה' נפלה עליהם – כי בדרך הטבע היה ראוי שיקיץ איש מן המחנה בהרגש הזה, רק שהיה בהשגחה שהפיל ה' עליהם תרדמה:

(יג) וַיַּעֲבֹר דָּוִד הָעֵבֶר וַיַּעֲמֹד עַל רֹאשׁ הָהָר מֵרָחֹק רַב הַמָּקוֹם בֵּינֵיהֶם:

מצודות דוד העבר – מעבר המים שהיה שם. על ראש ההר – להשמיע קולו למרחוק. רב המקום – כי פחד לנפשו שלא יתפשוהו:

מלבי"ם רב המקום – כי יצויר שהדרך רחוק והמקום קרוב, כמו העולה לראש הר גבוה שדרכו רחוקה מאת העומד בתחתית ההר והמקום קרוב כמ"ש מקדרין בהרים, לכן אמר שהתרחק גם במקום:

(יד) וַיִּקְרָא דָוִד אֶל הָעָם וְאֶל אַבְנֵר בֶּן נֵר לֵאמֹר הֲלוֹא תַעֲנֶה אַבְנֵר וַיַּעַן אַבְנֵר וַיֹּאמֶר מִי אַתָּה קָרָאתָ אֶל הַמֶּלֶךְ:

רד"ק הלא תענה אבנר – אחר שקרא אל העם ואל אבנר ולא היו עונים אותו קרא עוד אל אבנר בשם ואמר הלא תענה אבנר.

ובדרש אמר לו דוד מה יש לך לענות אבנר? הרי אמרת על המערה אילו היה עושה מאומה היינו נכנסין לשם ומחתכין אותו אבר אבר או שמא אימר בסירא [-קוץ] הוקרע החנית וצפחת מה יש לך לענות הלא תענה אבנר לא היה לך לענות דבר ונעשה כאלם הדא הוא דכתיב האמנם אלם צדק תדברון:

ועל זאת חיבר דוד את הפרק הבא בתהילים [פרק נח]:

(א) לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת לְדָוִד מִכְתָּם: (ב) הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם: (ג) אַף בְּלֵב עוֹלֹת תִּפְעָלוּן בָּאָרֶץ חֲמַס יְדֵיכֶם תְּפַלֵּסוּן: (ד) זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב: (ה) חֲמַת לָמוֹ כִּדְמוּת חֲמַת נָחָשׁ כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ: (ו) אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים חוֹבֵר חֲבָרִים מְחֻכָּם: (ז) אֶלֹהִים הֲרָס שִׁנֵּימוֹ בְּפִימוֹ מַלְתְּעוֹת כְּפִירִים נְתֹץ יְדֹוָד: (ח) יִמָּאֲסוּ כְמוֹ מַיִם יִתְהַלְּכוּ לָמוֹ יִדְרֹךְ חִצָּו כְּמוֹ יִתְמֹלָלוּ: (ט) כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ: (י) בְּטֶרֶם יָבִינוּ סִּירֹתֵכֶם אָטָד כְּמוֹ חַי כְּמוֹ חָרוֹן יִשְׂעָרֶנּוּ: (יא) יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע: (יב) וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק אַךְ יֵשׁ אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ:  

רש"י – האמנם – לשון אמונה הוא האמנם אלם צדק תדברון וגו', מזמור זה אמר על שבא אל המעגל אשר שאול שוכב שם ולקח את החנית ואת הצפחת והלך לו וקרא הלא תענה אבנר (שמואל א כ"ז) כלומר הלא יש לך עתה להוכיח לשאול ולהראותו שעל חנם הוא רודפני שאילו רציתי הרגתיו וכך אמר בשירו האמנם נאלם מפיכם הצדק שהיה לכם לדבר והמישרי' שהיה לכם לשפוט הצדק אשר תדברון:

מי אתה קראת אל המלך – כמו על המלך כלומר שלא יראת לקרוא במקום שהמלך ישן לא חששת שתעירהו משנתו בקראך בקול כי הוא לא היה קורא אל המלך כי אם אל אבנר וכן ויך את הפלשתי אל מצחו כמו על מצחו אל ההרים לא אכל כמו על ההרים ובענין הזה י"ת מאן דין דקרי בריש מלכא:

מלבי"ם השאלות: מ"ש מי אתה קראת אל המלך, והלא אל אבנר קרא לא אל המלך?:

(יד) מי אתה קראת אל המלך – ר"ל כי הקורא לשר הצבא יקרא את משרתו שיודיע לאדוניו כי רוצה לדבר עמו, והקורא אל המלך יקרא לשר הצבא שהוא משרת המלך, וחשב אבנר אחר שקרא הלא תענה אבנר, בהכרח י"ל איזה מבוקש אל המלך:

(טו) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אַבְנֵר הֲלוֹא אִישׁ אַתָּה וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ כִּי בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית

אֶת הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ:

מלבי"ם השאלות: מז"ש הלא איש אתה וכו', ולמה אמר תחלה למה לא שמרת ואח"כ אשר לא שמרתם?:

ויאמר דוד – השיב לו, כי הנמוס הזה, שמי שיש לו דבר אל שר הצבא לא יקראהו בנכח רק ע"י משרתו, הוא רק אם הקריאה הוא לצורך הקורא או לאיזה ענין פרטי, לא כן אם הקריאה הוא בעבור ענין כללי, הנוגע למלכות אז הנמוס שיקרא לשר הצבא בנוכח לא ע"י אמצעי, באשר תוכן הקריאה מיוחד אליו מצד מעלתו.

וז"ש הלא איש אתה ומי כמוך בישראל – ר"ל הקריאה מיוחדת לך לפי מעלתך הגדולה משני פנים, כי אחר שהתברר שהיתה המחנה והמלך בלא שומרים, עד שקרב איש זר עד משכב המלך לקחת החנית מראשותיו, שזה פשע גדול, א"כ יצוייר שהיה זה או בפשע שר הצבא שלא העמיד שומרים לשמור ראש המלך, או (אם העמיד שומרים) השומרים פשעו ולא עמדו על המשמר, ובזה ראויים השומרים לעונש גדול, וגם בזה עליו מוטל להענישם על שלא עשו פקודתם.

וז"ש על צד הא' הלא איש אתה – ר"ל אתה האיש שעליך מוטל הדבר להעמיד שומרים לראש המלך,

ועל צד הב' מי כמוך בישראל – ועליך מוטל להעניש את הפושע.

עתה פירש דבריו, על צד הא' שא"ל הלא איש אתה ולמה לא שמרת אל אדוניך המלך – ר"ל למה לא העמדת שומרים, כי – הלא בא אחד העם להשחית – ואיה השומרים? והלא היה פה סכנה גלויה. וא"כ:

(טז) לֹא טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ חַי ה' כִּי בְנֵי מָוֶת אַתֶּם אֲשֶׁר לֹא שְׁמַרְתֶּם עַל אֲדֹנֵיכֶם עַל מְשִׁיחַ ה' וְעַתָּה רְאֵה אֵי חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת צַפַּחַת הַמַּיִם אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָו \{מְרַאֲשֹׁתָיו\}:

מלבי"ם לא טוב הדבר הזה אשר עשית – ר"ל אל תאמר כי חטאת בשב ואל תעשה, כי זה יחשב כמעשה, אחר שלא עשית המוטל עליך, ההיזק הנמשך ממנו נחשב כאילו עשית אותו בפועל.

ואם על הצד הב' שעליו אמר ומי כמוך בישראל להעניש השומרים שפשעו בשמירתן, אמר חי ה' כי בני מות אתם, אשר לא שמרתם – וכו' כי ועתה ראה אי חנית המלך – ומבואר שלא היה שם שומר, ושהיה המלך בסכנה גדולה:

(יז) וַיַּכֵּר שָׁאוּל אֶת קוֹל דָּוִד וַיֹּאמֶר הֲקוֹלְךָ זֶה בְּנִי דָוִד וַיֹּאמֶר דָּוִד קוֹלִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:

(יח) וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה אֲדֹנִי רֹדֵף אַחֲרֵי עַבְדּוֹ כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה בְּיָדִי רָעָה:

מלבי"ם מה עשיתי – נגד מלכותך ומה בידי רעה – בשאר ענינים:

 (יט) וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה' כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אלהים אֲחֵרִים:

מלבי"ם השאלות: למה תפש לשון ירח מנחה, ולמה אמר כי גרשוני היום, וזה נגרש מימים רבים?:

(יט) אם ה' הסיתך בי – גדר הסתה (והבדלו מן פתה, השיא), הוא שהמסית מורה להניסת שיהיה לו איזה תועלת בהדבר, ר"ל אם המחשבה שאתה חושב שיגיע לך תועלת מהריגתי היא סבה מאת ה'.

 ירח מנחה – המנחה נלוה תמיד עם הקרבן וטפל אליו, ור"ל את העולה כבר העליתי לרצון ועתה הוספתי את המנחה שבאה עם העולה כמ"ש עולה ומנחה.

 ור"ל שמה שלא הרגו בפעם הראשון כשכרת כנף מעילו יחשב כקרבן הבא לרצות. ומה שלא הרגו עתה שנית יחשב כמנחה הנלוה אל הקרבן, ותחשב לי לצדקה.

ואם בני האדם – הם המסיתים, ארורים הם לפני ה' – ר"ל הגם שאמחול להם על צערי לא אמחול להם מה שנוגע לה' ולעבודתו, כי גרשוני היום – ר"ל כי עתה גמרתי בדעתי לצאת מא"י אל ארץ פלשתים וכמ"ש בסימן שאח"ז, וא"כ בסבתם אני נגרש מהסתפח – (גדר פעל ספח הוא תוספת טפל אל העקר, ר"ל שהיה מרוצה להיות טפל בנחלת ה' ואינו רוצה שם שום משרה וחלק ונחלה) בנחלת ה' – לקיים מצות התלויות בארץ, לאמר לך עבוד אלהים אחרים – שאהיה בחו"ל תחת צל השרים העליונים רחוק מהשגחת ה' הדבקה בארץ הקדושה:

אחז"ל שדוד נתבע על כך שאמר 'אם ה' הסיתך בי': מסכת ברכות דף סב:

אם ה' הסיתך בי ירח מנחה אמר רבי אלעזר אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד מסית קרית לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו' מיד ויעמוד שטן על ישראל וכתיב ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר דכתיב ויתן ה' דֶּבֶר בישראל מהבקר ועד עת מועד:

(כ) וְעַתָּה אַל יִפֹּל דָּמִי אַרְצָה מִנֶּגֶד פְּנֵי ה' כִּי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת פַּרְעֹשׁ אֶחָד כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקֹּרֵא בֶּהָרִים:

מצודות דוד אל יפל דמי – רצה לומר: מה שאני תמיד בסכנה וכאלו דמי נשפך, הדם ההוא לא יפול ארצה מנגד פני ה', כנגדו תעמוד לבקש נקם. כאשר ירדוף – רצה לומר: המלך מתמיד ומתענג לבקש פרעוש הקופץ ממקום למקום, כאשר מלך מהמלכים מתענג לרדוף בהרים אחר הקורא, והוא שם עוף אשר יתענגו המלכים לרדוף אחריו ולצודו, ורצה לומר: רודף הוא אחר הדיוט, כאלו אחר שר גדול וחשוב:

מלבי"ם השאלות: בלשון הזה דחקו המפרשים:

(כ) ועתה אל יפול דמי ארצה – ר"ל עתה שגמרתי בדעתי לגור בח"ל לא יפול דמי ולא תוכל להרגני, כי יצא מלך ישראל – ולכן אני מוכרח לברוח לח"ל, כאשר ירדף הקרא בהרים – אמר על עצמו שם 'הקורא בהרים' – שעומד בהרים וקורא מרחוק כמו שעשה עתה, ובמה שרודף את הקורא הזה דומה כרודף אחר פרעוש הקופץ ממקום למקום:

(כא) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל חָטָאתִי שׁוּב בְּנִי דָוִד כִּי לֹא אָרַע לְךָ עוֹד תַּחַת אֲשֶׁר יָקְרָה נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה הִסְכַּלְתִּי וָאֶשְׁגֶּה הַרְבֵּה מְאֹד:

מלבי"ם חטאתי שוב בני דוד – בקש שישוב ולא יצא לח"ל כי לא ירע לו עוד. וזה משני פנים, א) על שראה שיקרה נפשו בעיניו, ב) על שמתחרט גם על העבר שרואה שעשה סכלות ברדפו אותו ושגה בעיונו בזה והשגיאה היה הרבה מאד:

ונלע"ד שאפשר לפרש 'חטאתי שוב' כאומר שבתי על טעותי, בני דוד.

(כב) וַיַּעַן דָּוִד וַיֹּאמֶר הִנֵּה החֲנִית \{חֲנִית\} הַמֶּלֶךְ וְיַעֲבֹר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְיִקָּחֶהָ:

מלבי"ם הנה החנית – ר"ל איני מאמין לך:

(כג) וַה' יָשִׁיב לָאִישׁ אֶת צִדְקָתוֹ וְאֶת אֱמֻנָתוֹ אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם בְּיָד וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה':

מלבי"ם וה' ישיב לאיש את צדקתו ואת אמונתו – ר"ל ה' ישיב את הצדקה והזכות שעשה איש, ר"ל שיזמין לפניו שנית שיעשה הצדקה הזאת, כמו פה שע"י שעשה דוד את הצדק ולא הרג את שאול שהיה בידו, הזמין לו ה' מצוה זו שנית שבא שנית לידו ודוד עשה צדק ולא הרגו, וז"ש אשר נתנך ה' היום ביד – [שנית] ולא אביתי לשלוח ידי – ובזה השיב ה' צדקתי שאעשנה בפעם השנית. ועתה יפרש מ"ש וה' ישיב לאיש את אמונתו, כי:

(כד) וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר גָּדְלָה נַפְשְׁךָ הַיּוֹם הַזֶּה בְּעֵינָי כֵּן תִּגְדַּל נַפְשִׁי בְּעֵינֵי ה' וְיַצִּלֵנִי מִכָּל צָרָה:

מלבי"ם והנה כאשר גדלה נפשך היום הזה בעיני כן תגדל נפשי בעיני ה' – הנאמן לשלם מדה כנגד מדה:

(כה) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד בָּרוּךְ אַתָּה בְּנִי דָוִד גַּם עָשֹה תַעֲשֶׂה וְגַם יָכֹל תּוּכָל וַיֵּלֶךְ דָּוִד לְדַרְכּוֹ וְשָׁאוּל שָׁב לִמְקוֹמוֹ:

מצודות דוד ברוך אתה – רצה לומר: רואה אנכי שאתה ברוך, וגם עשה תעשה מעשים נפלאים, וגם תצליח בהם:

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) אלפא ביתא דבן סירא עמוד 47

אמר לו מפני מה הקב"ה ברא בעולמו צירעין ועכביש שמפסידין ואין בהם הנאה? אמר לו פעם אחת היה דוד מלך ישראל ע"ה יושב בגנו וראה צירעה אוכלת עכביש ובא שוטה ובידו עץ והיה מגרשם, אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מה הנאה באלו שבראת בעולמך צירעה אוכלת דבש ומשחתת ואין בה הנאה, עכביש יארוג כל השנה ולא ילבשנו, שוטה חסר דעה מזיק את הבריות ואינו יודע יחודך וגבורתך ואין בו הנאה לעולם. אמר לו הקב"ה דוד! מלעיג אתה על הבריות תבא שעה ותצטרך להם ותדע למה נבראו. וכשנחבא במערה מפני שאול המלך שלח הקב"ה עכביש וארגה על פי המערה וסגרה אותו, בא שאול וראה ארוג אמר בודאי לא נכנס אדם הנה שאם נכנס היה קורע הארוג לקרעים והלך ולא נכנס לשם, וכשיצא דוד וראה העכביש נשקה ואמר לה ברוך בוראיך וברוכה את, רבש"ע מי יעשה כמעשיך וכגבורתיך שכל מעשיך נאים. ולפני אכיש עשה עצמו שוטה לפני אנשיו והיתה בת אכיש שוטה ומשוגעת, כיון שהביאוהו אליו אמר להם מלעיגים אתם אותי בשביל בתי שהיא שוטה הבאתם זה אלי, או שמא חסר משוגעים אני. מיד הניחוהו וברח והודה לאל על מעשיו, שכל מה שברא בעולם יש בו הנאה.

ובזמן שמצא דוד לשאול שוכב (בצהרים) בלילה והיה אבנר שוכב בפתח [בש- לכאורה משמע ששכבו שלא באוהל אלא במעגל, ולפ"ז לא היה שוכב אבנר בפתח, אולם ניתן לומר שכוונתו בפתח המחנה שמשם נכנס דוד] ראשו בפתח אחר ורגליו זקופות בא ונכנס מבין רגליו ונטל צפחת המים, וכשבא לצאת מבין רגליו פשט אבנר רגליו וכסהו בם והיו עליו כשני עמודים גדולים ובקש רחמים מי"י ואמר אלי אלי למה עזבתני, באותה שעה עשה לו נס ושלח לו צירעה ונשכה רגלי אבנר וזקפן ויצא דוד ושבח להקב"ה, ולא ראוי לבן אדם להלעיג במעשה האל.