שמואל א

שמואל כ

(א) וַיִּבְרַח דָּוִד [מנוות] מִנָּיוֹת בָּרָמָה וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר לִפְנֵי יְהוֹנָתָן מֶה עָשִׂיתִי מֶה עֲוֹנִי וּמֶה חַטָּאתִי לִפְנֵי אָבִיךָ כִּי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי:

מלבי"ם ויברח, בעוד התנבא שאול היה לו זמן לברוח.

 מה עשיתי – ר"ל מה חטאתי בפני עצמי או מה עוני – כו' לפני אביך – בחטא הנוגע למלכות:

 

(ב) וַיֹּאמֶר לוֹ חָלִילָה לֹא תָמוּת הִנֵּה לוֹ ַעֲשֶׂה לֹא יַעֲשֶׂה אָבִי דָּבָר גָּדוֹל אוֹ דָּבָר קָטֹן וְלֹא יִגְלֶה אֶת אָזְנִי וּמַדּוּעַ יַסְתִּיר אָבִי מִמֶּנִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֵין זֹאת:

רד"ק ויאמר לו חלילה – יש לשאול היאך היה מבטיחו יהונתן על שקר ואיך אמר לו ולא יגלה את אזני והלא לעיני כל היה רדפו ומבקש את נפשו?

אלא היה חושב יהונתן שלא היה בלב אביו להמיתו אחר שנשבע לו ואמר חי ה' אם יומת.

ומה שהיה מטיל לו החנית אחרי השבועה, ומה ששלח לביתו לשמרו ולהמיתו, ומה שהלך אחריו עד ניות ברמה להמיתו היה חושב יהונתן כי מפני רוח רעה שהיתה מבעתת אותו היה רוצה להמיתו בעוד שהיתה בו הרוח הרעה.

כי לא היתה לו רוח רעה אלא לעתים כמו שאמר "והיה בהיות עליך רוח אלקים רעה אל שאול" וכן לא ראינו שהיה רוצה להמיתו אחר השבועה אלא בהיות עליו רוח רעה,

לפיכך היה מבטיחו יהונתן כי היה יכול להשמר ממנו בהיות עליו רוח הרעה ואף על פי שהיה לו לנגן לפניו בעת ההוא אף על פי כן היה יכול להשמר ממנו שלא יעמוד למולו.

אולם שאול היה בלבו להמיתו גם בלא עת רוח רעה אלא שלא היה מראה זה מפני השבועה שנשבע ליהונתן או כדי שלא יעצב יהונתן כמו שאמר לדוד,

והגידו לדוד מעבדי שאול האוהבי' אותו כי בלב שאול להמיתו כי גלה להם והסתיר מיהונתן לפיכך נשבע דוד ואמר חי ה' וחי נפשך כי כפשע ביני ובין המות,

ונראה כי החזירו יהונתן לפני אביו אחר מעשה ניות והיה בשלחן אביו כיום ביום כמו שאומר ואנכי ישב אשב עם המלך לאכול כלומר מנהגי לשבת עמו בשלחנו יום ביום

ואף על פי כן היה ירא דוד ואמר ליהונתן כי בזה יבחן הדבר אם יפקדהו כשלא יהיה שם ויאמר טוב שלום לעבדך כלומר כי שקר דברו לי המדברים אז היטב לבבו אלי.

ופירוש כפשע דבר מועט כמו פסיעה והוא צעד הרגלי' וכת"י ארי כפסעא חדא בינא ובין מותא,

ובדרש בפסיעה אחת שנפטרתי מפניו נצלתי כמו שנאמר ויפטר דוד מפני שאול:

מלבי"ם ויאמר לו – יונתן חשב שמה ששלח לשמרו, לא היה כדי להמיתו רק להביאו אצלו שלא יברח,

והביא ראיה ע"ז שאחר ששאול אינו עושה דבר בלתי עצתו, אם היה רוצה להרגו היה מגלה את אזנו, ולכן אין זאת – פי' לא להרגך צוה לשמרך, רק בהפך לשמרך שלא תברח מלפניו:

 

(ג) וַיִּשָּׁבַע עוֹד דָּוִד וַיֹּאמֶר יָדֹעַ יָדַע אָבִיךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וַיֹּאמֶר אַל יֵדַע זֹאת יְהוֹנָתָן פֶּן יֵעָצֵב וְאוּלָם חַי ה' וְחֵי נַפְשֶׁךָ כִּי כְפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת:

מלבי"ם ידוע ידע – דוד השיב כי נהפוך הוא,

מה שלא הודיע לך זה מפני שאינו מתיעץ ומסופק עוד על זאת רק גמר בלבו להרגו, ולכן העלים מיונתן האוהב את דוד בל יעצב,

והביא ראיה כי הלא כפשע ביני ובין המות – עת הטיל עלי החנית, וזה אות כי כלה ונחרצה אצלו להמיתני:

 

(ד) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד מַה תֹּאמַר נַפְשְׁךָ וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ:

מצודות דוד מה תאמר נפשך – לפי שהחכמה נתונה בנפש המשכלת, אמר לו מה תאמר נפשך:

 

(ה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל וְשִׁלַּחְתַּנִי וְנִסְתַּרְתִּי בַשָּׂדֶה עַד הָעֶרֶב הַשְּׁלִשִׁית:

מלבי"ם הנה חדש מחר – יום ר"ח, ודרכי לישב עם המלך לאכול,

ואמר ואנכי ישב אשב – ר"ל רצוני לישב עמו גם עתה, כי אם לא אשב אהיה כמורד שהלכתי בלא רשות,

ולכן ושלחתני – ר"ל תתן לי רשות ללכת שלא אלך בלא רשות,

ונסתרתי בשדה עד הערב השלשית – הוא אחר ר"ח שאם לא ישאל ביום הא' ישאל ביום השני:

 

(ו) אִם פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ וְאָמַרְתָּ נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית לֶחֶם עִירוֹ כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה:

מלבי"ם נשאל נשאל – ר"ל שנשאל ע"י אחרים שהם משפחתו ועי"כ נשאל,

ומה שלא שאל מן המלך עצמו כי צריך לרוץ בית לחם – במהירות,

כי זבח הימים שם – שעושים זבח בכל שנה, והזבח כולל לכל המשפחה – וע"כ בקשו שימצא שם:

(ז) אִם כֹּה יֹאמַר טוֹב שָׁלוֹם לְעַבְדֶּךָ וְאִם חָרֹה יֶחֱרֶה לוֹ דַּע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִמּוֹ:

מלבי"ם אם כה יאמר – הנה באר שני תנאים, שיאמר טוב, או שיחרה לו

ועוד יצויר שני אופנים והוא,

א) שלא ישאל כלל,

ב) שישאל ולא יאמר לו טוב ולא רע,

רק תפס השני צדדים שע"פ ידע בבירור טוב או רע,

כי אם ישאל עליו יהיה או מסבת שרוצה בו [לטובה], או מסבת שרוצה להמיתו,

בצד הא' יאמר טוב, [ואז אין לי סכנה] ובצד הב' יחרה לו, [אזי אני מסוכן]

אולם אם אינו אוהבו וגם אין דעתו להמיתו לא ישאל עליו כלל או [ישאל אך לא יאמר טוב או רע מפני ש]לא יקפיד על העדרו.

וז"ש טובאם [אם ישאל ו]כה יאמר – אז ודאי שלום לעבדך,

ואם חרה יחרה לו – אז ודאי כלתה הרעה

ובשני צדדים האחריםלא ישאל או שישאל ולא יאמר לו טוב ולא רע] נשאר הדבר בספק:

 

(ח) וְעָשִׂיתָ חֶסֶד עַל עַבְדֶּךָ כִּי בִּבְרִית ה' הֵבֵאתָ אֶת עַבְדְּךָ עִמָּךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן הֲמִיתֵנִי אַתָּה וְעַד אָבִיךָ לָמָּה זֶּה תְבִיאֵנִי:

מלבי"ם ועשית – על צד הזה שיחרה לו, בקש מיהונתן,

א) יעשה זאת מצד החסדב) מצד הבריתשכרת עמו, ג) מצד שאין בו עון, וז"ש ואם יש בי עון – וכו':

 

(ט) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן חָלִילָה לָּךְ כִּי אִם יָדֹעַ אֵדַע כִּי כָלְתָה הָרָעָה מֵעִם אָבִי לָבוֹא עָלֶיךָ וְלֹא אֹתָהּ אַגִּיד לָךְ?:

רד"ק חלילה לך – פירש חלילה לך מלחשדני בזה שאדע הרעה ולא אותה אגיד לך.

מלבי"ם ויאמר – עמ"ש ואם יש בי עון וכו' השיב חלילה לך – מעון,

וא"כ כי אם ידע אדע – וכו' ולא אותה אגיד לך – בתמיהה, ודייק אותה אגיד כל אופני הרעה בפרטות:

 

(י) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן מִי יַגִּיד לִי אוֹ מַה יַּעַנְךָ אָבִיךָ קָשָׁה:

מלבי"ם השאלות: בלשון מה יענך נלחצו המפרשים:

הרד"ק מסביר מי יגיד לי [אם טוב יענך] או מה [=אם] יענך אביך קשה.

(י) מי יגיד לי – ר"ל הלא אז לא תוכל להודיע לי ע"י שליח פן יודע הדבר,

או מה יענך אביך קשה – ר"ל מה יהיה אצלך מענה קשה,

כי יוכל להיות שאצלך לא יקרא מענה קשה רק אם יקוב ויגמר דיני למות,

ובאמת גם חרון קל יקרא קשה, כי אולי יסתיר מחשבתו וחרונו,

ושעורי הודיעני מה (נקרא אצלך כי) יענך אביך קשה הודיענו גדר הקשה והרך אצלך:

 

 (יא) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד לְכָה וְנֵצֵא הַשָּׂדֶה וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הַשָּׂדֶה:

מלבי"ם ויאמר – אחר שרצה לפרט הדברים ולכרות עמו ברית יצא עמו השדה בל ישמעו הדברים:

 

(יב) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד ה' אלקי יִשְׂרָאֵל כִּי אֶחְקֹר אֶת אָבִי כָּעֵת מָחָר הַשְּׁלִשִׁית וְהִנֵּה טוֹב אֶל דָּוִד וְלֹא אָז אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ:

מלבי"ם השאלות: מדוע בצד הא' אמר כי אז אשלח, ובצד הב' אמר וגליתי את אזנך בעצמי,

מה הלשון כי ייטב אל אבי את הרעה עליך?:

ה' אלקי ישראל – נשבע לו בה'.

 כי אחקר את אבי כעת מחר השלשית – ר"ל כי ביום הראשון לא אחקור ואמתין אולי יפקדך אבי,

ואם לא ישאל עליך יום מחר [ביום שלמחרת שהוא] השלישית כעת הזאת שאנחנו בה, אז אחקר אני,      ואתחיל בדברים עמו.

 הנה טוב – פי' אם יהיה המענה טוב אז אשלח – ע"י שליח (מאחר שאין חשש שיתגלה הדבר)

וכן אז אשלח ר"ל תיכף אז בלי איחור:

רד"ק ולא אז אשלח אליך – בתמיהה?!

 

(יג) כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִיהוֹנָתָן וְכֹה יֹסִיף כִּי יֵיטִב אֶל אָבִי אֶת הָרָעָה עָלֶיךָ וְגָלִיתִי אֶת אָזְנֶךָ וְשִׁלַּחְתִּיךָ וְהָלַכְתָּ לְשָׁלוֹם וִיהִי ה' עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אָבִי:

מלבי"ם כה יעשה – וכן נשבע על צד השני.

 כי ייטב אל אבי את הרעה עליך – פי' אני אדבר עליך רעה לפני אבי (כי בזה אחקר אותו)

ואם אראה שזה ייטב בעיניו, וזה סימן ששנא אותך,

וגליתי את אזנך – אז לא אשלח שליח (פן יודע) רק אני בעצמי אגלה את אזנך,

ויהי ה' עמך – ר"ל אני אשלחך הגם שיהיה ה' עמך כאשר היה עם אבילהמליכך על ישראל בכ"ז אשלחך לשלום:

 

(יד) וְלֹא אִם עוֹדֶנִּי חָי וְלֹא תַעֲשֶׂה עִמָּדִי חֶסֶד ה' וְלֹא אָמוּת:

מלבי"ם השאלות: באו פה חמשה שלילות באין מבין התכת המאמר ומה רצה במ"ש ובקש ה' מיד אויבי דוד?:

"ולא", (כרת עמו ברית על עת אשר יגיע דוד למלכות, בין על שלא ימית אותו כדרך המלכים להכרית זרע המלכים הקודמים כדי להחזיק במלוכה בלא ערעור, בין על שלא יכרית את זרעו)

ושיעור הכתוב, ויהי אלקים עמך ולא – יהיה עמך אם עודני חי – (בעת שתמלוך) ולא תעשה עמדי חסד ה' שלא אמות –

ר"ל אם בעת שתמלוך (שעז"א ויהי אלקים עמך כאשר היה עם אבי) אהיה עוד בחיים

ואתה לא תעשה עמי חסד שלא אמות, רק תמיתני, אז לא יהיה אלקים עמך, וכן אני מתנה:

 

(טו) וְלֹא תַכְרִת אֶת חַסְדְּךָ מֵעִם בֵּיתִי עַד עוֹלָם וְלֹא בְּהַכְרִת ה' אֶת אֹיְבֵי דָוִד אִישׁ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

מלבי"ם ולא תכרית את חסדך מעם ביתי עד עולם – גם אחרי מותי, ולא (תכרית חסדך מעם ביתי) בהכרת ה' את אויבי דוד

ר"ל הגם שיכרית ה' כל אויבי דוד ובכללם כל בית שאול,

בכ"ז אתה מושבע ועומד בל תכרית חסדך מעם ביתי, ותהיה למגן בעדם בל יכלו בני ביתי עמם:

 

(טז) וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן עִם בֵּית דָּוִד וּבִקֵּשׁ ה' מִיַּד אֹיְבֵי דָוִד:

מלבי"ם ויכרת יהונתן – שיעור הכתוב, ויכרות יהונתן עם בית דוד מיד אויבי דוד

ומלות ובקש ה' – הוא מאמר מוסגר, ר"ל יהונתן כרת ברית עם בית דוד (שהוא, מיכל אשתו, וישי ובניו, שכללם בתוך הברית הזה) להצילם מיד אויבי דוד [-שאול],

והוא שיהונתן התחייב להציל את בית דוד בל ירע שאול עמהם אחרי ברחו,

ומ"ש ובקש ה' – ר"ל בעת כריתת הברית בקש את ה' בתפלה שיעזרהו ע"ז.

 ולפ"ז כמו שכרת דוד ליהונתן בין על יהונתן בין על ביתו להחיותם עת ימלוך,

כן כרת יהונתן לדוד בין על דוד בין על ביתו להצילו מיד שאול:

הרד"ק מסביר "וביקש ה' מיד אויבי דוד – אויבי דוד בלשון סגי נהור, שאם תפר הברית ה' יפרע זאת מידך!

 

(יז) וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ:

מצודות דוד באהבתו אותו – רצה לומר: לא שהוסיף להשביעו מחשש פן לא יקיים דוד את הברית שמאז,

אלא משום שאהב אותו כנפשו, והיה מתענג בהזכיר כי מלוך ימלוך ויהיה לאל ידו לעשות חסד:

מלבי"ם באהבתו אתו – ר"ל שהשביעו באהבה שבינם,

שאחר שאהבו אהבת נפשו כשנשבע באהבה נשבע בנפשו והיה זה אצלו השבועה היותר גדולה:

 

(יח) וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ וְנִפְקַדְתָּ כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ:

רש"י מחר חדש – ודרך כל אוכלי שולחן המלך לבא ביום מועד אל השולחן.

ונפקדת – אבי יפקדך וישאל היכן אתה. כי יפקד מושבך – שיהיה מושבך חסר, שאתה יושב בו. וכן תרגם יונתן: ותתבעי ארי יהי מרוח בית אסחרותך. ונפקדת – לשון זכרון. כי יפקד – לשון חסרון:

מלבי"ם ויאמר לו יהונתן – התחיל לפרט הסימנים ששמו ביניהם.

 ונפקדת – בהכרח יזכר בך המלך, אחר שיפקד – ויחסר מושבך – שלא תמצא שם, ולכן:

 

(יט) וְשִׁלַּשְׁתָּ תֵּרֵד מְאֹד וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיּוֹם הַמַּעֲשֶׂה וְיָשַׁבְתָּ אֵצֶל הָאֶבֶן הָאָזֶל:

מצודות ציון ורד"ק האזל – ענין הלוך, כמו (איוב יד יא): אזלו מים מני ים, ורצה לומר סימן להולכי אורח:

 מלבי"ם השאלות: לשון ושלשת תרד מאד קשה ההבנה?:

(יט) ושלשת תרד מאד – ר"ל תחלק השדה (שתסתר שם) לשלשה חלקים

שבכל יום ויום תרד מאד למקום יותר נסתר מיום הקודם,

והטעם, כי ביום הא' עדיין אין הסכנה גדולה כ"כ, וביום הב' שאם יכיר בו המלך ע"י שלא בא אל שולחן המלך יהיה הסכנה יותר,

וביום הג' שהוא ב' דר"ח שאז אין שום אמתלא כי ביום הראשון אמר מקרה הוא כמ"ש בפכ"ו

וגם שאז יחקר יונתן את אביו כמ"ש בפי"ב אז הסכנה גדולה מאד. ולכן אז תרד מאד.

 ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביום המעשה – ר"ל ביום החול שעושים בו מלאכה

(כי בר"ח לא עשו מלאכה בשדות וא"צ להתרחק מאד בשדה כמו בחול שהעם מצויים שם)

וישבת אצל האבן האזל – כי שם אמצאך:

 

(כ) וַאֲנִי שְׁלשֶׁת הַחִצִּים צִדָּה אוֹרֶה לְשַׁלַּח לִי לְמַטָּרָה:

מצודות דוד שלשת החצים – האחד לירות ראשון, והשני אחריו,

אם להרחיקו אם להקריבו כפי הסימן האמור בענין,

ואולי לא יכוין בהשני, לקח עוד אחד, ובו יכוין לפי הסימן הנרצה.

צדה אורה – אשליך לצד האבן ההוא, כאלו אני מורה למטרה:

מלבי"ם ואני שלשת החצים – הוא מליצה על לשון הרע שנקרא חץ בכתובים,

ונקרא לשנא תלתאי שהורג שלשה כדברי חז"ל בערכין,

ר"ל בסימן זה יתברר לך מה פעלו חצי המלשינים בלב שאול.

 צדה אורה – ר"ל לא אורם ביושר אל מקומך שאז יראך הנער רק אל הצד:

 

(כא) וְהִנֵּה אֶשְׁלַח אֶת הַנַּעַר לֵךְ מְצָא אֶת הַחִצִּים אִם אָמֹר אֹמַר לַנַּעַר הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהֵנָּה קָחֶנּוּ וָבֹאָה כִּי שָׁלוֹם לְךָ וְאֵין דָּבָר חַי ה':

רש"י והנה אשלח וגו' – ודרך המבקש חץ הירוי, הולך עד מקום שרואה שהחץ הולך,

ואינו יכול לכוין יפה, פעמים שהוא מחפשה והחץ להלן ממנו, ופעמים שהוא הולך להלן מן החץ ומחפשה, והניחוש הזה יהיה לך-

אם אמור אומר לנער וגו' קחנו ובואה – צא אתה בעצמך ממקום מחבואך, וקחנו ובוא אלי, [תמוה לכאורה, שעשה מדוד נער האוסף החיצים? הרד"ק מסביר – "קחנו – קח הנער ובא עמו. ואדוני אבי ז"ל פירש: קח זה הסימן ובא"]. כי אין לך לירא, כי שלום לך, הקב"ה חפץ שתהא כאן ולא תירא,

ואפילו שמעתי מאבא רעה [והניחוש הוא בזה שהנער ילך ויחפש קודם לחץ, אז תדע ששלום לך, אך אם הנער יחפש מעבר למקום החץ – תדע שעליך לברוח]:

מלבי"ם השאלות למה אמר בראשון אם אומר לנער, ובשני ואם כה אומר לעלם?:

(כא) אם אמר אמר – נתן לו שני סימנים,

א) בלשון, והנה – או והלאה – שאם יאמר והנה – זה סימן שתבא הנה ואם אומר והלאה – זה סימן שתברח הלאה,

ב) באם יאמר לנער – או לעלם, כי שם עלם מורה יותר על הגבורה והזריזות משם נער, כמ"ש בכ"מ,

ור"ל שבאם יורה החצים במקום קרוב, באופן שיהיה מן הנער והנה, יאמר לנעריקראהו בשם נער, כי א"צ זירוז כ"כ למצוא החצים כשהם קרובים,

והסימן אל דוד שא"צ לזרז ולברוח רק יתגלה לפניו במעמד הנער,

ואם יורה החצים למקום רחוק, שאז יאמר לעלםשיזרז למצאם חיש, וזה סימן לדוד על הזריזות לברוח. וגם ידע כי ישמר מהתגלות במעמד הנער, כי לכן קראו עלם שיזדרז בהחצים למען ישלחנו מפה כמו שהיה, וכבר בארנו (בפסוק ז') שהיו ארבע אופנים,

אופן אחד שימצא את שאול טוב אל דוד, ואז יהיו שני סימנים לטובה, שם 'נער' ומלת 'הנה'.

אופן ב' שימצאנו ברע עמו, ואז יהיו ב' סימנים לרעה, שם עלם ומלת והלאה.

ועוד שני אופנים שיסתפק מה בלב שאול, ואז ירמוז לו בסימן אחד.

 וז"ש אם אמור אומר 'לנער' – וגם 'והנה' – אז קחנו ובאה כי שלום לך ואין דבר – אף חשש סכנה, וכן:

 

(כב) וְאִם כֹּה אֹמַר לָעֶלֶם הִנֵּה הַחִצִּים מִמְּךָ וָהָלְאָה לֵךְ כִּי שִׁלַּחֲךָ ה':

מלבי"ם ואם כה אומר לעלם – וגם והלאה – אז לך – תיכף כי שלחך ה' –

ר"ל אז נצלת בהשגחת ה' כי הסכנה מבוררת, ומובן שאם יהי' רק סימן אחד הדבר מסופק:

 

(כג) וְהַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֲנִי וָאָתָּה הִנֵּה ה' בֵּינִי וּבֵינְךָ עַד עוֹלָם:

מלבי"ם והדבר – ר"ל ובצד זה שתצטרך לברוח אל תסתכן להתראות עמי,

כי כבר כרתנו ברית וה' עד בדבר עד עולם:

ובדרך רמז, כתב בתוה"פ ע"ד אמרם דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת כו'

וז"ש הדבר אשר דברנו אני ואתה – בחשאי, הנה ה' ביני ובינך כו' זכור כי ה' בינינו שומע את כל דברינו!

 

(כד) וַיִּסָּתֵר דָּוִד בַּשָּׂדֶה וַיְהִי הַחֹדֶשׁ וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עֶל אֶל הַלֶּחֶם לֶאֱכוֹל:

מלבי"ם וישב – מבואר שתחלה קודם שישב המלך ישב יהונתן במקום דוד, ועת ישב המלך על הלחם – שאז:

 

(כה) וַיֵּשֶׁב הַמֶּלֶךְ עַל מוֹשָׁבוֹ כְּפַעַם בְּפַעַם אֶל מוֹשַׁב הַקִּיר וַיָּקָם יְהוֹנָתָן וַיֵּשֶׁב אַבְנֵר מִצַּד שָׁאוּל וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד:

מלבי"ם השאלות: למה ישב יונתן וקם?

(כה) וישב המלך על מושבו – שהיה רגיל לישב אצל הקיר בראש הקרואים אז ויקם יהונתן – ממקומו,

כי אין דרך שישב הבן אצל אביו ולכן עמד יהונתן על רגליו, והוכרח אבנר לישב מצד שאול – להתמצע בין שאול ויהונתן. ועי"כ ויפקד מקום דוד – כי תמיד היה דוד יושב ביניהם,

(והיה זה מחכמת יהונתן שישב תחלה ועמד ממקומו, כדי שיזכור כי חסר דוד מן הקרואים) ובכ"ז:

הרד"ק מבאר שיהונתן חשש שאביו לכעסו יכהו, ולכן התרחק מעמו.

 

(כו) וְלֹא דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי לֹא טָהוֹר:

מלבי"ם ולא דבר שאול מאומה – כי אמר בלבו מקרה הוא – ר"ל שראה קרי עי"כ בלתי טהור הוא – והם אכלו חוליהם בטהרה,

והוסיף כי לא טהור – ובשנאתו את דוד אמר, זה בא מסבת שהוא לא טהור ומהרהר ביום ובא לידי טומאה בלילה, כן פי' מהרי"א:

 

(כז) וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם:

מלבי"ם החדש השני – שעברו אז את החדש:

כתב בתוה"פ שכינהו בן ישי משום שלא רצה להזכיר את שמו מחמת שנאתו.

ועוד כתב לבאר מדוע לא בא בן ישי- משיח בן דוד, אל הלחם- משום שהאדם מתפלל תמיד על לחמו ופרנסתו ולא על גלות השכינה וביאת המשיח… [בשם הגר"ר אלבז]

 

(כח) וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי עַד בֵּית לָחֶם:

מלבי"ם ויען – השיב, א) שהלך ברשות ועז"א נשאל נשאלב) הטעם שנתן לו רשות הוא:

 

(כט) וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר וְהוּא צִוָּה לִי אָחִי וְעַתָּה אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אִמָּלְטָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת אֶחָי עַל כֵּן לֹא בָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ:

מלבי"ם כי זבח משפחה – ב) שאחיו הגדול צוה לו שיבא. וז"ש והוא צוה לי אחי

ג) שלא הלך לאכול ולשתות רק אמר ואראה את אחי.

רד"ק והוא ציווה לי אחי – פירש: אחי ציווה לי ללכת שמה

והוא אליאב הבכור שחייב לכבדו ולשמוע למצותיו,              ונראה כי כן היה דרכם באותם הימים להיות האח הקטן נשמע למצוות האח הגדול, כמו שנזכר למעלה בענין: ויחר אף אליאב.

 

(ל) וַיִּחַר אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן וַיֹּאמֶר לוֹ בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ:

רש"י נעות המרדות – לשון נע, אשה נעה ונדה, יוצאנית, כאשר תאמר 'זעוה' מן 'זע', כן תאמר 'נעוה' מן 'נע', והתי"ו מן הדיבוק, שהוא דבוק למרדות. המרדות – שהיא ראויה לרדות ולייסר.

דבר אחר: כשחטפו בני בנימן מבנות שילה שיצאו לחול בכרמים, היה שאול ביישן ולא רצה לחטוף, עד שבאתה היא עצמה והעיזה פניה ורדפה אחריו. נעות – על שם הכרמים, והיא גת, כמו (עבודה זרה עד ב): נעוה ארתחו. יטופון נעווהי בחמר (תרגום פרשת ויחי פסוק חכלילי עינים (בראשית מט יב), ולא מן השם:

רד"ק לבשתך ולבשת ערות אמך – עתה יאמרו השומעים שאתה אוהב אדם שאני שונא כי אינך בני ויהיה זה בשתך ובוש' ערות אמך שיאמרו שזנתה:

מלבי"ם בן נעות המרדות – מציין במליצה את המרד בעצם מופשט,

ודרך המרד, שימרוד עבד על אדוניו לפרוק עול או למלוך תחתיו,

אבל לא שימרוד בן באביו להמליך תחתיו איש נכרי, ואם יקרה זה הוא מרד של שגעון ועוות השכל,

ר"ל אתה מורד נעוות ומשוגע, הלא ידעתי כי בוחר אתה לבן ישי – על תכלית זה למרוד בי,

וזכר נא כי הוא לבשתך ולבשת ערות אמך – שתוסר המלוכה מזרעה אל איש נכרי:

 

(לא) כִּי כָל הַיָּמִים אֲשֶׁר בֶּן יִשַׁי חַי עַל הָאֲדָמָה לֹא תִכּוֹן אַתָּה וּמַלְכוּתֶךָ וְעַתָּה שְׁלַח וְקַח אֹתוֹ אֵלַי כִּי בֶן מָוֶת הוּא:

מלבי"ם כי כל הימים אשר בן ישי חי – והגם שתמלוך לא תכון על בסיס ויסוד חזק כי ימרד בך,

ועתה שלח וקח אותו אלי – כי הוא לטובתך, כי בן מות הוא – יען מורד במלכות:

 

(לב) וַיַּעַן יְהוֹנָתָן אֶת שָׁאוּל אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה יוּמַת מֶה עָשָׂה:

מצודות דוד מה עשה – אם ה' המליכו, מה עשה הוא:

 

 

(לג) וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית עָלָיו לְהַכֹּתוֹ וַיֵּדַע יְהוֹנָתָן כִּי כָלָה הִיא מֵעִם אָבִיו לְהָמִית אֶת דָּוִד:

מצודות דוד כי כלה היא – רצה לומר: סוף גמר דעת אביו הוא להמיתו:

 

(לד) וַיָּקָם יְהוֹנָתָן מֵעִם הַשֻּׁלְחָן בָּחֳרִי אָף וְלֹא אָכַל בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לֶחֶם כִּי נֶעְצַב אֶל דָּוִד כִּי הִכְלִמוֹ אָבִיו:

רלב"ג ורד"ק כי נעצב אל דוד כי הכלימו אביו – באר בזה ששני דברים היו סבה שלא אכל יהונתן ביום החדש השני לחם

האחד כי היה נעצב אל דוד שיצטרך שיפרד ממנו מפחד אביו והיא היתה הסבה היותר חזקה ולזה הקדימה והסבה השנית היא כי הכלימו אביו במה שקרא לו בן נעות המרדות:

 

(לה) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיֵּצֵא יְהוֹנָתָן הַשָּׂדֶה לְמוֹעֵד דָּוִד וְנַעַר קָטֹן עִמּוֹ:

מצודות דוד ויהי בבוקר – ביום השלישי מהחדש, ולא ביום השני כאשר קבעו,

כי חשב פן ירגיש מי בדבר, ולזה הלך בבוקר שאז הדרך לעשות טיול ולירות בחצים,

ובעל כרחו ישב שם דוד עד בואו. למועד דוד – אל המקום המיועד, אשר דוד נועד להסתר בה:

 

(לו) וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ רֻץ מְצָא נָא אֶת הַחִצִּים אֲשֶׁר אָנֹכִי מוֹרֶה הַנַּעַר רָץ וְהוּא יָרָה הַחֵצִי לְהַעֲבִרוֹ:

מלבי"ם (לו-לט) להעבירו – כדי שיאמר ממך והלאה. והיו שני הסימנים הנ"ל,

א) שאמר והלאה – ב) שאמר מהרה חושה – כנ"ל:

 

(לז) וַיָּבֹא הַנַּעַר עַד מְקוֹם הַחֵצִי אֲשֶׁר יָרָה יְהוֹנָתָן וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר וַיֹּאמֶר הֲלוֹא הַחֵצִי מִמְּךָ וָהָלְאָה: (לח) וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן אַחֲרֵי הַנַּעַר מְהֵרָה חוּשָׁה אַל תַּעֲמֹד וַיְלַקֵּט נַעַר יְהוֹנָתָן אֶת הַחִצִּי הַחִצִּים וַיָּבֹא אֶל אֲדֹנָיו:

רד"ק וילקט נער יהונתן את החצי – החצי כתיב וקרי החצים הכתיב הוא לשון יחיד כי נראה שחץ לבד ירה כמו שאמר הלא החצי וקרי החצים להודיע כי חצים שלשה ירה כמו שאמר שלשת החצים צדה אורה:

 

(לט) וְהַנַּעַר לֹא יָדַע מְאוּמָה אַךְ יְהוֹנָתָן וְדָוִד יָדְעוּ אֶת הַדָּבָר:

מצודות דוד לא ידע מאומה – מהסימן הנעשה ביריית אלו החצים:

 

(מ) וַיִּתֵּן יְהוֹנָתָן אֶת כֵּלָיו אֶל הַנַּעַר אֲשֶׁר לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הָבֵיא הָעִיר:

מצודות דוד את כליו – הקשת והחצים:

 

(מא) הַנַּעַר בָּא וְדָוִד קָם מֵאֵצֶל הַנֶּגֶב וַיִּפֹּל לְאַפָּיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל:

רד"ק קם מאצל הנגב – כי שמע שאמר לנער שיבא העיר וידע כי אין שם אדם אחר, ולפיכך אמר לנער שילך לו כדי שידבר עמו וקם ממקום הסתר.

ופירושו מאצל הנגב – כתרגומו: קם מסט' אבן אתא דלקביל דרומא.

מלבי"ם (מא-מב) עד דוד הגדיל – ר"ל עד שהתחיל דוד לבכות בקול גדול ונתירא שלא ישמע לכן א"ל לך לשלום והזכירו שנית השבועה שנשבעו בשם ה'

והגם שהם יתרחקו ה' קרוב אליהם, שלא יפסיק בינם המקום,

וז"ש ביני ובינך – ולא הזמן וזה שאמר עד עולם:

אם נפגשו פנים אל פנים מה צורך היה בכל הסימנים עם החצים???

רלב"ג ורד"ק עד מקום החצי אשר ירה יהונתן – ר"ל עד המקום שאמר לנער שישים לו למטרה והוא אבן האזל והנה עבר החץ המקום ההוא כי יהונתן השתדל בזה כמו שקדם כדי שיאמר לנער הלא החצי ממך והלאה ויבין דוד כי שלחהו הש"י וימלט כאשר יוכל והנה היה ירא יהונתן שלא יוכל לדבר עמו פנים בפנים ולזה הוצרך לזאת האות כי אולי יבאו אנשים בשדה ההוא ולא יוכל דוד לצאת אל יהונתן לדבר עמו אך אחר שראה יהונתן שלא היו שם כי אם הוא ונערו שלח נערו אל העיר והרגיש דוד כי אין שם איש ולזה שלח יהונתן נערו וקם דוד מהמקום שהיה נסתר בו ונתן תודה ליהונתן והשתחוה לו שלש פעמים:

ובתוה"פ כתב שיהונתן לא רצה לבשרו את הבשורה בבת אחת שמא ינזק בצערו,

ולכן רמזו ע"י החצים שע"י יוכל לעכלה, ואח"כ א"ל פנים בפנים.

ושמעתי מבארים שיהונתן עשה כן כדי שלא להגרר חלילה ללשה"ר הנמשלת לחצים ולכן רמזו ולא שוחח עמו על הדבר.

 

 (מב) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵךְ לְשָׁלוֹם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' לֵאמֹר ה' יִהְיֶה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעִי וּבֵין זַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:

מצודות דוד אשר נשבענו – כאומר זכור תזכור אשר נשבענו ואמרנו: ה' יהיה לעד ביני ובינך וכו':

וא"ל לך לשלום וניצל, ולא כדוד שאמר לאבשלום בנו לך בשלום וניזוק.

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל א – פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב