השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

 
שמואל א

שמואל לא

(א) וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ:

מלבי"ם ופלשתים, שב לענין של מעלה, וספר שישראל נשתה גבורתם שלא לחמו כלל רק תיכף נסו ועי"ז ויפלו חללים כי תחלה מפלה ניסה:

(ב) וַיַּדְבְּקוּ פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ בְּנֵי שָׁאוּל:

מלבי"ם וידבקו – כי שאול לחם ברב כח ולכן לא כתב וישיגו:

(ג) וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים:

מלבי"ם ותכבד – אחר שמתו בניו כבדה המלחמה עליו לבדו ונוסף לזה מצאוהו מורי קשת המורים מרחוק וגם שגם הוחלה ע"י החצים, ופי' המורים אנשים – כמו אנשים המורים או אנשים מומחים בקשת כמו אנשי קשת:

(ד) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ:

רד"ק ודקרוני והתעללו בי – בהרגם אותי דקירות הרבה דרך נקמה ובזיון וכן אשר התעללתי במצרים וכל לשון התפעל בזה הוא עצם המעשה ההוא באי זה מעשה שיהיה שיבא זה הלשון ות"י ויתלעבון בי לשון תעתוע ובזיון וכן והייתי בעיניו כמתעתע כמתלעב:

 כי מת שאול – קרוב למיתה כמו בצאת נפשה כי מתה כי לא מת עדיין עד שהמיתו העמלקי כמו שאמר הוא בבשורתו לדוד ואפשר כי כזב העמלקי כי לא המיתו הוא אלא מצאו מת אחר שנפל על חרבו ולמצוא חן בעיני דוד לפי מחשבתו אמר כן.

 ולא חטא שאול בהרגו עצמו ואע"פ שכתוב אך את דמכ' לנפשותיכם אדרוש כלו' מידכם אדרוש אותו אם תהרגו עצמכם וכן מיד כל חיה אדרשנו ומיד איש אחיו אף על פי כן לא חטא לפי שהיה יודע שאול כי סופו היה למות במלחמה כי כן אמר לו שמואל ועוד כי ראה כי מצאוהו המורים אנשים בקשת ולא היה יכול להמלט מיד' טוב היה שיהרוג הוא עצמו ולא יתעללו בו הערלים וכן אמרו רז"ל אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול כשאול ת"ל אך:

מלבי"ם פן יבואו – ר"ל שהם ידקרוני וגם יתעללו בי וכוונתו שאם יתעללו בי ולא ימיתוני אפשר לומר שחיי צער טובים ממות, וכן אם ידקרוני וימיתוני [בדפוסים נכתב בטעות ו"לא" ימיתוני, והוא שיבוש כמובן מן הענין, ובכתי"ק של המלבי"ם נמחקה המילה "לא"] טוב שלא אפגע בעצמי, אבל אחר שבודאי ימיתוני וגם קודם לכן יתעללו בי ג"כ, טוב שאמות בלא צער וקלון, ויפל עליה – הנה יתבאר לקמן שלא מת ע"י נפילה רק שנעשה גוסס, ועז"א כי מת שאול שהוא שהוכה מכת מות ובכ"ז עדיין היה נפשו בו והנער העמלקי גמר מיתתו:

(ה) וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל חַרְבּוֹ וַיָּמָת עִמּוֹ: (ו) וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו גַּם כָּל אֲנָשָׁיו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו: (ז) וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הָעֵמֶק וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן כִּי נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וְכִי מֵתוּ שָׁאוּל וּבָנָיו וַיַּעַזְבוּ אֶת הֶעָרִים וַיָּנֻסוּ וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן:

מלבי"ם כי נסו – ר"ל ואין עוד תקוה לא על גבורת העם כי נסו, ולא על המלך שיקבצם שנית כי מתו שאול ובניו:

(ח) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת שְׁלשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ:

מצודות ציון לפשט – להסיר בגדיהם, כמו (ויקרא ו ד): ופשט את בגדיו. נופלים – רוצה לומר נופלים בארץ פגרים מתים:

(ט) וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בֵּית עֲצַבֵּיהֶם וְאֶת הָעָם:

מצודות ציון כליו – בגדיו וכלי זיינו. וישלחו – את שלוחיהם. בית עצביהם – אנשי בית עבודה זרה הקרוים עצבים, כי מעציבים לב עובדיהם, צועקים אליהם ואינם עונים:

 מלבי"ם לבשר את עצביהם – להודות לע"ז שלהם:

(י) וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו בֵּית עַשְׁתָּרוֹת וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת בֵּית שָׁן:

רד"ק בית עשתרות אלהיהם – והם פסילי העשתרות שהם אלהיהם והם צלמים העשוים בצורת עשתרות כמו עשתרות צאנך ובדברי הימים כתוב בית אלהיהם והם היו העשתרות שהיו אלהיהם:

 ואת גויתו תקעו בחומת בית שן – תקעוה במסמרים ובדברי הימים כתיב את גלגלתו תקעו בית דגון מה שלא נזכר הנה הוא נזכר שם כי זה וזה היה כי גויתו תקעו בחומת בית שן וגלגלתו בית דגון שהרי כרתו ראשו כמו שנאמר ויכרתו את ראשו ושם אמר וישאו את ראשו ואת כליו ובאמרו ואת גויתו קיצר שהרי גויית בניו תקעו גם כן בחומת בית שן:

מלבי"ם בית עשתרות – בית ע"ז העשויה כדמות עשתרות צאן, כי (בד"ה א' י') אמר וישימו את כליו בית אלהיהם, ושם אמר ואת גלגלתו תקעו בית דגון, וזה שאמר קודם 'לבשר בית עצביהם' שמו שם את כליו ואת ראשו, ורצו להזכיר על שנכרת ראש דגון בסבת ארון אלהי ישראל והנה עתה ראש מלכם הנכרת נמצא בבית דגון, ונגד מ"ש 'לבשר את העם' תקעו וצלבו גוייתו בחומת בית שן:

(יא) וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֵת אֲשֶׁר עָשֹוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל:

מצודות דוד וישמעו אליו – כמו עליו, וחוזר ומפרש את אשר עשו פלשתים לשאול, לתקוע גויתו בחומה:

(יב) וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן וַיָּבֹאוּ יָבֵשָׁה וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם:

מלבי"ם וישרפו אותם – פי' המפרשים ששרפו עליהם כדרך ששורפין על המלכים, או שחנטום בבשמים חדים השורפים הבשר בחריפותם:

מובא במע"ל בשם רז"ל שכל זמן שהיו גופות שאול ובניו מונחים שם לא פגעו בהם עופות וחיות.

(יג) וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֵשֶׁל בְּיָבֵשָׁה וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים:

רד"ק תחת האשל – ובדברי הימים תחת האלה אשל הוא כלל לכל עץ וכן ויטע אשל כתרגומו ונציב נציבא ובדברי הימים פירש שזה העץ היה אלה:

 ויצומו שבעת ימים – זכר לאותן שבעת ימים שנתן להם זמן נחש העמוני ובאותו זמן נושעו על ידי שאול ולפיכך נתעסקו בו אנשי יבש כי זכרו אותה התשועה שנושעו על ידו:

 

מובא במע"ל עונשו של שאול היה מדה כנגד מידה:

שנפל בחרב על עון נוב שהרגם בחרב, ונלמד ממה שאמר לנער העמלקי שיהרגהו משום ש'אחזני השבץ' – כעונש על מיתת הכהנים לובשי כתונת תשבץ. ורמז לכהנים בבגדיהם דוקא משום שבגדיהם מכפרים על עון לשוה"ר ושיפכות דמים, והוא ביטלם ולכן לא היה לו במה להתכפר.

ובניו נפלו עמו על שהרג אבות ובנים שם.

ויונתן נהרג אף הוא משום שלא שילח אז את דוד בלחם ועי"ז נגרמה מיתת נב.

ומה שהפשיטו את בגדי שאול היה זה משום שחמל על אגג ועל הצאן והרכוש והביאם לישראל, לכן ניטל ממנו רכושו.

 

Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות על “שמואל א – פרק לא”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

  1. ישראל טריבווסר הגיב:

    מועדים לשמחה!
    כבוד הרב, אני מחפש מקור לדבר ששמעתי כשאוריה בקש את בת שבע תמורת לקיחת החרב מגלית דוד אמר לו שאתה לא מהול אז אוריה אמר לו למול אותו ולקח את החרב של גלית ומל אותו ועשאו כרות שפכה.
    האם יש לזה מקור?
    תודה רבה

    • בועז שלום הגיב:

      לישראל שלום
      חגים וזמנים לששון.
      גם אני שמעתי זאת מאחד הדרשנים, והתפלאתי על זה, וחיפשתי לכך מקור ולא מצאתי. [הדבר היחיד שכן אני מכיר לו מקור – הם דברי הזהר (ח"א ח.) שהתייחסנו אליהם בשיעור, שבו כתוב שאוריה לא קרב אצלה].
      ועצם הרעיון הזה נסתר ממדרש אחר [מעבר למה שנסתר מהזוה"ק הנ"ל שאומר שדוד לא ידע שאוריה לא קרב אצלה, וא"ת שעשאו כרות שפכה בוודאי שידע!] שהמדרש אומר שדוד נתן לו את בת שבע לאשה, בעקבות זה שסייע בידו לשחרר את חרב גלית, וכיצד יתכן הדבר שדוד יעבור על מה שנאמר "לֹא־יָבֹא פְצוּעַ־דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'" וישיא לו בת ישראל?
      ועוד כיצד חשב לחפות על מעשה בת שבע כששלח את אוריה לביתו להיות עם אשתו, אם דוד יודע שממילא אינו יכול להוליד וממילא עדיין החשש קיים שיוודע לאוריה שהיא נבעלה לזר והוולד לא שלו? [אא"כ נאמר שדוד עשה כל זה מחשש לזות שפתיים של העם, לא מחששו של אוריה, אך גם זה קשה שהרי הזוהר מקשה מדוע שלחו לאוריה לביתו אם ידע שאוריה לא בא עליה מעולם? ומשיב שדוד לא ידע זאת, הרי שכל הענין היה בעיקר בשביל אוריה] ועוד כיצד נפל מכשול כה גדול ביד דוד שעשאו כרות שפכה?
      לסיכום – אשמח גם אני לשמוע אם יש מקור לזה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading