שמואל ל

(א) וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו צִקְלַג בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ:

רד"ק ועמלקי פשטו – בבואם ביום השלישי שנסעו משם ללכת עם אכיש מצאו שעמלקי פשטו אל נגב צקלג כי חפשו הדבר עד שמצאו כי מצקלג היו יוצאי' להם השוללים אף על פי שדוד לא היה מחיה איש ואשה שיגיד הם חפשו הדבר עם השכנים עד שמצאו ומסבות הבורא יתברך ומשמירתו את אוהביו היה שלא המיתו איש ואשה שהרי דוד הרג כמה מהם: אל נגב – כתרגומו אל דרום והוא חסר הנסמך אל נגב הכרתי ואל נגב כלב הנזכרים למעלה או הוא שם עיר נקרא נגב וכן ולאשר ברמות נגב ואפשר כי היא היא והראשון נכון:

 ויכו את צקלג – אינו אומר שהרגו אנשי צקלג שהרי אומר לא המיתו איש ואשה אלא פירוש ויכו הרסו העיר ושרפוה באש ואמר ויכו על הריסת הבנין על דרך הרחבת הלשון כמו שאמר על הבנין וירפא את מזבח ה' ויואב יחיה את שאר העיר:

מלבי"ם השאלות: מדוע לא שרפו יתר המקומות רק את צקלג?:

(א) אל נגב – כולל נגב הכרתי ונגב צקלג (כמ"ש בפסוק י"ד) ויכו את צקלג – יען שדוד הכה בהם תמיד (כנ"ל כ"ז) ולכן שרפוה וההכאה היא על כבישת העיר והריסתה:

(ב) וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם:

מלבי"ם וישבו – וכו' והיה בהשגחת ה' שלא המיתו איש – וגוף הדבר היה בהשגחה שיהיה דוד מחוייב ללחום על הצלת נפשות ביתו ויפטר מלכת לעזור לישראל נגד הפלשתים:

(ג) וַיָּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו אֶל הָעִיר וְהִנֵּה שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם נִשְׁבּוּ: (ד) וַיִּשָּׂא דָוִד וְהָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת: (ה) וּשְׁתֵּי נְשֵׁי דָוִד נִשְׁבּוּ אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי:

מלבי"ם השאלות: מ"ש ושתי נשי דוד אין מקומו פה רק בפסוק ב':

(ה) ושתי, אחר שספר שבכו תחלה, יספר איך דוד בבטחונו התעוררה בו רוח גבורה, ואומר הגם כי שתי נשיו נשבו, ויותר מזה כי:

(ו) וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ כִּי מָרָה נֶפֶשׁ כָּל הָעָם אִישׁ עַל בָּנָו \{בָּנָיו\} וְעַל בְּנֹתָיו וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד בַּה' אלקיו:

מלבי"ם השאלות: מדוע רצו לסקלו מה עשה, והלא הלך ע"פ פקודת אכיש והיה מוכרח?

(ו) ותצר לו מאד כי אמרו העם לסקלו – על שלא הניח קצת מהם לשמור העיר, בכ"ז התחזק בה' אשר משחו:

(ז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֵן בֶּן אֲחִימֶלֶךְ הַגִּישָׁה נָּא לִי הָאֵפֹד וַיַּגֵּשׁ אֶבְיָתָר אֶת הָאֵפֹד אֶל דָּוִד:

(ח) וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ וַיֹּאמֶר לוֹ רְדֹף כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל:

רד"ק ארדף? – דרך שאלה בלא ה"א השאלה, כמו אף כי אמר אלהים אתה זה בני עשו.

ושאל דוד שתי שאלות כאחת ואף על פי שלא היו עושין כן באורים ותומים כמו שפירש' למעלה עשה כן לדוחק השעה ונענה על שתיהם:

מלבי"ם ארדוף – ר"ל אני ארדוף בכל אופן ושאלתי היא [אחת]- האשיגנו – והשיב רדוף כי תשיג – ולא תהיה פעולה בטלה, וגם תציל – ואתה מחויב לרדוף:

(ט) וַיֵּלֶךְ דָּוִד הוּא וְשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל הַבְּשֹוֹר וְהַנּוֹתָרִים עָמָדוּ:

מלבי"ם השאלות: מ"ש והנותרים עמדו ויעמדו מאתים איש, הוא כפל מבואר וגם הסדר משובש, וכן היה צ"ל ויבואו עד נחל הבשור ויעמדו מאתים וכו', וירדוף דוד וארבע מאות איש:

(ט) והנותרים עמדו – מבואר (בדה"א י"ב) כי באו אל צקלג עוד גבורים רבים מבנימין ומנשה אל דוד בין בהיותו עצור מפני שאול (שם א') בין בבואו עם פלשתים על שאול למלחמה ולא עזרום (שם י"ט) בענין שהיו אנשיו אז יותר משש מאות שהיה אתו מכבר. ואלה עמדו בצקלג ולא יצאו לרדוף כי לא נשבו נשיהם ובניהם שלא היו שם, ועז"א והנותרים עמדו – ר"ל היותר על שש מאות שנותרו ולא היו לבז מן הגדוד עמדו בצקלג:

(י) וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּעַמְדוּ מָאתַיִם אִישׁ אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מֵעֲבֹר אֶת נַחַל הַבְּשֹוֹר:

מלבי"ם וירדוף – אמנם, [חוץ מהעודפים על שש מאות האיש שעמדו, כמשנ"ת], מן נחל הבשור והלאה לא רדפו [כל שש מאות אנשי דוד] רק ארבע מאות כי שם עמדו מאתים אשר פגרו ונלאו מרדוף עוד, ומ"ש ויעמדו – היינו שלא שבו לביתם רק עמדו שם בפקודת דוד לשמור הכלים שהונחו שם להקל הטורח:

(יא) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מִצְרִי בַּשָּׂדֶה וַיִּקְחוּ אֹתוֹ אֶל דָּוִד וַיִּתְּנוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל וַיַּשְׁקֻהוּ מָיִם:

מלבי"ם ויתנו – וכו' וישקהו מים – ידוע שמי שאחזו בולמוס אין לתת לו מים הרבה בפעם אחת פן יצבה בטנו רק וישקוהו מעט מעט כפי הרפואה:

(יב) וַיִּתְּנוּ לוֹ פֶלַח דְּבֵלָה וּשְׁנֵי צִמֻּקִים וַיֹּאכַל וַתָּשָׁב רוּחוֹ אֵלָיו כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם וְלֹא שָׁתָה מַיִם שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת:

מצודות ציון פלח – חתיכה, כמו (שיר השירים ד ג): כפלח הרמון. דבלה – תאנים דרוסות יחד, עד שנעשים גוף אחד, וכן (לעיל כה יח): ומאתים דבלים. צמוקים – ענבים יבשים, והוא מלשון (הושע ט יד): ושדים צומקים:

 מלבי"ם ויתנו לו פלח דבלה – כמ"ש מי שאחזו בולמוס מאכילים אותו מיני מתיקה עד שתשוב רוחו:

(יג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד לְמִי אַתָּה וְאֵי מִזֶּה אָתָּה וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי הַיּוֹם שְׁלשָׁה:

מלבי"ם למי – הם ב' שאלות, א) למי אתה – שייך, ב) אי מזה – מקום אתה, והשיב נגד שאלה ב' מצרי אנכי – ונגד שאלה א', עבד לאיש עמלקי – ואיני בורח רק ויעזבני אדוני – ולא שעזבני מפני איזה חטא רק מפני כי חליתי.

(יד) אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי וְעַל אֲשֶׁר לִיהוּדָה וְעַל נֶגֶב כָּלֵב וְאֶת צִקְלַג שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ:

רד"ק ועל נגב כלב – הוא כלב בן חצרון משבט יהודה ואף על פי שאמר ועל אשר ליהודה נחלת כלב זה היתה לה שם ידוע בפני עצמה ונגב פירוש דרום כתרגומו או פי' ארץ משור כי יקרא נגב כמו המדבר שיקרא נגב מפני החורב והוא מישור:

 מצודות דוד ועל אשר ליהודה – הנגב אשר ליהודה, כי כרתי היתה משל פלשתים, כמו שכתוב (צפניה ב ה): גוי כרתים. ועל נגב כלב – עם שגם היא היתה מיהודה, מכל מקום היה לה שם ידוע לבד:

(טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד הֲתוֹרִדֵנִי אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלקים אִם תְּמִיתֵנִי וְאִם תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד אֲדֹנִי וְאוֹרִדְךָ אֶל הַגְּדוּד הַזֶּה:

מלבי"ם את תמיתני – יען לא ידע אם הם [דוד ואנשיו] מבעלי ברית עמלק או מאויביהם. על צד הב' אמר אם תמיתני – ועל צד הא' אמר אם תסגירני ביד אדוני.

(טז) וַיֹּרִדֵהוּ וְהִנֵּה נְטֻשִׁים עַל פְנֵי כָל הָאָרֶץ אֹכְלִים וְשֹׁתִים וְחֹגְגִים בְּכָל הַשָּׁלָל הַגָּדוֹל אֲשֶׁר לָקְחוּ מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וּמֵאֶרֶץ יְהוּדָה:

מלבי"ם והנם נטושים – ר"ל שלא עלה על לבם להשמר עוד, והיה לו ע"ז שני סימנים, א) שהיו נטושים – לא כגדוד בעת שעדיין מורא האויב עליהם שעומדים ביחד ומעמידים שומרים סביב, ב) שאוכלים וחוגגים – כגדוד ששב בטח מן המלחמה ואין פחד האויב עליו:

(יז) וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ נַעַר אֲשֶׁר רָכְבוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ:

רש"י למחרתם – למודים הם עמלקים ללקות ביום מחר, כמו שנאמר (שמות יז ט): מחר אנכי נצב וגו', לכך נאמר למחרתם:

 רד"ק מהנשף ועד הערב למחרתם – מערב יום זה עד ערב יום שני וכל אותו הערב עד הבקר שהוא המחרת ומ"ם למחרתם מחרת שני הנשפים שעברו ומלת עד עומדת במקום שנים כאילו אמר ועד למחרתם ולדעת רז"ל שפי' מהנשף ועד הערב ואמרו תרי נשפי הוו נשף יממא ואתי ליליא נשף ליליא ואתי יתמצא אינו מתישב טעם המ"ם וי"ת מקבלא ועד עדן רמשא ביומא דבתרוהי ולא פי' שם טעם המ"ם, ובדרש אמר טעם המ"ם על העמלקים למחרתם המחרת שלהם שהם למודים ללקות במחרת שנ' וצא הלחם בעמלק מחר:

מלבי"ם ויכם – לא התחיל להכות בהם באותו יום (כי היו מתי מספר לנגד המון רב) רק המתין עד יום מחרת וז"ש למחרתם – והתחיל להכות בהם בנשף – שהוא טרם האיר היום, ועי"ז החריד המחנה והיה יכול להכותם אח"כ עד בערב – ועי"כ לא נמלט מהם רק ארבע מאות – שנמלטו מפני שהיה להם שני מעלות, א) נער – שהיו נערים קלי המרוץ ורב כח, ב) אשר רכבו על הגמלים – ועי"כ וינוסו – אבל זקנים הרוכבים, ונערים רגליים, לא נמלטו:

(יח) וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו הִצִּיל דָּוִד:

מלבי"ם ויצל – ספר בכלל שהציל את הכל ר"ל האנשים והטף, וביחוד שתי נשי דוד הציל – הוא בעצמו בידיו, לכן כפל השם שנית הציל דוד – ר"ל בעצמו, כי יתר העם הציל באמצעות אנשיו:

(יט) וְלֹא נֶעְדַּר לָהֶם מִן הַקָּטֹן וְעַד הַגָּדוֹל וְעַד בָּנִים וּבָנוֹת וּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם הַכֹּל הֵשִׁיב דָּוִד:

מלבי"ם ולא נעדר – א) הגופים מן הקטן וכו', ב) הרכוש ועז"א ומשלל –

והנה ברכוש היה שני מינים, א) מה שעדיין לא חלקוהו האויבים ביניהם איש לו, וזה נקרא שלל – שהוא מה שנשאר במלחמה טרם יתחלק או יתבוזז מאנשי הצבא, ב) מה שבזזו האויבים איש לו, שעז"א וכל אשר לקחו להם – כ"ז השיב דוד:

(כ) וַיִּקַּח דָּוִד אֶת כָּל הַצֹּאן וְהַבָּקָר נָהֲגוּ לִפְנֵי הַמִּקְנֶה הַהוּא וַיֹּאמְרוּ זֶה שְׁלַל דָּוִד:

רד"ק נהגו לפני המקנה ההוא – פי' אדוני אבי ז"ל לפני המקנה שלהם שהצילו נהגו הצאן והבקר שלקחו מהעמלקים, ובדברי רז"ל המלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו דכתיב נהגו לפני המחנה ההוא ויאמרו זה שלל דוד כלומר היו נוהגים המקנה לפני המחנה כמו שהיה דרכן וכשהיו פוגעין בגדרות השדות לא היו נוטין המקנה לצד אחד אלא פורצין לפניהם והולכין דרך ישר לפניהם וכשהיו בעלי השדות ממחים בידן היו אומרים עבדי דוד זה שלל דוד כלומר הרשות בידו לפרוץ לו דרך כי מלך הוא וכל זה לפי שעה:

מלבי"ם השאלות: מ"ש ויקח דוד וכו', נהגו לפני המקנה ההוא, א"ל הבנה ולמי אמרו זה שלל דוד ולאיזה צורך?:

(כ) ויקח דוד – מספר שלא נהגו בו, כמי שמציל את שלו מיד בוזז, שכל אחד לוקח בחזרה את שלו, (כי באמת כבר היה אחר יאוש והמציל מן הגייס במקום שלא היה אפשר להציל והיה יאוש בעלים הרי הוא שלו) ואחר שכולם התיאשו מקנינם, היה זה אצלם כאילו שללו שלל שלא היה שלהם מעולם שכל השלל מיוחס אל המלך, ולכן לקח דוד את כל הצאן והבקר – (והיינו מה שמצאו אצלם משלל נגב הכרתי ויהודה שזה שייך אל המלך) נהגו – אותו לפני המקנה ההוא – ר"ל לפני המקנה הנ"ל בכתוב הקודם שהשיבו מה שלקחו מצקלג (שע"ז ירמוז במלת ההוא) ויאמרו – על כולם זה שלל דוד – הודיעו כי התיאשו ממקנה קנינם וכבר יצא מרשותם, והוא עתה של דוד המציל, שיעשה בו כחפצו, וזה עשו לכבוד דוד שיחלק בין אנשי המלחמה כמלך המחלק שלל למחנהו:

(כא) וַיָּבֹא דָוִד אֶל מָאתַיִם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת אַחֲרֵי דָוִד וַיֹּשִׁיבֻם בְּנַחַל הַבְּשֹוֹר וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת דָּוִד וְלִקְרַאת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיִּגַּשׁ דָּוִד אֶת הָעָם וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם:

מלבי"ם ויגש דוד את העם – ר"ל שנגש אליהם באהבה (ועז"א מלת את שמורה שקרב אותם אליו דרך חבה) להראות כי אין בלבו עליהם על שלא הלכו עמו, וישאל להם לשלום – יען נחלשו בדרך שאל על שלום גופם ובריאותם:

(כב) וַיַּעַן כָּל אִישׁ רָע וּבְלִיַּעַל מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם דָּוִד וַיֹּאמְרוּ יַעַן אֲשֶׁר לֹא הָלְכוּ עִמִּי לֹא נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ כִּי אִם אִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ:

מלבי"ם ויען כל איש רע – אחרי ראו כי אין בדעתו להענישם, השיבו הלא מהראוי הוא כי יען אשר לא הלכו עמי – נעניש אותם ולא נתן להם – (לא לבד מן הבז הכללי) כי גם מן השלל אשר הצלנו – שהוא שלל צקלג, הגם שהיה תחלה קנין כספם, לא ניתן להם ממנו רק איש את אשתו ואת בניו – (שזה לא קנו השבאים שאין קנין לעכו"ם בישראל) אבל מן הרכוש לא ניתן להם מאומה כי לעצמנו הצלנו כדין המציל מן הגייס (וקראם איש רע ובליעל – שמצד שהעיזו לדבר נגד דוד היה פורקי עול עשרה, ומצד שרעה עינם באחיהם היו רעים):

(כג) וַיֹּאמֶר דָּוִד לֹא תַעֲשֹוּ כֵן אֶחָי אֵת אֲשֶׁר נָתַן ה' לָנוּ וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ וַיִּתֵּן אֶת הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ בְּיָדֵנוּ:

מלבי"ם השאלות: מ"ש את אשר נתן ה' לנו אינה טענה מספקת, כי הלא ישיבו, ה' נתן לנו להולכי המלחמה לא לאלה שישבו על הכלים ולא הלכו?:

(כג) ויאמר להם דוד לא תעשה כן אחי – השיב להם בחכמה וביושר ובענות צדק, אמר להם דעו כי מה שאמרתם היה נכון אם היה ההצלה בכח ידינו, ואם ידינו עשו לנו את החיל אבל לא כן אחי – אנחנו לא עשינו מאומה, רק ה' הוא הלוחם והמנצח והמציל והנותן לנו, וזה משלשה צדדים, א) בתחלה, אשר נתן ה' לנו – כי הקנין ממנו נתן לנו, ב) באמצע וישמור אתנו – בל יכלהו השולל, ג) בסוף, ויתן את הגדוד הבא עלינו בידינו – ואחר שהכל נעשה ע"י ה' ואנחנו לא בחיל ולא בכח, כי אם בזכות וצדקה זכינו אל שלחם ה' בעדנו ויתן לנו את השלל, א"כ הסברה נותנת בהפך, כי אלה שישבו על הכלים ולא רדפו אחר האויב, מגודל בטחונם בישועת ה' שיציל את שלהם בלא שום רדיפה הלא זכותם גדול יותר מאלה שרדפו ולא בטחו באופן זה, ובודאי אחר שהיושבים על הכלים לא לבד שלא התיאשו כדבריכם כי בטחו בה', כי נהפוך הוא שבזכותם כי רב עשה ה' לנו כל זאת, א"כ:

(כד) וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם לַדָּבָר הַזֶּה כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ:

מלבי"ם השאלות: מ"ש ומי ישמע הוא שפת יתר, מ"ש כחלק ההולך וכחלק היושב אינו כפי כללי הלשון, שיש להשוות הבלתי נודע אל הנודע והיל"ל בהפך כחלק היושב וכו' ובחלק ההולך, שירצה שהיושב על הכלים יקח חלק כמו ההולך, ואיך אמר בהפך שההולך למלחמה יקח חלק כמו היושב על הכלים?:

(כד) ומי ישמע לכם לדבר הזה – שהוא הפך האמת והפך הצדק שהלא לפי דבריכם שמי שגרם הנצחון יקח את הכל, ראוי בהפך שהיושבים על הכלים יקחו את הכל כי הם בזכותם גרמו הנצחון, ובהפך אני מורה, כי כחלק ההולך למלחמה וכחלק היושבים על הכלים – ר"ל שההולך למלחמה, הגם שכפי הסברה הם זכותם מעט בכל זה יקחו חלק בשוה עם היושב על הכלים שזכותם רב מאד והם עקר הגורמים את הנצוח, עד שמה שתקחו אתם חלק שוה הוא הרבותא והחידוש:

(כה) וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

מלבי"ם : משמע שחק זה לא היה בין העמים, וכן בין ישראל לא התפשט עד הנה, ומדוע קבע דוד החק הזה?

(כה) ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחק ומשפט בישראל – ר"ל כי הנימוס שחוקקים בין העמים אשר אין לו טעם נקרא חק, והדבר שי"ל טעם שכלי נקרא משפט, והנה תקנה זאת שהיושב על הכלים יקח חלק בשוה עם ההולך למלחמה, הוא לפי שטחיותו חק לא משפט, אחר שהוא נעדר הטעם, אולם דוד שבאר טעמו של זה החוק, שיסודו בנוי על מה שמלחמת ישראל ונצחונם אינו ע"י כחם וגבורתם רק ע"י זכותם בהשגחת ה' הלוחם בעדם, עד שכפי זה אין הבדל בין הלוחם ובין היושב על הכלים ומתפלל, הוא שם זה למשפט – ג"כ בישראל – שאצל ישראל הוא משפט שכלי לא חק לבד.

וחז"ל אמרו בב"ר א"ר יודן והלאה אין כתיב כאן אלא ומעלה שלמד דבר זה מאברהם אבינו שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים וכו'. ר"ל כי יש גדר בין והלאה – ובין ומעלה – הנאמר על הזמן, שכ"מ שאומר ומעלה חושב הזמן הקודם עם הזמן המתאחר בבחינת המספר, כמו ואם מבן חמש שנים ומעלה ואם מבן ששים ומעלה, שכל שנה שאחר ששים הוא למעלה במספר נגד המספר שקודם ששים,

משא"כ כשאומר והלאה לא ידבר בבחינת צירוף המספר הקודם. וכפי זה לא היה ראוי שיאמר פה ומעלה רק והלאה, ובזה דרשו שהביט ג"כ בבחינת הזמן העבר שכבר היה חק זה לאברהם שהחליט כי חלק האנשים אשר הלכו אתו (שהוא ההולך למלחמה) וחלק ענר אשכל וממרא שהם ישבו על הכלים הם יקחו חלקם בשוה. ובאר ג"כ הטעם הזה במ"ש הרימותי ידי אל ה', ר"ל ידי הנוצחות הרימותי אל ה' כי הוא הלוחם והוא המנצח, ולכן אם מחוט ועד שרוך נעל וכו' כי שלך [השי"ת] הוא ולא זכיתי בו בכח ידי. ומטעם זה יסד כי ענר אשכל וממרא יחלקו עם הנערים:

(כו) וַיָּבֹא דָוִד אֶל צִקְלַג וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה מִשְּׁלַל אֹיְבֵי ה':

מלבי"ם השאלות: מדוע לא שלח מהשלל בשום פעם רק היום הזה?:

(כו) וישלח מהשלל – אחר שבזזו בנגב יהודה ונגב כלב רצה להחזיר הגזלה, ואגב שלח ברכה לכל המקומות לזכרון הנס:

(כז) לַאֲשֶׁר בְּבֵית אֵל וְלַאֲשֶׁר בְּרָמוֹת נֶגֶב וְלַאֲשֶׁר בְּיַתִּר: (כח) וְלַאֲשֶׁר בַּעֲרֹעֵר וְלַאֲשֶׁר בְּשִׂפְמוֹת וְלַאֲשֶׁר בְּאֶשְׁתְּמֹעַ:

(כט) וְלַאֲשֶׁר בְּרָכָל וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַיְּרַחְמְאֵלִי וְלַאֲשֶׁר בְּעָרֵי הַקֵּינִי: (ל) וְלַאֲשֶׁר בְּחָרְמָה וְלַאֲשֶׁר בְּכוֹר עָשָׁן וְלַאֲשֶׁר בַּעֲתָךְ:

(לא) וְלַאֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וּלְכָל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הִתְהַלֶּךְ שָׁם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו:

רד"ק אשר התהלך שם – שהיה מתהלך ביניהם ממקום למקום כשהיה בורח והיו מסתירים אותו ועושים עמו טובות עשה גם כן הוא טובה מהשלל ועוד כי מארץ יהודה היה השלל ההוא כמו שאמר הנער המצרי אנחנו פשטנו נגב הכרתי ועל אשר ליהודה וגו':