שמואל ב'

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּה' לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה:

מלבי"ם אחר שספר עד הנה כי דוד לא החזיק מלכות בחזקה כעבד מורד באדוניו,

לא בתחלתו– כי נמשח עפ"י נביא, [ולא קם למלוך מעצמו]

ולא בחיי שאול– שהיה נכנע לפניו כעבד נאמן,

ולא ברדפו אותו– כי נפל אויבו שני פעמים בידו ולא שלח ידו במשיח ה',

ולא גם אחרי מותו– כי הרג את המבשר מיתתו וספד גם קונן עליו,

יספר כי גם עתה לא היה בדעתו לשוב ולבקש עטרה, וחשב אולי יגיע המלכות לבן שאול, ואולי לא הגיע עדיין הזמן שימלוך, ואז הלא יהיה בסכנה בשובו לארץ, ולא עשה דבר עד נמלך באלקים, ושאל אם ישוב ולאיזה מקום ישוב, ולא סמך על עצתו ושכלו, כי זה היה מעלת דוד נגד שאול, שהשליך על ה' יהבו:

(ב) וַיַּעַל שָׁם דָּוִד וְגַם שְׁתֵּי נָשָׁיו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי:

מלבי"ם ויעל סיפר כי אחר שהגיעהו דבר ה' לא פחד מאומה ולקח עמו תיכף את נשיו, מה שלא היה עושה זה אם אם היה עוד איזה ספק ופחד בלבו:

(ג) וַאֲנָשָׁיו אֲשֶׁר עִמּוֹ הֶעֱלָה דָוִד אִישׁ וּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֵי חֶבְרוֹן:

מלבי"ם וכן את אנשיו שהיו עמו לא העלה עמו בדרך גדוד שיעטרוהו סביב כאילו דעתו להיות מוקף מאנשי חיל לעת הצורך, רק הושיבם בערי חברון ר"ל בערים הסמוכים לחברון הושיבם מפוזרים, באופן שהוא נשאר בחברון לבדו כי בטח באלקי מעוזו:

(ד) וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וַיִּמְשְׁחוּ שָׁם אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל בֵּית יְהוּדָה וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת שָׁאוּל:

מלבי"ם והנה נתקיים דבר ה', כי אנשי יהודה משחו אותו למלך, כי מלכות הכללי לא היה עדיין זמנו כי היה ראוי לצאת שני מלכים מבנימין כמ"ש ומלכים מחלציך יצאו כדברי חז"ל. ויספר עוד, כי בצדקו לא נהג כיתר שרים המולכים תחת אדוניהם שדרכם להרוג כל אוהבי מלכם ולמחות כל זכר למו למען תתקיים מלכותם (בשגם שהרגיש שלא נמשח רק מיהודה לא מישראל: נהפוך הוא כי אז הגידו לו שאנשי יביש גלעד הם קברו את שאול ומסרו נפשם לקחת גוייתו מחומת בית שן (בזכרם החסד שעשה להם בתחלת מלכותם נגד נחש העמוני) וזה סימן שהם אוהבי שאול וביתו גם אחר מותו, בכ"ז לא קצף עליהם כי שלח לברכם:

רד"ק וימשחו שם את דוד. ואעפ"י שכבר היה נמשח ע"י שמואל אעפ"י כן בעת שקבלוהו עליהם למלך משחוהו:

(ה) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּרֻכִים אַתֶּם לַה' אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם עִם שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ:

מלבי"ם עם אדוניכם שזה היה מחויב,  א) מצד היותו אדוניכם,  ב) מצד היותו שאול בחיר ה':

(ו) וְעַתָּה יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה:

מלבי"ם ועתה יעש ה' אחר שבמדה שאדם מודד מודדים לו, בודאי יעש ה' עמכם חסד נגד החסד שעשיתם, ואחר שה' משלם שכר הטוב יעשה עמכם אמת. וגם אנכי וכו' הודיעם בל יפחדו על הסכנה שיגיעם על זה בקל מן הפלשתים, כי גם אנכי מוכן לעשות אתכם הטובה הזאת אשר בעבורו עשיתם את הדבר הזה, ר"ל אחר שהדבר שעשו למסור נפשם על קבורת שאול נמשך ע"י הטובה שעשה שאול עמהם להצילם מנחש העמוני, כן גם הוא יעשה עמהם הטובה להצילם מאויביהם אם יהיו בסכנה עבור דבר זה: ועתה ר"ל עתה כי מת אדוניכם שאול ואין מי שילחם בעדכם צריכים אתם להתחזק בעצמכם, ובכ"ז בל תתיאשו לחשוב שאין מגן בעדכם, כי גם אותי משחו בית יהודה ואהיה לכם למשגב בצר:

(ז) וְעַתָּה תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם וִהְיוּ לִבְנֵי חַיִל כִּי מֵת אֲדֹנֵיכֶם שָׁאוּל וְגַם אֹתִי מָשְׁחוּ בֵית יְהוּדָה לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם:

מצודת דוד תחזקנה ידיכם. רצה לומר, התחזקו בעצמכם והיו לבני חיל ללחום מלחמתכם: כי מת אדניכם שאול. שהיה לכם מאז לעזר ללחום בעבורכם: גם אותי משחו. כאומר, לא נופל אנכי ממנו, ואהיה גם אני לכם לעזר:

(ח) וְאַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל לָקַח אֶת אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל וַיַּעֲבִרֵהוּ מַחֲנָיִם:

רד"ק ויעבירהו מחנים. רצה להמליכו תחלה מעבר הירדן והעבירהו מחנים כי הוא מצוע גבול שני שבטים וחצי שהרי מחנים גבול בני גד וגבול בני מנשה ואף על פי שידע אבנר כי דוד נמשח למלך על ידי שמואל היה מתחזק להעמיד עדיין מלכות שאול כפי כחו, ובמדרש ויאמר אלקים אל יעקב אני אל שדי פרה ורבה וגו' אמרו מכאן דרש אבנר וקרב לאיש בשת בן שאול אמר הכתוב ומלכים מחלציך יצאו ועל בנימן נאמר שלא נולד עדיין ועד עכשיו לא עמד מבנימן אלא שאול לפיכך לקח איש בשת וימליכהו אל הגלעד וגו':

(ט) וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל הַגִּלְעָד וְאֶל הָאֲשׁוּרִי וְאֶל יִזְרְעֶאל וְעַל אֶפְרַיִם וְעַל בִּנְיָמִן וְעַל יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה:

מצודת דוד ועל ישראל כלה. רצה לומר, בתחילה המליכו על אלו המקומות שזכר אחת לאחת, עד שבאחרונה המליכו על כל ישראל, זולת יהודה:   

מלבי"ם ואבנר וכו' וימליכהו תחלה על הגלעד שבאמת אנשי יביש גלעד היו אוהבי שאול ואח"כ המליכו על האשורי וכו', עד שהמליכו על ישראל כולו:

(י) בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלָךְ אַךְ בֵּית יְהוּדָה הָיוּ אַחֲרֵי דָוִד:

מלבי"ם ושתים שנה מלך, אך בית יהודה פי' הכתוב לדעתי [המלבי"ם חולק כאן על הרד"ק שבפסוק הבא], שתים שנה מלך מלכות כזה שאך בית יהודה היו אחרי דוד, ויתר העם היו תחת מלכותו, מלכות כזה לא מלך רק שתי שנים, כי באמת מלך שבע שנים (אחרי שתיכף במותו המליכו את דוד על כלל ישראל, ודוד מלך על יהודה שבע שנים, שאז מלך איש בושת על ישראל) רק בשתים שנים הראשונים היה מלך על כל ישראל ולא היה לדוד רק שבט יהודה לבדו ובחמש שנים האחרונים מעת שהתחילה המלחמה בין בית שאול ודוד שמאז היו בית שאול הולכים ודלים בכל עת (שמדי יום יום נפלו מישראל אל דוד אחד אחד כמבואר (בדה"א יב) כי לעת יום ביום יבואו אל דוד לעזרו וכו' ואלה מספרי ראשי החלוץ וכו' ר"ל שאלה באו כסדרן בחמש שנים האחרונים זה אח"ז עד שבאו כל ישראל הנשארים במות איש בושת, שעל זה אמר שם וגם כל שארית ישראל לב אחד להמליך את דוד) מעת ההיא שהתחילה המלחמה ביניהם הגם שלדוד לא נחשב לו עדיין שהוא מלך ישראל רק שהוא מלך יהודה כי לא המליכוהו עדיין רוב ישראל (ולכן חשב שמלך שבע שנים על יהודה) בכל זאת מאז לא מלך איש בושת על כל ישראל, ולא נחשב לו ג"כ רק שתי שנים:

(יא) וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה דָוִד מֶלֶךְ בְּחֶבְרוֹן עַל בֵּית יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים:

רד"ק שבע שנים וששה חדשים. נמצא מלכות בטלה חמש שנים [בין מיתת שאול להמלכת איש בושת, ערש"י

בסנהדרין דף כ/א] שהרי איש בשת לא מלך אלא שתי שנים:

(יב) וַיֵּצֵא אַבְנֵר בֶּן נֵר וְעַבְדֵי אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל מִמַּחֲנַיִם גִּבְעוֹנָה:

מלבי"ם ויצא עתה יספר הסבה שהתעוררו מלחמות ביניהם אחרי שתי שנים למלכות איש בושת שאז יצא אבנר לגבעון שהיה מבנימין:    

רד"ק ממחנים גבעונה. עתה אומר כי אחר שהמליכו את איש בשת במחנים קודם שעבר הירדן לשוב לביתו היה מה שהיה ויצא אבנר עם עבדי איש בשת ללכת לגבעון שהוא ארץ בנימן ויצאו אליהם יואב ועבדי דוד ויפגשום על ברכת גבעון ונראה כי דעת יואב היה להלחם עמם וראה כי רבים אשר אתם וחדל עד שאמר אבנר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו:

(יג) וְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וְעַבְדֵי דָוִד יָצְאוּ וַיִּפְגְּשׁוּם עַל בְּרֵכַת גִּבְעוֹן יַחְדָּו וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה וְאֵלֶּה עַל הַבְּרֵכָה מִזֶּה:

מלבי"ם ויואב וכו' ויפגשום במקרה, וישבו שבת אחים גם יחד:

(יד) וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וַיֹּאמֶר יוֹאָב יָקֻמוּ:

מלבי"ם ויאמר אבנר היה המתחיל והגורם לזה, ותחלה היה דעתו רק לשחוק בלבד להראות כחם בהאבקם יחד:    

רד"ק וישחקו. דרך שחוק יתגרו אלה עם אלה בחרבותיהם ונראה מי ידע מדרכי המלחמה יותר ודרשו רז"ל ולפי שעשה עם דם הנערים שחוק נענש ונפל בחרב:

(טו) וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָוִד:

מלבי"ם ויקומו ויעברו שבני בנימין עברו אל בני יהודה באופן שהם התחילו בריב, והנה עברו שנים עשר נגד שנים עשר שבטים שהיו תחת פקודת מלכות איש בושת איש לשבט, וז"ש במספר שנים עשר לבנימין ולאיש בושת שאיש בושת כולל תחתיו יתר השבטים שבנימין ראש לכולם, ולעומת זה הוכרח שיהיו ג"כ י"ב מעבדי דוד:   

רד"ק ולאיש בשת. די היה לו אם אמר שנים עשר לאיש בשת כמו שאמר שנים עשר מעבדי דוד אלא בא להודיע כי משבט בנימן היו הולכין עמו להמליכו:

(טז) וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן:

רד"ק ויפלו יחדיו. כל אחד הרג את חבירו:  חלקת הצורים. ת"י אחסנת קטיליא מן ותקח צפורה צר צור חרבו שענינה חרב חדה ויש לפרש כמשמעו כמו והצורים נתצו ממנו ופירושו חלקת החזקים כי חזקים היו ובחזקה נלחמו שלא התגבר אחד על חבירו אלא כלם נהרגו כאחד איש על יד אחיו:

מלבי"ם ויחזיקו תחלה לא היה דעתם ללחום בחרבות רק החזיקו איש בראש רעהו כדרך הנאבקים יחד, ומזה נצמח שתקעו כל אחד חרבו בצד רעהו עד שנפלו יחדיו, כפוטר מים ראשית מדון, ועי"כ,    

 (יז) וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה קָשָׁה עַד מְאֹד בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּנָּגֶף אַבְנֵר וְאַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד:

מלבי"ם ותהי המלחמה קשה שאחר שבאו לידי שפיכות דמים, ומן הנאבקים שנפלו כולם לא נתברר מי הנוצח, לכן נמשכה המלחמה עד שהיתה מלחמה קשה, וינגף אבנר שהיה המתחיל בקטטה:

(יח) וַיִּהְיוּ שָׁם שְׁלשָׁה בְּנֵי צְרוּיָה יוֹאָב וַאֲבִישַׁי וַעֲשָׂהאֵל וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה:

רד"ק ועשהאל קל ברגליו. ספר זה כי בטח בקלותו לרדוף אחרי אבנר מה שלא עשו כן האחרים ולא הבין כי לא לקלים המרוץ:

(יט) וַיִּרְדֹּף עֲשָׂהאֵל אַחֲרֵי אַבְנֵר וְלֹא נָטָה לָלֶכֶת עַל הַיָּמִין וְעַל הַשְּׂמֹאול מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר:

מלבי"ם וירדוף יקדים כי אבנר הרג לעשהאל בדין רודף,  א) כי רדף אחריו,  ב) שלא תאמר שלא כיון דוקא על אבנר רק כרודף במלחמה על כי מי שיפגוש, כי לא נטה וכו' אחרי אבנר:

(כ) וַיִּפֶן אַבְנֵר אַחֲרָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה עֲשָׂהאֵל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי: (כא) וַיֹּאמֶר לוֹ אַבְנֵר נְטֵה לְךָ עַל יְמִינְךָ אוֹ עַל שְׂמֹאלֶךָ וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְקַח לְךָ אֶת חֲלִצָתוֹ וְלֹא אָבָה עֲשָׂהאֵל לָסוּר מֵאַחֲרָיו:

מלבי"ם נטה,  ג) אבנר הזהיר אותו, ויען שהוא לכלימה להגבור שישוב ריקם במלחמה, אמר לו נטה לך אל הצד ואחוז לך אחד מן הנערים, עד שידומה כי אחריו רדפת לקחת חליצתו:    

רד"ק ואחוז לך אחד מן הנערים. לחברתך שישוב עמך ואם אתה ירא ממנו:  קח לך את חליצתו. פי' כלי מלחמתו וגם אתה לא תהרגנו:

(כב) וַיֹּסֶף עוֹד אַבְנֵר לֵאמֹר אֶל עֲשָׂהאֵל סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל יוֹאָב אָחִיךָ:

(כג) וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל שָׁם וַיָּמָת תַּחְתָּו \{תַּחְתָּיו\} וַיְהִי כָּל הַבָּא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָפַל שָׁם עֲשָׂהאֵל וַיָּמֹת וַיַּעֲמֹדוּ:

מלבי"ם וימאן תחלה אמר לא אבה, כי הבלתי אובה הוא בלב, והממאן הוא בפה, ותחלה לא אבה בלבו, ועתה שא"ל למה אככה ארצה ירא בלבו, ואבה בלבו לסור. רק בפה אמר שממאן, כי היה לו עתה לכלימה על שהפחידהו.

ויכהו– וכדין רודף הכהו כנ"ל, ולא היה יכול להצילו באחד מאיבריו כי הכהו באחורי החנית שאין מסוכן כ"כ כמו אם היה מכהו עם הלהבת, רק שמצד שהיה מאחרי אבנר ולא ראה, קרה שהכהו אל החומש ושיצא החנית מאחריו כי היה קרוב עד לאבנר, ועי"ז ויפל וימת תחתיו ולא פרפר מן המקום ההוא:

כתב בספר בינה לעיתים חלק א – דרוש ג לשבת תשובה

יש לדקדק כמה דיוקים בפסוקים.

תחלה מאי אשר בשדה, דמאי איכפת לן שיהיו בשדה או בעיר.

ועוד מה זה שהקדים ויהיו שם שלשה בני צרויה ותכף אמר ועשאל קל ברגליו וגו', כאלו יש בזה איזה התייחסות.

ועוד אמרו ולא נטה ללכת אל הימין וגו', ומה הכוונה באריכות זה, כי מאמרו שרדף אחרי אבנר היה מובן שלא נטה לשום צד.

ושאלת אבנר האתה עשאל אין בה טעם, האם נחשוב לא היה אבנר מכיר את עשאל? ומלת זה מיותרת:

אבל הכוונה להאשים את עשאל על מרוצתו זאת לרדוף אחרי אבנר, אשר בלי ספק היתה בלי שום השכלה והבחנה, כי הלא שם היו שלשה בני צרויה גם יחד וביניהם יואב ואבישי, אשר כל אחד מהם לבו כלב הארי ומשכילים בכל עצת תועלת המעלה, ולוּ היה צד ראוי והגון ברדיפה זאת לא היו הם נמנעים מלעשותו.

אבל עשאל מה שעשה הוא במנהגו, כי בשגעון ינהג שמדרכו הוא קל המרוץ מהיר ונבהל לרוץ, אך לא שתתיחס המרוצה אל השכל. אלא הוא קל ברגלים בלבד, שהרגלים הם ההולכים והרצים ולא השפיטה השכלית. והוא דומה בזה לאחד הצבאים שהקלות בהם הוא טבעי.

ואלו היה כעין הצבאים אשר בישוב, סוף סוף היה מקום לחשוב היות ריצתם נעשית בכוונה ועצה נכונה לברוח מבני אדם הרודפים אחריהם שלא להלכד במצודתם. אבל הוא כצבאים אשר בשדה, כי בהיותם שם במקומם הטבעי בסבכי היער ורודף אין, הם רצים אנה ואנה מבלי שום סבה, רק כפי מנהגם להיותם תמיד במהירות התנועה, כן היה עשאל.

וזה סבב שפתע פתאום נתעורר הוא ורדף אחרי אבנר ולא נטה וגו', ירצה לא היה בהליכתו זאת שום צד מחלקי הסותר שנתיעץ וחשב תחלה הדבר והפכו, אם יאות ללכת או יותר טוב להמנע שהוא המכוון בימין ובשמאל, כי הכל עשה בלי שום הבחנה.

וכראות אבנר תנועה זו של תימה, אמר האתה זה עשאל? כי מן הפסוקים נראה היות אבנר מתכוין מאד לבלתי עשות שום דבר מעציב את יואב או שיצטער בו, כאמרו – למה אככה ארצה ואיך אשא פני אל יואב אחיך (ש"ב ב כב):

אמנם זה יובן ודאי כל זמן שגם יואב לא יפר ברית אהבה עמו והוא לא שונא לו ומבקש רעתו, אבל אם יתברר לו כי יואב צודה את נפשו לקחתה, כבר הותרה לו הרצועה לבלתי שאת את פניו כלל. ועל זה שאל האתה זה עשאל, יאמר תגיד לי האמת האם עתה במרוצתך זו ובזה הפועל האתה עצמך הוא שנוכל ליחס לך הענין, או אם שלחך אחיך יואב, שאז אינך אתה עשאל, אבל אתה יואב כיון שעל פי צוויו אתה בא ובשליחותו.

אם אתה בא בשליחות אחיך איני חייב לו עוד שום אהבה ואככה ארצה ומיד, אך אם באת מעצמך אז אשא פניו ובעבורו לא אשלח ידי בך, כי אחשוב פעולתך כפועל נער קטן ראוי לחמול עליך.

ועשאל השיב אנכי, ולא אמר כן או הן וכיוצא אלא אנכי, כלומר אני אני הוא הרודף מעצמי, ולא בעצת צווי זולתי, ואיני צריך שתרחם עלי בעבור אחרים כי ריב לי עמך.

אז אמר לו אבנר נטה לך וגו', ירצה חשוב חשבונותיך היטב בחלקי הסותר שיש בזה.

אבל הוא לא קבל עצה, כי לא היה שכלו המדריך אותו אלא הרגלים היו הולכים מעצמם.

וע"כ אמר דהע"ה כי הוא לא כן היה, אלא חשבתי דרכי, תחלה אני מחשב היטב הדרכים אשר אלך בהם ואח"כ אני משיב רגלי אל עדותיך, שאני הוא המדריך ומניע הרגלים, ע"ד – וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם (בראשית כט א), לומר שיעקב ע"ה הוא היה המעלֶה ומסיע את רגליו שילכו אל המקום אשר היה שם רוח שכלו לילך, ולא היה נשוא מהרגלים כפי הרצון המשולח. והם הם דברי דוד ע"ה – ואשיבה רגלי אל עדותיך,

(כד) וַיִּרְדְּפוּ יוֹאָב וַאֲבִישַׁי אַחֲרֵי אַבְנֵר וְהַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וְהֵמָּה בָּאוּ עַד גִּבְעַת אַמָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גִיחַ דֶּרֶךְ מִדְבַּר גִּבְעוֹן:

מלבי"ם וירדפו ר"ל הגם שרבים עמדו על גווית ההרוג רדפו גואלי הדם אחרי יואב:

(כה) וַיִּתְקַבְּצוּ בְנֵי בִנְיָמִן אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה אֶחָת וַיַּעַמְדוּ עַל רֹאשׁ גִּבְעָה אֶחָת:

מלבי"ם ויתקבצו אז הכינו בני בנימין א"ע למלחמה,  א) במה שהתקבצו לאגודה לא מפוזרים,  ב) מצד שעמדו על הגבעה שמשם קל לנצח:

(כו) וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל יוֹאָב וַיֹּאמֶר הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד מָתַי לֹא תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם:

מלבי"ם הלנצח אמר,  א) הלא תכלית המלחמה היה לראות מי ינצח, ואחר שהשגת התכלית למה תלחם עוד, וכי זאת היא היה התכלית שתאכל חרב לנצח?

 ב) הלא במקום שישיגו ע"י המלחמה והש"ד איזה תכלית אז הגם שמה ששופכים דם הוא דבר מר, בכל זה בסוף ישיגו דבר מתוק שהוא התכלית שבעבורם לחמו, אבל להרוג ולאבד נפשות ללא תכלית מועיל, הלא מרה תהיה באחרונה לא תשיג באחרית המלחמה דבש ונופת להמתיק מר המות, 

ג) שאם יעשו כזאת במלחמת אויבים להשמיד ולהכרית לא כן במלחמת אחים, וז"ש ועד מתי לא תאמר לעם לשוב מאחרי אחיהם:

(כז) וַיֹּאמֶר יוֹאָב חַי הָאלקים כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו:

מלבי"ם ויאמר, השיב לו, הלא לא אני התחלתי בריב רק אתה ולולא דברת (יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו) הלא עוד מהבקר נעלה איש מעל אחיו שהיה כל איש הולך לדרכו ולא התחיל הריב כלל:

(כח) וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשּׁוֹפָר וַיַּעַמְדוּ כָּל הָעָם וְלֹא יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לְהִלָּחֵם:

מלבי"ם ולא ירדפו אחרי הבורחים המפוזרים ולא לחמו עם האגודה שעמדה נכונה למלחמה:

(כט) וְאַבְנֵר וַאֲנָשָׁיו הָלְכוּ בָּעֲרָבָה כֹּל הַלַּיְלָה הַהוּא וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיֵּלְכוּ כָּל הַבִּתְרוֹן וַיָּבֹאוּ מַחֲנָיִם:

מלבי"ם ואבנר בכ"ז נשמרו ששתי הכתות בל ילינו בלילה כי אבנר הלך בערבה כל הלילה:

(ל) וְיוֹאָב שָׁב מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל הָעָם וַיִּפָּקְדוּ מֵעַבְדֵי דָוִד תִּשְׁעָה עָשָׂר אִישׁ וַעֲשָׂהאֵל:

(לא) וְעַבְדֵי דָוִד הִכּוּ מִבִּנְיָמִן וּבְאַנְשֵׁי אַבְנֵר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵתוּ:

מלבי"ם ויואב וכו' ועבדי דוד (כשתוציא שנים עשר איש שהוכו בעת שהאבקו ואת עשהאל) הוכו מיהודה שבעה, ומבנימין שלש מאות וששים מתו חוץ מאשר נפצעו, והיה לפי זה אחד נגד חמשים, והוא נצחון מופלג לא נשמע כמוהו:

(לב) וַיִּשְׂאוּ אֶת עֲשָׂהאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּקֶבֶר אָבִיו אֲשֶׁר בֵּית לָחֶם וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה יוֹאָב וַאֲנָשָׁיו וַיֵּאֹר לָהֶם בְּחֶבְרוֹן:

מצודת דוד וילכו כל הלילה. כי גם הוא פחד מאבנר, פן יהרגהו להסיר מעליו הפחד שלא יגאל דם אחיו: ויאור. כשבאו אל חברון, האיר להם הבוקר:

בינה לעיתים חלק א – דרוש ג לשבת תשובה (המשך) הג' ההשתדלות והחריצות והזריזות הנמרץ אשר בו עושה המצוה, זה הוא תנאי עצמי בעשייתם. וכשהאדם מתרחק מדרכי השלמות ונוטה אל הגשמיות ימנעו ממנו ג' ענינים אלו ויחסר כל טוב. וע"ז אמר בדרך משל, כי מי שנפל מראש הגג, דהיינו שהיה בצד העליונות והרוממות בהדבקו בפעולות המעלה, וזה נפל ממדרגה הנשאה הזאת וירד אל שפלות החומר למטה לארץ, יפסדו בו ג' הדברים האלה ויצטרך להם רטיה. אם אל הפסד כוונתו וחפצו ורצונו ושפיטת מחשבתו, שזה הוא בראשו, מושב המוח והשכל המנהיג הגדול לזה. וגם ליד, שהוא הכלי הפועל כל המעשים. וגם ברגל ובכל איבריו, שהם הוראת החריצות וההשתדלות לרוץ במהירות ובחריצות ובהתעסקות כל איבריו. והתבונן במה שאמר המשורר ע"ה – חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך (תהלים קיט נט). והכוונה שלא היה כעשאל שנאמר עליו – ועשאל קל ברגליו כאחד הצבאים אשר בשדה וירדוף עשאל אחרי אבנר ולא נטה ללכת על הימין ועל השמאל מאחרי אבנר ויפן אבנר אחריו ויאמר האתה זה עשאל ויאמר אנכי ויאמר לו אבנר נטה לך וגו' (שמו"ב ב יח כא). זכורני בימי נערותי שמעתי על אמרו קל ברגליו כאחד הצבאים, שהכוונה היות קלותו של עשאל במרוצתו, בהמית מבלי עצת השכל, רק תנועת הרגלים בלבד, כעין הצבאים אשר ירוצו בלי שום השכלה:

ואני מבין בזה מה שיש עוד מהדיוקים בפסוקים. תחלה מאי אשר בשדה, דמאי איכפת לן שיהיו בשדה או בעיר. ועוד מה זה שהקדים ויהיו שם שלשה בני צרויה ותכף אמר ועשאל קל ברגליו וגו', כאלו יש בזה איזה התייחסות. ועוד אמרו ולא נטה ללכת אל הימין וגו', ומה הכוונה באריכות זה, כי מאמרו שרדף אחרי אבנר היה מובן שלא נטה לשום צד. ושאלת אבנר האתה עשאל אין בה טעם, האם נחשוב לא היה אבנר מכיר את עשאל. ומלת זה מיותרת:אבל הכוונה להאשים את עשאל על מרוצתו זאת לרדוף אחרי אבנר, אשר בלי ספק היתה בלי שום השכלה והבחנה, כי הלא שם היו שלשה בני צרויה גם יחד וביניהם יואב ואבישי, אשר כל אחד מהם לבו כלב הארי ומשכילים בכל עצת תועלת המעלה, ולו היה צד ראוי והגון ברדיפה זאת לא היו הם נמנעים מלעשותו. אבל עשאל מה שעשה הוא במנהגו, כי בשגעון ינהג שמדרכו הוא קל המרוץ מהיר ונבהל לרוץ, אך לא שתתיחס המרוצה אל השכל. אלא הוא קל ברגלים בלבד, שהרגלים הם ההולכים והרצים ולא השפיטה השכלית. והוא דומה בזה לאחד הצבאים שהקלות בהם הוא טבעי. ואלו היה כעין הצבאים אשר בישוב, סוף סוף היה מקום לחשוב היות ריצתם נעשית בכוונה ועצה נכונה לברוח מבני אדם הרודפים אחריהם שלא להלכד במצודתם. אבל הוא כצבאים אשר בשדה, כי בהיותם שם במקומם הטבעי בסבכי היער ורודף אין, הם רצים אנה ואנה מבלי שום סבה, רק כפי מנהגם להיותם תמיד במהירות התנועה, כן היה עשאל. וזה סבב שפתע פתאום נתעורר הוא ורדף אחרי אבנר ולא נטה וגו', ירצה לא היה בהליכתו זאת שום צד מחלקי הסותר שנתיעץ וחשב תחלה הדבר והפכו, אם יאות ללכת או יותר טוב להמנע שהוא המכוון בימין ובשמאל, כי הכל עשה בלי שום הבחנה. וכראות אבנר תנועה זו של תימה, אמר האתה זה עשאל. כי מן הפסוקים נראה היות אבנר מתכוין מאד לבלתי עשות שום דבר מעציב את יואב או שיצטער בו, כאמרו – למה אככה ארצה ואיך אשא פני אל יואב אחיך (ש"ב ב כב):אמנם זה יובן ודאי כל זמן שגם יואב לא יפר ברית אהבה עמו והוא לא שונא לו ומבקש רעתו, אבל אם יתברר לו כי יואב צודה את נפשו לקחתה, כבר הותרה לו הרצועה לבלתי שאת את פניו כלל. ועל זה שאל האתה זה עשאל, יאמר תגיד לי האמת האם עתה במרוצתך זו ובזה הפועל האתה עצמך הוא שנוכל ליחס לך הענין, או אם שלחך אחיך יואב, שאז אינך אתה עשאל, אבל אתה יואב כיון שעל פי צוויו אתה בא ובשליחותו. ואם אתה בא בדבר אחיך איני חייב לו עוד שום אהבה ואככה ארצה ומיד, אך אם באת מעצמך אז אשא פניו ובעבורו לא אשלח ידי בך, כי אחשוב פעולתך כפועל נער קטן ראוי לחמול עליך. ועשאל השיב אנכי, ולא אמר כן או הן וכיוצא אלא אנכי, כלומר אני אני הוא הרודף מעצמי, ולא בעצת צווי זולתי, ואיני צריך שתרחם עלי בעבור אחרים כי ריב לי עמך. אז אמר לו אבנר נטה לך וגו', ירצה חשוב חשבונותיך היטב בחלקי הסותר שיש בזה. אבל הוא לא קבל עצה, כי לא היה שכלו המדריך אותו אלא הרגלים היו הולכים מעצמם. וע"כ אמר דהע"ה כי הוא לא כן היה, אלא חשבתי דרכי, תחלה אני מחשב היטב הדרכים אשר אלך בהם ואח"כ אני משיב רגלי אל עדותיך, שאני הוא המדריך ומניע הרגלים, ע"ד – וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם (בראשית כט א), לומר שיעקב ע"ה הוא היה המעלֶה ומסיע את רגליו שילכו אל המקום אשר היה שם רוח שכלו לילך, ולא היה נשוא מהרגלים כפי הרצון המשולח. והם הם דברי דוד ע"ה – ואשיבה רגלי אל עדותיך, שקודם התחילו אל התנועה היה זה במתון ובמחשבה ראויה, אך אחרי כן בהתעסקו במצוה עצמה אז היה (בזהירות) [בזריזות] ומהירות גדול, כי חשתי ולא התמהמהתי, ירצה כשעלתה ההסכמה ממני ללכת אל המצוה, לא אחרתי שום זמן כלל מלשיב הדבר בפועל, אלא תכף ומיד, מהרה נכנסתי בה, וזה הוא חשתי. וגם בעשייתה שמתי חריצות גדול לעשות בהשתדלות נמרץ ולא התמהמהתי, בהיותי שומר מצותיך: