שמואל ב

 

שמואל ג

(א) וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וַדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים:

מלבי"ם א ותהיה המלחמה מאז נשקה המלחמה ביניהם זמן ארוך שהם חמש שנים האחרונים שמלך איש בושת ומאז בית שאול הלכים ודלים היינו שרבים מישראל עזבו את איש בושת ודבקו במלכות בית דוד כמבואר בדה"א יב וכמ"ש למעלה (ב י) שמטעם זה לא חשב רק שתי שנים לאיש בושת:

(ב) וַיִָּלְדוּ \{וַיִּוָּלְדוּ\} לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת:

(ג) וּמִשְׁנֵהוּ כִּלְאָב לַאֲבִיגִַל \{לַאֲבִיגַיִל\} אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר:

רש"י ומשנהו כלאב. ובמקום אחר הוא קורא אותו ומשנהו דניאל, ולמה נקרא שמו כלאב, אמר רבי יצחק, שהיו ליצני הדור אומרים, מנבל היתה אביגיל מעוברת, נהפך קלסתרו ונדמה לאביו: ורבותינו אמרו (ברכות ד א), שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה:   

מצודת דוד ג בן מעכה. יפת תואר היתה, ולקחה במלחמה:   

מלבי"ם ג כלאב ובד"ה קורא אותו דניאל ויש בזה דרוש בברכות (דף ד) ובמדרש אמרו מפני שליצני הדור היו אומרים שהיה מנבל (צ"ע הלא ודאי המתין חדשי הבחנה) היה קלסתר פניו כאביו ונקרא כל אב. ולכן אמר פה אשת נבל הכרמלי ובד"ה אמר דניאל לאביגיל הכרמלית, כי פה יאמר שלכן נקרא כלאב מצד שהיתה תחלה אשת נבל [וכ"כ גם במדרש תלפיות אות ד' ענף דוד]:

(ד) וְהָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית וְהַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה בֶן אֲבִיטָל: (ה) וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן:

רש"י ה לעגלה. זו מיכל, שהיתה חביבה עליו, וכן הוא אומר (שופטים יד יח), לולא חרשתם בעגלתי: והכתיב (לקמן ו כג), ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה, עד יום מותה לא היה לה מאותו מעשה ואילך, קודם אותו מעשה הוי לה:   

מצודת דוד ה אשת דוד. חוזר על כולן, לומר, כל אחת היתה אשת דוד, ולא פילגש:   

מלבי"ם ה לעגלה פי' חז"ל שהיא מיכל ונקראת עגלה ע"ש החביבות כמו לולא חרשתם בעגלתי, ולכן אמר אשת דוד, וכן בד"ה עגלה אשתו ר"ל ראויה אליו מצד היותה בת מלך:

(ו) וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל:

מלבי"ם ו ויהי בהיות וכו' ואבנר היה מתחזק. ר"ל שבשתי שנים הראשונים היתה המלכות מתיחסת לאיש בושת, אבל מעת החלה המלחמה ואיש בושת לא היה איש מלחמה מנעוריו (שכן מטעם זה לא נמצא עם שאול ובניו במלחמת פלשתים) ע"כ אבנר שר הצבא היה הלוחם והמולך והיה מתחזק בבית שאול הוא המנהיג את הבית והמלוכה (כמו שתראה איך העיז פניו נגד מלכו ולא היה מוראו עליו), ובעת ההיא,

(ז) וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה וַיֹּאמֶר אֶל אַבְנֵר מַדּוּעַ בָּאתָה אֶל פִּילֶגֶשׁ אָבִי:

מלבי"ם ז ולשאול פלגש שמן הדין פלגש המלך אסורה להדיוט כי אין משתמשים בשרביטו של מלך מטעם כבוד המלך,ואבנר לא חש לזה ובא על פלגש המלך כאילו גם אליו יאותו עניני המלכות בהיות הוא המשענת אל המלכות, וזה חרה לאיש בושת כי זה מרד במלוכה, ולכן רב אתו על זה:

(ח) וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל דִּבְרֵי אִישׁ בֹּשֶׁת וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ אֶל אֶחָיו וְאֶל מֵרֵעֵהוּ וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד דָּוִד וַתִּפְקֹד עָלַי עֲוֹן הָאִשָּׁה הַיּוֹם:

מלבי"ם ח הראש כלב ר"ל שראוי למלך לשמור אף כבוד שריו הקטנים מצד שהם נאמנים אליו ועובדים אותו וכן ראוי שישים כבוד לשר צבא הגדול מצד עצמות מעלתו אף שיהיה שר צבא אויביו. וכ"ש לשר צבא של חילו שראוי שישמור כבודו מצד שני פנים, מצד גודל מעלתו, ומצד עבודתו, ואתה מבזני כאילו יש בי שני החסרונות, כאילו אני ראש הכלבים, ר"ל ראש הפחותים. ולא של חילך רק של חיל אשר ליהודה, ולא זאת אלא כי עשית זאת שלא בחכמה, שהיה לך לנטור דבר זה בלב לעת אחר שלא תצטרך אלי ולא תירא ממני, ואיך היום שאתה צריך אלי,  א) כי אעשה חסד עם בית שאול וכו', 

ב) שראוי שתירא ממני כי לא המציתיך ביד דוד שאתה בידי כחומר ביד היוצר ואיך תפקד עלי עון האשה היום שזה סכלות גדול:

(ט) כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאַבְנֵר וְכֹה יֹסִיף לוֹ כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְדֹוָד לְדָוִד כִּי כֵן אֶעֱשֶׂה לּוֹ:

מצודת דוד ט כה יעשה. הוא ענין שבועה, וכהנה הרבה במקרא. כאשר נשבע ה'. להמליכו על כל ישראל: אעשה לו. לדוד, לסייעו על דבר המלוכה:   

מלבי"ם ט כי כן אעשה לו. כולל.  א) שרואה שזה סבה מאת ה' שימלוך דוד,  ב) שרואה שהוא הושם מה' לאמצעי לגמור הדבר וכאילו נשבע ה' שאני כן אעשה לו, וע"ז בא מלת כי כפול:

(י) לְהַעֲבִיר הַמַּמְלָכָה מִבֵּית שָׁאוּל וּלְהָקִים אֶת כִּסֵּא דָוִד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע: (יא) וְלֹא יָכֹל עוֹד לְהָשִׁיב אֶת אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ: (יב) וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל דָּוִד תַּחְתָּו \{תַּחְתָּיו\} לֵאמֹר לְמִי אָרֶץ לֵאמֹר כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל:

רש"י יב תחתיו לאמר. (תרגום) מאתריה למימר מקיימנא במאן דעבד ארעא: למי ארץ. לשון שבועה, במי שהארץ שלו: דבר אחר, תחתיו, שמו הזכיר תחלה באגרת, ואחר כך הזכיר שם דוד, ולכך נענש, כתב, ממני אבנר שר צבא ישראל, לדוד מלך ישראל, שלום: למי ארץ. למי שהמלכות הגון לו, אני שולח לו לאמר, כרתה בריתך וגו':   

מצודת דוד יב תחתיו לאמר. רצה לומר, שלח מלאכים ממקומו, שיאמרו בשבועה למי ארץ, רצה לומר, נשבעים אנו במי שהארץ שלו, כי לה' הארץ, ודבר השבועה היתה אשר בלב ידבר לאמר, כרתה ברית עמי, להיות לי לאוהב, ויהיה כח ידי עמך וגו':

מלבי"ם יב מלאכים תחתיו ר"ל שהיו המלאכים מורשים מאתו שהם יעמדו תחתיו ובמקומו ותהיה ידם כידו, וזה לשני דברים,  א) לאמר למי ארץ שהם יאמרו ויחרצו למי שייך הארץ, ומי המולך עליה, כי אחר שע"ז לחמו עד עתה, למי הארץ, ואבנר לחם מצד שאול, אם יודה כי הארץ לדוד והוא ימשול עליה פסקה המלחמה, שכך חק הלוחמים שאם השר צבא מוסר העיר או המדינה מעשיו קיימים, 

ב) לאמר כרתה בריתך אתי שהם יעמדו תחתיו לכרות ברית עם דוד, ובזה יתחייב להאסף אליו כל מלכות ישראל:

(יג) וַיֹּאמֶר טוֹב אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתְּךָ לֵאמֹר לֹא תִרְאֶה אֶת פָּנַי כִּי אִם לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ אֵת מִיכַל בַּת שָׁאוּל בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת פָּנָי:

מלבי"ם יג טוב וכו' אך דבר אחד וכו' באשר חשב דוד מחשבות מראש ועד סוף שלא ידמה כעבד מורד באדוניו שמשמיד בית אדוניו ומולך תחתיו בחזקה, רק כתופס מלכות ע"פ נביא וע"פ דין ובהסכמת ישראל וזקניהם, רצה שישיב לו את מיכל, שמצד זה הוא חתן המלך אשר לפניו, ויש לו זכות במלוכה גם מצד שאול,

וגם רצה שלא יתראה שאבנר בא לפניו כשר המורד במלכו רק שהולך להוליך אליו את אשתו ברשות אדוניו שילך אתה הראש והנכבד בבית אביה וטרם יביאנה לפניו יראה פניו, וז"ש כי אם לפני הביאך וכו' בבואך וכו' ר"ל שיהיה הראיית פנים לפני ביאת מיכל (שתבוא אתך) לביתי:

(יד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים:

רד"ק יד וישלח דוד מלאכים. אף על פי ששלח לאבנר שלח גם כן לאיש בשת לכבודו שלא רצה לקחתה בלא רשותו:

מלבי"ם יד וישלח ועפ"ז שלח לאיש בושת שישיב לו את אשתו. ויען ששאול החליט שהיו קדושי טעות, כי קדשה במלוה ופרוטה ודעתו אמלוה, דייק דוד אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים לא במלוה [בכסף שהתחייב שאול ליתן לו עושר גדול על הריגת גלית] וקדושיה קדושין, וכבר בארנו למעלה (סי' כה) איך בא דוד עליה אחרי היתה לאיש עי"ש:

 (טו) וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן לָוִשׁ \{לָיִשׁ\}:

רד"ק טו מעם איש. מעם אישה וכת"י מלות בעלה ואחר כך פירש מי היה בעלה פלטיאל בן ליש והוא פלטי בן ליש שכתוב למעלה, ובדרש לפיכך קראו עתה פלטיאל שפלטו אל מעבירה שלא בא על מיכל כמו שפירשנו למעלה ומה שאמר הלוך ובכה אחריה עד בחורים על מצוה שהלכה מידו ושהיה כובש את יצרו עד בחורים שנעשה כבחורים שלא טעמו טעם אותו חטא וכל זה הוא רחוק מדרך הפשט ובחורים הוא שם מקום בארץ בנימין כמו שמעי בן גרא בן הימיני מבחורים ות"י עלמת ועלמת ובחורים ענין אחד וכן נזכר זה המקום בספר יהושע עלמון ובדברי הימים עלמות ואפשר שנקרא כן על שם אדם הנקרא עלמת בן יערה משבט בנימן ולו היתה העיר הזאת וכבר כתבנו למעלה כי מיכל ופלטי שוגגים היו:

(טז) וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד בַּחֻרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב וַיָּשֹׁב:

רש"י טז הלוך ובכה. על מצוה ההולכת ממנו, שכל אותן השנים נעץ חרב בינו לבינה במטה, ולא נכשל בה:

(יז) וּדְבַר אַבְנֵר הָיָה עִם זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשֹׁם הֱיִיתֶם מְבַקְשִׁים אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם:

מלבי"ם יז-יח גם תמול ר"ל שהמלכת המלך תלוי בשני דברים,  א) שיהיה מרוצה לעם, ועז"א גם תמול וכו' הייתם מבקשים את דוד,  ב) שיהיה נבחר מה', ועז"א ועתה עשו כי ה' אמר:

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות מ

ה] [רבי] מתיא בן חרש, בילקוט שמעוני (פרשת ויחי רמז קס"א), שנעץ מסמר בעיניו שלא להביט בפניה דההיא זונה, והענין כי רבי מתיא היה פלטיאל בן ליש שלקח מיכל בת שאול, והאמת כי נעץ אז חרב בינו לבינה, על כל זאת לא היה [לו] לעכבה ולקבלה, כי היה לו למימר לשאול אין אני רוצה לשאת אותה, כי במקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב, ואני פי מלך שמור וגו', ועליו נאמר (את) נשי עמי תגרשון מבית תענגיה ואף על פי שלא נגע בה אז, מכל מקום היה נהנה ממראית עין, והעין שזן במה שאינו שלו רצה עתה לתקן, וציער עצמו ועור את עיניו, ולעון ההוא נמסר לשטן להסיתו באשה כבראשונה, ועוד כי מצינו פסוק אחד אומר פלטי ופסוק אחד פלטיאל, ומלת אל שניתוסף בשמו לומר שפלטו אל מן העבירה כמ"ש רבותינו ז"ל, אלמלא לא סייעו הקב"ה גם אז היה נופל, ועתה התאזר כנגד יצרו ולא רצה להביט בפניה, וגם אמרו רבותינו ז"ל שלשה [הם] שפלטו מן העבירה ושתף הקב"ה שמו בשמן, ואלו הן יוסף יעל פלטי כו', אל מעיד [עליו] שלא נגע במיכל, ועם כל זה הקב"ה מדקדק עם חסידיו ואירע לו ההוא מעשה, ושניהם רבי מתיא ופלטי בסוד ניצוץ יוסף הצדיק:

(יח) וְעַתָּה עֲשֹוּ כִּי יְדֹוָד אָמַר אֶל דָּוִד לֵאמֹר בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וּמִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם:

מצודת דוד יח ועתה עשו. רצה לומר, הואיל ובת שאול נשואה לו, גם הוא נחשב מבית שאול, לזאת עשו כאשר בקשתם מאז, כי ה' אמר וגו', ולזאת גם ידי עמו, וחפץ אני בו מבין כל בית שאול:   

מצודת ציון יח הושיע. כמו אושיע, ה"א במקום אל"ף, כמו (יחזקאל יא ז) ואתכם הוציא, ומשפטו: אוציא:

(יט) וַיְדַבֵּר גַּם אַבְנֵר בְּאָזְנֵי בִנְיָמִין וַיֵּלֶךְ גַּם אַבְנֵר לְדָבֵּר בְּאָזְנֵי דָוִד בְּחֶבְרוֹן אֵת כָּל אֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינֵי יִשְׂרָאֵל וּבְעֵינֵי כָּל בֵּית בִּנְיָמִן:

מצודת דוד יט גם אבנר וגו'. כמו וידבר אבנר גם באזני בנימן, עם שהיו מבני שבטו של איש בושת: את כל אשר טוב. אשר ישר הדבר בעיני כולם, שימלוך הוא:

(כ) וַיָּבֹא אַבְנֵר אֶל דָּוִד חֶבְרוֹן וְאִתּוֹ עֶשְׂרִים אֲנָשִׁים וַיַּעַשׂ דָּוִד לְאַבְנֵר וְלַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ מִשְׁתֶּה:

(כא) וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל דָּוִד אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וְיִכְרְתוּ אִתְּךָ בְּרִית וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וַיְּשַׁלַּח דָּוִד אֶת אַבְנֵר וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם:

(כב) וְהִנֵּה עַבְדֵי דָוִד וְיוֹאָב בָּא מֵהַגְּדוּד וְשָׁלָל רָב עִמָּם הֵבִיאוּ וְאַבְנֵר אֵינֶנּוּ עִם דָּוִד בְּחֶבְרוֹן כִּי שִׁלְּחוֹ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם:

רש"י כב מהגדוד. פשטו בגדוד, לשלול על האויב: מבור הסרה. שם מקום: ורבותינו אמרו (סנהדרין מט א), בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג, על שלא החזיק דברי דוד בצפחת המים אשר לקח מראשותיו של שאול, וגם על כנף המעיל של שאול אמר שמא אחד מן הסירים (קוצים) נאחז בו וקרעו:

מלבי"ם כב והנה עבדי דוד, נתן ג' סבות שערב לב יואב לעשות כזאת,  א) שהביאו עמם שלל רב ונשאו רוחו לעשות את אשר יחפוץ,  ב) שאבנר איננו עם דוד דאל"כ היה דוד מוחה בידם, וגם שמזה שהלך אבנר לדרכו מצא אמתלא לטעון נגדו כמו שיתבאר:

(כג) וְיוֹאָב וְכָל הַצָּבָא אֲשֶׁר אִתּוֹ בָּאוּ וַיַּגִּדוּ לְיוֹאָב לֵאמֹר בָּא אַבְנֵר בֶּן נֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁלְּחֵהוּ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם:

מלבי"ם כג  ג) ויואב וכל הצבא באו שלא נפקד מהם איש וגם זה נתן תוקף ליואב לעשות כרצון לבו:

(כד) וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָה הִנֵּה בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ לָמָּה זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ:

מלבי"ם כד מה עשית טענתו היה שאם היה באמת אבנר מורד במלכו והולך בלתי רצונו הלא היה מתירא לשוב לביתו כי בודאי יהרגהו המלך בשמעו כי כרת ברית עם אויבו והיה לו להשאר פה לחסות בצלך מחמת מלכו, וז"ש למה זה שלחתו וילך הלוך ממה שהלך ושב מבואר שהלך מדעת מלכו ובא אליך כמרגל, וא"כ לא היה ראוי שתשלחהו:

(כה) יָדַעְתָּ אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא וְלָדַעַת אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מֹבָואֶךָ \{מוֹבָאֶךָ\} וְלָדַעַת אֵת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה:

מלבי"ם כה ידעת את אבנר כי בודאי בא על אחד מג' אופנים,  א) כי לפתותך בא שתצא אליו ותפול ברשתו, 

ב) אם לא יעלה זאת בידו עכ"פ בא לדעת את מוצאך ואת מובאך, ושם יפול עת מחניך וינצח אותך, 

ג) אם גם זאת לא יעלה בידו עכ"פ ירויח לדעת כל אשר אתה עושה, שגם ע"ז יתחכמו האויבים לתור את הנעשה בבית בעלי מלחמתם ואת סודותיהם:

(כו) וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע:

מצודת דוד כו וישלח. לקראו בשם המלך, כאלו שכח מה בדברו עמו: מבור הסרה. מן הבור העומד במקום הסירים, כי שם מצאוהו מלאכי יואב:

(כז) וַיָּשָׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַּבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו:

רד"ק כז אל תוך השער. שער העיר חברון ורבותינו ז"ל דרשו בו כמו השערה אל הזקנים כלומר אמר לו להביאו לפני הסנהדרין להשפט עמו בדם עשהאל כן אמר לו.

והטהו באלה הדברים שהיה מדבר עמו בשלי ובשגגה שהיה משגה אותו ולא הבין אבנר והכהו יואב: 

לדבר אתו בשלי. בשלום מן ישליו אוהלים.

או פירושו בפתאו' וכן תרגם פתע פתאום בתכף שלו,

ויש בו דרש כי בא אליו בערמה ושאל לו גדמת היאך חולצת והוא היה שוחה ומראה לו כי בשינים תחלץ ואז הכהו וזהו בשלי לשון של נעלך זהו שאמר ובנעלו אשר ברגליו: 

החומש. כמו אל החומש ורבים כמוהו וכבר פירשנוהו למעלה:  וימת בדם עשהאל. אמרו רז"ל שתבעו בדם עשהאל ודנו בדין סנהדרין אמר לו למה הרגת עשהאל אמר עשהאל רודף היה אמר לו היה לך להציל עצמך באחד מאיבריו אמר לו לא יכולתי לכוין לו אמר לו בדופן חמשית כוונת לו באחד מאיבריו לא יכולת לכוין לו:

מלבי"ם כז לדבר אתו בשלי (מלשון השמטה כמו כי ישל זיתך) אמר לי שדוד נשמט ממנו איזה דבר ששכח לדבר עמו, ושלחו להגיד לו הדבר הנשלה. וימת בדם עשהאל שרק זאת היה הסבה להריגתו לא איזה חשד ולטובת המלך:

(כח) וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם יְדֹוָד עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר:

מלבי"ם כח וישמע דוד מאחרי כן שאם היה דוד שומע ששלח אחריו מלאכים היה ראוי להעלות על דעתו פן יהרגהו, ואם לא השכיל ע"ז היה צריך כפרה עכ"פ שהיה קצת גורם, אבל הוא לא שמע עד גמר המעשה ולכן אמר נקי אנכי מעם ה'

(כט) יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם:

מלבי"ם כט ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע, אמרו חז"ל כי בחמשה דברים האב זוכה לבניו מצד זכותו בנוי בחכמה בעושר בכח ובימים, ואמר כי יואב אבד זכותו, ותחת הכח אמר זב, ותחת הנוי מצורע, ותחת החכמה מחזיק בפלך, (שאין יודע להתפרנס רק ממטוה כנשים שאין חכמה לאשה אלא בפלך), ותחת האורך ימים נופל בחרב, ותחת העושר חסר לחם:

רד"ק כט יחולו. דמי אבנר יפלו ויחנו על ראש יואב וכן על ראש רשעים יחול:  ואל כל בית אביו. אם יואב חטא מה חטאו בית אביו לא אמר אלא על המסייעים והסומכים את ידו כמו שכתוב בתורה באיש ההוא ובמשפחתו ותרגם אונקלוס ובסעדוהי:  ומחזיק בפלך. מחזיק במשענת מחמת חולי הרגלים ואמרו רז"ל כל הקללות האלו נתקיימו בזרע של דוד לפי שלא כדין קללו אחר שהיה בדעתו לצוות עליו להרגו וכן עשה והיכן נתקיימו זב מרחבעם מצורע עוזיהו מחזיק בפלך אסא נופל בחרב יאשיהו חסר לחם יהויכין ועוד אמרו רז"ל למה קללו באלו הקללות ולמה קלל ביתו אחריו שאמר מבית יואב לפי שאמרו בחמשה דברים אדם זכאי זוכה לבנים הזכאין כלומר שמוסיף הקב"ה לבניו באלה החמשה דברי' בזכות אבותיהם ואלו הם החמשה דברים בנוי בכח בעושר בחכמה בימים בנוי שנאמר והדרך על בניהם בכח שנאמר גבור בארץ יהיה זרעו בעושר שנאמר לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם בחכמה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם בימים שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם וכנגדן בהפך לרעה לדור חייב בעון אבותיהם הרשעים והביאו ראייה מדוד שקלל את יואב בשביל שנתברר לו עונו והוא מדה כנגד מדה זב כנגד הכח זה גבור וזה תשש מצורע כנגד הנוי שנא' ושפח ה' את קדקד בנות ציון כי תחת יופי זה הדור וזה כיעור מחזיק בפלך כנגד חכם כי פירשו מחזיק בפלך טפש ונופל בחרב כנגד השנים זה מאריך ימים וזה מקצר ימים וחסר לחם כנגד העושר ודוד נתברר לו כי זרע יואב יהיו רשעים וקלל הדור הרשע הבא מזרעו באלה החמש:

(ל) וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת עֲשָׂהאֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה:

מלבי"ם ל ויואב ואבישי אחיו מבאר מדוע קלל משפחת יואב, כי גם אבישי אחי יואב עזר להרצח הזה, ולא תאמר שהיה כפי הדין שהם גואלי דם עשהאל, זה אינו כי המיתו בגבעון במלחמה ששם היה רודף והיה יכול להרגו:

(לא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יוֹאָב וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים וְסִפְדוּ לִפְנֵי אַבְנֵר וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה:

מלבי"ם  קרעו בגדיכם כדי שיתחרט על הרצח ושידעו שהרגו שלא כדין, והמלך דוד הלך אחר המטה אע"פ שהמלך אין יוצא אחר המטה היה זה כדי להסיר החשד שלא יחשבו שהיה בפקודתו, ובגמ' סנהדרין (דף כ) דנשים אחרי המטה ודוד היה יוצא מבין האנשים והולך בין הנשים לפייס את העם, ר"ל כי עדיין היו יכולים לאמר שעושה זאת בערמה להעלים הדבר ובאמת היתה הריגתו בצוויו, אולם הליכתו בין הנשים לא יתכן רק בעת אבילות דלא אתי להרהורא כמ"ש התוס' שם, ואם לא היה מתאבל באמת בלבו לא היה החסיד דוד הולך בין הנשים:

(לב) וַיִּקְבְּרוּ אֶת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ אֶל קֶבֶר אַבְנֵר וַיִּבְכּוּ כָּל הָעָם:

מלבי"ם לב אל קבר אבנר תחלה היה הבכי על הרצח שנעשה, שהארץ שנקבר בה הנרצח ונשפך הדם צריכה כפרה וזה היה ענין עגלה הערופה אל נחל איתן, כמ"ש ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו וזה הבכי על הענין הכולל:

(לג) וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְנֵר וַיֹּאמַר הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר:

מלבי"ם לג ויקונן ואח"כ קונן המלך הקינה המיוחדת אל אבנר שאינו כאחד העם ועליו יבכו ביחוד מצד מעלתו וגודל החסרון שקרה להם במותו, ועז"א הכמות נבל ימות אבנר, הלא היה שר וגדול ליהודים:

ספר יערות דבש חלק ראשון – דרוש ז

נאמר במדרש [ילק"ש ח"ב רמז קמ"א] על פסוק בנות ישראל על שאול בכנה המלבישכם שני וכו', כשהיו בעליהן יוצאים למלחמה או לתורה, היה שאול זן ומפרנס נשיהן ובנותיהן, ולכך אף על פי שאמר ה' לו נחמתי כי המלכתי וכו', בזכות צדקה נתארכה לו מלכותו צא ולמד מנבוכדנצר הרשע, בשביל צדקה האריכה מלכותו, שאול הצדיק על אחת כמה וכמה. ואם כן בזכות צדקה חזרה ונמשכה לשאול המלוכה.

אך זה התירוץ יתכן באיש המחשיב צדקה למצוה, ואם כן יש לו [לאבנר] תירוץ על חשבו שאול למלכות כי צדקתו עומדת לו כנ"ל, מה שאין כן הממאס בצדקה וחושבה לנקלה, על כרחך זה הוא אין לו תירוץ במורד במלכות בית דוד ואומר כי שאול מלך, כי הלא לדעתו אין מצות צדקה כל כך לבטל גזירות הקב"ה אשר אמר נחמתי כי המלכתי וכו', וזהו הטעם שדן דוד לנבל, שהיה איש כילי ולא נתן פיזור לאביונים ומלחמו לדלים כלל, ומכל מקום פרץ בדוד ולא תארהו בתואר מלך כלל, אם כן בן מות הוא [שהרי אינו מחשיב לצדקה כלל, וא"כ זמנו של דוד למלוך],

אבל אבנר שהיה צדיק ובעל צדקה וגמילות חסדים, ואם כן הוא שפיר יש לו תירוץ [ע"ז שממשיך וקורא לשאול מלך] כי בזכותו ניתנה לו המלוכה עוד, ולכך מצוה לשמוע בקולו ולעשות כאשר יצוה, ואין כאן מורד במלכות בית דוד:

וזו היא הקינה שאמר דוד, הכמות נבל, דייקא, ימות אבנר, כי אתה חושב כמו שנבל חייב מיתה כן אבנר כנ"ל, ועל זה אמר כי אינו כן, כי אבנר ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים וכו', הרצון שהיו ידיו פתוחות ליתן צדקה לכל, וברגליו אץ לעשות גמילות חסדים ולא היה נחושתים, ועל כן יש לו תירוץ על הנ"ל, ואינו בכלל מורד במלכות, ואם כן למה ימות כבני עולה וכמות נבל. והרי דלכך היה שאול מתואר בתואר מלך, ועל כך היו ישראל מחויבים להספידו, כמ"ש תוס' מלך שאני, הרצון היותו נותן צדקה וגמילות חסדים הם האריכו מלכותו. [ע"ש עוד].

(לד) יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ וַיֹּסִפוּ כָל הָעָם לִבְכּוֹת עָלָיו:

מלבי"ם לד ידיך ר"ל הלא לא הרגוך על חטא במשפט שאז אוסרים ידי החוטא ורגליו בנחושתים עד יגמרו דינו והלא לא על חטא ולא במשפט הרגוך, רק לפני בני עולה נפלת שהרגוך בדרך צדיה ורצח וגם רמז שידיו לא היו אסורות מכבלי היצר מלעשות צדקה וחסד, ורגליו כנשרים קלו ולא היו כבולות מלעשות משפט ומישרים והוא נפל לכפרת הדור או שלא יראה בצרת הדור כדרך מיתת הצדיקים שזה רמוז במ"ש לפני בני עולה נפלת, ולכן ויוסיפו כל העם לבכות עליו ביחוד בשמעם גודל מעלתו:

מסכת סנהדרין דף כ/א

אמר רב יהודה אמר רב מפני מה נענש אבנר? מפני שהיה לו למחות בשאול ולא מיחה. רבי יצחק אמר מיחה ולא נענה. ושניהן מקרא אחד דרשו ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחשתים הוגשו מאן דאמר לא מיחה הכי קאמר ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחשתים הוגשו מאי טעמא לא מחית? כנפול לפני בני עולה נפלת ומאן דאמר מיחה ולא נענה איתמהויי מתמה הכמות נבל ימות ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחשתים מכדי מחויי מחית מאי טעמא כנפול לפני בני עולה נפלת למאן דאמר מיחה מאי טעמא איענש אמר רב נחמן (ברבי) [בר] יצחק ששהא מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה:

(לה) וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יֹסִיף כִּי אִם לִפְנֵי בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם לֶחֶם אוֹ כָל מְאוּמָה:

מלבי"ם לה אם אטעם לחם כמ"ש שמתענים על הגדולים והוא החזיקו לגדול בתורה:    

רד"ק לה להברות את דוד לחם. רבות' ז"ל אמרו כתיב להכרות בכ"ף וקרינן להברות בבי"ת בתחלה להכרותו ולבסוף להברותו וכן כתב ר' מנחם בן סרוק כי הכתוב להכרות וכן כתב רבי יהודה חיוג וכן כתב אדוני אבי ז"ל ואנחנו לא מצאנוהו בשום ספר מדוייק אשר ראינו וכן כתב רבי יונה כי לא ראה אותו כתוב כך להכרות לא בספרי' ולא במסורת ופירוש להברות להאכיל אפילו אכילה מועטת ולא רצה כי הבריה היא האכילה המועטת וכן ואברה מידה:

(לו) וְכָל הָעָם הִכִּירוּ וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ בְּעֵינֵי כָל הָעָם טוֹב:

מלבי"ם לו-לז וכל העם הכירו ר"ל יען שבכ"ז עדיין היה מקום לאמר שדוד עשה כ"ז בערמה שלא יקצפו ישראל עליו על שצוה להרגו לכן אמר שכל העם הכירו שלא היה בזה רמאות כי האמת ניכר והזיוף א"א להעלימו מכלל העם, ככל אשר עשה המלך בעיני כל העם טוב, כי המעשה הנעשה בתום ובישרת לבב תמצא חן בעיני כל, לא כן הזיוף, והנה היה פה דברים שהיה ראוי שיערערו עליהם כמו מה שבזה כבוד המלוכה לצאת אחרי המטה ולקונן, ובכ"ז ככל אשר עשה היה טוב בעיני כולם וזה סימן שהיה מעשה אמת לא בלב ולב (גם ימליץ שא"א שהיה זה זיוף לפייס את העם, כי ככל אשר עשה המלך תמיד היה טוב בעיני העם ולא היה דרכם לערער אחריו בשום פעם ובודאי גם אם היה הורגו בפקודתו, לא היה שום ערעור מצד העם ולא היה צריך לתחבולות לפייסם) ועי"כ וידעו כל העם ידיעה ברורה כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר:

(לז) וַיֵּדְעוּ כָל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר:

(לח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲבָדָיו הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם לח הלא תדעו אמר להם הנה עתה תדעו ידיעה ברורה כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל ותרגישו ההפסד הגדול שיגיע לכלל ישראל ע"י מיתתו, ובאר הדבר:

(לט) וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם יְדֹוָד לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ:

מלבי"ם לט ואנכי היום רך, ר"ל אע"פ שאני משוח למלך בכ"ז אנכי רך נגד הקשה ממני שהם בני צרויה שאיני יכול לעשות בהם משפט כראוי לרוצחים, ואם היה אבנר חי כבר היה מחזק ידי והייתי יכול לעמוד בפני בני עולה, ומזה תדעו כי אבדנו הרבה במיתתו, שלא נשאר איש כמוהו יחזיק ידי נגד בני צרויה שהם ישארו שרי הצבא בהכרח, ולא אוכל לעשות בהם משפט, (שהגם שלא יכול לדונם בסנהדרין שלא היה שם התראה היה יכול להמיתם ממשפט המלך) ואחר שא"א לעשות משפט בארץ ישלם ה' לעושה הרעה כרעתו נשאר הדבר אל דינא רבא דין שמים, (וכן אמרו חז"ל דהא דאסור למסור דין לשמים הנ"מ בדאית ליה דינא בארעא):

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל ב – פרק כד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב