שמואל ב

שמואל ב פרק טו

(א) וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו:

מלבי"ם א ויהי מאחרי כן. אחר שספר הסבות שסבבו את המרד, מספר ההכנות שהכין אבשלום לזה, מצד האחד הראה גדולתו שהוא נוהג בטכסיסי מלוכה שהכין לו סוס וחיל ומרכבה מרקדה:

רש"י א וחמשים איש וגו'. כולם נטולי טחול, וחקוקי כפות רגלים:

מצודת דוד א מאחרי כן. אחר שמחל לו אביו על עונו: רצים. ברגלים:

(ב) וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַד עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר וַיְהִי כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו וַיֹּאמֶר אֵי מִזֶּה עִיר אַתָּה וַיֹּאמֶר מֵאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדֶּךָ:

מלבי"ם ב והשכים בצד השני הראה ענותו, ואהבת צדק ומשפט, ואהבת העם, אשר בשלש אלה גנב לב העם,  א) הראה אהבת העם במה שהשכים בבקר ועמד על יד דרך השער, (השער היה מיוחד למשפט), ודרש לכל איש על אודותיו, עד ששאלו מאיזה עיר הוא כשוקד לדעת כל עניניו עד מקום מגורתו, ואחרי שמע דבריו, א"ל שדבריו טובים, רק לא ימצא משפט מצד המלך, ובזה השריש בלבם שהמלך לא ישמע משפטי העם, מזקנותו או מעצלותו,

וגם הסתיר בדבריו מלשינות אחרת במה ששאל מאיזה עיר הוא כאומר שהמלך לא ישקוד רק על טובת שבטו, לא על יתר שבטי ישראל, ושלכן כאשר א"ל שהוא מאחד שבטי ישראל שאינה ממשפחת המלך א"ל:

(ג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם רְאֵה דְבָרֶךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ:

מצודת דוד ג ראה וגו'. כאשר ספר לו דבר המשפט, אמר לו, ראה בראיית הלב שטובים דבריך, והדין עמך, אבל לא הועמד מהמלך איש חכם לשמוע לך, רצה לומר, להבין הדבר:

(ד) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ וְעָלַי יָבוֹא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו:

מלבי"ם ד ויאמר אבשלום,  ב) הראה עוז מלך משפט אהב, במ"ש מי ישימני שופט בארץ כאומר איני מתאוה אל הנזר והמלכות, רק להיות שופט, למען אסיר המכשלה, ועלי יבא כל איש אשר יהיה לו ריב ומשפט והצדקתיו,

כלל בזה ג' ענינים,  א) שאז אנשי הריב אלי יבואו ר"ל שישפוט בעצמו בלי אמצעי, 

ב) שאיש אשר לו ריב ומשפט, ר"ל שהמשפט אתו בריבו (שזה ההבדל בין ריב ומשפט, הריב הוא הטענות, והמשפט הוא פסק הדין, ויש אשר לו ריב לבד, כמו שני בעלי דינים המכחישים זא"ז, ויש אשר לו ריב ומשפט, כמו ריב בנות צלפחד שהמשפט אתם כמ"ש ויקרב משה את משפטן לפני ה'), ואז יצדיקנו, 

ג) כיון במה שאמר וְעָלַי (תחת ואלי) שגם אם עליו יבא איש בריבו יצדיקנו וכ"ש שלא יחניף את בני משפחתו ושבטו:

(ה) וְהָיָה בִּקְרָב אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִיק לוֹ וְנָשַׁק לוֹ:

מצודת דוד ה בקרב. כאשר קרב מי להשתחות לו, אחז בו ונשקו:

מלבי"ם ה והיה בזה הראה ענותו, שהחזיק לאיש המשתחוה לו, ר"ל החזיקו שיקום וגם נשק לו כאשר ישק איש את אחיו הדומה לו, ובזה גנב לב כל ישראל:

(ו) וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל: פ

מצודת דוד ו ויגנב. רצה לומר, בחלקלקות אמריו המשיך אליו לב ישראל:   

רלב"ג ו ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל. ר"ל באלו הכזבים כאלו גנב לבם מאת המלך דוד ולקחו לו כי בזה משך לב העם אליו:

(ז) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלֲכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַה' בְּחֶבְרוֹן:

רש"י ז מקץ ארבעים שנה. ששאלו ישראל מלך משמואל, נתגלגל דבר מרד והשפלה במלכות: אלכה נא. לחברון: ואשלם את נדרי. אמרו רבותינו (סוטה לד ב), להביא כבשים מחברון, כי שם היו כבשים שמנים:   

מלבי"ם ז מקץ ארבעים שנה פי' חז"ל מיום ששאלו ישראל להם מלך, ומהרי"א פי' ארבעים שנה של מלכות דוד, ור"ל קרוב לסוף ארבעים, כי מקץ יבא על הזמן הקרוב לסוף כמו מקץ ז' שנים תעשה שמטה, והיה זה בשנת הל"ז או הל"ח של דוד, שאז ראה שהמלך זקן וקרוב הדבר שימליך את שלמה בחייו, ולכן הקדים לעשות מעשהו, וכן פי' ר' ישעי':

ויאמר אבשלום, עתה יספר באיזה אופן קשר קשר המרד,

ויגיד בזה ארבעה ענינים, (ראשונה) בחר שיתפשט הקשר מעיר חברון ששם מלך דוד בראשונה והיתה ליהודה, שמצד זה נחשבת כעיר מלוכה ותקביל נגד ירושלים עיר ממלכת דוד, וגם ששם ימשוך את יהודה אחריו, ולבל ירגיש אביו א"ל שהולך לשם אל הבמה לקיים נדרו,

וישלח (זאת שנית) מחברון שלח מרגלים, הם ירגלו חרש מחשבות האנשים, וכל איש אשר יראו שנוטה מעם דוד אל אבשלום יגלו לו הסוד ויכניסוהו בין הקושרים, והם צוו אל הקושרים שישמרו הדבר בסוד, עד עת ישמעו קול שופר שאז ואמרתם מלך אבשלום ר"ל אז תפרסמו הדבר, ובזה נשאר הדבר בסוד, וגם הנכנסים בקשר לא ידעו יום המועד והחרישו, עד ירימו המרגלים נס בקול שופר:    

(ח) כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר אִם ישיב יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי ה' יְרוּשָׁלִַם וְעָבַדְתִּי אֶת ה':

מצודת דוד ח ועבדתי. עם הבאת קרבנות:   

רד"ק ח אם ישיב ישיבני. ישיב כתיב וקרי ישוב ישיב לשון תשובה והקרי ישוב לשון ישיבה והוא מקור ר"ל אם ישיבני ירושלם שאשב בה:

(ט) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לֵךְ בְּשָׁלוֹם וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה: פ

(י) וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן:

מצודת דוד י וישלח. טרם הלכו לחברון, שלח מרגלים לחקור דעת העם, ואמר להם כאשר תשמעו קול השופר שיתקעו בהמלכתי, תאמרו שמלך אבשלום, ותשמעו מה בפיהם:

(יא) וְאֶת אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלִַם קְרֻאִים וְהֹלְכִים לְתֻמָּם וְלֹא יָדְעוּ כָּל דָּבָר:

רש"י יא קרואים והולכים לתמם. מפורש במסכת סוטה ירושלמית (א ח) שבקש מאביו שיכתוב לו, שכל שני בני אדם שיבקש שילכו עמו, ילכו: והיה מראה אותו לשנים כאן, ואחר כך לשנים אחרים, וכן הרבה:

מלבי"ם יא ואת (שלישית) לקח עמו מאתים איש מירושלם, שהם מעבדי דוד ואוהביו והם היו קרואים אל הזבח ולא ידעו כל דבר, ובזה גנב לב דוד שלא עלה דבר כזה על דעתו כלל, אחר שידע שנמצאים אצל אבשלום עבדי דוד ובעלי בריתו, באופן שהקשר שהתפשט בכל ערי ישראל נעלם מן האנשים שאצל אבשלום ואף כי מדוד:

(יב) וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶת אֲחִיתֹפֶל הַגִּילֹנִי יוֹעֵץ דָּוִד מֵעִירוֹ מִגִּלֹה בְּזָבְחוֹ אֶת הַזְּבָחִים וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת אַבְשָׁלוֹם:

מלבי"ם יב וישלח (רביעית) שלח את אחיתופל יועץ דוד, שהיה עמו בקושרים, בל ימצא בעירו בגילה, רק ישב במקום נסתר מוכן לעת הצורך, ובזה הערים שאם יתגלה לדוד דבר יצטרך יועץ ועצה לא ידע מקומו:    

(יג) וַיָּבֹא הַמַּגִּיד אֶל דָּוִד לֵאמֹר הָיָה לֶב אִישׁ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם:

מלבי"ם יג ויבא המגיד ובאופן זה נבנה הבנין הזה עד תומו בסוד גדול, עד שבעת הוגד זאת לדוד, כבר תקעו בשופר, ונודע שכל ישראל בקשר המרד:

(יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכָל עֲבָדָיו אֲשֶׁר אִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם קוּמוּ וְנִבְרָחָה כִּי לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם מַהֲרוּ לָלֶכֶת פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת הָרָעָה וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב:

מלבי"ם יד ויאמר דוד, א"ל שני דברים, 

א) שיברחו כי לא תהיה לנו פלטה, אחר שהוא מוכן למלחמה ונושע ברב חיל, ודוד לא ידע מי אשר אתו, 

ב) שימהרו ללכת שלא יכה אבשלום את העיר והדיח עליהם את הרעה, ר"ל שאם ישיגם קרוב לירושלים הגם שיוכלו לברוח, יהרוג את אנשי העיר, ויעולל עלילות שאנשי דוד הרגו אותם יען מרדו בו, כי אז לא נודע עדיין מי מאנשי דוד ומי מאנשי אבשלום ולא ידעו מי המחריב את העיר, וגם אם יודע שאנשי אבשלום הרגו בם יאמרו שזה יען היו אנשי דוד הלוחמים אתו קרובים לעיר וחסים בצל העיר והמבצר, לכן מהרו ללכת:     רד"ק יד קומו ונברחה. כי אם לא נהיה בעיר לא יבא אל העיר ואם יבא אל העיר וימצא אותנו בעיר לא תהיה לנו פליטה ממנו ויכה את העיר זהו שאמר פן ימהר קודם שיעשה דבר אחר ובא אל העיר שיחשוב שימצאני הנה לפיכך נמהר אנחנו לברוח, ובדרש שלא ידון אותנו כעיר הנדחת ועוד אמרו נטל בעל הכוס להדיח את הכוס אינו זז עד שימרקנו כלומר כיון שהתחיל הפורענות לבא ירא אני שלא נכלה ממנו:

(טו) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֶל הַמֶּלֶךְ כְּכֹל אֲשֶׁר יִבְחַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הִנֵּה עֲבָדֶיךָ:

מצודת דוד טו הנה עבדיך. הנה אנחנו עבדיך, ואליך נשמע:

(טז) וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל בֵּיתוֹ בְּרַגְלָיו וַיַּעֲזֹב הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים לִשְׁמֹר הַבָּיִת:

מלבי"ם טז ויצא. (סיפר יציאת המלך מירושלים) תחלה יצא מביתו, הוא וכל ב"ב, ואח"כ:    

רלב"ג טז ויצא המלך וכל ביתו ברגליו. הנה לא רכב על סוסים כדי שלא יתפרסם לכתו כי הרואים אותו הולך ברגליו לא יחשבו שהוא דוד וישלם לו מפני זה יותר המלטו מיד אבשלום:

(יז) וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם בְּרַגְלָיו וַיַּעַמְדוּ בֵּית הַמֶּרְחָק:

מלבי"ם יז ויצא מן העיר, וכל העם, שיזכיר בסמוך, ויעמדו בית המרחק, בבית הרחוק מן העיר להתקבץ שם:     רד"ק יז ברגליו. עימו, וכן וכל העם אשר ברגליך וכן תירגם יונתן עמיה:  בית המרחק. כתרגומו באתר דרחיק כלומר מקום שהיה רחוק מירושלם, ובדרש מלמד שנדוהו הה"ד ישובו לי יראיך מלמד שפרשו ממנו:

(יח) וְכָל עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל יָדוֹ וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ:

מלבי"ם יח עברים על ידו, הוא עמד לפקד כל עובר אם ילך עמו אם לא, וכל הכרתי גבורי דוד, אשר באו ברגלו בסבתו שבאו להיות מבני חילו ואתי הגתי פקיד עליהם:    

רד"ק יח על ידו. כמו לפניו כמו שאמר על פני המלך:  וכל הכרתי וכל הפלתי. ת"י וכל קשתיא וכל קלעיא ואפשר שהיו משפחות ידועות בישראל ורבו' ז"ל פי' אלו אורים ותומים ומלת כל קשה לפירושם: 

וכל הגתים. אמרו כי גוים היו וכן אתי הגתי גוי היה ולפי דעתי כי ישראלים היו שהיו מתגוררים בגת ובאו עתה לעזרת דוד וזהו שאמר אשר באו ברגלו מגת פי' בעבורו כמו ויברך ה' אותך לרגלי בעבורי וכבר פי' עוד למעלה בענין הגתי' בדבר עטרת מלכם ות"י ברגלו עמיה ר"ל עם אתי הגתי ואע"פ שלא נזכר ידוע כי אתי הגתי היה ראש לשש מאות איש אלה וכן אמר ויעבור אתי הגתי וכל אנשיו:   

רלב"ג יח וכל הכרתי וכל הפלתי. הם היו שתי משפחות בתכלית החכמה ומהם היו סנהדרין כמו שיתבאר אחר זה וידמה שהסנהדרין נקראו כך כי הם כורתין הדין במה שיבא לפניהם כי אחריהם אין ללכת לאחרים למעלה מהם והם גם כן מבארים כל מה שיפלא למשפט באיזה דבר שיהיה מדברי התורה כמו שנתבאר בפירוש כי יפלא ממך דבר למשפט ואמר כל הכרתי וכל הפלתי לפי שהיו שם לפניהם שורות של תלמידים להקים מהם כשיצטרך ולזה אמר כי כלם עברו עם דוד:

(יט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אִתַּי הַגִּתִּי לָמָּה תֵלֵךְ גַּם אַתָּה אִתָּנוּ שׁוּב וְשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ כִּי נָכְרִי אַתָּה וְגַם גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ:

רש"י יט עם המלך. עם אבשלום: כי נכרי אתה. ואנחנו בורחים מאין צידה ומזון, ומתוך שאתה נכרי לא תמצא מרחמים: וגם גולה אתה למקומך. וגם אם גולה אתה מעם המלך שאינך רוצה להיות עמו, למקומך חזור לך, כי לא טוב לכתך עמי, שהרי תמול באת:   

מצודת דוד יט עם המלך. על אבשלום יאמר, שמלך עתה: כי נכרי אתה. הלא אתה מארץ נכריה, ואינך מעבדי לשתתירא מפני אבשלום: וגם גולה. ואפילו תרצה להיות גולה מעל פני אבשלום מבלי לשבת אתו, אזי חזור למקומך לגת, ותהיה גולה שמה לשבת בה כמאז:

מלבי"ם יט למה תלך עמנו אם תלך מפני שאתה ירא מאבשלום, יש לך שני ברירות, או שוב לירושלים ושב עם המלך, כי לא ישים לב עליך כי נכרי אתה, וגם (אם) גולה אתה, אם יגלה אותך מירושלים למקומך הלא תגלה למקומך לגת, ולא תפסיד מאומה:     

(כ) תְּמוֹל בּוֹאֶךָ וְהַיּוֹם אנועך אֲנִיעֲךָ עִמָּנוּ לָלֶכֶת וַאֲנִי הוֹלֵךְ עַל אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ שׁוּב וְהָשֵׁב אֶת אַחֶיךָ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת:

רש"י כ והיום אניעך עמנו. ואין לי מקום שאוכל להושיבך שם ולהמלט, כי אני הולך אל אשר יקרני המקרה ללכת, יום יום כשאשמע שהרודפים כאן, אני בורח כאן, וכן תרגם יונתן וגם גולה אתה למקומך, ואף אם גלי את אזיל לך לאתרך: חסד ואמת. אני מחזיק בך טובת חסד ואמת שעשית עמדי:   

מלבי"ם כ תמול, ואם תלך למעני כדי לעזרני, ע"ז השיב, 

א) תמול בואך ואיך היום אניעך ואתה עיף ויגע, 

ב) ואני הולך על אשר אני הולך, עוד לא ידעתי תכלית מהלכי ומגמתי רק סבת ההליכה היא מפני שאני הולך, ר"ל בורח ממה שממנו, לכן שוב אתה והשב את אחיך עמך (והשב את אחיך) חסד ואמת, ר"ל זה החסד שתשיב להם בעבור שהלכו אתך שתשיבם בל ינודו וינועו:

(כא) וַיַּעַן אִתַּי אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי ה' וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי אם בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֲדֹנִיִ הַמֶּלֶךְ אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ:

מלבי"ם כא אשר יהיה שם וכו' אם למות אם לחיים, ר"ל אחר שיהיה בהכרח במקום סכנה, מסופק אם למות אם לחיים, לכן שם יהיה עבדך, כי אין ראוי לאוהב לעזוב את אהובו בעת צר:

(כב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אִתַּי לֵךְ וַעֲבֹר וַיַּעֲבֹר אִתַּי הַגִּתִּי וְכָל אֲנָשָׁיו וְכָל הַטַּף אֲשֶׁר אִתּוֹ:

רש"י כב לך ועבור. עם שאר העם, אחר אשר אינך רוצה להפרד ממני:

(כג) וְכָל הָאָרֶץ בּוֹכִים קוֹל גָּדוֹל וְכָל הָעָם עֹבְרִים וְהַמֶּלֶךְ עֹבֵר בְּנַחַל קִדְרוֹן וְכָל הָעָם עֹבְרִים עַל פְּנֵי דֶרֶךְ אֶת הַמִּדְבָּר:

מלבי"ם כג וכל הארץ. עי"ז נודע הדבר בכל העיר וכולם בכו. וגם כל העם, ר"ל עם ירושלים עוברים ג"כ, ואז נתחלקו לשתי מחנות, המלך עבר בנחל קדרון, והעם עברו בדרך אחר אל פני המדבר:

(כד) וְהִנֵּה גַם צָדוֹק וְכָל הַלְוִיִּם אִתּוֹ נֹשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים וַיַּצִּקוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיַּעַל אֶבְיָתָר עַד תֹּם כָּל הָעָם לַעֲבוֹר מִן הָעִיר:

רש"י כד ויציקו. כמו ויציגו, (תרגום) ואקימו ית ארונא, העמידוהו לצד אחד, והעם עוברים, שהיה דוד רוצה לשאתו עמו: ויעל אביתר עד תם וגו'. הרי זה מקרא מסורס, ויציקו את ארון האלהים עד תום כל העם לעבור:

ויעל אביתר. אותו היום נסתלק מן הכהונה, ששאל באורים ותומים ולא נענה, ונכנס צדוק תחתיו: וכן שנינו בסדר עולם ובסדר יומא (עג ב):   

מלבי"ם כד ויציקו את ארון האלהים ויעל אביתר, נראה פירושו שעשו לארון מקום מצוק (מענין כי לה' מצוקי ארץ, השן האחד מצוק מצפון) ר"ל מקום מבצר וגבוה להניחו עליו. ואביתר הכ"ג עלה על הבימה הלז ועמד שם לפני הארון למשמרת לכבוד, וכן עמד עד תום כל העם וכו':     רד"ק כד ויציקו. כמו ויעמידו וכן ויציקום לפני ה':  ויעל אביתר. לפי פשט הכתוב יראה כי פי' ויעל אביתר נסתלק לצד אחד עם הארון עד תום כל העם לעבור מן העיר ר"ל מירושלם אבל רבותי' ז"ל קבלו כי באותו היום נסתלק אביתר מכהונה גדול' והכניסו צדוק תחתיו שנאמר ויאמר המלך לצדוק השב את ארון האלהים העיר ולמה נסתלק באותו היום כי שאל באורים ותומים ולא נענה וצדוק שאל ונענה כמו שפירש בספר יהושע כי השואל באורים ותומים הכהן הנשאל רוח הקדש שורה עליו ובה היה מכוין ומשיב השאלה עם מה שהיה נראה לו באורים ותומי' כמו שפי' בספר שופטים וכיון שראה דוד שנסתלקה רוח הקדש מאביתר ידע שהגיע זמן הקללה שקלל הקב"ה זרע עלי ואביתר היה מזרע עלי שהיה מבני איתמר וצדוק מזרע פנחס ונתקיימה בו ברכה שברכו הקב"ה כמו שכתוב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם אבל לא נמשח צדוק לכהן גדול עדין אלא שנתמנה לכהן גדול עד יום מלוך שלמה שמשחוהו כמו שכתוב וימשחו שלמה לה' לנגיד ולצדוק לכהן כי הקללה היתה תלויה עד מלוך שלמה כמו שכתוב ויגרש שלמה את אביתר מהיות כהן כי הכתוב אומר והבטתה צר מעון והמעון הוא בית המקדש ובית המקדש לא נבנה עד מלוך שלמה:   

(כה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הָעִיר אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ:

(כו) וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו: ס

מלבי"ם כה-כו ויאמר ואז אמר המלך שישיב את הארון אל העיר, בממה נפשך שאם ימצא חן בעיני ה' הלא ישיבהו לירושלים למקום הארון ואם אינו חפץ בו איך יכריח את רצונו להוביל הארון עמו הלא ה' הטוב בעיניו יעשה ומי יעשה נגד רצונו:    

(כז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל צָדוֹק הַכֹּהֵן הֲרוֹאֶה אַתָּה שֻׁבָה הָעִיר בְּשָׁלוֹם וַאֲחִימַעַץ בִּנְךָ וִיהוֹנָתָן בֶּן אֶבְיָתָר שְׁנֵי בְנֵיכֶם אִתְּכֶם:

מלבי"ם כז ויאמר המלך אל צדוק, שב ואמר אליו שגם הוא ישוב וישאר בעיר, ומ"ש הרואה אתה, ר"ל שלא יהיה נראה כאילו היה זה בפקודתי רק כאילו אתה בעצמך ראית ובחרת כך, למען לא תחשד בעיני אבשלום. וע"י כך תוכלו לרגל מה שנעשה בעיר ולהודיעני, ועז"א ואחימעץ בנך וכו' עד בוא דבר מעמכם וכו'. וחז"ל פי' מ"ש (פכ"ד) ויעל אביתר היינו שעלה ונסתלק מן הכהונה מפני ששאל באו"ת ולא עלתה לו, וכפי דרכם נראה, שמ"ש ויציקו את ארון האלהים, ר"ל שהציגו אותו כדי לשאול באו"ת שהיה הכהן עומד לפני הארון, ויעל אביתר היינו שעלה אל הארון לשאול, וזה נמשך עד תם כל העם, כי לא נענה, ונשאר הארון עומד, ואז ויאמר המלך לצדוק שהוא ישאל באו"ת, והנה המלך נסתפק אם לא נענה מחמת שהוציאו הארון ממקומו או מפני אביתר, ולכן אמר לצדוק ולא לאביתר, וגם א"ל שישיב את הארון, ועתה באר מה ששאל באורים ותומים, שהיתה השאלה אם יצליח ועוד ישוב לירושלים או לא, וז"ש שתשאל אם אמצא חן בעיני ה', זאת תהי' השאלה והשיבני (ר"ל אז ישיב לי התשובה) כי יראני את הארון ואת נוהו, אבל ואם כה יאמר וישיב לי ע"י האו"ת לא חפצתי בך. הנני וכו', והיתה התשובה של האו"ת, שובה העיר בשלום שאותיות אלה בלטו מן האו"ת, ודוד הוציא מזה תשובה כוללת על כל עניניהם,  א) שהוא ישוב לביתו שע"ז שאלו,  ב) ממ"ש שובה העיר בלשון צווי, דייק שרמזו לו שהכהן ישוב העיר, וז"ש הרואה אתה (ר"ל הראית על אותיות האפוד) שכתוב בהן אלה המלות שובה העיר בשלום, ולכן שובה כפי שענו האו"ת, ואחימעץ וכו':

(כח) רְאוּ אָנֹכִי מִתְמַהְמֵהַּ בעברות בְּעַרְבוֹת הַמִּדְבָּר עַד בּוֹא דָבָר מֵעִמָּכֶם לְהַגִּיד לִי:

מצודת דוד כח עד בוא. על ידי בניכם: דבר. רצה לומר, ידיעה ברורה:

(כט) וַיָּשֶׁב צָדוֹק וְאֶבְיָתָר אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים יְרוּשָׁלִָם וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: (ל) וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה:

מלבי"ם ל ודוד עולה אחרי נפרד מארון אלהים, והגיע להר הזיתים, ששם יפרד מעיר האלהים התחיל לבכות וחפה ראשו וחלץ מנעליו כאבל:

רד"ק ל במעלה הזיתים. כתרגום במסקנא דטור זיתיא ועלה שם להשתחוות לה' משם כי מהר הזיתים יראה אדם מקום בית המקדש ואעפ"י שלא היה שם אז בית גם מקום הבית בעצמו לא היה יודע עד שאמר גד הנביא לדוד שיבנה מזבח בגורן ארונה אעפ"כ גבול המקום היה יודע בקבלה כי בהר המוריה יבנה בית ה' אבל לא היו יודעים באיזה מקום עד שאמר גד לדוד.

וי"מ כי מהר הזיתים היה רואה האהל שהיה בו הארון:

 

ילקוט שמעוני שמואל ב – פרק טו – רמז קנא

ודוד עולה במעלה הזיתים עולה ובוכה, וכתיב מזמור לדוד בברחו וגו'. אם בוכה למה מזמר ואם מזמר למה בוכה, א"ר אבא בר כהנא למה הוא דומה למלך שכעס על בנו וטרדו ושלח המלך פדגוגג שלו אחריו הלך ומצא אותו בוכה ומזמר א"ל פדגוגו אם אתה מזמר למה אתה בוכה ואם בוכה למה אתה מזמר, א"ל בוכה אני שהקנטתי את אבא ומזמר אני שאין דיני להריגה אלא לטרידה ולא די שלא הרגני אלא שטרדני אצל דוכסין ואיפרכין. כך אמר דוד ייעקב ברח ויברח יעקב שדה ארם, משה ברח ויברח משה, אליהו ברח ויקם וילך אל נפשו, ואני בורח כמותם התחיל אומר זכרתי משפטיך מעולם ה' ואתנחם, זכרתי מדת הדין שבה נהגת את הראשונים ונתנחמתי, ואימתי אמרו דוד הפסוק הזה בשעה שאמר ויאמר דוד (אל) [לכל] עבדיו וגו' קומו ונברחה. רב ור' יודן, רב אמר שלא ידון אותנו (נו) כעיר הנדחת. ר' יודן אמר נטל בעל הבית את הכוס להדיחו ואינו זז משם עד שימרקנו, כך כיון שראה דוד שמרק הקב"ה עונותיו התחיל מזמר. וכל עבדיו עוברים על ידו וכל הכרתי וכל הפלתי. רבי איבו אמר כרתי שכורתין כרייתות, פלתי מופלא בית דין. ורבנן אמרין הן שאומרין דבר ואין מי יפליא אחריהם:

(לא) וְדָוִד הִגִּיד לֵאמֹר אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים עִם אַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר דָּוִד סַכֶּל נָא אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל ה':

מצודת דוד לא ודוד הגיד. המגיד הגיד לדוד לאמר וגו': סכל נא וגו'. רצה לומר, אתה ה', סכל עצתו לבל ייעץ בחכמה. או רצה לומר, שיתן בלב אבשלום, לחשוב אשר עצת אחיתופל היא עצה סכלה:   

מלבי"ם לא ודוד ואז שם על לבו שלא בא אחיתופל עמו. והבין שהוא עם אבשלום, ויגד דוד זאת לעבדיו:

(לב) וַיְהִי דָוִד בָּא עַד הָרֹאשׁ אֲשֶׁר יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵאלֹהִים וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ:

מצודת דוד לב עד הראש. בגבהי הר הזיתים, אשר משם היה נראה מקום הארון, והיה מדרך הבא שם להשתחות מול הארון: קרוע כתנתו. בעבור כי היה מיצר בצרת דוד:

רד"ק לב עד הראש. ראש הזיתים וכן תרגומו עד ריש טוריא:  אשר ישתחוה שם. שהיה רצונו שישתחוה שם כמו שאמר עולה במעלה הזיתים ועשה כן לפי שהיה נפרד ממקום המקדש ולא היה יודע אם ישוב עוד כאדם הלוקח רשות מאוהבו בגלותו: 

חושי הארכי. על שם מקומו נקרא כן והוא הנזכר בתחלת בני יוסף אל גבול הארכי עטרות: 

ילקוט שמעוני שמואל ב – פרק טו – רמז קנא

ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם. א"ר יהודה אמר רב בקש דוד לעבוד ע"ז, אין ראש אלא ע"ז דכתיב צלמא רישיה דדהב. והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו, אמר לו: דוד! מלך שכתמותך יעבוד ע"ז, אמר לו יאמרו מלך שכמותי הרגו בנו? מוטב שאעבוד ע"ז ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא, [ביאר הגר"א ע"ז ועל שנא' על איוב שביקש להפוך הקערה על פיה על פי המשל לעבד ששפך טיפת מרק על אדונו וציוה להרגו, ושפך עליו את כל המרק. נתרתח המלך ושאל מדוע עשית זאת? א"ל חששתי שמא יצא לכבודו שם רע שהרג לעבדו הנאמן בשל טיפת מרק, ולכן נתתי לכבודו סיבה מספקת להורגי ולא יתחלל שמך. כך ג"כ ביקשן איוב ודוד] אמר לו מאי טעמא נסבת יפת תאר, א"ל יפת תאר רחמנא שריא, א"ל מ"ט לא דרשת סמוכין דסמיך ליה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה כל דנסיב יפת תאר הוה ליה בן סורר ומורה:

(לג) וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד אִם עָבַרְתָּ אִתִּי וְהָיִתָ עָלַי לְמַשָּׂא:

מצודת דוד לג למשא. על היותו זקן וכחו תש, ולמשא יחשב להולך עמו:

(לד) וְאִם הָעִיר תָּשׁוּב וְאָמַרְתָּ לְאַבְשָׁלוֹם עַבְדְּךָ אֲנִי הַמֶּלֶךְ אֶהְיֶה עֶבֶד אָבִיךָ וַאֲנִי מֵאָז וְעַתָּה וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וְהֵפַרְתָּה לִי אֵת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל:

מלבי"ם לד ואמרת לאבשלום עבדך ואני וכו', כבר כתבנו כי סבת מרידת אבשלום היתה מפני שהתירא שאביו ימליך את שלמה בחייו, אמנם אם היה דעתו להרוג את אביו, או שלא רצה רק שאביו ימליכהו בחייו. והוא ישב בכבוד כאשר עשו מלכים רבים שהמליכו את בניהם לעת זקנותם, נבוכו המפרשים,

ומהרי"א כתב שלא היה בדעת אבשלום להרוג את אביו, ושלכן חרה לדוד על שהרגו אותו כי ידע שאבשלום לא שונא לו ולא מבקש רעתו, רק חפץ שלא יתן המלוכה לאחר מבניו, ורק אחיתופל היה אויב לדוד ורצה להרגו (כמ"ש בס' יז) ושלכן לא הסכים אבשלום לעצה זו עי"ש.

והאמת הוא שאבשלום עצמו לא היה לו בפרט זה הסכמה קיימת, כי תכלית מגמתו היתה שימלוך בכל אופן, אם בטוב אם ביד חזקה, ואם היה אביו ממליכו בטוב אין ספק שלא היה מורד וממרה וקושר, והיה מכבדו כאב וכמלך, כמו שכבדו שלמה אחר שישב על כסא המלוכה, רק עתה שאלצהו ההכרח למרוד ולתפוש מלכות בזרוע.

היו לפניו שני דרכים, 

א) שאם ינצחהו לדוד ויכריחהו שיסכים על מלכותו, יעזבהו בביתו ובמעלות כל ימי חייו והוא יהיה המולך והמנהיג בחייו, שבזה לא יהיה לחרפה שרצח את אביו, 

ב) שלא יעזבנו בחיים מחשש שישוב אביו וימרד בו במצאו ידו, שאחר שלא המליכהו ברצון לבו ישמור עליו משטמה תמיד, ואבשלום היה פוסח בין שתי הסעיפים האלה, שבודאי היה מתאוה שלא יהרוג את אביו, ובכ"ז אם יראה שלא יהיה הממלכה נכונה בידו רק באופן זה היה הרגו בלי חמלה.

והיה הדבר תלוי לפ"ז מעצת יועציו, ודוד ידע שאחיתופל בודאי יתאמץ להוליכו בעצתו על הדרך השני באשר הוא מרד מפני איבה ומשטמה שהיה לו על דוד מפני מעשה בת שבע נכדו (כנ"ל ש"ב יא) וגם שיתירא שאם ישלים הבן את אביו ישיב לאחיתופל גמולו בראשו.

ולכן היה מחכמתו של דוד ששלח את חושי הארכי, שגם הוא יהיה מיועצי אבשלום, אבל יבא אליו באופן אחר, לא כאויב ומתנקם לדוד, רק כאוהב את דוד ואת אבשלום יחד, בשיאמר אליו כי הגם שהוא לא נשתנה עתה מאהבתו את דוד ריעו, בכ"ז הוא יחזיק ידי אבשלום מאשר רואה כי הצדק אתו, וכי הראוי והטוב לפני שניהם ולטובת כל ישראל שיעזוב מלכותו ביד אבשלום בטוב, והוא ישב לעת זקנותו במנוחה ובשלות השקט, כי כבר אפסו כחותיו מלשפוט ולהנהיג העם הרב הזה, ואין בבניו טוב מאבשלום ראוי למלכות ובפרט שכן הסכמת כל העם, ואין כח למלך להמליך אחד מבניו שאינו הבכור ואינו המרוצה לעם, ובזה יטה את לב אבשלום אל הצד הזה, שלא יחשוב להרוג את אביו ולאבדו, רק להכריחו שכאב את בן ירצהו ויתן לו המלכות בשלום ובמישור, וז"ש ואמרת לאבשלום עבדך אני המלך אהיה עבד אביך. תאמר לו כי אתה עבדו ורוצה במלכותו, ובכ"ז אהיה גם עבד אביך, כי אתאמץ שגם אביך יסכים לזה, אחרי שינצחהו ויהיה מוכרח לזה, וישב בכבודו ואעבוד גם אותו.

והוסיף ואני מאז ועתה ר"ל אני לא נשתניתי מדעתי אז. כי כן חשבתי אז וכן אני חושב עתה, שאהיה עבד גם לך גם לאביך. כי מאז ראיתי ויעצתי, שיעזוב מלכותו אליך.

והוסיף ואני עבדך, שבכ"ז אל תחשוב שלא באתי אליך רק על אופן שאהי' עבדך ועבד אביך, ושבאם לא יעלה זאת בידי שיניח אביך המלוכה אליך בטוב, אשוב אל אביך, לא, כי בכל אופן אני עבדך לבד, אחר שנבחרת מכל ישראל. והפרתה לי את עצת אחיתופל, אחרי שכל עצות אחיתופל יסובו אל הדרך השני שאבשלום יהרוג את דוד, א"כ במה שתוליכהו על הדרך הראשון שישלים עמי, וימלוך ברצוני, ממילא תפר כל עצותיו, וכמו שהיה באמת, ובזה הביט דוד אחרית דבר מראשיתו, והיה זה בהשגחת ה', שתיכף כאשר בקש סכל נא את עצת אחיתופל ה', והנה חושי הארכי לקראתו, שליח ההשגחה, ועצת ה' היתה אתו בכ"ז:

(לה) וַהֲלוֹא עִמְּךָ שָׁם צָדוֹק וְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְהָיָה כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמַע מִבֵּית הַמֶּלֶךְ תַּגִּיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים:

מלבי"ם לה והלוא עמך ר"ל לא תהיה יחיד בזה לגנוב לב אבשלום, כי גם כהני ה' בלב ולב ידברו אתו, וכן על ידיהם וע"י בניהם יודע לי כל דבר.

הנה לפ"ז אחר שספר איך השלים אבשלום את המרד על מתכונתו, ספר ג"כ חכמת דוד וטוב עצתו ברגע זו אשר תחת מסבות התהפך אם במה שברח מן הארץ. שבכ"ז נודע לו מי אשר אתו, בזה עורר ג"כ רחמים בלב רבים, אשר בכו וינודו בצר לו ובאו לעזרתו,

ואם במה שהשיב ארון ה' העיר, שהיה בזה גם מטוב העצה, שלא ירבה חרון ומשטמה על כי לקח לשבי עוזם להוליכו במדבר,

ואם במה שהכין יועצים ומרגלים בבית אבשלום להפר מחשבותיו,

ואם במה שסלל אורח להצלה על הצד שיתגבר אבשלום, שיחמול עליו ולא יהרגנו, וכמ"ש חז"ל מזמור לדוד קינה לדוד מבעי ליה משל לאדם וכו' אמר סתם ברא חייס על אבא וכו':

(לו) הִנֵּה שָׁם עִמָּם שְׁנֵי בְנֵיהֶם אֲחִימַעַץ לְצָדוֹק וִיהוֹנָתָן לְאֶבְיָתָר וּשְׁלַחְתֶּם בְּיָדָם אֵלַי כָּל דָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמָעוּ:

(לז) וַיָּבֹא חוּשַׁי רֵעֶה דָוִד הָעִיר וְאַבְשָׁלֹם יָבֹא יְרוּשָׁלִָם:

רד"ק לז רעה דוד. תרגומו שושבינא דדוד כלומ' אוהבו וריעו שהיה עמו תמיד ובעל עצתו וכן אמר בדברי הימים בספור שרי דוד וחושי הארכי ריע המלך:  יבא ירושלם. כשבא חושי הארכי באותה שעה היה אבשלום נכנס לירושלם:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל ב – פרק כד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב