שמואל ב

שמואל ב פרק יא

(א) וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם:

רש"י א לעת צאת המלכים. יש עת בשנה שדרך החיילות לצאת, כשהארץ מלאה קמות, והסוסים מוצאים תבואה בשדה לאכול:   

מצודת דוד א לתשובת השנה. רצה לומר, בעת תשובת השמש אל הנקודה ההיא בעצמה שהיתה בה בעת צאת המלכים בשנה העברה, להלחם בישראל ולעזור לבני עמון כמו שכתוב למעלה:   

מלבי"ם א ויהי לתשובת השנה, ירמוז שע"י שישב המלך בביתו ולא הלך בעצמו ללחום מלחמת ה' בא מעשה זו לידו,

ולבל תאמר שהיה יגע ורפה ידים ממלחמה הקודמת, אמר שהיה לתשובת השנה,

ולבל תחשוב שלא היה עת ראוי לצאת מפני הקור והגשם אמר לעת צאת המלכים, כי היה בחדש סיון שכל מלכי ארץ יוצאים ופניהם בקרב,

ולבל תאמר שהיתה מלחמה קטנה שאין כבוד המלך לצאת בה בעצמו, אמר כי שלח את יואב שר הצבא ואת עבדיו שהם כל שרי החיל והגבורים ואת כל ישראל, ובזה היה ראוי שילך מלכם לפניהם, והם השחיתו את בני עמון ויצורו על רבה שזה נמשך זמן רב, ובכ"ז ודוד יושב בירושלים ולא בא לעזרת ה' בגבורים:

(ב) וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד:

רד"ק ב מעל הגג. הוא ראה אותה מעל הגג שהיתה רוחצת בביתה: [וע"ע בסוף הפרק ד' חז"ל בזה].

(ג) וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי:

מבואר במדרש [הובא פנ"י קידושין עו:, ובמע"ל] שאוריה החתי היה מן החתים, ונושא כליו של גלית היה, וכשרצה דוד לכרות את ראש גלית לא ידע כיצד לשלוף את החרב מתערה, ואמר לו אוריה אם יראה לו כיצד שולפים האם יתן לו את בת שבע לאשה? והסכים דוד, אך נענש דוד על כך שהשיאה לאדם בן ז' אומות, ואמר לו הקב"ה חייך, אשתך נתת לו!

ולכן אמרו לו הלא זאת בת שבע הידועה לך מקודם.

וי"א [הובא במע"ל] שנקראה בת שבע משום שהוריה ילדו אותה כשהיו בני שבע שנים, ואף היא הייתה בת שבע בעת המעשה.

מלבי"ם ג וישלח עי"כ בא לידי מעשה ושלח לדרוש אם היא פנויה או א"א, ויאמר הלא זאת בת שבע,

הנה השר מהרי"א הרבה להאשים את דוד, ובאר כי חטא מחמשה צדדים, 

א) מאשר חטא בא"א, ולא יאבה אל דברי חז"ל שהיתה מגורשת מאוריה שזה נגד פשטות הכתובים, 

ב) במה שהשתדל שאוריה ישכב עם אשתו ויחשב לו הבן הנולד ויכרית שמו מבית אביו, מלבד מה שיצמח מזה תערובות המשפחות ואח נושא את אחותו שע"ז נאמר ומלאה הארץ זימה. 

ג) במה שצוה לשום את אוריה אל פני המלחמה החזקה להמיתו על לא חמס בכפו, וטוב היה שיעכבהו ויטרידהו עד שתלד בת שבע בסתר ויתן הנולד למניקת ואיש לא ידע, 

ד) במה שהרגו בחרב בני עמון ועמו נהרגו רבים וטובים מבני ישראל, והיה יכול לסבב להרגו ע"י ישראל בצנעה, 

ה) מה שלקח תיכף את בת שבע לביתו כאילו היה עדיין נרדף מהתאוה.

ודעתו שבאמת הרבה אשמה רק ע"י ששב בתשובה הועבר חטאתו וקבל ענשו וטהר.

אמנם עם ההשקפה הנכונה דעת חכמינו ז"ל מוכרחת,

שאם היתה א"א איך לקחה אחר כך לאשה והלא היא אסורה לבועל,

ואיך צם והתפלל שיחיה הבן הנולד שהוא ממזר,

ואיך נתקבלה תשובתו והאשה האסורה לו מד"ת עומדת בביתו והר"ז כטובל ושרץ בידו,

ואיך בחר ה' מזרע הנולד מהאשה הזאת שבט מושלים ויקרא שמו ידידיה וה' אהבו,

מכל זה מבואר נגלה שבת שבע לא נאסרה על דוד, כי היוצא למלחמה בעת ההיא היה כותב גט כריתות לאשתו, כי הרוגי חרב מלחמה קרוב הדבר שישארו נשותיהם עגונות וכבולות, כי לרוב יקברו החללים בחפזה מאין איש יכיר בפרצוף פנים מי הנהרג להעיד להשיא את אשתו בפרט בעת שיגבר אויב ויקבור את החללים, ולכן תקנו ב"ד של דוד שיכתבו גט לנשותיהן, או גט גמור או על תנאי, כי בשני הפנים האלה יצא דוד נקי מתלונת מהרי"א עליו, וכמו שנבאר הדבר בפי' הכתובים כל פרט ופרט.

כי אם העון הראשון שחטא בא"א, ספר הכתוב כי שלח דוד וידרוש לאשה לדעת אם היא פנויה או א"א, ויאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי ומזה ידע שהיא פנויה,

אם מצד שהיא אשת אוריה שהלך למלחמה וידע שהניח לה גט כדרכם בעת ההיא,

ואם מצד שהיא בת אליעם שהיה בן אחיתופל הגילוני יועץ דוד, ובודאי הוא היה היועץ לתקן תקנה זאת, שכל היוצא למלחמה יניח גט כריתות לאשתו, וא"כ אין ספק שהקפיד ע"ז בנכדו בל תשאר עגונה, וא"כ אם היה גט גמור היתה פנויה גמורה,

וגם למפרשים שהיה גט על תנאי, בהכרח היה התנאי שאם לא ישוב בסוף ימי המלחמה לביתו תהיה מגורשת למפרע (שבאופן אחר לא היה אפשר להצילה מחשש עגונה) וא"כ בטח דוד שיטריד את אוריה בסוף ימי המלחמה באיזה שליחות באופן שלא ישוב לביתו כפי התנאי ותהיה פנויה למפרע, ועז"א,    

(ד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ:

מלבי"ם ד וישלח דוד מלאכים ויקחה ותבא אליו שהמלאכים חקרו ע"ז, וכאשר ידעו שגרשה לקחה, וספר כי לא לבד שנזהר מא"א כי גם נזהר מאיסור נדה כי היא מתקדשת מטומאתה וטבלה לנדתה:

(ה) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי:

מלבי"ם ה ותהר האשה והנה כפי המבואר לחז"ל (בזהר) יצא אוריה והניח לה גט בז' סיון והמעשה הזאת היתה בכ"ד אלול באופן שהיה הבחנה בין זרע לזרע וידע בבירור שממנו נתעברה, והיא הרגישה תיכף בעיבורה ע"י שנסתלקו ממנה הליחות [-דם נידות] כמ"ש הרלב"ג:

(ו) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד:

מלבי"ם ו וישלח דוד אל יואב הנה פה מקום האשמה השנית שזכר מהרי"א מה שרצה שישכב אוריה את אשתו ויכרית שם בנו מבית אביו,

הנה גם לזה יש מענה שאחר שדוד ידע האמת שהוא בנו ישמור זאת בלבו לעת מצוא, כשיגדל הילד יגלה שהוא בן המלך ושימנע מקחת מזרע המלך, ואם היה גט גמור היה מתקן את הכל,

וגם לדעת המפרשים שהיה גט על תנאי שלפי זה כבר רצה לחטוא במה שצוה שאוריה ילך אל ביתו שבזה יובטל הגט ותהיה א"א למפרע, הנה עתה היה מוכרח לזה אחר שנתעברה, שבהכרח יתגלה הדבר ויצמח מזה חילול השם וגם מרד במלוכה כאשר קרה כזאת למלכי ארץ עבור ענינים כאלה, כמ"ש מהרי"א עצמו, ובפרט שהיתה נכד אחיתופל יועץ המלך (שכפי הנראה שנאת אחיתופל לדוד וקשרו עם אבשלום נקבע ע"י מעשה זה, ששמר לו איבה עבור שלקח את נכדו בחזקה, כי לולא זאת רחוק הוא איפוא שאחיתופל שידע שהמלכות שמורה לשלמה בן נכדו יהיה בקושרים עם אבשלום להסב המלוכה אליו) וכ"ש אם היה הדבר נודע תיכף, ומטעם זה לא היה אפשר לעשות כדבר מהרי"א שתלד בצנעה כי איה בית אביה וזקנה הלא ירגישו בזה, ולכן מפני חילול ה' ומרד במלכות היה בדעתו לקבל ע"ע עון א"א למפרע אשר לא חשב כזאת בשעת מעשה שלא עלה ע"ד שתתעבר, ועז"א חז"ל מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעיני, שבקש לעשות ולא עשה, כי לבסוף עלה בידו באופן המותר כמו שיתבאר:

(ז) וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה:

מצודת דוד ז ולשלום המלחמה. לשלום אנשי המלחמה:

(ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ:

מלבי"ם ח ויאמר דוד לאוריה רד לביתך ורחץ רגליך. הנה בזה המקום יבורר כי גם האשמה השלישית אשר גלל מהרי"א על דוד תשוב לא על מ"ש שהרג את אוריה על לא חמס בכפיו,

כי באמת היה אוריה חייב מיתה משלשה טעמים, 

א) מה שעבר על פקודת המלך, שא"ל רד לביתך ורחץ רגליך, פי' כי בא לפני המלך באבק שעל רגליו כבא מן הדרך, וצוהו שילך וישאר בביתו, כי רצה שלא ילך עוד למלחמה רק ישאר בביתו, כי כן נראה ממה שבבואו לא פקד ע"י מאומה רק שאל אותו לשלום העם והמלחמה וצוהו שילך לביתו, א"כ היה דעתו שישאר בירושלים, ואוריה לא רצה לשמוע אל פקודת המלך להשאר בירושלים רק לשוב אל שדה המערכה, ולכן שכב פתח בית אדוניו כארח נטה ללון ולשוב למקומו, ובזה המרה פי המלך, 

ב) במ"ש ויצא אוריה מבית המלך ותלך אחריו משאת המלך. ות"י סעודתא דמלכא, שיש הבדל בין מנחה ובין משאת, ששם משאת הונח על המנחה שיתן הנכבד אל הנקלה לנשאו ולגדלו, וכן כבדהו דוד כבוד גדול ששלח לו לביתו משאת משולחן המלך כדרך השרים, ולא היה לו לנאץ משאת המלך בעיני כל עבדי המלך שנשאר פתח בית המלך ולא הלך לביתו לקבל הכבוד הגדול הזה לאכול סעודת המלך בביתו עם אשתו וכדי ביזון וקצף:

(ט) וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ:

מלבי"ם ט וז"ש וישכב אוריה בית אדוניו עם כל עבדי אדוניו וכדי בזיון לפני כל עבדי המלך, והם הרגישו בזה:

(י) וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ:

מלבי"ם י ויגידו לדוד וכו' ודוד לא רצה להודיע לו שחרה אפו על שעבר על פקודתו כי חשש אולי נודעה לו המעשה ורצה לחקור ע"ז במסיח לפי תומו וא"ל הלא מדרך אתה בא וכו' כי חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שבא מן הדרך:

(יא) וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:

מלבי"ם יא ויאמר אוריה השיב לפי תומו שנמנע מזאת, 

א) מצד שהארון וישראל ויהודה (שבטו של מלך) יושבים בסכות, 

ב) מצד שיואב אדוניו ועבדי דוד ר"ל השרים והגבורים חונים על פני השדה ואינם אף בסוכה, והם לחורב ביום ולקרח בלילה, ובדבריו אלה מרד המרדה [שסירב לקיים דברי המלך].

ג) כמ"ש חז"ל במ"ש ואדוני יואב שהיל"ל ועבדך יואב ועבדי אדוני, כי יואב עבד דוד וכמ"ש האשה התקועית עבדך יואב שם בפי את הדברים האלה, וגם שמ"ש חז"ל בעירובין (דף ס"ג) גמירי דכל זמן שהארון ושכינה שלא במקומם ישראל אסורים בתשמיש, לא שייך כאן למ"ש מהרי"א שזה לא היה הארון שבו הלוחות רק הארון שהיו מונחים בו האפוד והאורים והתומים, והארון והמלך שהם העקר ישבו במקומם, והוא דייק אדוני יואב כאילו יואב הוא העקר ולא יכין לדבר כן בפני המלך, וע"כ נתחייב מיתה כמורד, וע"כ,

(יב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה שֵׁב בָּזֶה גַּם הַיּוֹם וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלִַם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת:

מלבי"ם יב ויאמר דוד שב בזה גם היום ומחר אשלחך, אחר שסרב נגד דעתו ורצה ללכת למלחמה, וגם שחשב אולי לכן נשאר בפתח המלך כדי שישלחהו למלחמה ועתה שהבטיחו לשלחו יֵרֵד אל ביתו לפני צאתו, בפרט שהיה לו שהות כמ"ש וישב ביום ההוא וממחרת:

(יג) וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד:

מצודת דוד יג במשכבו. במקום ששכב בה אתמול, וזהו עם עבדי אדוניו:   

מלבי"ם יג וישכרהו נסה אולי יפותה במשתה היין, וכאשר ראה שכ"ז לא הועיל:

(יד) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה:

(טו) וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת:

מלבי"ם טו ויכתוב בספר וכו', גם האשמה הרביעית אשר הכביד מהרי"א תוקל לפי דרכנו, מ"ש איך צוה דוד להרוג את אוריה בחרב בני עמון שבהכרח יהרגו רבים מישראל עמו,

דוד דייק בדבריו שיתנהו אל מול המלחמה החזקה, כי המלחמה התמידה גם זולת זה וגם בלעדי פקודה זאת בהכרח יעמדו גבורים במקום המערכה לשוב מלחמה שערה והיתה הפקודה שישים את אוריה שם, הנה לא פקד שיקרבו אל מקום סכנה בעבור תכלית זה שיהרג אוריה, כי הם לחמו כדרכם, וצוה שבמקום המלחמה החזקה ישים את אוריה בין הגבורים המחרפים נפשם למות באופן שהאחרים שנהרגו היה בדרך מלחמה, כי לחמו שם כדרכם,

רק מ"ש ושבתם מאחריו שלא יצילו את אוריה בזה גרם מיתתו, והוא היה חייב מיתה, ולא תשאל למה לא הרגו בסנהדרין, כי אחר שהיה מוכרח לישא אח"כ את אשתו כמו שיתבאר, יוודע הדבר ותצמח תלונה ומרד, לכן כסה קלון בערמה:

ומובא במדרש שיואב מעל בדוד והראה לאוריה ולעם את האגרת, וזה נרמז בדברי דוד לשלמה בנו:

[מ"א פ"ב ה'] ו'ְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה' פרש"י: שהראה הספר ששלח דוד ביד אוריה (במדרש תנחומא שם).

(טז) וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם:

מלבי"ם טז ויהי בשמור יואב אל העיר אולם נסתבב הדבר שאוריה נהרג מעצמו בדרך מלחמה, כי בשמור יואב על העיר כדרך המצור ששומרים על העיר סביב, ודרך הוא שאנשי העיר יוצאים כפעם בפעם והורגים בחיל הצרים, ובמקום שיש גבורים מבפנים מעמידים שם גבורים מבחוץ ושם את אוריה במקום שידע שאנשי חיל שם בפנים, וגם זה היה בדרך מלחמה כי אוריה היה בין השלשים ושבעה גבורים אשר לדוד:

(יז) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי:

מלבי"ם יז ויצאו אנשי העיר כדרכם פעם בפעם, ויפול מן העם מעבדי דוד ר"ל מן הגבורים וביניהם גם אוריה נפל שדוד, באופן שמת מעצמו בדרך מלחמה, והנה פה קצר בספור הענין רק מדברי המלאך (פסוק כג כד) מבואר שאנשי העיר יצאו על אנשי המצור אל השדה, וילחמו עמם, והם נצחום וירדפו אחריהם עד החומה ושם הורו המורים מעל החומה ועי"ז נפלו גבורים:

(יח) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב וַיַּגֵּד לְדָוִד אֶת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה:

מלבי"ם יח ויגד לדוד את כל דברי המלחמה כנ"ל בפסוק הקודם:

(יט) וַיְצַו אֶת הַמַּלְאָךְ לֵאמֹר כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ:

מלבי"ם יט-כ ויצו את המלאך לאמר א"ל אם יגמור הספור שאז יקצוף המלך למה קרבו אל החומה, ויש בזה שני תרעומיות, כי דרך המצור לעמוד רחוק מן העיר מרחק רב עד שאם יפלו עליהם מן העיר וירדפו אחריהם ישמרו א"ע בל יגיעו קרוב לגבול היריה, כי כמו מיל מן העיר יוכלו המורים לירות מן החומה בחצים ותותח והמגיעים בגבול ההוא ישחיתו בה היוצאים מן העיר בחרב והעומדים על החומה בחצים.

וזאת שנית שגם אם הגיעו בגבול הזה עדיין צריכים להזהר שלא יתקרבו אל החומה בעצמה, שאז ישליכו עליהם אבנים שזאת יעשו גם הנשים העומדים ממעל כמו שהיה באבימלך, וז"ש שדוד יתרעם בשתים, 

א) מדוע נגשתם על העיר להלחם הוא על שנגשו לגבול היריה להלחם שם עם היוצאים הלא ידעתם את אשר יורו מעל החומה שירייה היא מרחוק וידעתם הגבול עד אנה ישיגו החצים והיה צריך להשמר ממקום הזה, ועז"א מדוע שהיא שאלת הסבה שזה אין לעשות בלא סבה מכרחת:

(כ) וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה:

(כא) מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת [גדעון– המכונה ירובעל] הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת:

מלבי"ם ב) מי, זאת שנית מי הכה את אבימלך וכו' למה נגשתם אל החומה, הוא תרעומת שנית על מה שנגשו אל החומה בעצמה, שבזה גם נשים הרגו בם, וז"ש למה ר"ל לאיזה תכלית עשו זאת, (כי למה היא שאלת התכלית) כי זאת אין לעשות רק לתכלית מועיל שהוא בגמר המצור עת רוצים לדלג שור ולעלות על החומה, לא לחנם ולאין תכלית,

ואמרת גם עבדך אוריה החתי מת, הוא מאמר בעל שתי פנים, המלאך הבין שישיב לו כי לא יד יואב היה במעל כי אוריה שהוא מן הגבורים מרי נפש חרף נפשו למות כדרכו ואחריו נמשכו העם, ובלב יואב היה ההודעה שבזה מלא פקודת המלך:

(כב) וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב:

מלבי"ם כב וילך המלאך והוא בשלא הבין את דבר יואב הגיד הכל בפעם אחת באופן שלא יקצוף המלך כלל:

(כג) וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל דָּוִד כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם עַד פֶּתַח הַשָׁעַר:

מלבי"ם כג ויאמר המלאך אמר שהסבה הראשונה היתה מצד שהעיזו אנשי העיר לצאת השדה ועי"כ הניסו אותם והתגברו עליהם עד פתח השער ומתוך רתיחת הנצחון התקרבו יותר מן הראוי:

(כד) ויראו וַיּוֹרוּ המוראים הַמּוֹרִים אֶל עֲבָדֶךָ מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת:

 (כה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהָרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ:

מלבי"ם כה ויאמר דוד כה תאמר אל יואב אל ירע בעיניך את הדבר הזה, ר"ל שדבר הזה שנגשו אל החומה אינו דבר רע, כי טוב יותר שיתקרבו אל החומה ושם ילחמו עד יהרסו את החומה משיעמדו מרחוק ויארכו ימי המצור, כי כזה וכזה תאכל החרב ר"ל אם יארכו ימי המצור ויעמדו בשדה רחוק מן העיר ואנשי העיר יפלו עליהם תמיד תאכל החרב כפלים מאשר יאכלו החצים והאבנים בעת התקרבם, כי בעת יתקרבו אל החומה הגם שיפלו רבים הלא ישימו קנצי למלים, ובכבשם החומה לא תאכל החרב עוד כפעם בפעם, ולכן החזק מלחמתך על העיר עצמה והרסה לקצר ימי המצור, וחזקהו צוה למלאך שיחזק ידי יואב שיעשה כן:

(כו) וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ:

מלבי"ם כו ותשמע הנה גם האשמה החמישית שהגדיל מהרי"א מה שמהר דוד לקחת את האשה, תרבה לה בורית, שהיה מוכרח לזה להסתיר הדבר של ההריון, וגם בכתוב הזה ירמוז כי מגורשת היתה מאוריה, במ"ש ששמעה שמת אישה ותספד על בעלה, כי יש הבדל בין שם איש ובין שם בעל, שם איש הוא מצד החבה שבין איש לאשתו ושם בעל הוא רק מצד שבעל אותה או מצד האדנות, וע"כ כשמדברת בעדה בא תמיד כינוי אישי לא כינוי בעלי, ואמר (הושע א') תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי, כי קריאת שם אישי מורה שחבתו עליה, והשמועה באה שמת אישה כי כן חשבו העם, אבל היא ספדה על בעלה לא על אישה כי כבר היתה מגורשת:

(כז) וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה':

מלבי"ם כז וספר כי בעבור האבל אספה דוד אל ביתו והיה נדמה כחונן אשת הגבור הנספה במלחמה, ועי"כ ותהי לו לאשה כמוצאת חן ותלד לו בן באופן שהיה נראה שנתעברה עתה, וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה'.

 באמת לא ידע איש בדבר רק ה' היודע תעלומות, והגם שלא חטא לא בא"א ולא במיתת אוריה כנ"ל, בכ"ז רע הדבר מצד שעשאה דוד משיח אלקי יעקב, והגם שלא היה נענש ע"ז בדיני אדם, רע הדבר בעיני ה' כי לקחה דרך גזל, וכמו שביאר בסימן הבא:

 

 

 

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קז עמוד א

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו: רבונו של עולם, מפני מה אומרים, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואין אומרים אלהי דוד? – אמר: אינהו מינסו לי, ואת לא מינסית לי, אמר לפניו: רבונו של עולם, בחנני ונסני. שנאמר בחנני ה' ונסני וגו'. אמר: מינסנא לך, ועבידנא מילתא בהדך, דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך, דמנסינא לך בדבר ערוה. מיד ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו וגו' אמר רב יהודה: שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום, ונתעלמה ממנו הלכה: אבר קטן יש באדם, משביעו – רעב, ומרעיבו – שבע. ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רוחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד, בת שבע הוה קא חייפא רישא תותי חלתא, אתא שטן אידמי ליה כציפרתא, פתק ביה גירא, פתקה לחלתא, איגליה וחזייה. מיד וישלח דוד וידרש לאשה ויאמר הלוא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי וישלח דוד מלאכים ויקחה ותבוא אליו וישכב עמה והיא מתקדשת מטמאתה ותשב אל ביתה. והיינו דכתיב בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמתי בל יעבר – פי. אמר: איכו זממא נפל בפומיה דמאן דסני לי, ולא אמר כי הא מילתא. דרש רבא: מאי דכתיב למנצח לדוד בה' חסיתי איך תאמרו לנפשי נודי הרכם צפר, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון, שלא יאמרו: הר שבכם צפור נדדתו. דרש רבא: מאי דכתיב לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדברך תזכה בשפטך. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: גליא וידיעא קמך דאי בעיא למכפייה ליצרי – הוה כייפינא, אלא אמינא, דלא לימרו: עבדא זכי למריה. דרש רבא: מאי דכתיב כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד – ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאה אליו במכאוב. וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה. דרש רבא: מאי דכתיב ובצלעי שמחו ונאספו נאספו עלי נכים [ולא ידעתי] קרעו ולא דמו. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שאם היו קורעין בשרי – לא היה דמי שותת. ולא עוד אלא, בשעה שהם עוסקין בארבע מיתות בית דין – פוסקין ממשנתן ואומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? אמרתי להם: הבא על אשת איש – מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא. אבל המלבין פני חבירו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא.

רש"י מסכת סנהדרין דף קז עמוד א

שהפך משכבו של לילה לשל יום – שהיה משמש מטתו ביום כדי שיהא שבע מתשמיש ולא יהרהר אחר אשה כל היום.

ונתעלמה ממנו [הלכה] – שהמשביע אברו בתשמיש – רעב ומרבה תאוה.

הכי גרסינן – מתהלך על גג המלך, ולא גרסינן והיינו.

חלתא – כוורת.

פתיק [ביה] גירא – בכוורת, כלומר שהכה ושברה, לישנא אחרינא: פתחה – שברה ונפתחה.

מתקדשת מטומאתה – אותה שעה פסק טומאתה, ולא בא עליה כשהיא נדה.

פקדת לילה – על מעשה לילה פקדתני אם אוכל לעמוד בנסיון של דבר עבירה.

צרפתני בל תמצא – חשבת לצרפני ולא מצאתני נקי.

(זמותי בל יעבר פי) איכו זממא נפל – מי יתן והיה בפי רסן, ואפשר לעכב את דברי שלא אומר דבר זה [של] בחנני.

הר שבכם – מלך שלכם.

צפור נדדתו – דעל ידי צפור נטרד, כדאמר אדמי ליה כצפור.

למריה – העבד נצחו לאדוניו בתוכחתו.

כי אני לצלע נכון – אותו צלע היה נכון לי.

שאכלה פגה – שקפץ את השעה ליזקק על ידי עבירה.

נאספו עלי נכים – בעלי מומין, כמו פרעה נכה (מלכים ב' כג) והיו מלעיגים עלי ואני כלא יודע, לישנא אחרינא: ולא ידעתי – לא הייתי יודע כשמלעיגים, כלומר פתאום בא עלי אותו עון, שלא ידעתי (עד) שניתן פתחון פה לביישני.

הכי גרסינן – בשעה שעוסקין במיתות בית דין אומרים הבא על אשת איש מיתתו וכו'.

מבאר הגר"א דסלר במכתב מאליהו ח"א 165 אמרו חז"ל לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא שעשו כן כדי להורות דרך תשובה ליחיד, שאם חטא אומרים לו כלך אצל דוד.

פרושו של דבר שהיה דוד צריך תשובה כבר קודם לכן, אלא שלא הרגיש בעצמו, ולכן קרה לו כדבר הזה, שכעת ירגיש שצריך תשובה.

ומדוע הוצרך לתשובה?

מבאר החובה"ל שאצל צדיק מעט גאות נחשבת לעוון גדול שיזיק לו יותר מכל חטאות הבעל תשובה.

ודוד שביקש שה' ינסהו, היה בזה משהו מן הגאוה.

ועפ"ז יתבאר דברי הגמ' שאמר דוד גלוי וידוע לפניך שאם הייתי רוצה הייתי מסוגל להתגבר על החטא ולך לבדך חטאתי ע"מ שלא יאמרו שהעבד ניצח לאדונו. וכי משום כך מותר לחטוא?

אלא סבר דוד שמשום כך הגדיל הקב"ה את יצרו כדי שעי"ז ישוב מגאוה לא ישאר לו החטא הטמון של הגדלת עצמו ואלולי צורך זה היה מסוגל דוד במדרגתו האמתית להתגבר על יצרו. אלא שהקב"ה הסיר ממנו הסייעתא דשמיא וכשאין הקב"ה עוזרו שוב אינו יכול לו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זוהר חלק א דף ח/ב

כתיב בתורה (ויקרא כ י) ואיש אשר ינאף את אשת איש, וכתיב (שם יח) ואל עמיתך וגו', דוד דקלקל ברית בערוה מהו, אמר ליה קב"ה דוד זכאה הוא, וברית קדישא על תקוניה קיימא, דהא גלי קדמי דאזדמנת ליה בת שבע מיומא דאתברי עלמא, אמר ליה אי קמך גלי קמיה לא גלי, אמר ליה, ותו בהיתרא הוה מה דהוה, דהא כל אינון דעאלו לקרבא לא עאל חד מנייהו עד דאפטר בגט לאנתתיה. אמר ליה, אי הכי הוה ליה לאורכא תלת ירחי ולא אוריך, אמר ליה במאי אוקים מלה באתר דחיישינן דהיא מעוברת, וגלי קדמי דאוריה לא קריב בה לעלמין, דהא שמי חתים בגויה לסהדותא, כתיב אוריה, וכתיב אוריהו, שמי חתום בהדיה דלא שמש בה לעלמין,

אמר ליה מארי דעלמא, הא מה דאמרית אי קמך גלי דלא שכיב בהדה אוריה, קמיה מי גלי, הוה ליה לאורכא לה תלת ירחי,

ותו אי ידע דלא שכיב בהדה לעלמין, אמאי שדר ליה דוד ופקיד עליה לשמשא באנתתיה, דכתיב (ש"ב יא ח) רד לביתך ורחץ רגליך

אמר ליה ודאי לא ידע, אבל יתיר מתלת ירחי אוריך דהא ארבע ירחי הוו, דהכי תנינן, בחמשה ועשרים דניסן, אעבר דוד כרוזא בכל ישראל, והוו עם יואב בשבעה יומין דסיון, ואזלו וחבלו ארעא דבני עמון, סיון ותמוז ואב ואלול אשתהו שם, ובארבעה ועשרים באלול הוה מה דהוה מבת שבע, וביומא דכפורי מחל ליה קב"ה ההוא חובה. ואית דאמרי, בז' באדר אעבר כרוזא, ואתכנשו בחמיסר דאייר, ובחמיסר באלול הוה מה דהוה מבת שבע, וביומא דכפורי אתבשר (ש"ב יב יג) גם יהו"ה העביר חטאתך לא תמות, מאי לא תמות, לא תמות בידא דדומה.

אמר דומה, מארי דעלמא, הא מלה חדא אית לי גביה, דאיהו אפתח פומיה ואמר (שם ה) חי יהו"ה כי בן מות האיש העושה זאת, ואיהו דן לנפשיה, טרונייא אית לי עליה,

אמר ליה לית לך רשו, דהא אודי לגבאי ואמר (שם יג) חטאתי ליהו"ה, ואע"ג דלא חב, אבל במה דחטא באוריה עונשא כתבית עליה וקבל,

מיד אהדר דומ"ה לאתריה בפחי נפש, ועל דא אמר דוד (תהלים צד יז) לולי יהו"ה עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי, לולי יהו"ה עזרתה לי, דהוה אפטרופא דילי, כמעט שכנה וגו', מהו כמעט, כחוטא דקיק, כשיעורא דאית ביני ובין סטרא אחרא, כההוא שיעורא הות דלא שכנה דומה נפשי,

ובגין כך בעי לאסתמרא בר נש דלא יימא מלה כדוד, בגין דלא יכיל למימר לדומה (קהלת ה ה) כי שגגה היא, כמה דהוה לדוד, ונצח ליה קב"ה בדינא. למה יקצוף האלהים על קולך, על ההוא קול דאיהו אמר, וחבל את מעשה ידיך, דא בשר קדש ברית קדישא דפגים, ואתמשך בגיהנם על ידא דדומה. ובגין כך (תהלים יט ב) ומעשה ידיו מגיד הרקיע אלין אינון חברייא דאתחברו בכלה דא, ומארי קיימא דילה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גלגולי דוד ואוריה

דוד המלך ע"ה היה גלגול של הבל, ואוריה החתי היה משורש קין, ובת שבע הייתה התאומה היתירה שנולדה עם הבל. [ספה"ג פל"ז הגהת מוהר"ר נתן]

ביאור:

דוד היה גלגול של הבל, והתאומה היתירה הייתה מגיעה לו, ולכן בדין נטל לבת שבע מאוריה שהוא גלגול קין, וזה שרמזו רז"ל בדברי קדשם [ילקו"ש תהלים פל"ח רמז תשלד] "כי אני לצלע נכון, תנא דבי רבי ישמעאל ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, אלא שאכלה פגה". הייתה בת שבע ראויה לו עוד מששת ימי בראשית- עוד מראשית היקום– שהיא גלגול של תאומתו היתירה המגיעה לו. [הרמז בזה- (בראשית ד-ח) "ויאמר קין אל-הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל-הבל אחיו ויהרגהו": לרמז שרבו על 'בהיותם בשדה' שעולה בגימטריה 'בת שבע' – 774].

ואמנם היה צריך הבל ליטלה, אולם הוא פגם בכך שהציץ בשכינה כפי שבואר לעיל, ולכן לא זכה לה ונהרג, ובא כעת דוד ותיקן הפגם ולכן זכה ונעשה ראש לרוח הקודש[1] שהיא השכינה, וכעת הוא זוכה בה.

ועתה שמצא דוד את בת זוגו הראויה לו, והנה היא שוב ביד קין– הוא אוריה החתי גלגולו של קין, [הרמז בזה: "ויאמר ה' אל-קין אי הבל אחיך? ויאמר לא ידעתי 'השמר אחי אנכי'": בגימטריה 'אוריה החתי'– 645. ועוד "ויאמר קין אל-הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה 'ויקם קין אל-הבל אחיו ויהרגהו': בגימטריה 'אוריה החתי' עה"כ – 644] קם עליו ונטלה הימנו בעל כרחו ששלו היא. ולכן אמרו חז"ל [שבת דף נו.] "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" היות ואכן מגיעה היא לו.

אולם דוד עבר על "לא תשנא את אחיך בלבבך" [-שאוריה הוא אחיו מגלגולו הקודם] ולא היה ראוי לו להורגו מאחר שאוריה בא בגלגול זה על מנת לתקן, ואכן תיקן את שקלקל בגלגול הקודם.

התיקון של אוריה היה בכך שלא נגע בבת שבע אפילו באצבע קטנה כל ימי היותם יחדיו כמובא בזוה"ק [פ' בראשית דף ח:], היות וידע שאינה שלו.

ומשום כך דוד ביקש לנסותו, וכששב מן המלחמה שילחו לביתו כמובא בכתובים [שמואל ב יא-ח] "ויאמר דוד לאוריה רד לביתך ורחץ רגליך וגו'", בחשבו שמא כעת כשיתן לו רשות אכן יקרב אצלה, ואזי יתברר למפרע שמה שלא קרב אצלה עד עתה היה מחמת שפחד מדוד ולא משום שרצה לתקן פגמו מגלגולו הקודם. אולם אוריה לא קרב אצלה גם הפעם והוכיח בזאת שנהג כן משום תיקונו ולא שחשש מדוד. בזה היה די כדי שדוד לא יפגע בו, אך דוד נטר לו איבה מגלגולו הקודם ואמר כשם שהוא הַרָגַנִי על ידי טומאת הנחש– שקין הוא 'קינא דמסאבותא' [קן הטומאה], כך אני אהרגנו בחרב בני עמון עליה היה חקוק נחש, מידה כנגד מידה.

[הרמז בזה: (שמואל ב יא-טו) "ויכתב בספר לאמר הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו ונכה ומת":  ראשי תיבות 'הבל' לרמז שבא לנקום בזה הריגת הבל.

ועוד נרמז בפסוק (שם כה) בו מגיב דוד על הריגת אוריה: "ויאמר דוד אל המלאך כה תאמר אל יואב אל ירע בעיניך את הדבר הזה כי כזה וכזה תאכל החרב וגו'" סופי תיבות הבל, ומהו הכפל 'כזה וכזה'? נתכוין לרמוז לו אל ירע בעיניך ש'כזה' תאכל עתה החרב, שזה כפריעת חוב על 'וכזה' שאכלה חרבו בגלגולו הקודם כקין שהרג להבל, ודו"ק. ועוד 'וכזה' בגימטריה הבל עה"כ – 38].

אולם דוד חטא בזה, [שאף אם נתחייב אוריה מיתה משום מורד במלכות על שהפר צו המלך] היה לו להרגו בבי"ד כהרוגי ישראל, ובזה פגם ב"לא תשנא את אחיך בלבבך". בכך נהג דוד ההיפך ממשה שהרג את המצרי בשם המפורש על מנת לתקנו. [הכל מספה"ג שם].

 



[1] כמ"ש [שמואל א טז-יג] ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אתו בקרב אחיו ותצלח רוח ה' אל דוד מהיום ההוא ומעלה" וכן בתהילים [נא-יג] אמר דוד "אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני" ועוד העיד בעצמו שכל דבריו בתהלים ברוה"ק כמ"ש [שמואל ב כג-ב] "רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני".

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל ב – פרק כד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב