שמואל ב

שמואל ב פרק יד

(א) וַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן צְרֻיָה כִּי לֵב הַמֶּלֶךְ עַל אַבְשָׁלוֹם:

מצודת דוד א וידע יואב. הכיר בהמלך אשר לבו טובה על אבשלום:   

מלבי"ם א וידע יואב הגם שכלא מלרדפו בכ"ז ידע יואב שעדיין לב המלך על אבשלום, ר"ל שנוטר עליו איבה, ולכן לא ערב לבו לבקש בעצמו בעדו, והוצרך לתחבולה שיזכיר:

(ב) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת:

מלבי"ם ב וישלח תקועה פי' מהרי"א מפני שתקוע היתה בהר כמ"ש (ירמי' ו' א) ובתקוע תקעו שופר, ואנשים ההריים הם בטבע גבורים וחכמים ואמיצי לב, וחז"ל אמרו מפני ששמן זית גדל שם החכמה מצויה שם. התאבלי נא מלת נא מורה על התכיפות, צוה שתיכף תתחיל להתאבל בבכי ומספד וללבוש בגדי אבל ובל תסוך, ובאר הטעם שתתחיל באבילות תיכף, שעל ידי זה והיית כאשה זה ימים רבים מתאבלת על מת, שלא יכירו בך המלך ונעריו, שהתחפשת ושנית את טעמך:

(ג) וּבָאת אֶל הַמֶּלֶךְ וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיהָ:

מצודת דוד ג כדבר הזה. אמרי אליו דבר דומה כדבר הזה, רצה לומר, למקרה אבשלום עם אמנון, ולשיחשוב המלך שאמת הדבר: את הדברים. את המשל האמור למטה שם בפיה, רצה לומר, הוא אמר לה מלבו כל דברי המשל, והיה בטוח עוד בחכמתה, שאף היא תשיב אמריה בהשכל על כל דברי המלך, וכאשר השיבה באמת:   

מלבי"ם ג וישם יואב את הדברים בפיה שחוץ ממה שא"ל המשל והנמשל, שם גם פרטי הדברים בפיה, כי יואב שער בדעתו מה שישיב לה המלך, ולמדה מה שתשיב היא על דבריו. וכמו שאכתוב בפי"ט:

(ד) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל עַל אַפֶּיהָ אַרְצָה וַתִּשְׁתָּחוּ וַתֹּאמֶר הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ: ס

רד"ק ד ותאמר האשה התקועית אל המלך. ת"י ואתת איתתא לפי שאחר כן אמר ותאמר הושיעה המלך ולא אמר ותבא אל המלך לפי' תרגם ותאמר הראשון ואתת ואדוני אבי ז"ל פירשו כן כי ותאמר הראשון ליושבי השער אמרה אל המלך אני רוצה להכנס והם אמרו לה לא ישמע לך המלך כי רבים עומדים עליו וזהו שאמר כי יראוני העם כלומר הפחידוני כי אמרו שלא תשמע דברי וכשנכנסה אמרה הושיעה המלך כדרך הצועקים:

(ה) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה לָּךְ וַתֹּאמֶר אֲבָל אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמָת אִישִׁי:

מצודת דוד ה אבל אשה אלמנה. כדרך דברי אלמנה זוכרת בעל נעוריה, דואגת על מיתתו, וכאלו תאמר באמת רואה אנכי ומרגשת בדבר שאשה אלמנה אני, כי אלמלא היה בעלי חי, לא קרה לי כזאת: וימת אישי. גם זה מדרך אלמנה, תקונן ותכפיל דברי יללותה:   

מלבי"ם ה מה לך בזה נכלל גם השאלה מדוע באת היא ולא בעלה או קרוביה או בניה כי אין דרך נשים לבא למשפט, וע"ז השיבה, אבל שא"א שיבא בעלה כי היא אלמנה. ולא בניה, שהוא נדח ממקומו. ולא משפחתה, שעליהם תצעק, אשה אלמנה אני וימת אישי והלשון מורה שכבר מתו לה שני אנשים. באופן שמזלה רע כי מזל גורם, ואין לה תקוה להיות לאיש ולהוליד בנים כי היא קטלנית:    

רד"ק ה אבל אשה אלמנה אני. כתרגומו בקושטא:  וימת אישי. אחר שאמרה אלמנה אני ידוע הוא שמת אישה למה אמרה וימת אישי אלא כך אמרה אני אשה אלמנה זה ימים אבל עתה אחשוב שמת אישי היום אם יהרגו בני הנשאר לי:

(ו) וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ:

מלבי"ם ו וינצו הודיעה ג' טענות שאין בנה חייב מיתה, 

א) שנצו בשדה ולא היה שם עדים והתראה, 

ב) ואין מציל ביניהם, באופן שאילו היה מציל לא הגיע לידי כך, כי היה קרוב לשוגג, ברתיחת האף והחמה באין מפשר בריבם, 

ג) ויכו האחד את האחד וימת אותו. מה שכפל הכינוי עם הפועל מורה שפירושו כאילו הפעל כפול, ויכו, ויך האחד, (כמ"ש ותראהו את הילד שראתה שכינה עמו, שפירושו ותראהו (את השכינה) ותראה את הילד) ור"ל שזה הכה לזה וזה הכה לזה, והאחד המית, באופן שחברו היה כרודף כי הכהו ג"כ, [והשיב לו כגמולו]

וג' דברים אלה הם גם בנמשל, שאבשלום הרג לאמנון בלא עדים והתראה, ושלא היה מציל ביניהם, שאם היה דוד עושה משפט לאמנון על שעינה את אחותו לא היה בא לידי כך, ושגם אמנון הכה אותו במה שעינה ובייש את אחותו, וקרוב לזה כתב מהרי"א:

(ז) וְהִנֵּה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שום שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: פ

מלבי"ם ז והנה קמה כל המשפחה, והנה לה עוד טענה רביעית, כי בנה הרוצח ברח הלך לו, והמשפחה קמו עליה ורוצים לכפותה שתגלה מקומו איה הוא, וז"ש והנה קמה כל המשפחה על שפחתך ויאמרו תני את מכה אחיו, וזה עול גדול, שהגם שיש רשות ביד גואל הדם להרוג את הרוצח גם כשאינו חייב מיתה בדין, אין לו כח לכפות את אמו שתגיד מחבואו, כי רק אם ישיגהו והכהו נפש אין לו משפט מות, לא שיחייבו גואלי הדם את היודע מקומו שיגלהו להם,

זאת שנית פועל חמס בכפם במ"ש ונשמידה גם היורש, כי באשר לא נשארו רק שני בנים יורשים נחלת אביהם ונהרג האחד, יקום האח הנשאר תחתיו לנחלה, ומטעם זה רוצים להרגו שאז יירשו הם את נחלתו בשהם אחי אבי המת, [הוסיף הרד"ק: התורה אמרה רק כי יחם לבבו, ואלה לא יחם לבבם אלא רוצים הממון] וחוץ מכוונתם הרעה הם אומרים זה בפיהם, ור"ל כי רוצים לכפותה שתוציא את נכסי בעלה ובניה מתחת ידיה והם יירשו אותם, וזה חמס ועשק אחר שאינו חייב מיתה בדין,

ואחר שהציעה העול שעושים לנגדה ביד חזקה זוכרת עקר צרתה, כי וכבו את גחלתי הנשארה שאחר שחשכו ככבי נשפה במיתת שני בעליה ובנה, עוד גחלת אחת מגיה חשכה שהוא בנה הנשאר, רוצים לכבות גם זאת להאפיל עליה מעוף צוקה ואפלה מנודח, לבלתי שום לאישי שם ושארית שע"י הריגת בנו ימחה שמו וע"י הורשת נכסיו לזרים יקחו שאריתו ועזבונו:    

(ח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָאִשָּׁה לְכִי לְבֵיתֵךְ וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ:

מלבי"ם ח ויאמר המלך, לכי לביתך, הנה בדבריה אלה כללה שתי בקשות, 

א) שלא ימיתו גואלי הדם את בנה גם אם ישיגוהו, 

ב) שעכ"פ ירפו ממנה ולא יכריחו אותה לגלות מקומו, ולא להוציא נחלתו מתחת ידו,

ובדבר הזה השני זכתה מן הדין, שלא יוכלו לעשות לה מאומה אחר שאינו חייב מיתה בד"ת כנ"ל,

אבל בדבר הראשון אין הדין אתה, כי מדין תורה רשות או מצוה ביד גואל הדם להמית את הרוצח בפגעו בו ולא יכול המלך להעביר משפטם,

ולכן לא התרצה לה המלך תחלה רק על מה שנוגע לה, מה שרוצים להכריחה שתמסור אותו בידם ושתמסור להם הנכסים, אולם גם בזה הגם שאין לגואלי הדם יכולת ע"ז, כבר כתב הרמב"ם (פרק ב' מהלכות רוצח הלכה ד) שכל אלו הרצחנים שאינם מחויבים מיתת ב"ד אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, ולכן אמר לה לכי לביתך ואני אצוה עליך, ר"ל אין לך לירא מגואלי הדם המפחידים אותך כי אין יכולים לעשות לך מאומה כפי הדין,

ובכ"ז אני אצוה עליך, ר"ל שאחקור ע"י שרי המלך ושופטיו אם ראוי להמיתו מדין המלכות שאז תצטרך לגלות מקומו למלך ולמסור את נכסיו ואם אין צורך שעה לכך תפטר:    

רד"ק ח אצוה עליך. אצוה בני המשפחה עליך שלא יגעו בבנך:

(ט) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָוֹן וְעַל בֵּית אָבִי וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי: ס

מלבי"ם ט ותאמר האשה עלי אדוני המלך העון, השיבה לו מה לך לדון בזה בדין המלכות ומפני תקנת העולם, זה לא הרג איש נכרי, רק את אחיו, וגלל עון ואשמה על יולדתו ועל בית אביו לא על אחרים ואין בזה תקנת העולם כי מי ילמד ממעשיו להרוג את אחיו ולהחטיא את בית אביו וא"כ המלך וכסאו נקי, ולא עליך לפקח ע"ז מדין המלכות וכסא משפטו:    

רש"י ט עלי אדני המלך העון. כנוי הוא לכבודו, כלומר אתה מדחה אותי לאמר אני מצוה עליך ואני אלך לדרכי, ואתה לא תצוה עלי, ובני יהרג, על מי העון הזה?:   

מצודת דוד ט עלי אדוני המלך העון וגו'. כאלו תאמר, יאמין לי שהאמת אתי, ומיד תזכהו, ואם יודע לאחר זה שלא כן הוא, אזי יהיה העון עלי על שהטעיתי את המלך, אבל המלך וכסאו יהיה נקי מעון זה, רצה לומר, לא יעונש, לא בגופו ולא בדבר המלוכה, היות כי מהראוי להאמין לי בזה, כי שניהם ילדי הם:

(י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי וְלֹא יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ:

מצודת דוד י המדבר אליך. על כי ראה המלך אשר כנים אמריה, חזר ואמר לה, מי המדבר אליך מאז, אשר תמסור לו בנך להמיתו, אותו תביאו אלי, ואזהירו שלא יוסיף לגעת בך ולכופך למסור את בנך:   

מלבי"ם י ויאמר המלך, אז נרצה לבקשתה שלא יחקור עליו כלל, ובזה פטר אותה שלא תתחייב למסרו, וז"ש המדבר אליך והבאתו אלי כי אריב ריבך,

ובזה מלא שאלתה במה שנוגע לה, לא בענין הראשון שלא יהרגנו גואל הדם בפגעו בו, שזה נגד דין תורה, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' רוצח ה"ד):    

רד"ק י המדבר אליך. מבני המשפחה תביאי אותו אלי ואני אצוה לו ולא יוסיף עוד לגעת בך ואמר והבאתו והיה לו לומר מדרך הדקדוק והבאתיו בחירק התי"ו כי לנקבה הוא מדבר אבל אמר והבאתו כנגד אחד מנעריו העומדים שם כי האשה לא היתה יכולה להביאו אם לא עם אחד מנערי המלך:

(יא) וַתֹּאמֶר יִזְכָּר נָא הַמֶּלֶךְ אֶת ה' אלקיךָ מהרבית מֵהַרְבַּת גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת בְּנִי וַיֹּאמֶר חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה:

מלבי"ם יא ותאמר אז הוסיפה לבקש גם בעד זאת שיזהיר בל ימיתוהו גואלי הדם, שאף שיש להם רשות ע"ז מדין תורה.

יזכר נא המלך את ה' אלקיך, בקשה שיזכור בדבריו [ר"ל שישבע] שם ה' (כמ"ש באמת חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה, ובזה לא יוכל גואל הדם להפר שבועת המלך),

ובארה טעם שאלתה מהרבת גואל הדם לשחת שאין זה דומה למצות התורה שהגואל יחם לבבו לנקום דם אחיו מאיש נכרי ולא כן בזה שגם הרוצח אחיו הוא, ובמה שיהרגנו לא יתקן רק ירבה לשחת שתחת שיחם לבבו על הריגת אח אחד ירבה לשחת גם השני, ולכן יגזור המלך אומר בכח המלכות שלא ישמידו את בני. ואז הפיקה גם שאלתה זאת, ויאמר חי ה' וכו' ובזה השיגה תכלית מבוקשה, בענין אבשלום לבקש שישיבהו המלך כמו שיבא:    

רד"ק יא יזכר נא המלך. רצתה לומר שיוציא שבועה מפיו שלא יומת בנה ולמה מהרבת גואל כלומר שהיו רבים גואלים הדם ואם יצוה המלך לאחד יבא האחר ויהרגנו אבל אם ישבע המלך שלא יומת ישמעו הגואלים השבועה וייראו שלא יגעו בו וי"ת ידכר כען מלכא מה דכתיב בספר אורייתא דה' אלהך בדיל לאסגאה אורחא קדם גאיל דמא לחבלא:

(יב) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה תְּדַבֶּר נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר דַּבֵּרִי: ס

מצודת דוד יב תדבר נא. שאלה רשות לדבר דבריה, עם שאינם נוגעים אליה:   

מלבי"ם יב תדבר נא, כי עתה תתחיל דבור חדש משונה מהקודם וצריכה נטילת רשות:

(יג) וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת עַל עַם אלקים וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה כְּאָשֵׁם לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת נִדְּחוֹ:

מלבי"ם יג ולמה חשבת כזאת על עם אלקים, אמרה לו איך עלה במחשבתך שהספור והנידון שהצעתי לפניך הוא אמתי, ושעם אלקים יעשו עול כזה מה שהוא נגד הטבע והיושר, ומדבר המלך הדבר הזה, (מלת מדבר הוא מבנין מתפעל כמו מתדבר כמו שפירש"י על וישמע את הקול מדבר אליו) ר"ל אבל הדבר הזה שהחליט המלך בזה הוא מתדבר אל עצמו, שבזה הוא כאשם לבלתי השיב המלך את נדחו, כי המלך עם בנו הוא הנידון, ופסק דינו בעצמו שמה שאינו משיב את נדחו היא כאשמה מלפניו:    

רד"ק יג ולמה חשבתה. כי לא יאמינו שאתה נשבעת שלא ימות בני אבל יאמרו אם דבר המלך הדבר הזה באשם ובשוגג דבר אותו שהרי הוא אינו משיב אבשלום שהוא ברח מפני שהרג אמנון אחיו ואיך נשבע הוא שזה שהרג אחיו לא יומת ולא יודח:

(יד) כִּי מוֹת נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ וְלֹא יִשָּׂא אלקים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח:

מצודת דוד יד כי מות נמות. חזרה להביא טענות לטובת אבשלום, ואמרה, הלא כולנו מות נמות, ואם כן ההומת קודם זמנו, אין לו תרעומות רב כל כך, אחרי שסופו למות, ואם כן אין להמית הרוצח בעבור זה, הואיל ולא חייבה התורה, כי בלא התראה נהיתה:

וכמים וגו'. רצה לומר, ועוד, בשלמא הגוזל ממון חבירו, אז כשישיב הגזילה באה היא ליד בעליו, אבל השופך דם אדם, מה שעשה עשוי, ולא תוחזר אליו הנפש עם שפיכת דם הרוצח, וישאר אם כן מת כשהיה, והרי הוא כמים הנגרים ארצה, שאי אפשר לאספם ולהחזירם למקומם, כי נבלעו בעפר הארץ:

ולא ישא אלקים נפש. רצה לומר, ועוד, הלא אין אלקים נושא פנים לשום נפש, ושלם ישלם לאיש כמפעלו, ולטובת האדם חושב מחשבות לשלם גמול בזה העולם, לבל יהיה האדם הנדח במעשיו, מוטרד ונדח ממנו יתברך, כי בהצרף סיגיו יזכה לחזות בנועם ה', אם כן בהשגחה היתה מיתת אמנון, לכפר העון אשר חטא, ואבשלום היה שליח ההשגחה, ואין להאשימו כל כך, בהיות כי לא התרו בו, והתורה פטרתו:

מלבי"ם יד כי מות נמות הוסיפה עוד להרך את לבבו, כי מה בצע לו בהריגת אבשלום, אחר שאינו חייב בדין ב"ו רק דינו מסור לשמים, הלא סופו למות ויקבל ענשו, ואם מפני ששפך דם אחיו, הלא בני אדם דומים כמים המוגרים ארצה אשר לא יאספו שאז נבלעים בארץ, כן סוף הבשר והדם להתבלות בארץ, ולא ישא אלקים נפש פי' אלקים לא יכפר עון נפש שהרג, ויקבל ענשו בדין שמים, וגם יל"פ שלעומת שאמרה שיענשנו ה' בגופו, אמרה שבכ"ז לא יכלה אלקים את הנפש (מלשון כמעט ישאני עושני איוב ל"ב כג), ולכן חשב אלקים מחשבות לבל ידח ממנו נדח, שהנדח ממקומו (ר"ל אבשלום) לא ידח ממנו, היינו מאלקים, שלא יהיה בארץ טמאה ושם ידח מאחרי ה', וילמד לעשות כתועבת הגוים ההם, ובארה מחשבות ה' בזה, ממה שהתעוררה היא לדבר הזה שזה סבה מאת ה', והוכיחה זה משתי פנים,  א) מצד מה שערבה לבה לבא לפניו, וז"ש:    

ספר שיח יצחק חלק א – דרוש לשבת תשובה

מא) ובא וראה קורא משכיל גודל חכמת האשה הזאת, וכי הכתוב רמז בזה תיקון נפשות אומה הזאת, וענין השארת הנפש מבואר במקרא זה לכל רואה האמת בשכלו, כי האשה הזאת רצתה לפייס את דוד על אבשלום בנו, לבל ידחנו לגמרי בשתי ידים, רק שמאל דוחה וימין מקרבת, כי האיש המאושר והחסיד צריך שילך בדרכיו יתברך, כמו שהוא יתברך אינו דוחה נפש החוטאת לכלותו ח"ו לגמרי, כי דבר זה א"א, שגם הכרת הנזכר בכתוב בכ"מ, אינו אלא כריתתו משרשו, ונפילתו למטה, שצריך להתגלגל ולהתברר, כמ"ש חכמי האמת ע"פ "ואת נפש אויביך יקלענה" וכו', שאינו חוזר תיכף לשרשו, אלא נכרת מארץ החיים העליונה, לירד עוד להתגלגל, כמ"ש "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר" כידוע, והאשה הנ"ל המשילה נפש האדם למים הנשפכים לארץ, שכמו שא"א שיתבטל המים ויהיו לאין ואפס הגמור, רק שהם יורדים מגבוה לנמוך, ונבלעים בארץ, אבל מציאותם נשאר קיים, ובבטן הארץ חוזרים ונובעים ונכנסים לנחלים ולנהרות, שאין דבר מתבטל להיות אין מיש, כידוע למשכילים:

מב) כמו"כ הוא נפש האדם ממש, וז"ש "כי מות נמות", ר"ל מיתות הרבה, ע"י שבא וחוזר לארץ להתלבש בבעלי חיים בכמה פעמים, ונמצא שהוא מת כמה פעמים, אבל אינו מתבטל ח"ו ברב חטאיו, רק "כמים המוגרים ארצה אשר לא יאספו", ר"ל שאינם כלים, מלשון "ואספתו מצרעתו", וכמו"כ "לא ישא אלקים נפש", ר"ל שאינו שורף הנפש, מל' "וישאם דוד ואנשיו", ר"ל שאין הנפש מתבטל לגמרי ע"י אשו של גיהנום, ואדרבה "חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח", להביאם בכמה גלגולים, וצירוף אחר צירוף, עד שמוכרח להיות נתקן, והטעם כי נפש האדם ונשמתו חלק אלוה ממש, ולכן נקראים בנים למקום, כמ"ש "בנים אתם" וכו', ולכן "לא תתגודדו למת", כי מיתת נפש הישראלי אינו מיתת עולם, כמ"ש הרמב"ן על פ' זה בפירושו לתורה, ולכן א"א להתבטל, כי הבן חלק האב ממש, וכמו שהוא יתברך נצחי, כמו"כ שורש הנשמה

העליונה, ובזה רמזה לו לדוד שירחם על אבשלום בנו, מאחר שהוא בנו, חלקו ממש, והוא ביאור נפלא ואמיתי בפ' זה:

(טו) וְעַתָּה אֲשֶׁר בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ אֲדַבְּרָה נָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר אֲמָתוֹ:

מצודת דוד טו ועתה. רצה לומר, הואיל וכל דברי למשל נאמרו להמליץ טוב על אבשלום, פן תאמר למה את ממשלת משלים, היה לך לדבר דבריך כאשר המה, לזה אמרה, ועתה מה שבאתי לדבר הדבר הזה להיות למשל, כל זה היה לפי שכל העם הפחידוני, לומר, שהמלך יגער בך כאשר תחל לדבר, כי הליועץ למלך נתנוך: ותאמר. לזה אמרתי אדבר דברי בדומה לו, ואולי על ידי זה ימלא שאלתי:   

מלבי"ם טו ועתה אשר באתי ר"ל זה היה מאת ה' שבאתי לדבר אל המלך הגם כי יראוני העם שאענש ע"ז, זאת שנית, מצד הדבר והמשל אשר נתן אלקים בלבי, וז"ש ותאמר שפחתך אדברה נא אל המלך המשל הזה, ואולי יעשה המלך את דבר אמתו, ר"ל הדבר והשאלה שבקשתי אני יעשה המלך בעצמו כי הוא הנידון והצריך לדבר זה:

(טז) כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת בְּנִי יַחַד מִנַּחֲלַת אלקים:

מצודת דוד טז כי ישמע. כאשר ישמע המלך להציל אותו מיד האיש הגואל הדם הרוצה להשמיד אותי להיות שכולה מבני: יחד. כי במיתתו יושמד הוא, ואני אהיה שכולה ממנו: מנחלת אלקים. מהנחלה הניתן לנו מן השמים, לשירשו הם:   

מלבי"ם טז כי ישמע. בארה דבריה, שמזה בעצמו שיעשה המלך את דבר אמתו להוציא משפטה לזכות להציל את אמתו מכף האיש, ויצא המשפט לפניו להציל, מזה בעצמו:

(יז) וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ יִהְיֶה נָּא דְּבַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנוּחָה כִּי כְּמַלְאַךְ הָאלקים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע וַה' אלקיךָ יְהִי עִמָּךְ: פ

מלבי"ם יז ותאמר שפחתך מזה ערבתי לבי לאמר לך, יהיה דבר אדוני המלך למנוחה, מזה ינוח המלך ובנו הנדח מעצבו ומרגזו, כי כמלאך אלקים כן אדוני המלך לשמוע הטוב והרע. ר"ל אחר שהחלטת משפט זה בדבר שאין אתה נוגע בו, הנה המשפט אמת משני צדדים, 

א) מדרך שאתה כמלאך אלקים מכוין אל מרכז האמת ולא תטעה מצד שכלך הזך ואהבת האמת וידיעתך הברורה בין טוב ורע, 

ב) מצד העזר האלקי, שה' אלקיך עמך להחליט משפט צודק, וא"כ המשפט הזה נחרץ וקיים, ויפול גם על ענין אבשלום:

(יח) וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַל נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה יְדַבֶּר נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ:

מצודת דוד יח אל נא תכחדי. אל תעלימי ממני אמיתת הדבר אשר אשאל אותך:

(יט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל זֹאת וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

מלבי"ם יט היד יואב הבין שהאשה לא תעשה זאת מעצמה אם איש להימין, אמרה כבר מבואר שהוא בעצת יואב, שהוא לא לבד ששם בפי המשל והנמשל, שם בפי גם פרטי הדברים, כי יואב בהיותו מכיר דרכי המלך הבין [פי' שיער את כל השתלשלות השיחה בינינו עד לשלב שבו אבקש על אבשלום] שתחלה יאמר המלך שיצוה עליו, ולמדה מה שתשיב ע"ז, וכן ידע כל גלגולי הדברים, עד שלא יש להימין ולהשמאיל מכל אשר דבר אדוני המלך, שכבר ידעתי תחלה כל פרטיהם כאילו רק כך היה מוכרח לדבר, וזה לא יוכל איש אחד (וע"ז כתוב אם אש) רק יואב הבקי במשפטי המלך, וז"ש הוא צוני, והוא שם בפי את כל הדברים האלה, בראש ועד סוף:    

(כ) לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַאדֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאלקים לָדַעַת אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ: ס

מלבי"ם כ לבעבור סבב, ועשה זה כדי שהמשפט שתשפוט בנידון כזה יהיה סבה את פני הדבר, כי המסוּבב יהיה שכן תוכרח לשפוט בנידון שאתה נוגע:

(כא) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב הִנֵּה נָא עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת הַנַּעַר אֶת אַבְשָׁלוֹם:

רד"ק כא הנה נא עשיתי. ששמעתי לדברי האשה המדברת אלי במצותיך ונסחא מדוייקת מצאתי כתוב עשיתי וקרי עשית ופי' לאותה הנסחא אתה עשית את הדבר הזה לשלוח לי התקועית לסבב פני הדבר על אבשלום לך השיבו כדברך:

(כב) וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עבדו עַבְדֶּךָ:

רד"ק כב אל פניו. כמו על פניו כמו אל ההרים לא אכל על ההרים:  עבדו. כתיב עבדך קרי והענין אחד הוא:

(כג) וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה וַיָּבֵא אֶת אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם: פ

(כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה: ס

מלבי"ם כד יסוב צוה שני דברים,  א) שלא יכנס דרך הרחוב כדרך בני המלך בבואם מארץ אחרת בתוף וכנור בשמחה ושירים רק יסוב אל ביתו בדרך עקלתון,  ב) שלא יראה פניו:

(כה) וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא הָיָה אִישׁ יָפֶה בְּכָל יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא הָיָה בוֹ מוּם:

מלבי"ם כה וכאבשלום הפסוקים הבאים הם כדמות הקדמה להודיע הסבה, שהניעה את לב אבשלום אל המרד הגדול הזה למרוד באביו, הנה אבשלום היה בן הבכור אחרי מות אמנון, וכן מצד יפיו ומעלותיו חשב כי לו יאתה המלוכה, ואביו היה בדעתו להמליך את שלמה, אם מצד שנאתו לאבשלום, אם מצד שא"ל הנביא הנה בן נולד לך וכו', ויתר בניו כבר נולדו קודם לכן, וגם פרט לו שהבן המולך יקרא בשם שלמה, וגם כבר נשבע לבת שבע ששלמה בנה ימלוך אחריו, כמ"ש (מ"א א'), וכאשר הרגיש אבשלום זאת ע"י שראה שנאת אביו אליו, (הגם שלא ידע מנבואת נתן) לכן הקדים למרוד טרם ימליך את שלמה בחייו כמו שהיה אח"כ באמת, וז"ש כהוצעה אל מעשה המרד שיספר בסימנים הבאים, וכאבשלום לא היה איש יפה וראה א"ע הגון למלכות מצד שלמות יופיו הנודע להלל בכל ישראל, ולא היה בו שום מום:

(כו) וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ:

מלבי"ם כו ובגלחו גם בזה היה משונה ושהיו קווצותיו תלתלים, והיה נזיר עולם קדוש גדל פרע שער ראשו ולא גלח רק פעם אחת בשנה, וז"ש והיה מקץ ימים דהיינו סוף שנה לימים אשר יגלח, כפי הדין בהכביד שערו מקיל בתער, וז"ש כי כבד עליו וגלחו ובודאי היה מגלח קרוב למזבח כדין נזיר, ושם היה שוקל שערו והיה משקלו מאתים שקלים, שזה דבר מפליא מאד, בפרט למ"ש במדרש דכל שקלים שבנביאים ליטרין:   [וליטרא הוא לוג (רש"י עירובין כט.), ולוג 345 גרם, וא"כ שקל שערו קרוב לשבעים ק"ג!]

(כז) וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה: פ

מלבי"ם כז וגם נולדו לו שלשה בנים. וכולם מתו בעת ההיא, כמ"ש (לקמן יח, יח) שלכן הציב לו מצבה בחייו, ושיקרא שמו כי אין לו בן, ומצד זה התאוה למלכות שיקרא שמו לזכר עד, וגם זה נמשך למ"ש בפסוק שאח"ז שהגם שבעת ההיא נולדו ומתו לו שלשה בנים, בכ"ז.

(כח) וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה:

מלבי"ם כח וישב אבשלום בירושלים שנתים ימים ופני המלך לא ראה, ולא בא המלך לנחמו על מיתת בניו, והנה זה עורר אותו שנית אל המרד שראה שנאת המלך עליו, עד שלא היה מקום שדוד ימליך אותו:

(כט) וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ וְלֹא אָבָה לָבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית וְלֹא אָבָה לָבוֹא:

מלבי"ם כט וישלח זאת שנית ראה ששלח אחר יואב שתי פעמים לשלוח אותו אל המלך, ולא אבה לבא, ובזה הרגיש כי יואב יודע שהוא דבר נמנע שיראה פני המלך ולא יוכל לפעול זאת מגודל שנאתו אותו:

(ל) וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי וְלוֹ שָׁם שְׂעֹרִים לְכוּ והוצתיה וְהַצִּיתוּהָ בָאֵשׁ וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ: פ

מלבי"ם ל ולכן צוה להצית חלקת יואב, באשר חשב כי הרע לו במה שהוציאו מגשור, כמ"ש בפסוק ל"ב:

(לא) וַיָּקָם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַחֶלְקָה אֲשֶׁר לִי בָּאֵשׁ:

(לב) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר טוֹב לִי עֹד אֲנִי שָׁם וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם יֶשׁ בִּי עָוֹן וֶהֱמִתָנִי:

מצודת דוד לב בא הנה וגו'. ועל שלא באת, צויתי להצית החלקה, בכדי שתבוא הנה: למה באתי. מה תועלת בביאתי אם אינני רואה פני המלך: טוב לי וגו'. כי שם הייתי רואה פני המלך אבי אמי: ואם יש בי עון. רצה לומר, בראותי פניו אשיב אמרים על מה הרגתי את אמנון, ואם אף על פי כן ימצא בי עון כי לא יקבל אמרי, אזי מקבל אני עלי המיתה, והנני אמות:   

מלבי"ם לב לאמר למה באתי מגשור וא"כ הרעות לי במה שהבאתני לירושלים:    

(לג) וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד לוֹ וַיִּקְרָא אֶל אַבְשָׁלוֹם וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם: מלבי"ם לג וישק המלך לאבשלום, גם בזה הראה שלא ימליכהו, שכבר כתב הראב"ע בפ' תולדות, שנשיקה עם למ"ד הוא ביד או בכתף ובלי למ"ד הוא בפה, ולא נשק אותו בפה כראוי לבן הבכור המולך תחתיו רק נשק לו בגופו:    

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל ב – פרק כד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב