שמואל ב פרק יז

(א) וַיֹּאמֶר אֲחִיתֹפֶל אֶל אַבְשָׁלֹם אֶבְחֲרָה נָּא שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ וְאָקוּמָה וְאֶרְדְּפָה אַחֲרֵי דָוִד הַלָּיְלָה:

מלבי"ם א ויאמר אחיתופל, אחיתופל לא נמלך בחושי הארכי, אחר שמגמת פניו היה להרוג את דוד וידע שחושי לא יסכים ע"ז, ולמטרה זו פנה בעצתו, והנה התנה ארבעה דברים. 

א) שירדוף תכף בעוד שהוא יגע ורפה ידים ולא יניח לו זמן שינפש ושיכין עצה וגבורה למלחמה, וז"ש אבחרה נא ר"ל עתה, 

ב) שלא יקח עמו כל ישראל רק י"ב אלף איש, 

ג) שלא ירדוף אבשלום רק הוא ירדוף, 

ד) שלא ירדוף ביום רק בלילה, ובאר טעמו:

(ב) וְאָבוֹא עָלָיו וְהוּא יָגֵעַ וּרְפֵה יָדַיִם וְהַחֲרַדְתִּי אֹתוֹ וְנָס כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְהִכֵּיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ:

מלבי"ם ב ואבא עליו והוא יגע ע"י שירדוף תכף ישיגהו בעודו יגע ורפה ידים. וע"י שיבא פתאום בלא הכנה ובלילה, והחרדתי אותו ונס כל העם אשר אתו, ועי"ז יכה את המלך לבדו, ומטעם זה צריך ג"כ שלא ירדוף אבשלום, שאין ראוי שהבן יהרוג את אביו. רק אני אהרגנו בהיותי גואל הדם של אוריה חתני

(ג) וְאָשִׁיבָה כָל הָעָם אֵלֶיךָ כְּשׁוּב הַכֹּל הָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה מְבַקֵּשׁ כָּל הָעָם יִהְיֶה שָׁלוֹם:

מלבי"ם ג ואשיבה כל העם אליך, באר לו עוד תועלת שיצא מעצה זו שבזה בקל ישובו כולם אליו, כי אם תבער המלחמה ויפלו רבים בחרב, אז אף שינצח יתחלקו העם לשני מחנות, ורבים ישמרו איבה על אחיהם אשר נפלו בחרב, ואם יהרג המלך במלחמה שיהיה אבשלום המצביא את העם, יאמרו כי רצח את אביו לא כן כשיהרגנו אחיתופל בלילה, יגלול האשמה על אחיתופל, ואבשלום יחרה אפו על הורג אביו,

רק שאז יתן פקודת חסד, שמוחל לכל מי שחטא נגדו ושישובו כולם לביתם כדרך המלכים למחול כל פשע בעת מלכותם, ובזה אוכל גם אנכי לשוב לביתי, וז"ש כשוב הכל האיש אשר אתה מבקש, שעורו כשוב הכל (ישוב) האיש אשר אתה מבקש, כיון על עצמו, שהגם שאז תבקשני להרגני על שהרגתי את אביך, בכ"ז יהיה לך כסות עינים, שאשוב כשוב הכל. שאחר שתצוה שישוב כל מורד ופושע, ישוב האיש הזה (שהוא אחיתופל ג"כ) למען כל העם יהיה שלום, כי תאמר שא"א לך לדון הורג אביך, מפני שיתקוממו ע"ז אוהבי אחיתופל ושונאי דוד, ובאופן זה תצא נקי, וכל ישראל ישובו אליך.

ויותר קרוב שדלתות המקרא הזה מקבילים אל הכתוב הקודם, ונס כל העם אשר אתו ואשיבה כל העם אליך כשוב הכל (פי' בעת ישובו לביתם) והכיתי את המלך לבדו האיש אשר אתה מבקש :

(ד) וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי אַבְשָׁלֹם וּבְעֵינֵי כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: ס

מלבי"ם ד ויישר הדבר לא כתב וייטב הדבר, כי באמת היה דבר זה רע בעיניהם להרוג את המלך, רק שמצאו שהיא עצה ישרה מובלת בדרך קרוב אל התכלית, הגם שהדבר בעצמו לא הוטב בעיניהם: ויאמר אבשלום לכן אמר שיקרא לחושי הארכי באשר ידע שחושי יתאמץ להפר דבר זה וישמע מה ייעץ להשיג את התכלית בדרך אחר שלא יצטרכו לרצוח את המלך:

(ה) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם קְרָא נָא גַּם לְחוּשַׁי הָאַרְכִּי וְנִשְׁמְעָה מַה בְּפִיו גַּם הוּא:

מצודת דוד ה גם הוא. עם שהוא רעה דוד וחשוד בעיני, עם כל זה יאמר גם הוא עצתו:

(ו) וַיָּבֹא חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו לֵאמֹר כַּדָּבָר הַזֶּה דִּבֶּר אֲחִיתֹפֶל הֲנַעֲשֶׂה אֶת דְּבָרוֹ אִם אַיִן אַתָּה דַבֵּר:

כדבר הזה דבר אחיתופל, הנה על העצה לא נסתפק אבשלום כלל, שבאופן זה יפיק את אשר זמם, רק שסמר בשרו מן הדבר הזה שדבר להרוג את המלך ועל הדבר וההחלטה הזה שאל אותו אם יסכים לזה, ואם לא יסכים לזה ידבר עצה אחרת איך נחרץ באופן שלא יהרג המלך, ולכן לא אמר כעצה זו יעץ אחיתופל, כי על העצה לא שאל כלל שהיתה ישרה בעיני כולם, רק על הדבר והגזרה להרוג את המלך:

(ז) וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל אַבְשָׁלוֹם לֹא טוֹבָה הָעֵצָה אֲשֶׁר יָעַץ אֲחִיתֹפֶל בַּפַּעַם הַזֹּאת:

מצודת דוד ז בפעם הזאת. כאלו אמר, אבל עצתו בדבר הפלגשים טובה היתה, ועל כי כבר עברה, לכך שבחה בעיניו, למען יאמין בו:   

מלבי"ם ז ויאמר חושי, לא טובה העצה אמנם חושי השכיל מאד, ולא אמר לא טוב הדבר רק לא טובה העצה, ר"ל שאם היתה עצה טובה להשיג על ידה את התכלית היה מסכים לזה, רק שהיא עצה סכלה לא לעזר ולא להועיל:

(ח) וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אָבִיךָ וְאֶת אֲנָשָׁיו כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה וְאָבִיךָ אִישׁ מִלְחָמָה וְלֹא יָלִין אֶת הָעָם:

מלבי"ם ח ויאמר חושי, באר דבריו, כי הנה עצת אחיתופל בנויה על שתי יסודות,  א) שעבדי דוד הם עתה מדוכאים ורפויי ידים ויחרידום פחד פתאום,  ב) שדוד שוכב לבטח בין גדודיו באין פחד,

ובשניהם לא השכיל ותהי להפך, 

א) אתה ידעת את אביך ואת אנשיו כי גבורים המה, ומרי נפש המה כדוב שכול בשדה, כמו הדוב ששכלו בניו שאז מרוב מרירות נפשו יחרף נפשו למות, כן הם בהיותם נרדפים אל השדה, לא ישובו מפני כל ויחרפו נפשם למות, 

ב) שאביך איש מלחמה ויעל על לבו להשמר שלא יפלו עליו פתאום ולא ילין את העם, רק הנה הוא נחבא וכו':

(ט) הִנֵּה עַתָּה הוּא נֶחְבָּא בְּאַחַת הַפְּחָתִים אוֹ בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת וְהָיָה כִּנְפֹל בָּהֶם בַּתְּחִלָּה וְשָׁמַע הַשֹּׁמֵעַ וְאָמַר הָיְתָה מַגֵּפָה בָּעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי אַבְשָׁלֹם:

מלבי"ם ט והיה כנפול ואחרי שהראה כי עצה זו היא לא להועיל, הראה כי היא לנזק ולהפסד, שע"י שלא יצלחו בפעם הראשון הגם שלא יצאו רק י"ב אלף, השומע לא יבחין פרטי הדברים, ויאמר כי עם אבשלום לחמו גם כרעו ונפלו, ובזה ימס לב העם, אשר עוד פחד אביך וגבוריו עליהם:

(י) וְהוּא גַם בֶּן חַיִל אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה הִמֵּס יִמָּס כִּי יֹדֵעַ כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי גִבּוֹר אָבִיךָ וּבְנֵי חַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ:

מצודת דוד י והוא גם בן חיל. ואף אם השומע יהיה בן חיל, אשר לבו כלב האריה, מכל מקום ימס לבבו בקרבו, על כי ידוע לכל, שאביך הוא גבור מלחמה, והעם אשר אתו המה בני חיל, ואם הדבר נעזב למקרה, בודאי יתגברו הם וירפו ידיהם ולא יאבו לרדת עוד למלחמה (ואף שאם לא יעשו לבד בזה כעצת אחיתופל, אלא שגם אנשי אבשלום יכו באנשי דוד כמוהם, לא יהיה אם כן מקום לחשש הזה, מכל מקום הרחיב הדבור לסכל עצתו, להראות לכל כי לא בחכמה ידבר):   

רד"ק י והוא גם בן חיל. פי' והוא אחיתופל שהוא בן חיל שאמר אבחרה נא שנים עשר אלף אע"פ שהוא בן חיל ולבו כלב האריה שבחו כדי שלא יראה כי כדי לגנותו הוא מדבר כלומר אפילו אחיתופל שלבו כלב האריה המס ימס לקול השמוע' שישמע ויחשוב כי אנשיו הם המנוצחים וימס לבבו אלא יעצתי שתהיה המלחמה ביום ובידיעת כל ישראל שיאספו מדן ועד באר שבע ובגלוי תהיה המלחמה:

(יא) כִּי יָעַצְתִּי הֵאָסֹף יֵאָסֵף עָלֶיךָ כָל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב וּפָנֶיךָ הֹלְכִים בַּקְרָב:

מצודת דוד יא כי יעצתי. אלא כן אני מייעץ, האסף וגו', ובעבור רבת העם נתגבר במלחמה: ופניך וגו'. כי אז כולם יפעלו גבורות, למצוא חן בעיניך:   

מלבי"ם יא כי יעצתי אחר שסכל עצת אחיתופל, יעץ עצה אחרת הפך עצת אחיתופל בכל הפרטים, 

א) שלא יפלו עליו תיכף רק ימתינו עד יאספו כל ישראל, 

ב) שלא יצאו במעט עם, רק האסף יאסף עליך כל ישראל וכו', 

ג) שלא אחיתופל יפול עליו, רק ופניך הולכים בקרב:

(יב) וּבָאנוּ אֵלָיו באחת בְּאַחַד הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נִמְצָא שָׁם וְנַחְנוּ עָלָיו כַּאֲשֶׁר יִפֹּל הַטַּל עַל הָאֲדָמָה וְלֹא נוֹתַר בּוֹ וּבְכָל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ גַּם אֶחָד:

מלבי"ם ד) שלא יפלו עליהם בלילה, ובספק אם נמצא שם דוד בין העם, רק ובאנו אליו באחד המקומות אשר נדע בבירור שנמצא שם, ולא בלילה רק ונחנו עליו כאשר יפול הטל, ר"ל באור הבקר בעת שהטל נופל על האדמה, וכן פי' מהרי"א, ולא נהרוג המלך לבדו רק ולא נותר בו ובכל האנשים וכו' גם אחד, ר"ל אם בהרג אם שנתפוש המלך חיים, ולא תירא שבתוך כך ימצא ערי מבצר וחסה שם, כי:

(יג) וְאִם אֶל עִיר יֵאָסֵף וְהִשִּׂיאוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר הַהִיא חֲבָלִים וְסָחַבְנוּ אֹתוֹ עַד הַנַּחַל עַד אֲשֶׁר לֹא נִמְצָא שָׁם גַּם צְרוֹר:

מלבי"ם יג אם אל עיר יאסף והשיאו כל ישראל וכו', שכל זה נקל אם יתאספו חיל רב ועצום, לא בחיל מעט:     רד"ק יג והשיאו. דרך גוזמא אמר כל כך יהיו ישראל רבים שאפילו ירימו חבלים אל העיר למשכה ולסחבה עד הנחל יוכלו לעשות עד אשר לא ישאר בעיר אפילו אבן אחת מה שאמר אותו וזכר עיר שהיא לשון נקבה אותו אמר על מגדל שיהיה בתוך העיר כלו' אפילו יהיה מגדל עוז בתוך העיר שיאסוף אליה הכל יסחבו העיר והמגדל ויונתן תרגם והשיאו ויתכנשון כל ישראל על קרתא ההיא ויקפונה משריין וגו' כבעמוד תרגם חבלים משריין כמו חבל נביאים או דעתו על חבלי האהלים אשר במחנה:

(יד) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל טוֹבָה עֲצַת חוּשַׁי הָאַרְכִּי מֵעֲצַת אֲחִיתֹפֶל וַה' צִוָּה לְהָפֵר אֶת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל הַטּוֹבָה לְבַעֲבוּר הָבִיא ה' אֶל אַבְשָׁלוֹם אֶת הָרָעָה: ס

מלבי"ם יד ויאמר ואז הסכימו כולם שעצת חושי טובה יותר, והכתוב מעיד שזה היה מאת ה', כי באמת אם היו עושים כעצת אחיתופל היו מצליחים:    

רלב"ג יד ויאמר אבשלום וכל איש ישראל. זה מורה כי זקני ישראל לא הסכימו בזאת העצה השנית:

(טו) וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים כָּזֹאת וְכָזֹאת יָעַץ אֲחִיתֹפֶל אֶת אַבְשָׁלֹם וְאֵת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת יָעַצְתִּי אָנִי:

מלבי"ם טו כזאת וכזאת וכו', ר"ל ועדיין מסופק פן ישוב ויעשה כעצת אחיתופל, לכן.

(טז) וְעַתָּה שִׁלְחוּ מְהֵרָה וְהַגִּידוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַל תָּלֶן הַלַּיְלָה בְּעַרְבוֹת הַמִּדְבָּר וְגַם עָבוֹר תַּעֲבוֹר פֶּן יְבֻלַּע לַמֶּלֶךְ וּלְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ:

מלבי"ם טז ועתה שלחו מהרה וכו', אל תלן אתה בתוך העם. ויותר מזה וגם עבור תעבור עם כל העם. ופירושו אל תלן פן יבולע למלך, וגם עבור תעבור, פן יבולע לכל העם:

(יז) וִיהוֹנָתָן וַאֲחִימַעַץ עֹמְדִים בְּעֵין רֹגֵל וְהָלְכָה הַשִּׁפְחָה וְהִגִּידָה לָהֶם וְהֵם יֵלְכוּ וְהִגִּידוּ לַמֶּלֶךְ דָּוִד כִּי לֹא יוּכְלוּ לְהֵרָאוֹת לָבוֹא הָעִירָה:

מצודת דוד יז והם ילכו. בכדי שהם ילכו וגו': כי לא יוכלו. יהונתן ואחימעץ לא יוכלו להראות עצמם לבוא העיר, פן ירגישו בהם:

(יח) וַיַּרְא אֹתָם נַעַר וַיַּגֵּד לְאַבְשָׁלֹם וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם מְהֵרָה וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּית אִישׁ בְּבַחוּרִים וְלוֹ בְאֵר בַּחֲצֵרוֹ וַיֵּרְדוּ שָׁם:

מלבי"ם יח וירא אותם נער, היה בזה עין ה' אל יראיו,  א) מה שהרגישו שראה אותם הנער וילכו מהרה, 

ב) מה שבאו בבית איש שלו באר:

(יט) וַתִּקַּח הָאִשָּׁה וַתִּפְרֹשׂ אֶת הַמָּסָךְ עַל פְּנֵי הַבְּאֵר וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִפוֹת וְלֹא נוֹדַע דָּבָר:

מלבי"ם יט  ג) שחמלה האשה עליהם, ומה שהיה מעצתה לשטוח הריפות, 

ד) מה שהיה מעצתה לאמר שהיו פה ושעברו את מיכל המים, כמו שהיתה עצת רחב לאמר כן באו אלי האנשים כמש"פ שם:

מדרש שמואל פרשה לב

אמר ר' שמואל בר נחמן אמר ר' יונתן, מפני מה זכו מרדכי ואסתר ליעשות נס זה על ידם. מפני אשתו של שמעי אם אביהם, שהצילה שני צדיקים מן ההריגה, ואלו הן אחימעץ, ויונתן. בשעה שרדפו עבדי אבשלום אחריהם, רצו והכניסו לביתו של שמעי. מה עשתה אותה הצדקת, הכניסה אותם בתוך הבאר, ופירעה את עצמה, וישבה על פי הבאר, כדי שתציל את שני הצדיקים מן המיתה. כיון שנכנסו עבדי אבשלום וראו אותה שהיא מפורעת, חזרו לאחוריהם, אמרו, אפשר שני צדיקים חבויין בתוך הבור ואשה חשובה כזו מפורעת עליה. מנא לך. דהכי כתיב, (שמואל ב יז, יט) ותקח האשה ותפרוש את המסך על פי הבאר ותשטח עליו הריפות. מהו, ותשטח עליו הריפות. שחירפה וניוולה את עצמה כדי שתציל את שני הצדיקים מן המיתה. אמר לה הקב"ה, הואיל ובזית את עצמך על שני הצדיקים הללו, אני אוציא ממך שני צדיקים שיעמדו בפרצותיהן של ישראל, ובשבילן אני מציל את ישראל מן ההריגה.

(כ) וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶל הָאִשָּׁה הַבַּיְתָה וַיֹּאמְרוּ אַיֵּה אֲחִימַעַץ וִיהוֹנָתָן וַתֹּאמֶר לָהֶם הָאִשָּׁה עָבְרוּ מִיכַל הַמָּיִם וַיְבַקְשׁוּ וְלֹא מָצָאוּ וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם: ס

מצודת דוד כ איה. כי הוגד להם שבאו הביתה: ויבקשו. בבית האשה. או עברו מיכל המים לבקשם:   

מצודת ציון כ מיכל המים. ענינו פלג המים, ואין לו חבר:

(כא) וַיְהִי אַחֲרֵי לֶכְתָּם וַיַּעֲלוּ מֵהַבְּאֵר וַיֵּלְכוּ וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמְרוּ אֶל דָּוִד קוּמוּ וְעִבְרוּ מְהֵרָה אֶת הַמַּיִם כִּי כָכָה יָעַץ עֲלֵיכֶם אֲחִיתֹפֶל: (כב) וַיָּקָם דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן עַד אוֹר הַבֹּקֶר עַד אַחַד לֹא נֶעְדָּר אֲשֶׁר לֹא עָבַר אֶת הַיַּרְדֵּן: (כג) וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו: ס

מלבי"ם כג ואחיתופל ראה כי עד עתה השתדל שיעשו כעצתו, וכאשר שמע שעבר דוד את הירדן. ידע שהוא מה', שהפיר את עצתו, ושישוב דוד למלכותו, ואז יהרגנו ויקח נכסיו כי הרוגי מלך נכסיהם למלך לכן חנק א"ע, ועי"כ ויצו אל ביתו, כי ידע שלא יוכל לקחת נכסיו, וגם נקבר בקבר אביו ולא כן אם היה המלך הורגו:

ילקוט שמעוני שמואל ב – פרק יז – המשך רמז קנא

ויצו אל ביתו ויחנק. אמר רמי בר יחזקאל מנין למתנת שכיב מרע מן התורה שנאמר ויצו בצואה בעלמא. תנו רבנן שלשה דברים צוה אחיתופל לבניו א"ל בני אל תהיו במחלוקת ואל תמרדו במלכות בית דוד ויו"ט של עצרת ברור זרעו חטים. מר זוטרא אמר בלול איתמר, אמרי נהרדעי משמיה דר' יעקב לא ברור ממש ולא בלול ממש אלא בלול ורוח צפונית מנשבת זהו ברור:

נשאלתי כיצד נקבר בקברי אבותיו והרי המאבד עצמו לדעת נקבר מחוץ לגדר?

ומצאתי בשו"ת אפרקסתא דעניא [חלק ד – עניינים שונים סימן שע] שנוגע בזה וכמה תירוצים כלולים בדבריו:

ואעורר שמצאתי בתוי"ט סנהדרין דחשיב במשנה ד' הדיוטות שא"ל חלק לעולם הבא, וכ' התוי"ט ואחיתפל כו', מוכח מזה דתוי"ט ג"כ לא שמיע לי' הא דמעא"ל כו'. אמנם למרי"ט ופנ"י שראו המאמר באיזו מקום, קושית התוי"ט יפה מתורצת, שעל אחיתפל לא הוצרכו לדרוש כו', וחשבוהו לדבר פשוט לפי שהי' מאבד עצמו לדעת. עכ"ל הילה"ג שם. והביא עוד שם בשם ח"א,  

א] דאחיתפל אינו בכלל מאבד עצמו לדעת, כיון דבלא"ה הי' דינו להריגה מצד מורד במלכות, עי' מצ"ד שב י"ז כ"ג עכ"ל. ולענד"נ דאי משום הא לא איריא. די"ל דשפיר ידע התוי"ט מהא דהמאבד עצמו לדעת כו', אלא דס"ל ד ומ"ש הילה"ג בשם גאון אחד בדורנו, דל"ה דינו כמאבד עצמו לדעת משום דבלא"ה הי' דינו להרג. לא ידענא מנ"ל הא דרשאי לפגוע בעצמו, ומ"ש ממצ"ד. לענ"ד משמע איפכא ממ"ש בס' בל"י יו"ד שמ"ה בשם ש"י, דאם קבל ע"ע דינא דמלכותא משום תשו' אינו בדין מע"ל ע"ש, משמע דאי לאו משום תשובה אלא מטעם אחר כגון הא דכ' המצ"ד דכדי להציל נכסיו ליורשיו עשה כן, הוי דינו כמאבד עצמו לדעת. ועי' בשבות יעקב ח"ב סי' קי"א דמבואר כדבריו, דאם אינו מחמת תשובה הוי מאבד עצמו לדעת, דלא פליג שם על היפ"ת בב"ר פס"ה, אלא על מ"ש דאפי' קבל עליו מחמת תשובה אסור, אבל בלי תשובה כו"ע מודים. ותו דהשבו"י מסיים דאף את"ל שאילו בא האי כובס לשאול ל"ה מורין לו כך מ"מ לאחר מעשה כו' ע"ש. משמע לפ"ז היכא דיודע הדין בעצמו על בריו ועשה כן, ודאי איסורא קעביד ולא נתכפר לו, א"כ אחיתפל דודאי ידע דינא, י"ל לפי האת"ל של השבו"י דאף הוא ז"ל מודה דבכל גונא הוי מע"ל.

ב] לא הו"ל דין מאבד עצמו לדעת, משום דלא חנק את עצמו מדעתו, כי אם מכח קללת דוד המלך ע"ה כמבואר במכות י"א ע"א דאמר דוד כל היודע ד"ז ואינו אומרו יחנק בגרונו. וכ' מהרש"א דמשום שלא נעשתה עצתו ודאי ל"ה חונק את עצמו, אי לאו קללת דוד, הרי שהי' מוכרח, ובכל עבירות בכה"ג פטור מן הדין. והר"ז דומה למ"ש הפנ"י בב"מ שם, דהמטיל עצמו לכבשן, מפני שלא רצה להלבין פני חבירו יש לו חלק לעולם הבא דמוכרח הוא ממצות חז"ל ע"ש, א"כ שפיר הוצרך התוי"ט לה"ר מפסוקים..

ג] ועוי"ל דלהכי לא נגעי באחיתפל משום חונק את עצמו לדעת, משום דמאן מוכח דלדעת היה, דילמא רוח רעה בעתתהו, ואע"ג דצוה לביתו וגם מצאוהו חנוק, מ"מ משום זה לא דיינינן ליה כמאבד עצמו לדעת כמ"ש הפ"ח סי' שמ"ה סק"ב בשם תשו' א"ש יע"ש, ה"נ היכן מצינו דראו לאחיתפל תולה את עצמו, ועי' חת"ס יו"ד סי' שכ"ו. וממ"ש ויקבר דמשמע דהתעסקו עמו אין ראי', כמ"ש הש"ך בשם רשב"א דהא דאין מתעסקי' עמו, לאו לענין קבורה נאמר. אלא די"ל קצת ראי' ממ"ש ויקבר בקבר אביו, דאילו לא התעסקו עמו למה טרח וכתב לה קרא "בקבר אביו", דהוי די באמרו "ויקבר" לאשמעינן הא דרשב"א הנ"ל. ותו מדקברוהו בקברי אבותיו, ש"מ דלאו מאבד עצמו לדעת הוי, דרשב"א לא כתב רק דצריך לקברו, אבל בקברי אבותיו לא מצינו דהתירו רק במוחרם. עי' ש"ך סי' של"ד סקי"ח, ועי' חת"ס יו"ד סי' שמ"א ביאור דינים אלו.

 (כד) וְדָוִד בָּא מַחֲנָיְמָה וְאַבְשָׁלֹם עָבַר אֶת הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ: (כה) וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב:

מלבי"ם כה ואת עמשא, וספר שאם עמשא, ואם יואב היו אחיות, שתיהן בנות ישי, והי' לעמשא יתרון על יואב, מצד אביו, כי יואב נקרא אחר אמו בן צרויה, כי אביו לא נודע בשם, ועמשא בן איש לא בן אשה, ר"ל נקרא ע"ש אביו שהיה שמו יתרא הישראלי, ובד"ה קראו הישמעאלי ודרשוהו חז"ל, והיה גדול בתורה:    

רד"ק כה ועמשא בן איש. ר"ל בן איש גדול כמו וחזקת והיית לאיש כלומר לאיש טוב וירא אלקים וכן כולם אנשים אנשים גדולים:  יתרא הישראלי. ובדברי הימים יתרא הישמעאלי ישראל היה אלא שגר בארץ ישמעאל לפי' נקרא ישראלי וישמעאלי ישמעאלי על הגירו' וישראלי שלא יחשוב אדם כי הוא ישמעאלי. ואדוני אבי ז"ל כתב כי כשהיה בארץ ישמעאלים קורין אותו ישראלי שם וכשהיה בא משם לא"י קורין אותו ישמעאלי.

ובדברי רבותינו ז"ל יש דרש למה קראו ישמעאלי לפי שחגר חרבו כישמעאל כשהיה שאול רוצה לפסול את דוד למלכות לפי שבא מרות המואביה עמד הוא וחגר את חרבו ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב כך מקובלני מבית דינו של שמואל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית מאי טעמא על דבר אשר לא קדמו אתכם איש דרכו לקדם ואשה אין דרכה לקדם: 

אשר בא אל אביגל בת נחש. הוא ישי אבי דוד ושני שמות היו לו ישי ונחש וכמוהו רבים, וטעם אשר בא ולא אמר איש אביגל אפשר שבא אליה קודם שישאנה וילדה לעמשא לפיכך אמר אשר בא.

ורז"ל דרשו כי לפיכך נקרא ישי נחש לפי שמת בלא עון בעטיו של נחש ר"ל בעצתו של נחש שיעץ לחוה לאכול מעץ הדעת ואז נקנסה מיתה על אדם וחוה ולא היה לישי עון אחר שמת בעבורו, ואדוני אבי ז"ל פי' כי קראו נחש לפי שיצאו ממנו צפעוני' שהרגו באומות העולם וכן כתיב כי משרש נחש יצא צפע כי משרש ישי שנקרא נחש יצא צפע והוא חזקיהו:

(כו) וַיִּחַן יִשְׂרָאֵל וְאַבְשָׁלֹם אֶרֶץ הַגִּלְעָד: ס

(כז) וַיְהִי כְּבוֹא דָוִד מַחֲנָיְמָה וְשֹׁבִי בֶן נָחָשׁ מֵרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וּמָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלֹּא דְבָר וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי מֵרֹגְלִים:

מלבי"ם כז ויהי כבוא דוד מחנימה. הנה עד עתה לא מצא תומך וסועד כנ"ל. ועתה התעוררו רבים לתמכו, כי אחר שבא אבשלום אל פלגשי אביו ודוד ברח מן הארץ קבל ענשו, וכאור בקר יזרח שמש:    

רד"ק כז ושובי בן נחש מרבת בני עמון. ישראל היה והיה גר ברבת בני עמון אחר שכבשה דוד.

והדרש שאומר כי הוא חנון בן נחש מלך בני עמון רחוק הוא שהחיה אותו דוד הלא בכל העם אשר ברבה ובכל ערי בני עמון עשה משפטים אף כי חנון המלך אשר הוביש את עבדיו ואפשר כי נתגייר והחייהו:  הגלעדי מרוגלים. מארץ הגלעד היה מכיר מעיר ששמה רוגלים:

(כח) מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְקָלִי:

רש"י כח משכב. מצעות: וספות. כלי תשמיש הם, כמו (מלכים-ב יב יד), ספות כסף: וקלי. מיני קליות, אמרו רבותינו (עבודה זרה לח ב), שני מיני שתיתא הקריב ברזילי לדוד, אחד של חטים, ואחד של עדשים, כענין האמור כאן, קמח וקלי, הוא של דגן, ופול ועדשים וקלי, ממינים של קטניות שמייבשין אותן בתנור כשהן לחין, והם מתוקין לעולם, וטוחנין אותן, ועושין מהם מאכל שקורין שתיתא:   

מצודת ציון כח משכב. מצעות לשכב עליהם: וספות. מזרקים, כמו (שמות יב כב) בדם אשר בסף: וכלי יוצר. כלים מיוצר חרס: וקלי. קמח משבלים צלוים: ופול ועדשים. הם מיני קטניות: וקלי. הוא קמח מקטניות צלוים:

(כט) וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר:

רד"ק כט ושפות בקר. ת"י וגובנין דחלב תורין נקראו הגבינות שפות לפי שנעשות על ידי עשוי מן ושפו עצמותיו:  רעב. אמרו רעבים היו העם במדבר וצריך לקדמם במזונות כי לא הוציאו עמם ספוקם מן ירושלם כי בחפזון יצאו וברחו: 

ועיף. מן הדרך וכן אמר למעלה עיפים וינפש שם ורז"ל דרשו עיף מרציחה וצמא כי במדבר אע"פ שהוא בין היישוב שהוא מקום מרעה הבהמות לא ימצא שם מים ברוב:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז/ב

מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו מזמור לדוד קינה לדוד מיבעי ליה?

אמר רבי שמעון בן אבישלום משל למה הדבר דומה?

לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח. אף כן דוד כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא הנני מקים עליך רעה מביתך היה עצב, אמר, שמא עבד או ממזר הוא דלא חייס עלי. כיון דחזא דאבשלום הוא שמח, משום הכי אמר מזמור:

אולם בזוהר אינו מקבל להסבר זה:

זוהר חלק א דף קנא/ב

רבי יהודה פתח ואמר, (שם ג א) מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, האי קרא אתערו ביה חבריא, אבל מזמור לדוד, אמאי קאמר שירה, אי בגין דבריה איהו דקם עליה, קינה יתיר מבעי ליה, דהא אבאיש עלוי דבר נש זעיר מקריבוי, מדאחרא סגי?

אלא מזמור לדוד, אמר שירה, והכי בעי דוד, דחשיב דקב"ה סליק ליה חובוי לההוא עלמא, כיון דחמא דהכא בהאי עלמא בעי למגביה מניה חדי.

תו דחמא דעלאי מניה הוו בעלמא דקא ברחו, וכלהו בלחודייהו, יעקב ערק דכתיב (הושע יב יג) ויברח יעקב שדה ארם, וערק בלחודוי, משה ערק דכתיב (שמות ב טו) ויברח משה מפני פרעה, וערק בלחודוי, ודוד ברח, כל אינון שולטני ארעא, וכל אינון גיברי ארעא, ורישיהון דישראל, כלהו ערקין עמיה, וסחרין ליה מימיניה ומשמאליה לנטרא ליה מכל סטרין, כיון דחמא שבחא דא אמר שירתא.