שמואל ב פרק יח

(א) וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת:

מלבי"ם א ויפקד ספר שדוד ערך וסדר את המלחמה,  א) שפקד את העם לדעת מנינם,  ב) ששם עליהם ראשים:

(ב) וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי ס וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם יָצֹא אֵצֵא גַּם אֲנִי עִמָּכֶם:

מלבי"ם ב ג) שחלקם לשלשה ראשים תחת ג' מנהיגים, וחפץ ללכת ג"כ:

(ג) וַיֹּאמֶר הָעָם לֹא תֵצֵא כִּי אִם נֹס נָנוּס לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב וְאִם יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ לֹא יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב כִּי עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים וְעַתָּה טוֹב כִּי תִהְיֶה לָּנוּ מֵעִיר לעזיר לַעְזוֹר: ס

רש"י ג לא ישימו אלינו לב. לא יהיה דבר חשוב בעיניהם להתגבר ולהתהלל, מאחר שאין אתה במלחמה: כי עתה. בהיותך בכבודך, חשוב אתה כמונו: עשרת אלפים. כעשרת אלפים איש כמונו: כי תהיה לנו מעיר לעזור. (תרגום) וכען טב ארי תצלי עלנא מן קרתא למסעד:   

מלבי"ם ג ויאמר העם עכבו בידו מפני ג' טעמים, 

א) אחר שעקר מגמת הלוחמים הוא להמית את המלך, כשלא ימצא עמהם אף שינוסו עבדי דוד לא ישימו לב כי אין מטרת כונתם להמית את העם, משא"כ אם ימצא דוד בתוכם ירדפו עד ישיגוהו, 

ב) כי כשלא יצא המלך עמם יחשבו כי עיקר המחנה נשאר עם המלך, כדרך המלחמה שאם אין המלך יוצא שולח שרי החיל וצבא, והוא עומד מוכן עם הכרתי והפלתי לבא לעזרתם בעת הצורך, וא"כ גם אם ימותו חצינו לא ישימו לב כי יחשבו שעתה יבואו כמוהם עוד עשרה אלפים, אשר יבואו עם המלך לעזרם, ויוכל להיות שבאמת השאיר המלך מבני החיל אתו ע"ד זה, 

ג) ועתה טוב כי תהי' לנו מעיר לעזור אם בתפלה אם בעצה, או למה שכתבנו שהשאיר חיל אצלו יבא לעזרתם בעת צר:    

(ד) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִיטַב בְּעֵינֵיכֶם אֶעֱשֶׂה וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ אֶל יַד הַשַּׁעַר וְכָל הָעָם יָצְאוּ לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים:

מצודת דוד ד למאות. מאה מאה לבד:

(ה) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם:

רש"י ה לאט לי לנער. אם יקרא לפניכם במלחמה, חמלו עליו:   

מלבי"ם ה לאט לי ר"ל אם תשיגהו תלאט עמו שלא להרגו, וזה תעשה לי למעני באשר הוא בני, והטעם שצוה עליו מפני שראה שאבשלום לא היה דעתו להרגו כנ"ל, וגם כדברי הרלב"ג אחרי שידע שמעשה זו הי' בסבת חטאו כמ"ש לו הנביא הנני מקים עליך רעה וכו':    

רד"ק ה לאט לי לנער לאבשלום. אם תפגעו בו במלחמה לאט לו בעבורי ואל תהרגוהו שלא אראה ברעתו כי אע"פ שהרע לי אני אב לרחם ופי' לאט בנחת כלומר לא תבואו בכעס וברוגז להכותו כמו שהיה ראוי שמרו לו בעבורי:  את כל השרים. אע"פ שצוה את הראשים שהם יואב ואבישי ואתי כן צוה גם כן שרי האלפים ושרי המאות לפיכך שמעו כל העם:   

רלב"ג ה לאט לי לנער לאבשלום. ר"ל להסתיר בעבורי לזה הנער שתמלט אותו אם יבא לידך והנה עשה דוד זה לפי מה שאחשוב כי הוא חשב שעונו בבת שבע סבב את כל זה וכאילו היה אבשלום בזה הפועל כלי להביא גזירת הש"י על דוד במה שאמר לו הנני מקים עליך רעה מביתך ולזה ראה שאין לאבשלום פשע על זה והשתדל מפני זה בהצלתו:

(ו) וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם:

רש"י ו ביער אפרים. ומהיכן היה יער לאפרים בעבר הירדן מזרחה, שלא ניתן שם חלק אלא לבני גד ולבני ראובן ולמנשה, אלא מתוך שהתנה יהושע שיהיו מרעין בחורשין, והיה אותו היער סמוך לאפרים, אלא שהירדן מפסיק, והיו מרעין שם בהמותיהם, היה נקרא יער אפרים:   

מלבי"ם ו ויצא, אנשי דוד באומץ לבם הלכו לקראת ישראל, וישראל עמדו במקומם בארץ גלעד סמוך לירדן ששם היה יער שהיה של אפרים (שהיה גבולם סמוך לירדן (כמ"ש יהושע טז ז) ומצרנים לגלעד כמ"ש ממעשה דיפתח (שופטים יב) מרעים שם בהמותיהם (כמ"ש חז"ל שכן תקן יהושע) ונקרא מטעם זה יער אפרים) לפ"ז כבר נראה שהי' מורך בלב ישראל להתקרב אל אנשי דוד ועמדו סמוך לירדן, ועבדי דוד אזרו חיל:    

(ז) וַיִּנָּגְפוּ שָׁם עַם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וַתְּהִי שָׁם הַמַּגֵּפָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים אָלֶף:

מלבי"ם ז וינגפו ספר ד' דברים, 

א) שתיכף וינגפו שם שהחילו לירא מפניהם, 

ב) אח"כ ותהי שם המגפה גדולה:    

רד"ק ז עשרים אלף. העונש הזה על שמרדו בדוד שהיה מלך ע"פ ה' וכ"ש שהחזיקו יד בנו המורד בו:

(ח) וַתְּהִי שָׁם הַמִּלְחָמָה נפצית נָפֹצֶת עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא:

מלבי"ם ג) ותהי שם המלחמה נפוצת, שהתחילו לברוח ונפוצו איש איש לבדו, שזה תכלית המפלה, 

ד) וירב היער ע"י שנפוצו ברחו אל היער ונמחצו מעצי היער ומחיתו טרף:

(ט) וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר תַּחְתָּיו עָבָר:

רש"י ט ויקרא אבשלום. לשון מקרה ופגע: ויתן בין השמים ובין הארץ. אמרו רבותינו (סוטה י ב), שלף חרבו לקוץ שערו, וראה גיהנם פתוחה תחתיו:   

רד"ק ט ויקרא אבשלום. כתרגום ואיתערע:  שובך האלה. סוכת העץ מסתבכת ענף בענף נקראת שובך ונאחז בו ראש אבשלום שהיה לו שיער רב ואמרו רז"ל לפי שנתגאה בשערו נתלה בשערו:

(י) וַיַּרְא אִישׁ אֶחָד וַיַּגֵּד לְיוֹאָב וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי אֶת אַבְשָׁלֹם תָּלוּי בָּאֵלָה:

(יא) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָאִישׁ הַמַּגִּיד לוֹ וְהִנֵּה רָאִיתָ וּמַדּוּעַ לֹא הִכִּיתוֹ שָׁם אָרְצָה וְעָלַי לָתֶת לְךָ עֲשָׂרָה כֶסֶף וַחֲגֹרָה אֶחָת:

מצודת דוד יא והנה ראית. כאומר, מה לי בראיה, מדוע לא הרגתו והיה אם כן עלי לתת לך וגו', רצה לומר, היה לך לדעת, שאם הרגתו היית מקבל ממני מתן:

(יב) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל יוֹאָב ולא וְלוּא אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל כַּפַּי אֶלֶף כֶּסֶף לֹא אֶשְׁלַח יָדִי אֶל בֶּן הַמֶּלֶךְ כִּי בְאָזְנֵינוּ צִוָּה הַמֶּלֶךְ אֹתְךָ וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר שִׁמְרוּ מִי בַּנַּעַר בְּאַבְשָׁלוֹם:

מלבי"ם יב ולו אנכי, ר"ל לא לבד כמו שתאמר שאתה תתחייב לתת לי עשרה כסף, שאף אם היו על ידי במזומן ואף אם יהיו אלף כסף לא אשלח ידי מצד שני טעמים,  א) שהוא בן המלך,  ב) כי באזנינו צוה המלך וכו':    

(יג) אוֹ עָשִׂיתִי בנפשו בְנַפְשִׁי שֶׁקֶר וְכָל דָּבָר לֹא יִכָּחֵד מִן הַמֶּלֶךְ וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד:

מצודת דוד יג או עשיתי. רצה לומר, ואף אם הייתי מעלים הדבר לבל יודע, הלא אם עשיתי אותה, הייתי עושה שקר בנפשי, כי המרד בדבר המלך ולשקר בו, יחשב לעון נפש: וכל דבר. רצה לומר, אף הלא שום דבר לא יהיה נעלם מן המלך, כי יחקור לדעת מי הרגו, וכשיודע לו, ידעתי שאתה תעמוד מנגד מבלי הציל אותי מידו:   

(יד) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לֹא כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה:

מלבי"ם יד לא כן לא אתה תכהו רק אוחילה לפניך אני אתחיל להכותו, בענין שיהיה החטא עלי, וכן עשה הוא החל ונושאי כליו גמרו מיתתו:   

רד"ק יד לא כן אוחילה. לא טוב שאיחל אותך ואדבר אליך שתלך ותכהו אני אלך: 

שלשה שבטים. ולהב בראשיהם כמו חניתות היו אלא שהדקי' נקראו שבטים וי"ת גססין

ואמרו רז"ל לפי שגנב ג' לבבות לבב אביו ולבב בית דין [שאמר על מאתים איש שהלכו עמו הלכו לתומם ואמרו כי מאתים ראשי סנהדרין היו]  ולב אנשי ישראל לפיכך נתנו בו ג' שבטים.

ולפי שבא על עשר פילגשי אביו לפיכך נתנו בו עשר לונביות עשר נערי יואב עודנו חי בלב האלה.

טעם בלב האלה דבק עם בלב אבשלום פירוש תקע השבטים בלבו עד שעברו גופו ונתקעו בלב האלה על דרך אכה בדוד ובקיר אכנו נא בחנית ובארץ ופירש בלב האלה באמצע האלה כמו עד לב השמים ופירוש עודנו חי אחר שתקע בלבו שלשה השבטים עדיין היה חי על כן הכוהו עוד נערי יואב עד שהמיתוהו:

(טו) וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה נְעָרִים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִיתֻהוּ:

רד"ק טו ויסובו. עמדו סביביו להכותו:

(טז) וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשֹּׁפָר וַיָּשָׁב הָעָם מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל כִּי חָשַׂךְ יוֹאָב אֶת הָעָם:

מצודת דוד טז ויתקע וגו'. לסימן אשר יחדלו מלרדוף: כי חשך יואב. אבל לא חדלו מעצמם:   

רלב"ג טז כי חשך יואב את העם. הנה מנע יואב את אנשי דוד מרדוף אחרי ישראל כי לא היה רצונו להשחיתם אך נתפייס בנפול אבשלום בידיהם:

(יז) וַיִּקְחוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל הַפַּחַת הַגָּדוֹל וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד וְכָל יִשְׂרָאֵל נָסוּ אִישׁ לאהלו לְאֹהָלָיו: ס

רד"ק יז אל הפחת הגדול. חפירה גדולה שהיתה ביער:  מאד. אמר מאד לפי שהפחת היה גדול ומלאוהו באבנים על אבשלום ועוד מעל הארץ הציבו הגל הגדול:

לאהלו. חסר כתיב בלא יו"ד הרבים ויש בו דרש לפי שהיו נכלמי' מן המרד שעשו לא התחברו יחד אלא כל אחד נס לאהלו:

(יח) וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב לוֹ בחיו בְחַיָּיו אֶת מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה: ס

מלבי"ם יח ואבשלום גם קבורה לא היתה לו במקום אשר הכין לו בחייו, ויען שהוא קרא למצבת על שמו, ר"ל מצבת קבורת אבשלום, והוא נקבר ביער, ולכן ויקרא לה יד אבשלום, ר"ל המקום שהכין לו אבשלום, ולא נקבר שם, (כמו ויד תהיה לך, דברים כג):    

רד"ק יח ואבשלום לקח. פירוש לקח זאת העצה בעצמו להזכיר את שמו וכן ויקח קרח ואמרו כי בזה המקום נזכר אחר כך כי הוציאו עצמותיו מן הפחת הגדול וקברו אותו בזה המקום כי לכך נתכוון הוא שהציב שם מצבה בחייו: 

ויצב לו בחיו. חסר יו"ד הרבים כמו לאהלו שזכרנו וכמוהו רבים.

ויש בו דרש כי חסרו חיי אבשלום עשר שנים על ששכב עם עשר פלגשי אביו לפיכך חסר יו"ד שהוא בחשבון עשרה: 

כי אמר אין לי בן. ולמעלה כתיב ויולדו לאבשלום שלשה בנים ובת אחת?

היו לו אלא שמתו לפיכך עשה לו המצבה הזאת להיות לו לזכרון אחר מותו שהיו אומרים יד אבשלום ויד פירושו מקום וכמוהו רבים.

ובדברי רבותינו ז"ל יש מי שאמר שהיה לו בן אלא שלא היה הגון למלכות ומהם אמרו גמירי שכל השורף תבואתו של חבירו אינו מניח בן ליורשו והוא שרף תבואתו של יואב וי"ת לית לי בר קיים בדיל לאדכרא שמי:

(יט) וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטוֹ ה' מִיַּד אֹיְבָיו:

מצודת דוד יט כי שפטו ה'. עשה משפטו, לנקום נקמתו מיד אויביו:

(כ) וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר כִּי עַל כֵּן בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת:

מלבי"ם כ ויאמר לו יואב לא איש בשורה אתה היום הזה, באשר בהבשורה הטובה הזאת היתה רצופה ג"כ בשורה רעה ממיתת בן המלך, א"ל שאין ראוי שתמהר להיות אתה המבשר, רק בא' מג' פנים, 

א) אם הוא יומו, ר"ל כי מנהג המלכים ליעד בכל יום איש מיוחד לבשרו את כל הנעשה ואז מחויב להגיד אם טוב ואם רע, נגד זה אמר לו לא איש בשורה אתה היום הזה, ר"ל לא נתיעדת לכך, 

ב) מצד שיש בזה ספור תהלת ה' והשגחתו, ולברכו על הטובה וכמ"ש (פכ"ט) ברוך ה' אלקיך וכו', וראוי שתהיה ע"י בן הכהן, עז"א כי ובשרת ביום אחר, כי תוכל לבשר חסדי ה' כל הימים, 

ג) מצד שתרצה להודיע הטובה שנעשה היום, עז"א והיום הזה לא תבשר כי על כן בן המלך מת, ושבמה שתאמר [בשורה טובה] כי שפט ה' את המלך מיד אויביו הלא תודיע [גם בשורה רעה] מיתת בן המלך, שבו פגע משפט ה' בראשונה בשהיה הוא המורד העקרי, ועל כן ר"ל על ששפט ה' משפט זה לכן מת, וא"כ היא בשורה רעה, שאין ראוי שתהיה ע"י איש טוב כמוך:    

רד"ק כ ובשרת ביום אחר. תשועה אחרת שתזדמן לישראל כי זאת התשועה לא תהיה שלימה בעיני המלך על אשר מת בנו:  כי על כן בן המלך מת. כן קרי ולא כתיב והקרי הוא יותר קרוב כאלו אמר כי על אשר בן המלך מת אין אתה ראוי לבשר ויש בו דרש כי ע"כ ועל יושר מת שמרד באביו:

(כא) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב וַיָּרֹץ:

מצודת דוד כא אשר ראיתה. בנצחון המלחמה, וממיתת אבשלום: וישתחו. בחשבו שעשה עמו חסד לשלחו בבשורה:   

מלבי"ם כא ויאמר יואב לכושי לך הגד למלך, לא אמר רוץ בשר רק לך הגד, כי אינה בשורה רק שעכ"פ צריך להגיד ולהודיע לו, ולמ"ש בפדר"א שהי' הוא האיש שראה את אבשלום תלוי א"ל הטעם שיגיד הוא, כי אשר ראית יען אתה ראית איך נתלה באלה ומאת ה' היתה זאת שיהרג:    

רד"ק כא לכושי. מבני כוש היה ונתגייר או אפשר שהיה ישראל והוא שחור ככושי לפיכך היו קוראים אותו כושי:

(כב) וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר אֶל יוֹאָב וִיהִי מָה אָרֻצָה נָּא גַם אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת:

רש"י כב ולכה אין בשורה מוצאת. אין מתת שכר בשורה מצויה היום:   

מלבי"ם כב ויוסף עוד עתה אמר אחימעץ אחרי שהכושי יגיד מיתת אבשלום, יוכל הוא לרוץ אחריו, ויהיה המבשר טוב של התשועה שעבדי דוד נצחו בישועת ה', וז"ש ארוצה אחרי הכושי, והשיב לו יואב למה זה אתה רץ הלא הכושי יגיד גם הבשורה הטובה, כי בדבור א' כלול הרע והטוב, ולכה אין בשורה מצאת ר"ל לא נמצא לפניך בשורה מיוחדת, כי הכושי יאמר ששפטו ה' מהקמים עליו, ויכלול גם הבשורה הטובה:    

(כג) וִיהִי מָה אָרוּץ וַיֹּאמֶר לוֹ רוּץ וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי:

מלבי"ם כג ואז אמר אחימעץ, שא"כ ירוץ הוא להקדים את הכושי, ויקדים הוא לבשר טוב, באופן שלא יכלול בדבריו מיתת אבשלום, וכמ"ש ברוך ה' וכו' אשר סגר וכו' כמו שית', ואחרי שהכושי מוכן למלא דבריו, והגם שלא יוכל להשיב ע"מ שישאל המלך, ויהי מה ר"ל עכ"פ אגיד דבר מה ואהיה מבשר טוב, ולכן רץ ויעבר את הכושי:    

(כד) וְדָוִד יוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים וַיֵּלֶךְ הַצֹּפֶה אֶל גַּג הַשַּׁעַר אֶל הַחוֹמָה וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ:

מצודת דוד כד בין שני השערים. כי היה להעיר חומה לפנים מחומה, והשערים זה מול זה, והיה יושב בין השערים: אל החומה. אשר ממעל להשער:   

מלבי"ם כד וילך הצופה אל גג השער אל החומה ר"ל כי אחימעץ שהסב דרכו מצד הככר לא בא מן הצד שנגד השער, רק מן הצד שנגד החומה ולכן לא ראהו הצופה מצד השער, רק שהלך במקרה אל החומה ומשם ראהו:    

(כה) וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה וַיַּגֵּד לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִם לְבַדּוֹ בְּשׂוֹרָה בְּפִיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְקָרֵב:

מצודת דוד כה אם לבדו. ואין כן דרך הנסים מן המלחמה:

(כו) וַיַּרְא הַצֹּפֶה אִישׁ אַחֵר רָץ וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה אֶל הַשֹּׁעֵר וַיֹּאמֶר הִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גַּם זֶה מְבַשֵּׂר:

מלבי"ם כו ויקרא הצופה אל השוער, הנימוס הוא שהצופה יקרא אל השוער, למען ישאל מהמלך אם יניח את הבא ליכנס אל המלך, רק בענין נחוץ וחדש יגיד אל המלך בעצמו, לכן בפעם הראשון שידע שהמלך מצפה מאד שיבוא איש מן המחנה, הגיד למלך עצמו ובפרט שבא מצד החומה לא מצד השער ואין לו ענין עם השוער, משא"כ ברץ השני שאין נחוץ כ"כ כי הראשון יגיד דבר, הגיד אל השוער כפי הנימוס:

(כז) וַיֹּאמֶר הַצֹּפֶה אֲנִי רֹאֶה אֶת מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִישׁ טוֹב זֶה וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא:

מצודת דוד כז את מרוצת הראשון. רצה לומר, הנהגת מרוצתו, שהוא כמנהג מרוצת אחימעץ, ובודאי הוא הוא: איש טוב זה וגו'. כי איש טוב, נוטה טבעו לחשוק לבשר טוב:

(כח) וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו אָרְצָה ס וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אלקיךָ אֲשֶׁר סִגַּר אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ:

מלבי"ם כח ברוך ה' אלקיך אחימעץ נשמר ולא אמר בלשון שרצה להגיד (בפסוק י"ט) כי שפטו ה' מיד אויביו, שבזה ירמוז מיתת אבשלום, רק אמר אשר סגר את האנשים, היינו שעבדי דוד גברו עליהם, ומברך ה' על הטובה:

(כט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת עַבְדֶּךָ וְלֹא יָדַעְתִּי מָה:

רש"י כט ראיתי ההמון הגדול. הומים ונעים במלחמה: לשלוח את עבד המלך יואב ואת עבדך. הרי זה מקרא מסורס, לשלוח יואב את עבד המלך ואת עבדך, לאחר ששלח יואב את עבד המלך זה הרץ אחרי: ואת עבדך. על עצמו הוא אומר, ולא ידעתי מה היה אחרי כן:   

מצודת דוד כט שלום. כמו השלום, ובלשון שאלה אמר: ראיתי ההמון הגדול. ראיתי כי נתקבצו כל העם הרב, שיואב ישלח את עבד המלך והוא הכושי, וגם לשלוח אותי, ולזה מהרתי אני לרוץ להקדימו ולבשר, ולא נמסר לי כל פרטי הדברים, ולא ידעתי מה נעשה בבנך, אבל הכושי יודע הוא, וכחש לו, לפי שלא רצה לבשרו הרעה: לשלוח את וגו'. הוא הפוך, וכאלו יאמר לשלוח יואב את עבד המלך:   

מלבי"ם כט ראיתי את ההמון, יוכל להיות כי דבר אמת בזה, שעת נודע להעם מיתת אבשלום, בחשבם כי היא בשורה טובה, התקבצו על יואב שילך הוא ואחימעץ להגיד זאת להמלך, ובפרט כי יואב המית אותו, ואז ברגע ראשון שבא אחימעץ וראה ההמון הזה לא ידע עדיין מה, ואז אמר ארוצה נא כמ"ש בפסוק י"ט ויואב השיב לו לא איש בשורה אתה, וכן השיב שהוא לא ילך, מפני שהיא בשורה רעה בבחינת המלך, וספר עתה התחלת שליחותו כפי האמת:    

(ל) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ סֹב הִתְיַצֵּב כֹּה וַיִּסֹּב וַיַּעֲמֹד:

רש"י ל סב התיצב כה. פנה לצד אחר והתיצב כה, ונשמע מה יאמר זה:

(לא) וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ:  (לב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכּוּשִׁי הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה:

מצודת דוד לב יהיו כנער וגו'. רצה לומר, הלואי כל אויביך והקמים עליך יהיו כנער, שימותו כמוהו:   

מלבי"ם לב השלום לנער, תחלה אמר שלום, כי ממ"ש אחימעץ, הי' נראה לו שאבשלום חי ונסגר בידי חיל דוד בחיים, משא"כ מלשון הכושי כי שפטך, הבין ההפך ואמר השלום בתמיה. והשיב יהיו כנער אויבי אדוני המלך:

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות א

[כ] אבשלום בא באדם נזיר הנזכר בנדרים פרק קמא [ט' ב'], תניא אמר (רבי) שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר [טמא] אלא אחד, פעם אחת בא אדם אחד [נזיר] מן הדרום וראיתיו [שהוא] יפה עינים וטוב רואי כו', הוא תיקונו של אבשלום, שם היה שערו סבה כי נתגאה בשערו, והיה נזיר כדאיתא בנזיר, והבחור הלזה היה נזיר לגלחם לשמים, וכאן בשערות היה תיקונו בסוד שערות אדם הראשון:

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות א

[כב] אבשלום ניצוץ מבן בת שבע, שנשארה הרה כששכב עמה בפעם הראשונה, ובא רוחו וניתוסף טומאה על טומאתו דאבשלום, ורדף אבשלום לאביו, ואבשלום בן מעכה יפת תואר גלגול נחש (בן) [מלך בני] עמון, ודרשינן סמוכים בן סורר ליפת תואר:

כתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות צ

[ד] צפנת בת פניאל, בגיטין פרק הניזקין [נ"ח א'], אמר רבי שמעון בן לקיש מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה, צפנת שהכל צופין ביופיה, בת פניאל בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים, שנתעלל בה שבאי כל הלילה למחר הלבישה שבעה חלוקים כו', והענין כי היתה תקון מעכה בת תלמי מלך גשור יפת תואר, וגם היתה מניצוץ צפנית אמו דאבנר, והיא היתה בעלת אוב דאסקיה לשמואל, ונרמז כי היא תקונה בצפנת וצפנית כולם לשון אחד, והאדם מכוער היה אבשלום בנה, והשבאי היה תלמי מלך גשור, וההתלבשות משבעה חלוקים והתפשטות כי כן אמרו רבותינו ז"ל כי בנות כותים בשעת מלחמה מתקשטות להזנות לאחרים, ועל כן נצטערה לתקון כל הנזכר לעיל: