שמואל ב

שמואל ב פרק כא

(א) וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה' ס וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים:

רש"י א אל שאול. על עון שאול שנקבר פתאום בהחבא, שגנבוהו אנשי יבש גלעד וקברוהו, ולא נספד לפי כבודו: ואל בית הדמים. שהרג נוב עיר הכהנים: על אשר המית את הגבעונים. כשהרג נוב עיר הכהנים, המית מהם שבעה, שני חוטבי עצים, ושני שואבי מים, ושמש וחזן וסופר, כך מפורש בגמרא ירושלמית בסנהדרין (יז):

ורבותינו אמרו, מתוך שהרג את הכהנים שהיו מספיקין להם מזון, העלה עליו הכתוב כאלו המיתם:

ואל תתמה שהרי היה הקב"ה תובע כבודו ותובע סרחונו [בו זמנית?], שכך כתוב (צפניה ב ג), אשר משפטו פעלו באשר משפטו, שם פעלו כך שנינו ביבמות (עח ב):   

מלבי"ם א ויהי רעב הכתובים מורים כפי מ"ש ר' סעדיה ואחריו החזיק השר מהרי"א בתוספת דברים, כי עת הרג שאול את נוב עיר הכהנים, נמצאו שמה גם מן הגבעונים ונהרגו עמהם.

ויאמר מהרי"א כי שאול נענש בשלשה ענשים,  

א) על שלא שמר דבר ה' בגלגל נענש שלא תמשך מלכותו לבניו אחריו, 

ב) על אשר חמל על אגג נענש שבימיו נקרע מלכותו ונקצרו ימיו כדי שימלוך דוד שנמשח תחתיו, 

ג) על שהרג את כהני ה' אשר בנוב נענש שמת הוא ובניו בחרב ולא נקבר ונספד כראוי, ועל שישראל לא מיחו בידו נהרגו גם רבים מישראל עמו, ועל הריגת הגבעונים לא נפקד בחייו לפי שלא היתה הריגתם חמורה כ"כ, ונפקד אחר מותו ובבניו הקטנים ובבני פלגשו, להיות יחוס העונש אל העונש ויחוס זמנו אל זמנו ויחוס החטא אל החטא, ונענשו גם ישראל ברעב על שלא מיחו,

ומה שאיחר העונש כ"ב שנים הוא ממשפטי ה' העמוקים ומחשבותיו,

ומה שנענשו הבנים בעון אביהם כי בדיני שמים יצוייר זה, אם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, אלה דבריו בקוצר.

ואני אומר כי אחרי נהרגו הגבעונים אשר נמצאו אז בעיר נוב, שעז"א אשר המית את הגבעונים, שפך שאול כאש חמתו גם על יתר הגבעונים הנמצאים בערי ישראל, וצוה לכלותם או לגרשם מן הארץ, אחרי שחשב עליהם כי ידם עם הכהנים המורדים, כי הם משרתי המזבח וכהני ה', והגם שנשבע להם יהושע להחיותם חשב כי הם הפרו ברית במה שמרדו במלך בשהם מיתר האמורי ואויבי ישראל וקוצים בכרם ה' צבאות ועז"א ויבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל ויהודה, והגם שלא קמה עצתו, בכ"ז כבר נתנו להפקר, ועשו בם איש הישר בעיניו, והיו לבז ואין מציל, גולים ומגורשים, שעז"א ואשר דמה לנו ונשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל, וגם אחרי מות שאול שמלך איש בושת תחתיו, גם בני ישראל שמרו להם משטמת אביהם, ואין חונן ומרחם על ענים, וגם עת שמלך דוד לא שמו על לבם לתקן העוות הזה, כי היו נקלים ובזוים בעיניהם, והגם שכהני ה' הושבו לכבודם ולמאודם, הגרים האלה העשקים בידי עושקיהם כח אין מנחם לדמעתם, וע"כ חרה אף ה' בעמו בימי דוד,

ולפי דברי חז"ל היה זה קודם מעשה אבשלום קרוב לתחלת מלכותו, וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט, ויבא רעב על הארץ כל מטה לחם שבר, כמו שנשברו האומללים האלה והיו מתי רעב, והיה הרעב שלש שנים שנה אחרי שנה, כי בשתי שנים הראשונים תלו הדבר בעונות אחרים מע"ז וג"ע וש"ד כמ"ש חז"ל, והחטא הזה לא עלה על לב איש לתקנו, ובשנה השלישית שלא מצאו עון אשר חטא בקש דוד את פני ה' ושאל באו"ת: ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים ר"ל אל שאול שהמית קצת מהם ואל בית שאול ועוזריו שגרשום מהסתפח בנחלת ה' וע"י מתו ברעב ועוני, וכולל גם בית ישראל שנמשכו עוד עד היום אחר גזרת שאול, רק יחס עקר החטא אל שאול ששם אותם למשסה, ויהי הקצף מאת ה' על שלא עמדו הדור הזה בפרץ לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו:    

רד"ק …ומה שפירשו רבותינו ז"ל בענין זה זהו שנה ראשונה אמר להם דוד לישראל שמא עובדי עבודת גילולים יש בכם דכתיב ועבדתם אלקים אחרים והשתחויתם וגו' ועצר את השמים בדקו ולא מצאו שניי' אמר להם שמא עוברי עבירה יש בכם דכתיב וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך בדקו ולא מצאו שלישית היה רעב אמר אין הדבר תלוי אלא בי מיד ויבקש דוד את פני ה' מאי היא ששאל באורים ותומים:  ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים. אל שאול שלא נספד כהלכה ואל בית הדמים שהמית את הגבעונים והיכן מצינו שהמית שאול את הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקי' להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגם אמר דוד שאול נפקו ליה תריסר ירחי שתא ולא אורח ארעא למספדיה גבעונים נקרינהו ונפייסינהו מיד ויקרא המלך לגבעוני': 

(ב) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה:

מצודת דוד ב ויאמר אליהם. דברי ריצוי, למחול הדבר לבני ישראל ולברך אותם, לא לקבול ולעורר דין עליהם: לא מבני ישראל המה. רצה לומר, לא חמלו עליהם, על כי לא היו מבני ישראל, כי אם מיתר האמורי, ולאויבים המה לישראל: ובני ישראל נשבעו להם. רצה לומר, עם שהתורה אמרה על אנשי האמורי (דברים כ טז) לא תחיה כל נשמה, עם כל זאת בעל כרחם החיו אותם, כי בני ישראל נשבעו להם בימי יהושע להחיותם: ויבקש שאול להכותם. בקש להרוג את כולם בעת אשר קנא לכעוס על ישראל ויהודה, על מה שלא גלו אזנו בדבר מרידת דוד, ומצא אז עילה עליהם, לומר שגם הם ידעו ממרידת דוד בהיותו בעירם בנוב, ולזה בקש להכות את כולם, ולא עלתה בידו, והרג מקצתם, והנשארים ברחו לנפשם:   

מלבי"ם ב ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם. פי' שהודיע להם כי בסבתם חרה אף ה' בעמו, והגבעונים לא מבני ישראל המה ר"ל שאז נגלה טבעם כי לא מבני ישראל יחשבו, כי אם היו מתחשבים כגרים אמתיים היו משתתפים בצער הצבור ומוחלים ומתפייסים, וכ"פ חז"ל ביבמות דף ע"ט, שאז הראו שאין בהם מדת ב"י ביישנים רחמנים גומלי חסדים והם העיזו בפני דוד ולא רחמו ולא עשו חסד, ובכ"ז רב ה' את ריבם כי בני ישראל נשבעו להם, והיה הקצף הגדול ע"מ שבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל, בחשבו אותם כמורדים וכאויבי ישראל מה שלא היה כן, והגזירה הזאת שבקש להכותם ולהשמידם לא נבטלה בעת ההיא כי העם עשו בם כרצונם כנ"ל, ולכן יצא הקצף דוקא בדור ההוא:    

(ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה':

רש"י ג וברכו את נחלת ה'. התפללו עליהם:   

מצודת דוד ג מה אעשה לכם. מהו המשפט שאעשה בעבורכם, ובמה אכפר לבטל מכם הכעס, אם בלקיחת נקם, אם בממון: וברכו. בכדי שתברכו והתפללו על נחלת עם ה', אשר הארץ תתן יבולה:   

(ד) וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לי לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם:

רש"י ד אין לנו כסף וזהב עם שאול. כי אם נפשות, ביקש לפייסם בממון, ולא רצו, אמר שמא הם מתביישין זה מזה, הלך ופייס כל אחד ואחד לעצמו, ולא נתפייסו, לכך כתיב, אין לי כסף וזהב וגו', לשון יחיד, זו ראיתי בירושלמי (סנהדרין ו ז): ואין לנו איש להמית בכל שאר בני ישראל, שלא חטאו לנו:   

מלבי"ם ד ויאמרו אין לנו כסף וכו', ר"ל כי ישראל עשקו אותם ולקחו את כל אשר להם, כי הותרה הרצועה בפקודת המלך, רק שלא המיתו אותם, ושאול הוא המית מהם כנ"ל השיבו כי מן שאול וביתו אין תובעים הכסף וזהב שלקחו מהם, כי זה מבקשים מן העם שישיבו הגזלה, ומן העם אין מבקשים נפשות, כי זאת עשו שאול וביתו שהם המיתום:    

(ה) וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם ה ויאמרו אל המלך האיש אשר כלנו. ר"ל אחר שעשה לנו שני דברים,  א) אשר כלנו, הוא מה שהמית מהם בפועל בנוב,  ב) ואשר דמה לנו נשמדנו שלפי גזרתו ומחשבתו אשר חשב עלינו נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל, נגרשנו מערי ישראל והיינו לטרף שזה קיים עוד עתה, ואם נמחול על מה שהמית מאתנו, לא יתוקן הדבר בעתיד כי כבר נחשבנו כצאן טבחה, והעם לא יקחו מוסר ועשו בנו כרצונם, וכ"ש שלא ישובו לקרב אותנו ולהשיב את אשר לנו, ולתת לנו מחיה בארץ, וא"כ למגדר מלתא ולמען ישמעו העם וייראו:

(ו) ינתן יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה' ס וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן:

מצודת דוד ו יתן לנו. משפט הראוי הוא, שיתן לנו שבעה אנשים מבניו, נפש תחת נפש, כי שבעה אנשים הרג שאול מהגבעונים, כן אמרו רבותינו ז"ל (ירושלמי סנהדרין ו ז): לה'. בעבור ה', כי ישראל נשבעו בה' להחיותם, ובא שאול ועבר על השבועה: בגבעת שאול. מקום עיר מלכותו, למען ידעו הכל אשר בניו המה: בחיר ה'. אמרו רבותינו ז"ל (ברכות יב ב) הם אמרו בגבעת שאול, ובת קול יצאה ואמרה, בחיר ה' הוא: אני אתן. לא תבחרו אתם כי אם אני, והיתה כונתו לחמול על מפיבושת:   

מלבי"ם ו יתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה', ובזה ילמדו העם ק"ו, שאם לבני המלך נעשה משפט חרוץ על שהרעו אותנו כ"ש ליתר העם, ונוקע אותם בגבעת שאול ששם בני בנימין ומשפחת שאול הנמשכים עוד אחר דעתו ויראו וייראו ולא יזידון עוד, לפ"ז לא רצו לעשות זאת דרך נקמה רק למגדר מלתא ולהסיר המכשלה בל יהיו עוד נרדפים בעתיד, ושבזה יראה כל העם כי ה' קבע את קובעיהם נפש, וייטיבו את אשר הרעו, ומה שלא בקשו רק שבעה כי לא היו יותר, כי ידעו שיהונתן לא הסכים בעצת שאול להרע עם הכהנים ועמהם כי היה בעל ברית דוד, ויאמר המלך אני אתן, כי דבר זה הוא נגד משפט התורה שאין להרוג שנים ביום אחד, ולא יומתו בנים על אבות, וכן מה שתלו נבלתם על העץ, ולא יכלו לעשות כ"ז רק מדין מלך כמ"ש הרמב"ם (פ"ג מה' מלכים הלכה י'), שהמלך הורג רבים ביום א' ותולה ומניח ימים רבים כדי להטיל אימה ולשבר יד רשעי עולם ודבר זה יצא לו ממעשה הגבעונים פה, וכמ"ש ביבמות (דף עט ע"ש) שהיה בזה תקון העולם להטיל אימה ופחד בל יפשטו ידם בגרים הגרורים האלה, לכן אמר המלך אני אתן מצד דין מלך, שרק בידו היה התוקף לעשות כזאת:

(ז) וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל שְׁבֻעַת ה' אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל:

רש"י ז ויחמל המלך. בקש רחמים שלא יקלטנו הארון, שהעבירם לפני הארון, כל שהארון קולטו, למיתה (יבמות עט א):   

מצודת דוד ז בן יהונתן. רצה לומר, בעבור שהיה בן יהונתן, ראוי לחמול עליו, כי לא היה מדעת יהונתן להרוג את הגבעונים, ובעבור דוד, כי אוהב היה לדוד, על כי היה שבועת ה' בינותם, וחוזר ומפרש בין דוד וגו':   

 (ח) וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי:

רש"י ח בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל. וכי מיכל ילדה, והלא מירב ילדה לו, אלא מירב ילדה, ומיכל גדלה, לפיכך נקרא על שמה, והמגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, כאלו ילדו ונקרא על שמו (סנהדרין יט ב):   

רד"ק ח את ארמוני. ברי"ש:  בני מיכל. בני מירב היו אלא שמיכל גדלה אותה ונקראו על שמה כענין שנ' יולד בן לנעמי וכן הוא תרגום בני מירב דרביאת מיכל וכן הוא אומר אשר ילדה לעדריאל ומירב היא שהיתה אשת עדריאל לא מיכל כמו שכתוב על מירב והיא נתנה לעדריאל המחולתי וכן כתוב אלה תולדות אהרן ומשה ולא זכר אלא בני אהרן אלא שמשה גדלם ולמדם כאילו הם תולדותיו:

(ט) וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה' וַיִּפְּלוּ שבעתים שְׁבַעְתָּם יָחַד והם וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים תחלת בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים:

רש"י ט בתחלת קציר. בימי ניסן:   

מלבי"ם ט והם הומתו בימי קציר, שאז בראותם שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר [מפאת הבצורת], בקש פני ה', ותיכף ראה לתקן את אשר עותו:    

(י) וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה:

רש"י י עד נתך מים. בימות הגשמים בתשרי, שלא נתנו לקבורה: והלא כתיב (דברים כא כג), לא תלין נבלתו, אלא אמרו מוטב תיעקר אות אחת מן התורה, ויתקדש שם שמים בפרהסיא, שהיו עוברין ושבין אומרים, מה טיבן של אלו, אומרים להם, מבני מלכים הם, ומה עשו, פשטו ידם בגרים גרורים, אומרים, אין לך אומה ראויה לידבק בה כאומה זו (יבמות עט א):   

מצודת דוד י ותטהו לה. נטתה ופרשה לעצמה את השק לשבת תחתיו, לשמור התלוים מן החיות והעופות: הצור. הוא ההר שנתלו בו: עד נתך מים. שמרה אותם מעת נתלו, עד נתך המים עליהם, כי אז הורידום, ובהשגחת המקום ירד גשם מעט, למען יורידום, ולמען דעת אשר בעון אביהם היתה עצירת הגשמים, בראותם אשר לאחר שנעשה משפט, התחילו הגשמים לרדת: ולא נתנה. בעוד שהיו תלוים:   

מצודת ציון י השק. יריעה עבה: הצור. הסלע: נתך. נפשך, כמו (שמות ט לג) ומטר לא נתך ארצה: לנוח. רוצה לומר להתעכב:   

מלבי"ם י ותקח וכו' עד נתך מים עליהם שכאשר ירד הגשם מן השמים ידעו שפקד ה' את עמו, וכי הוסרה המכשלה:

רד"ק י ותטהו לה אל הצור. על הצור היו נתלים כמו שאמר ויוקיעום בהר והטתה השק אל הצור להתכסות תחתיו יום ולילה, ובדרש מה ותטהו לה אל הצור שאמרה הצור תמים פעלו שהצדיקה עליה את הדין:

פסוק י  עד נתך מים עליהם. והא כתיב לא תלין נבלתו על העץ אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר פרשה אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שהיו עוברין ושבין אומרי' מה טיבן של אלו בני מלכים מה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים מה היו אומרים אין לך אומה ראויה להדבק בה אלא זו מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף דכתיב ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמנים אלף חוצב בהר וכתיב וימצאם מאה וחמשים אלף גרים ואמרו גדול קדוש השם מחלול השם בחלול השם כתיב לא תלין נבלתו על עץ ובקדוש השם כתיב ויהיו תלויים מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מלמד שהיו תלויים מי"ו בניסן עד י"ז במרחשון ועוד אמרו למה בקשו ממנו שבעה אנשים כי שבעה אנשים הרגו מהגבעונים עם הכהנים שני חוטבי עצים ושני שואבי מים ושמש וחזן וסופר, ולפי פשט הפסוקים נראה כי לא נאמר דבר הגבעוני' על נוב עיר הכהנים שהרגם שאול בכלל הכהנים שהרי אמרו האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו נראה כי להם לבדם כלה ודמה ועוד שאמר בקנאותו לבית ישראל ויהודה שגזר שלא יהיו הגבעונים חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' כי אמר מוטב שיהיו מישראל שמשים לפני ה' ועוד מפני שרמו את ישראל וגנבו את דעתם ובטעות נשבעו להם נשיאי העדה וקנא שאול בדבר זה והרג מהם וגירש מהם הנשארים שלא ישבו בארץ ישראל וזהו שאמר נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל ואף על פי שנראה כי לכוונה טובה עשה זה שאול נענש על המעשה הזה כי יהושע נביא ה' נתנם להיות חוטבי עצים ושואבי מים לבית ה' וכדי לקיים השבועה שנשבעו להם לא רצה להרגם אף על פי שבטעות נשבעו להם כדי שלא יהיה בדבר חלול ה' כי יאמרו השומעים הנה נשבעו להחיות' ואחר כך הרגום אין שבועת ה' חשובה בעיניהם ויהיה בדבר חלול השם וכל שכן בימי שאול שהרי כמה דורות היה להם שנשתקעו בישראל שהיה בהריגתם חלול השם גדול ושאול לא חשש לחלול השם על השבועה לפיכך נענש זרעו בדבר זה ואם תאמר מפני מה נענש זרעו במה שחטא הוא יתכן כי אלו הבנים היו מההורגים הגבעונים גם יתכן כי לא היו אלה השבעה מההורגים שהרי קטנים היו אז כי שאול לא מלך אלא שתי שנים ומירב נתנה לעדריאל לאשה מעת שחשב לתתה לדוד ואם נאמר כי קודם מלכות שאול נתנה לעדריאל וחשב שאול להכריחו לגרשה לתתה לדוד זה רחוק אבל זה העונש לא היה מידי אדם כי כשאמר הכתוב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות לא אמר אלא במיתה בידי אדם שאין לב"ד לענוש האב על הבן ולא הבן על האב אבל בידי שמים כתיב פוקד עון אבות על בנים וגו' והוא כשהבנים אינם צדיקים כמו שאמרו כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וזו המיתה אף על פי שהיתה בידי אדם במצות האל היתה והרי היא כמיתה בידי שמים ומה שאמר ויחמול המלך על מפיבשת כיון שלא בקשו הגבעונים אלא שבעה מבני שאול והיו בהם שבעה זולתי מפיבשת חמל עליו על השבוע' אשר היתה בינו ובין יהונתן ולא נתנו בידם ועוד כי נראה לו שהיה טוב מהאחרים ואין ראוי ליפול עליו עונש שאול זה הוא הנראה בעיני בענין הזה:   

 (יא) וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל:

רד"ק יא ויגד לדוד. כי דבר גדול עשתה ומפני זה נכמרו רחמיו וצוה לקברם, ובדרש ראה כי אשת חיל היתה ולקחה לאשה וכבר כתבנו מה שפירשו רבותינו ז"ל כי היו נתלים מי"ו בניסן עד י"ז במרחשון שהוא זמן הגשמים וכל כך למה כדי שיתקדש שם שמים על ידיהם ונראה כי רצון האל היה בזה שיהיו מוקעים עד זמן גשמים כדי שיודע כי בעונם היה עצירת גשמים ומה שאמר עד נתך המים עליהם ירדו גשמים מעט להודיע שיקברו אותם ואחר שקברו אותם נעתר האלקים לארץ וירדו גשמים הרבה כמ"ש ויעתר אלקים לארץ אחרי כן:

(יב) וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן אֲשֶׁר תלום תְּלָאוּם שם שָׁמָּה הפלשתים פְּלִשְׁתִּים בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ:

מלבי"ם יב וילך דוד, כבר הזכרנו כי דקדק ה' עם שאול בחירו כחוט השערה וקבל ענשו על כל חטאיו,ואחר שבעון הריגת כהני ה' נהרג הוא ובניו, היה ענשו על עון הגבעונים מה שלא נספד כהלכה, ונרצה עונו כבר, רק באשר הרע הזה עשה פרי גם אחר מותו וגם ביתו אחריו, וישראל בימי דוד השחיתו את המרודים האלה, בא עליו העונש שנית כדי לתקן הדבר בעתיד למגדר מלתא,

ואחר שבא עליו עתה עונש אחר, היה העונש הראשון שלא נקבר ונספד כראוי, לבטלה, ולכן פי' חז"ל שבא התשובה אל שאול ואל בית הדמים, על שאול שלא נספד כהלכה, ירצה שאחר שעון הגבעונים בדור ההוא, למה לא נספד שאול כפי הראוי לו, והלא החטא קיים ויבא עליו עונש אחר ולכן הלך דוד ויקח את עצמות שאול, תקן שני דברים,  א) מה שנקבר שלא בקברות אבותיו, עז"א ויקח וכו' מאת בעלי יביש גלעד:

(יג) וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים:

מלבי"ם יג ב) שלא נספד כהלכה עז"א ויעל משם וכו' ויאספו את עצמות המוקעים, שהעלם והעבירו אותם בכל שבטי ישראל כמ"ש חז"ל וכולם התאספו לכבודו להספידו והגם שעבר זמן ההספד, העלה את עצמות המוקעים שהיו תוך י"ב חדש, ואגבם הספידו גם לאבותיהם:

(יד) וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אלקים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן: פ

מלבי"ם יד ויקברו נגד הא' שנקבר שלא במקומו אמר ויקברו בצלע סמוך לירושלים (כמ"ש וצלע האלף והיבוסי יהושע י"ח) בקבר קיש אביו) ונגד הב' שלא נספד כהלכה אמר ויעשו ככל אשר צוה המלך בענין כבודו והספדו, ועי"ז ויעתר אלקים לארץ:    

(טו) וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה לַפְּלִשְׁתִּים אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּרֶד דָּוִד וַעֲבָדָיו עִמּוֹ וַיִּלָּחֲמוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיָּעַף דָּוִד:

מצודת דוד טו ותהי עוד וגו'. רצה לומר, לבד המלחמה שנזכר למעלה, שנלחמו ישראל אלו באלו בדבר אבשלום, היה עוד מלחמה, לפלשתים עם ישראל: ויעף דוד. נתייגע ונחלש:   

מלבי"ם טו ותהי עוד מלחמה. הנכון כפי סדר הספורים כדבר מהרי"א. שכל המסופר פה היה אחרי מעשה דאבשלום, סוף ימי דוד וסוף מלחמותיו, שאחרי המלחמות האלה היה לו שלום מסביב כי מצאו מקום בה"מ בשדה יער, והניח להם מכל אויביהם כיעוד הנביא (למעלה ז') והמלחמה האחרונה שיצא דוד עצמו עם עבדיו היתה עם פלשתים, ויעף דוד כי היה זקן וחלש:    

(טז) וישבו וְיִשְׁבִּי בְנֹב אֲשֶׁר בִּילִידֵי הָרָפָה וּמִשְׁקַל קֵינוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת מִשְׁקַל נְחֹשֶׁת וְהוּא חָגוּר חֲדָשָׁה וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת אֶת דָּוִד:

רש"י טז ומשקל קינו. הוא כמו תיק שבראש בית יד הרומח שקורין ארישטויי"ל בלע"ז, ועשוי ככובע, ויש דוגמתו בזבחים (פח ב, עיין שיטה מקובצת שם), רמוני המעיל למה הם דומין, כמין קולסות שבראשי התינוקות, קולסות היילמ"ש בלע"ז: והוא חגור. חגורה חדשה: ושמעתי, שאותו היום נתחנך ללבוש כלי מלחמה, ודרך המחונכים לעשות נצחון וגבורה ביום חינוכם, לקנות שם, לכך ויאמר להכות את דוד:  

מצודת דוד טז אשר בילידי הרפה. אשר היה מילידי הענקה: משקל נחושת. שקל ששוקלין בו נחושת: והוא חגור חדשה. בהמלחמה ההיא חגר חרב חדשה, ומדרך אנשי המלחמה הגבורים, להתאמץ בכל עוז לעשות גבורות, בעת יחגרו חרב חדשה: ויאמר. חשב בדעתו ועשה התפעלות, להראות גבורה ולהכות את דוד, בעבור כי ראה אותו עיף ויגע:   

רד"ק טז וישבי בנוב. כך היה שמו וכתוב בוי"ו וקרי ביו"ד, ובדרש ישבי בנוב איש שבא על עסקי נוב כלומר כי בא על דבר נוב עיר הכהנים שהיה דוד סבת הריגתם קרה לו לדוד שהיה בסכנה, ודרשו ויעזר לו אבישי שעזרו בתפלה וכל זה רחוק ומהם אמרו עזרו ממש ואמר כי קפצה לפניו הארץ כי לא היה שם אבישי עם דוד כי הוא ויואב היו נלחמים בבני עמון ועברה יונה לפני אבישי מטרפה בכנפיה וידע כי דוד הוא בסכנה ובצרה וקפצה לפניו הארץ והלך שם ועזר לדוד והרג את ישבי בנוב:  הרפה. כמו הענק והוא אחד מן רפאים ונכתב בה"א ובאל"ף כן כתב אדוני אבי ז"ל וכתרגם יונתן גברא וכבר כתבנו דעת הדרש למעלה שהוא שם האם:  קינו. הוא עץ החנית וכן נקרא בערבי עץ החנית אלקנה ולא אמר המשקל על קינו אלא על להבת החנית וקראו קינו בכלל הלהבת עם העץ ועל הלהבת אמר שהיה משקלו שלש מאות משקל נחשת כי על העץ לא יאמר משקל וכן אמר בגלית ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל ומשקל הברזל והנחשת אינו שוה כי לכל אחד משקל מיוחד וכן לכסף ולזהב וי"ת ומתקל סופיניה מתקל תלת מאה סילעין דנחשא:  והוא חגור חדשה. חרב חדשה וכמוהו ומאכלו בריאה ר"ל שה בריא' וכן דרך המקרא בהרבה מקומות והחסרון יתבונן לפי הענין:  ויאמר להכות את דוד. כשראה כי עיף דוד חשב להכותו ועזר לו אבישי:   

(יז) וַיַּעֲזָר לוֹ אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ אָז נִשְׁבְּעוּ אַנְשֵׁי דָוִד לוֹ לֵאמֹר לֹא תֵצֵא עוֹד אִתָּנוּ לַמִּלְחָמָה וְלֹא תְכַבֶּה אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל: פ

מצודת דוד יז לו לאמר. על דוד נשבעו, לבלי תת אותו לצאת עוד במלחמה: את נר. כי המלך דומה הוא להנר המאיר ומשפיע לכל:   

מלבי"ם טז-יז ועי"כ רצה ישבי בנב להכות את המלך ונמלט ע"י עזר אבישי, ועי"ז נשבעו שלא יצא עוד למלחמה בל ידעך נרו, השואף אל מקומו באור החיים זורח הוא שם:    

רלב"ג יז ולא תכבה את נר ישראל. אמרו זה כאילו יאמרו שכל ישראל מושגחים בעבור דוד וכאלו יכבה נרם אם ימות במלחמה:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צה עמוד א

וישבי בנב אשר בילידי הרפה ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת והוא חגור חדשה ויאמר להכות את דוד. מאי וישבי בנוב? אמר רב יהודה אמר רב: איש שבא על עסקי נוב. אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד: עד מתי יהיה עון זה טמון בידך? על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד דואג האדומי, ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו. רצונך – יכלו זרעך או תמסר ביד אויב? אמר לפניו: רבונו של עולם! מוטב אמסר ביד אויב, ולא יכלה זרעי. יומא חד נפק לשכור בזאי. אתא שטן ואידמי ליה כטביא, פתק ביה גירא ולא מטייה. משכיה עד דאמטייה לארץ פלשתים. כדחזייה ישבי בנוב אמר: היינו האי דקטליה לגלית אחי. כפתיה, קמטיה, [ רש"י קמטיה – הכניעו תחת הבד של זיתים ויתיב עלה למעכו.] אותביה ושדייה תותי בי בדייא. אתעביד ליה ניסא, מכא ליה ארעא מתותיה. היינו דכתיב +תהלים י"ח+ תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסלי. ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה, אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בארבעא גרבי דמיא, חזינהו כתמי דמא. איכא דאמרי: אתא יונה איטריף קמיה, אמר: כנסת ישראל ליונה אימתילא, שנאמר +תהלים ס"ח+ כנפי יונה נחפה בכסף – שמע מינה דוד מלכא דישראל בצערא שרי. אתא לביתיה ולא אשכחיה. אמר, תנן: אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו. בשעת הסכנה מאי? אתא שאיל בי מדרשא. אמרו ליה: בשעת הסכנה שפיר דמי. רכביה לפרדיה, וקם ואזל, קפצה ליה ארעא. בהדי דקא מסגי חזייה לערפה אמיה דהוות נוולא, כי חזיתיה פסקתה לפילכה שדתיה עילויה, סברא למקטליה, אמרה ליה: עלם אייתי לי פלך! פתקיה בריש מוחה, וקטלה. כד חזייה ישבי בנוב אמר השתא הוו בי תרין, וקטלין לי, פתקיה לדוד לעילא, ודץ ליה לרומחיה, אמר: ניפול עלה ונקטל. אמר אבישי שם אוקמיה לדוד בין שמיא לארעא. – ונימא ליה איהו! – אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורין. [רש"י אין חבוש – אין דעתו מכוונת לומר השם, והשתא ניצל דוד והשליכו השם ברחוק והלכו אבישי ודוד וחזרו להם] – אמר ליה: מאי בעית הכא? – אמר ליה: הכי אמר לי קודשא בריך הוא, והכי אהדרי ליה. [רש"י אמר ליה – הקדוש ברוך הוא אמר לי רצונך שיכלה זרעך או תמסר ביד אויביך – והכי אהדרי ליה: מוטב שאפול ביד אויב]. – אמר ליה: אפיך צלותיך, [רש"י אמר ליה אפיך צלותיך – הפוך תפלתך ואמור לפניו מוטב יכלה זרעך ולא תמסר ביד אויב, דמה לך בצער בניך] בר ברך קירא ליזבון ואת לא תצטער. אמר ליה: אי הכי – סייע בהדן. [רש"י סייע בהדן – עזור בתפלתך להפכה]. היינו דכתיב +שמואל ב' כ"א+ ויעזר – לו אבישי בן צרויה. אמר רב יהודה אמר רב: שעזרו בתפלה. אמר אבישי שם ואחתיה. הוה קא רדיף בתרייהו, [רש"י והוה קא רדיף בתרייהו – והם בורחין, שהיה קרוב לארץ פלשתים]. כי מטא קובי [רש"י לאותו כפר ששמו קובי שבין ארץ ישראל לארץ פלשתים]. אמרי: קום ביה. [רש"י אמרי קום ביה – אמרו זה לזה: עמוד כנגדו, ואל תברח, ונכנו, ולכך נקרא קובי, אינהו הוו בקיאי בשמות הכפרים, ועדיין היו מפחדין ובורחין]. כי מטא בי תרי [רש"י שם מקום]. אמרי: בתרי גוריין קטלוה לאריא. [מע"ל ע"י שני גורים יהרג האריה- ישבי] .אמרי ליה: זיל אשתכח לערפה אימיך בקיברא. כי אדכרו ליה שמא דאימיה – כחש חיליה, וקטליה. היינו דכתיב +שמואל ב' כ"א+ אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל.

 

(יח) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים אָז הִכָּה סִבְּכַי הַחֻשָׁתִי אֶת סַף אֲשֶׁר בִּילִדֵי הָרָפָה: פ

רש"י יח ותהי עוד המלחמה. כבר קדמה זו לכולן, ולא מנאה כאן, אלא לצרף מיתת ארבעה בני ערפה:   

(יט) וַתְּהִי עוֹד הַמִּלְחָמָה בְּגוֹב עִם פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים: ס

רש"י יט אלחנן. דוד: בן יערי אורגים. שהיו משפחתו אורגים פרוכת למקדש הקרוי יער: כמנור אורגים. (תרגום) כאכסן דגרדאין, הקרוי אינשובל"א בלע"ז, תבא אריגה ותעמוד כנגד אריגה:    מצודת דוד יט ועץ חניתו. הוא בית יד של החנית:   

מצודת ציון יט יערי אורגים. כן שם אביו, ובדברי הימים (שם פסוק ה) נאמר בן יעיר, והוא הוא: בית הלחמי. רוצה לומר הכה את בית הלחמי, והוא לחמי האמור בדברי הימים (שם): את גלית. עם גלית, ורוצה לומר אף שהיה מלחמה עם גלית, לא יוכל לעזור לו, ובדברי הימים (שם) נאמר שהיה אחי גלית: כמנור אורגים. תרגם יונתן כאכסן דגרדאין, וכמו כן תרגם (שופטים טז יד) על יתד הארג, והוא העץ העגול שלפני האורג, יכרוך עליו חוטי השתי, ובמשנה יקראו כובד (שבת קיג א):   

מלבי"ם יט מלחמה השלישית בגוב, ויך אלחנן, וחז"ל במדרש רות פירשו על דוד, אבל בד"ה כתוב ויך אלחנן בן יעיר את לחמי אחי גלית, לפ"ז העקר שהענק היה שמו לחמי והיה אחי גלית, והמכה אותו היה אלחנן בן יערי, והיה ממשפחת אורגים ר"ל משפחת בצלאל ראש האורגים וחושבי מחשבות, וגם דוד ממשפחה זו שלכן נקרא אפרתי, ואחי גלית היה גבור כאחיו כמ"ש ועץ חניתו כמנור אורגים, עד שדמתה גבורה זו וענינה לגבורת דוד בגלית, ועל שהיה שם הגבור לחמי, ודוד ההורג לאחיו ג"כ לחמי ר"ל מבית לחם, משלו המושלים, שלחמי הרג את גלית, לזכור בו גבורת דוד הדומה לזו, ובד"ה פירש המשל כפי מה שהיה האמת:    

(כ) וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה בְּגַת וַיְהִי אִישׁ מדין מָדוֹן וְאֶצְבְּעֹת יָדָיו וְאֶצְבְּעֹת רַגְלָיו שֵׁשׁ וָשֵׁשׁ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מִסְפָּר וְגַם הוּא יֻלַּד לְהָרָפָה:

רש"י כ איש מדון. כתרגומו, גבר דמשחן: שאין עיקר התיבה אלא מ"ם ודלי"ת, כמו (תהלים סה ח) משאון שי"ן ואל"ף (בראשית יז ד), ומהמון, ה"א ומ"ם: ובדברי הימים (א יא כג) כתיב, איש מדה, כלומר גבוה מאוד, שאומדין כמה מדתו: שש ושש וגו'. פירשו רבותינו (בבכורות מה ב) שהוצרך לומר עשרים וארבע, שלא תאמר אצבעות שתי ידיו אינן אלא שש, ואצבעות רגליו אינן אלא שש, לכך נאמר עשרים וארבע: ואם כתב עשרים וארבע ולא אמר שש ושש, הייתי אומר שבעה באחת, וחמשה באחת, ומהו מספר, שכולן היו נספרות בסדר האצבעות בגב היד:   

מלבי"ם כ והמלחמה הרביעית היתה בגת ונהרג ג"כ ענק מבני הרפאים, שהיה לו כ"ד אצבעות ע"י יהונתן, עד שכל ארבעה הענקים שהיו לפלשתים נפלו ע"י דוד ואנשיו חוץ מגלית שנהרג בזמן קדום, ובזה תמו המלחמות ויהי שלום לישראל כל ימי שלמה:    

רד"ק כ איש מדון. כתיב ביו"ד וקרי בוי"ו ואחד הוא בדברי הימים איש מדה וכתרגם יונתן גבר דמשחן וא"כ הנח אשר במדון הוא מקום הדגש במדה:  שש ושש עשרים וארבע. אלו אמר שש ושש ולא אמר עשרים וארבע הייתי אומר שבין ידיו ובין רגליו לא היו אלא שש ושש לכך צריך עשרים וארבע ואילו אמר כ"ד ולא אמר שש ושש הייתי אומר ה' באחת ושבע באחת לכך נאמר שש ושש:  להרפה. לענק ובא בה"א הידיעה עם למ"ד השמוש כמשפט אלא שברוב נפלה ה"א הידיעה להקל וכמוה להעם הזה להגדוד הבא אליו:   

רלב"ג כ איש מדון. ר"ל איש בעל ריב ומלחמה:

(כא) וַיְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּהוּ יְהוֹנָתָן בֶּן שמעי שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד:

מצודת דוד כא ויחרף. חרף את ישראל בדברים:   

מצודת ציון כא ויחרף. ענין בזיון:   

רלב"ג כא ויחרף את ישראל. לפי מה שאחשוב במה שאמר שלא ימצא בישראל איש שלא ינצחהו כמו שאמר גלית אל שאול.

(כב) אֶת אַרְבַּעַת אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְהָרָפָה בְּגַת וַיִּפְּלוּ בְיַד דָּוִד וּבְיַד עֲבָדָיו: פ

ספר יערות דבש חלק ראשון – דרוש ז

אבל הענין קושית הגמרא תובן, בשנקדים במה שאמרו [ב"ק קיט.] על אשר הרג גבעונים, וכי אותם הרג, הלא לנוב עיר הכהנים הרג, אלא שהיו מספיקים מים ומזון לגבעונים מעלה הכתוב וכו', ולמה לנו לומר דהרג לגבעונים שהוא רק גרמא בעלמא, ולא בפשוט שהרג לכהני ה' צדיקים וישרים?

אבל יובן כי כתבו תירוץ על שאול בהריגתו לכהנים שהיה מזרע עלי כנודע, כי אביתר הנשאר היה מזרע עלי, דנאמר [שמ"א ב-כג] כי כל מרבית ביתך ימותו אנשים, והם היו כבר אנשים באים בימים, והיו עלולים כל שעה למות, ואם כן גברא קטילא קטיל. אך אמרינן [ר"ה יח ע"ב] בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בגמילות חסדים כעובדא דאביי ורבה. ולפי זה לולי שהיו מספיקים מים ומזון לגבעונים, היה לשאול תירוץ על הריגת כהנים הנ"ל שהם גברא קטילא, אבל מה שהיו מספיקים, אם כן בגמילות חסדים מתכפר עון בני עלי, ולא היו גברא קטילא, ולכך נענש, ולכך אמר שהרג גבעונים:

והנה המפרשים הקשו, הלא בדין הרג שאול לכהנים הנ"ל, דמרדו במלכות, כי אין נשאלין אלא למלך, והם עשוהו לדוד מלך ששאלוהו באורים ותומים, כמבואר במדרש שטען שאול על אחימלך עשהו מלך וכו'. ומתרצים, כי כאשר משח שמואל בדבר ה' לדוד למלך ונגיד על עמו, כבר פסקה מלכות שאול, כי ניחם ה' על מלכותו כנודע, ואמרינן בגמרא דסנהדרין [דף מו:] הספדא יקרא דחיי. והקשו תוס' אם כן למה היה רעב בשביל שלא נספד שאול כהלכה, הלא ישראל מחלו על כבודם, ותירץ התוס' מלך שאני. ואם כן מוכח דשאול עד יום מותו היה קרוי מלך, ואם כן כדין המית לגבעונים הנ"ל, כמורדים במלכות, ולמה קתבע שהמית לגבעונים, דהיינו נוב עיר הכהנים הנ"ל. ותי' הגמ' באשר משפטו שם פעלו וכו', ע"ש ברי"ף, ויובן במה דיש לדייק, וכי משא פנים יש בדבר, דוד המלך ביקש להרוג נבל לולי בקשת אביגיל וטען כי הוא מורד במלכות, ועל אבנר קונן דוד בהריגתו, וכי לא מרד אבנר יותר בדוד מנבל הלא היה שר צבא שאול, ורדף לדוד בתכלית הרדיפה, וגרשהו מארץ ישראל:

אבל תירוץ על שאלה זו, מה שנאמר במדרש [ילק"ש ח"ב רמז קמ"א] על פסוק בנות ישראל על שאול בכנה המלבישכם שני וכו', כשהיו בעליהן יוצאים למלחמה או לתורה, היה שאול זן ומפרנס נשיהן ובנותיהן, ולכך אף על פי שאמר ה' לו נחמתי כי המלכתי וכו', בזכות צדקה נתארכה לו מלכותו צא ולמד מנבוכדנצר הרשע, בשביל צדקה האריכה מלכותו, שאול הצדיק על אחת כמה וכמה. ואם כן בזכות צדקה חזרה ונמשכה לשאול המלוכה. אך זה התירוץ יתכן באיש המחשיב צדקה למצוה, ואם כן יש לו תירוץ על חשבו שאול למלכות כי צדקתו עומדת לו כנ"ל, מה שאין כן הממאס בצדקה וחושבה לנקלה, על כרחך זה הוא אין לו תירוץ במורד במלכות בית דוד ואומר כי שאול מלך, כי הלא לדעתו אין מצות צדקה כל כך לבטל גזירות הקב"ה אשר אמר נחמתי כי המלכתי וכו', וזהו הטעם שדן דוד לנבל, שהיה איש כילי ולא נתן פיזור לאביונים ומלחמו לדלים כלל, ומכל מקום פרץ בדוד ולא תארהו בתואר מלך כלל, אם כן בן מות הוא, אבל אבנר שהיה צדיק ובעל צדקה וגמילות חסדים, ואם כן הוא שפיר יש לו תירוץ [ע"ז שממשיך וקורא לשאול מלך] כי בזכותו ניתנה לו המלוכה עוד, ולכך מצוה לשמוע בקולו ולעשות כאשר יצוה, ואין כאן מורד במלכות בית דוד:

וזו היא הקינה שאמר דוד, הכמות נבל, דייקא, ימות אבנר, כי אתה חושב כמו שנבל חייב מיתה כן אבנר כנ"ל, ועל זה אמר כי אינו כן, כי אבנר ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים וכו', הרצון שהיו ידיו פתוחות ליתן צדקה לכל, וברגליו אץ לעשות גמילות חסדים ולא היה נחושתים, ועל כן יש לו תירוץ על הנ"ל, ואינו בכלל מורד במלכות, ואם כן למה ימות כבני עולה וכמות נבל. והרי דלכך היה שאול מתואר בתואר מלך, ועל כך היו ישראל מחויבים להספידו, כמ"ש תוס' מלך שאני, הרצון היותו נותן צדקה וגמילות חסדים הם האריכו מלכותו, ואם כן כמו דיש לו שכר על הצדקה, אם כן אף מהראוי לקונסו על הריגת כהנים עבדי ה', כי אף שהיו מבני עלי, מכל מקום גם המה היו נותנים צדקה ומחיים נפשות גבעונים, ומאי שנא זה מזה, אם בצדקה יכופר עון שאול, אף בצדקה יכופר עון בית עלי, ולכך אמרינן באשר משפטו שם פעלו, כי הכל חדא היה, דתבע ה' עון שאול בזכות צדקה, ועון נוב עיר הכהנים גם כן בזכות צדקה דמאי שנא:

ילקוט שמעוני שמואל ב – פרק ד – המשך רמז קמב

ושמו מפיבושת תאנא לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו ולמה נקרא שמו מפיבושת שהיה מבייש פני דוד בהלכה, לפיכך זכה דוד ויצא ממנו כלאב שהיה מכלים פני מפיבושת בהלכה:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל ב – פרק כד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב