שמואל ב

שמואל ב פרק כב

פרק זה בואר שלא ע"פ המלבי"ם, שאת ביאורו כתב על הפרק הזה בתהילים י"ח, מפאת אריכות הדברים ע"ש.

(א) וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל:

רש"י א ביום הציל ה' אותו. לעת זקנתו, לאחר שעברו עליו כל צרותיו ונצול מכולם: ומכף שאול. והלא שאול בכלל היה, אלא שהיה אויבו ורודפו מכולם: כיוצא בו (לעיל ב ל), תשעה עשר איש ועשהאל, כיוצא בו (יהושע ב א), לכו ראו את הארץ ואת יריחו וכיוצא בו (מלכים -א יא א), והמלך שלמה אהב נשים נכריות ואת בת פרעה (מלכים-א יא א):

מלבי"ם א וידבר דוד. המזמור הזה כולו סידר נעים זמירות ישראל בספר תהלותיו (מזמור י"ח) ובפירושנו לספר תהלותיו. בארנו דבריו כיד ה' הטובה עלינו.

אך למה הוצג גם כאן, ולמה באו פה שנויים רבים וחלופים בתיבות ובאותיות. צריכים אנו לשמוע לדברי מהרי"א חבר השירה הזאת בבחרותו בהיותו בתוך צרותיו, ועשאה כוללת לכל הצרות, כדי שבכל פעם ופעם שהיה ה' מצילו מצרה היה משורר השירה הזאת, וז"ש ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול בכל פעם שניצול שר לה' כדברים האלה,

ובספר הזה לא נכתבו מזמירות דוד ותשבחותיו רק השירה הזאת שהיא כוללת וששר אותה תמיד, ודוד המע"ה לעת זקנותו קבץ ואסף כל תהלותיו בספר מיוחד לצורך הנהגת המתבודד, שישפוך שיחה לפני אל על כל הפרטים שיצרך איש איש בימי חלדו, ימצאו מזמור או תפלה יתפלל בה, ויש בה סגולות נפלאות כי חברה ברוח הקדש ככתוב בס' שמוש תהלים, וגם המזמור הזה כתב שם שנית שיתפלל אדם אשר סבבוהו מצוקות רבות וניצול מהם כדוד, ואולם יען שנעשה לצרכי המתבודד תפלה לעני כי יעטוף, שינה ענינים רבים באופן שיתכנו לצרכי היחיד, וע"ד זה מצא השר מהרי"א טעמים נכונים לכל החלופים שבאו פה מבספר תהלות, עיין עליו כי אין להוסיף על דבריו, ופירוש המזמור היקר הלז כתוב אתי בספר תהלות כי שם מקומו, ולא אכפלהו פה שלא לצורך, לשכנו תדרשו ובאתם שמה אם יהיה אלקים עמדי:

(ב) וַיֹּאמַר ה' סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי:

רש"י ב סלעי ומצודתי. לשון חוזק הם, סלע כמשמעו, מצודה היא מצודת יערים, שקורין פליישאי"ן בלע"ז: ועל שם הנס שנעשה לו בסלע המחלוקת (שמואל-א כג ח), והמצדות בחורשה: ומפלטי לי. מפלטי עם צבא ישראל במלחמה, ופעמים שהוא מפלט לי כשאני לבדי, כגון מן ישבי בנוב (לעיל כא יז):

(ג) אלקי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי:

מצודת דוד ג צורי. ה' הוא חזקי, אשר אחסה בו: וקרן ישעי. הוא לי לישע ועזר, כמו קרן לבעל הקרנים: ומנוסי. אנוס אליו מפחד האויב: מחמס. מאנשי חמס:

(ד) מְהֻלָּל אֶקְרָא ה' וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ:

רלב"ג ד מהלל אקרא ה'. רצה לומר כשאקרא לשם יתעלה ואתפלל לו הנה יהיה קודם זה מהולל רצה לומר שאסדר שבחיו תחלה כי בזה יתכן שתהיה התפלה נשמעת כי בספור השבחים ישלם לאדם הדבקות עם הש"י ואז יתכן שתהיה תפלתו נשמעת מפני דבקות ההשגחה בו:

(ה) כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי:

מצודת דוד ה כי אפפוני. כאשר סבבו אותי משברי מות, רצה לומר, כאבי מות, וכאשר החליים הבאים מאנשי בליעל בעתו וחרדו אותי:

רד"ק ה משברי מות. הם הצרות החזקות שהיה בהם קרוב למות כמו שהיה בסלע המחלקות ופי' משברי כי הצרות שוברות לב האדם באנחותיו ודאגותיו.

או פי' משברי על דרך משל כאילו אמר גלי מות כי הגלים החזקים נקראים משברים כמו שאמר כל משבריך וגליך עלי עברו ונקרא הגל כן לפי שהוא נשבר בתנועתו החזקה.

ויונתן פירש שהיה בצרה כאשה יושבת על משבר והיא מסוכנת למות: 

נחלי בליעל יבעתוני. על דרך משל כמו הנחל השוטף כן הצרה הגדולה ובליעל אמר על כל רשע ורשע מאויביו או יהיה בליעל שם הרשע ויונתן תרגם סיעת חייבין ואפשר לפרש נחלי מן נחלה מכתך:

(ו) חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת:

מצודת דוד ו חבלי. וכאשר כאבי שאול סבבוני, ובאו לפני מוקשים המביאים את המיתה:

רלב"ג ו חבלי שאול סבוני. כאבי מות סבבוני והנה קרא שאול מות כי הוא שם לקבר וכאילו אמר שהכאבים ההם מובילים אל מות:

(ז) בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה' וְאֶל אלקי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו:

רלב"ג ז בצר לי אקרא ה' ואל אלקי אשוע. ידמה שכפל הענין במלות שונות כי זה דרך השירים ואפשר עוד שהראשון יכוון שיקרא שם ה' והוא ההשתדלות בהשגתו יתברך באמצעות סדור שבחיו כי זה הוא קריאת השם לו ואחרי זה היה מתפלל לש"י ובזה האופן עלתה שועתו באזני הש"י ואם חזקה מאד מדרגתו ממדרגת האדם:

(ח) ותגעש וַיִּתְגָּעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ:

רש"י ח ויתגעש ותרעש. לא על נסים שאירעוהו נאמר, אלא על נסים שנעשו לישראל, וראש המקרא מחובר על סופו: כי חרה לו. כי משמש כאן בלשון כאשר, וכן פתרונו, וכשחרה לו מפני מכעיסיו, נתגעשה ונתרעשה הארץ, ומוסדות השמים רגזו ורעשו:

רד"ק ח ותגעש. כתיב כמו בתהלי' וקרי ויתגעש והענין אחד וקריאת המלה מלרע וכל הענין הזה עד ישלח ממרום רמז להשחית ולכלות אויבי ישראל כי להם הוא רעש הארץ והשמים וחשך וערפל וגחלים ואש וחצים וברק הכל דרך משל וכן ויט שמים וירד כאילו ירד לכלותם במהרה וזהו וירכב על כרוב ויעף וירא על כנפי רוח רמז למהירות הכליה והאבדון לאויבים:

(ט) עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ:

רש"י ט עלה עשן באפו. כן דרך הכועס, יוצא עשן מנחיריו, וכן (תהלים יח ט), עלה עשן באפו: וזהו כל לשון חרון אף, שהאף נוחר ומעלה הבל: ואש מפיו תאכל. מגזרת דבר פיו, תאכל אש ברשעים:

(י) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו:

רש"י י ויט שמים. להנקם מאויביו, ממצרים ומפרעה:

רלב"ג י ויט שמים וירד. רצה לומר שהוא הטה שמים אל מה שרצה שיגיע בנמצאות השפלות להציל דוד ויורה הפעלה הנאצלת ממנו על זה.

או רצה בזה והוא הנכון יותר שהוא כאילו נטה מהשמים אשר שם משכנו לפי מה שיחשב וירד בנמצאות השפלות להשגיח בי ולרוב החשך והאפל אשר בנמצאות השפלות האלו קראם ערפל ולזה אמר וערפל תחת רגליו:

(יא) וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ:

רלב"ג יא וירכב על כרוב ויעף. אמר כי הש"י רכב על כרוב והוא השכל הפעל שהוא מלאכו השלוח ממנו להשגיח על אישי האדם כמו שנתבאר בספר מלחמת ה' והנהיג אותו אל שישגיח בדוד ומרוב מהירות הגלות פעלתו אמר שכבר עף על כנפי רוח ללכת אליו במהירות:

(יב) וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים:

רש"י יב וישת חשך סביבותיו. לסוכה, כענין שנאמר (שמות יד כ), ויהי הענן והחשך, מפסיק בין מצרים לישראל:

חשרת מים עבי שחקים. מאין היה החשך, עבי שחקים היו, שהן חושרין מים על הארץ: חשרת. לשון כברה הוא, שהוא נופל על הארץ דק דק (תענית ט ב): וכן הוא אומר באגדות הרבה, חושרין אותו בכברה:

ויש לפתור חשרת, לשון קשר, שמתקשרין השמים בעבים על ידי המים, כמו וחשוריהם האמור באופני המכונה (מלכים -א ז לג), שהם זרועות העץ המהדקין וקושרין עיגוליה יחד:

רלב"ג יב וישת חשך סתרו סביבותיו סכתו. אמר זה על צד המשל למה שהמציא הש"י להיות לסכה ולמחסה לדוד מאויביו:  חשרת מים עבי שחקים. רצה לומר קשור המים בעבים ואמר זה לפי שמהם יצאו המים והם בו בכח וכאלו יאמר שמה שהמציא הש"י מזה הוא מכוון תחלה להשפיע טוב לדוד ולהצילו כמו שהמים היורדים מהעבים הם מצמיחים הצמחים ובו גם כן מה שיקרה בו רע והשחתה לאויבים דרך משל כמו הברק והאש היוצא מהאיד הקיטורי שלפעמים ירד המטר וירדו עמו הברקים והאש והברד ויתחדשו הקולות המרעידים והרעמים:

(יג) מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי אֵשׁ:

רש"י יג מנגה נגדו. שלא תאמר בחשך הוא שרוי, אלא הנוגה לפנים מן המחיצה, ומאותו נוגה אשר לפניו, בערו גחלי אש, שנשתלחו חצים על מצרים:

רד"ק יג מנוגה נגדו. מנוגה שהוא נגדו אל אוהביו בערו גחלי אש לאויביו כלומר אשו מאיר לאוהביו ובוער בשונאיו:

(יד) יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם ה' וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ:

רד"ק יד ירעם. מן רעם:

(טו) וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק ויהמם וַיָּהֹם:

רלב"ג טו וישלח חצים ויפיצם. הם האשים הבוערים שירדו בחוזק מהענן לאמ"ש בלע"ז והם גם כן מתחדשים מגוף הברק לזה אמר ברק ויהם:

(טז) וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת ה' מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ:

רש"י טז יגלו מוסדות תבל. שנבקע התהום, כשנבקע ים סוף נבקעו כל מימות שבעולם (ילקוט שמעוני רמז קסא): מנשמת. מכח נשיבת רוח אפו:

רלב"ג טז ויראו אפיקי ים. הם מעמקי ים:  יגלו מוסדות תבל. הם המקומות השפלים שאצל מרכז הארץ כאילו יאמר שהדברים הנסתרים שלא חשב איש שיתחדשו נתחדשו באלו הפעולות הנפלאות השופעת מהש"י והמשל כי לא חשב איש שיתחדש מהרע לשאול ולבניו בהר הגלבוע אשר נגלה בו מה שרצה הש"י לתת הממלכה לדוד שאם נשאר יהונתן לא היה דוד חולק עמו על דבר המלוכה ולזה סבב הש"י שמתו יחד וגם ענין איש בשת לא עלה בלב אדם שיהיה כך רצה לומר שתתחדש מריבה בינו ובין אבנר ויקומו עליו אנשים להרגו על משכבו בביתו:

 (יז) יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים:

מצודת דוד יז ישלח ממרום. ישלח עזרתו ממרום, ויקחני מיד האויב, ויוציאני מיד הרבים הקמים עלי, השוטפים כמים רבים:

(יח) יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי:

רד"ק יח מאויבי עז. לשון יחיד על גלית או על ישבי בנוב ואפשר על שאול:

רש"י יח כי אמצו. כאשר אמצו:

(יט) יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי ה' מִשְׁעָן לִי:

מצודת דוד יט יקדמוני. האויב היה מקדים לבוא עלי בעת יקרני מקרה רע, בחושבו כאשר החילותי לנפול לא אוסיף לקום, אבל ה' היה לי למשען, ואף כי נפלתי, הנה קמתי:

רלב"ג יט יקדמוני ביום אידי. רצה לומר יקדמוני הרע ביום אידי להוסיף רעה על רעה כמו הענין בזיפים בעת היותו נרדף משאול וכמו הענין באחיתופל שהיה יועץ אבשלום להמית אביו בעת שפלתו והיותו נרדף:

(כ) וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי:

מצודת דוד כ למרחב. למקום רחב, להנצל מיד: יחלצני. יוציאני מן המיצר, כי חפץ בי:   

(כא) יִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי:

רש"י כא כצדקתי. כשיצאו אחריו למדבר וסמכו על הבטחתו:   

מצודת דוד כא כצדקתי. כפי צדקתי, כי לא הרעותי את אחד מהם: כבור ידי. כפל הדבר במלות שונות:   

מצודת ציון כא יגמלני. מלשון גמול ותשלום שכר: כבור. מלשון ברור ונקי:

(כב) כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי ה' וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאלקי:

מצודת דוד כב מאלקי. ממצות אלקי:   

רד"ק כב ולא רשעתי מאלקי. לא רשעתי שיצאתי מדרכי אלקי ודרכי שזכר עומד במקום שנים ויונתן תרגם ולא הליכית ברשע קדם אלקי:   

רלב"ג כב ולא רשעתי מאלקי. רצה לומר לא רשעתי לנטות מאלקי אך שמרתי כל מצות הש"י והנה הרשע הוא הנטייה מדבר הראוי כמו שהצדק הוא ההליכה בדרך הראוי:

(כג) כִּי כָל משפטו מִשְׁפָּטָיו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה:

מצודת דוד כג לנגדי. להתבונן בהם: וחקתיו. ואף החוקות, הם הדברים שטעמיהם נעלמים: לא אסור. אפילו מאחת ממנה, לא אסור את עצמי:    

רד"ק כג לא אסור ממנה. מכל מצוה וחוקה ובתהלים לא אסור מני והענין אחד:   

רלב"ג כג כי כל משפטיו לנגדי. רצה לומר כי כל משפטי הש"י הם לנגד עיני תמיד להנהיג עצמי בהם:  וחוקותיו לא אסור ממנה. רצה לומר כי חקותיו הם תמיד לנגדי ובכלל הנה לא אסור מן התורה כלל או יהיה שבאמרו ממנה אל מה שאמר יגמלני ה' כצדקתי והרצון בזה שלא יסור מן הצדקה:

(כד) וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֹנִי:

רלב"ג כד ואשתמרה מעוני. רצה לומר שנשמרתי מעון ותהיה היו"ד נוספת או ירצה בזה כי כשעלה בלבי לחטוא בדבר נשמרתי מאותו עון ולא הוצאתי לפועל מחשבתי הרעה או ירצה בזה שאחר שחטאתי בדבר בת שבע ושבתי אל הש"י מאותו עון הנה נשמרתי מאותו עון שלא יגיעני נזק בעבורו או נשמרתי מחטא אחר זה במה שידמה לאותו עון:

(כה) וַיָּשֶׁב ה' לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו:

מצודת דוד כה וישב. ולכך וישב ה' לי וגו': לנגד עיניו. אשר הוא לנגד עיניו, ולא נגד בני אדם ולהתיהר:

(כו) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם:

רד"ק כו תתחסד. מי שהוא חסיד בדרכיו אתה מראה לו גם כן שאתה חסיד בהטיבך עמו:  עם גבור. כמו איש שתרגומו גבר וכן הוא בתהלים גבר וי"ת הפסו' על האבות חסיד ותמים ונבר ותרגם עקש על פרעה:

רש"י כו עם חסיד תמים נבר. כנגד שלשה אבות, ששלם הקב"ה גמול צדקתם לבניהם:

רלב"ג כו עם חסיד תתחסד. אמר שהש"י עושה חסד לחסידים לא יענשם בחטאיהם באופן ענשו זולתם וכאילו אמר זה על החסד שעשה לו הש"י בדבר חטאת בת שבע והנה על חטאת קטן ממנו נענש שאול העונש הנפלא שנזכר בזה הספר ואמנם היה זה כן כי דוד היה רצונו שלם עם הש"י ומשתדל תמיד לעשות הישר והטוב בדברים וזה מבואר מספורי דוד אשר תמצא מהם מה שיורה על חסידות דוד הוראה נפלאה אלא שנתגבר יצרו עליו על דבר בת שבע ולא יכול לנצח אותו ואולם שאול נמצא ענינו בהפך זה עד שכבר תמצא ששאול היה רוצה להכחיש דברי הנביא כשגנה אותו על חטאו ולא היה בוש מזה ואולם דוד הודה תכף ואמר חטאתי לה':

(כז) עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל:

רש"י כז ועם עקש. פרעה: תתפל. לשון נפתל ועקש, ובספר (תהלים יח כז) כתוב, תתפתל: דבר אחר, ישלח ממרום יקחני. על עצמו אמר, כשהיה נחפז ללכת מפני שאול בסלע המחלקות והיה קרוב להתפש, ומלאך בא אל שאול לאמר, מהרה ולכה כי פשטו פלשתים: וישב וגו' כצדקתי. שלא הרגתיו בכרתי כנף מעילו:

רד"ק כז תתבר. משפטו תתברר ובא חסר הכפל ואם היה אומר תתבר ידמה מנחי הלמ"ד לפיכך שמו תנועות תתבר בתתבר ודגש התי"ו להורות שהוא מפעלי הכפל:  תתפל. בא כן לזווג המלות עם תתבר ותתמם ועיקרו תפתל ומשפטו תתפתל ונהפכה עין הפעל בפא הפעל כמו אם ישוב ישיבני וענין תתפל תבוא עליו כדרכו הנפתלה וכן ענין אם ללצים הוא יליץ יביא עליהם שיכשלו בליצנותם:

(כח) וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל רָמִים תַּשְׁפִּיל:

מצודת דוד כח עם עני. מוכנע כעני: ועיניך. תתן עיניך על המתגאים, ותשפיל אותם:   

(כט) כִּי אַתָּה נֵירִי ה' וַה' יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי:

מצודת דוד כט כי אתה נירי. אתה תאיר לי כנר: יגיה חשכי. רצה לומר, יוציאני מן הצרה:   

מצודת ציון כט יגיה. מלשון נוגה ואורה: חשכי. מלשון חושך:

(ל) כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלקי אֲדַלֶּג שׁוּר:

מצודת דוד ל בכה. בעזרתך ארוץ אל גדודי האומות: אדלג שור. אקפוץ על החומה, לכבוש עיירות:

רד"ק ל כי בכה. נכתבה בו הה"א הנחה אשר אחרי הכ"ף הקמוצה וכן ובכה ובעמכה הנצבת עמכה והדומים להם וברוב לא תכתב זאת ההא ופירושו בעזרתך אשבר גדוד אויבי וארוץ משרש רצץ ובא בשורק כמו ירון ושמח ישוד צהרים או פי' ארוץ לקראת גדוד אויבי ולא אירא מהם וכן אדלג שור אדלג חומ' ערי אויבי לכבשם ואומר אדלג למהירות כבושו אותם כאילו בדלוג נכנס בהם וי"ת בך ארוץ גדוד במימרך אסגי משריין:   

(לא) הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת ה' צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ:

מצודת דוד לא תמים דרכו. לגמול לאיש כמפעלו. צרופה. ככסף צרוף מבלי סיג, כן אין באמרי הבטחתי דבור בטל: מגן. מחסה כמגן:   

מצודת ציון לא צרופה. מלשון צרוף וזקוק:   

רד"ק לא האל תמים דרכו. שמשלם לכל איש כמעשהו והשיב לי כצדקתי ולאויבי כרשעתם ואמרתו צרופה שאין בכל משפטיו סיג אלא הכל ברור ונקי עשויי' ביוש' ובאמונה צרופים ומזוקקי' מכל סיג:   

רלב"ג לא האל תמים דרכו. רצה לומר שדרך תורתו במצות ובאזהרות הוא שלם ונגלה התועלת ואמרת ה' והוא ספורי התורה היא צרופה רצה לומר שאין בה דבר שיהיה במדרגת הסיגים והדבר שאין בו תועלת.

או יהיה הרצון באמרו תמים דרכו שפעלו ודרך הנהגתו בזה העולם השפל הוא תמים ושלם ואמרתו והיא התורה צרופה שאין בה סיגים ודבר ללא תועלת:

(לב) כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי ה' וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אלקינוּ:

מצודת דוד לב כי מי אל. אשר יוכל לעמוד כנגדו, ולמחות בידו מלקיים הבטחתו:   

רד"ק לב כי מי אל. לא כאות' שהיו בוטחים באליליהם ובהתגברי על אויבי בכל עת יש להם לדעת כי שקר נסכם ואין צור אלא אלקינו ולפי תרגום יונתן כי או יודו לו כל העמים ויאמרו מי אל מבלעדיו בכן על ניסא וגו':

(לג) הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל וַיַּתֵּר תָּמִים דרכו דַּרְכִּי:

מצודת דוד לג מעוזי חיל. מחזק אותי בכח: ויתר תמים דרכי. מדלג אותי בדרכי, להיות תמים מבלי מכשול:   

רד"ק לג האל מעוזי חיל. נכתב בוי"ו עם הדגש והדומים לו כתבנו בספר מכלל ופי' חיל בחיל כלומר בכח או פירושו כשהייתי בחיל ובצבא היה הוא מעוזי, ופי' ויתר שהתיר ופתח דרכי במלחמה ושמהו תמים ושלם שלא נפקד אחד מאנשי במלחמה וכתיב דרכו כי דרכי היה דרכו כי בשמו הייתי בא להלחם וכן רגליו שכתוב וקרי רגלי אומר על דרך משל עזרתו והוא מכנה רגליו על דרך שמה הנחת ה' גבוריך:   

(לד) מְשַׁוֶּה רגליו רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִדֵנִי:

רד"ק לד משוה רגלי. משים כמו שויתי ה' לנגדי תמיד ותרגום שם שוי אמר אם הצרכתי לברוח להמלט שם רגלי כאילות ולא השיגוני אויבי:  ועל במותי יעמידני. ואחר כך במקום שהייתי נמלט שם והם במותי יעמידני שם בטוח:

(לה) מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי:

רד"ק לה ונחת. ובספר תהלים ונחתה כי קשת תכונה בלשון זכר ונקבה ורוצה לומר כל כך למד ידי למלחמה עד שאפילו קשת נחושה לא עמדה לפני אלא נשברה בזרועותי ופי' נחושה חזקה כנחושה והוא ברזל חזק מאד וכן ואת ארצכם כנחושה ונחתה שרשו חתת והוא נפעל מפעלי הכפל:   

רלב"ג לה ונחת קשת נחושה זרועותי. רצה לומר והוריד קשת נחושה כל אחד מזרועותי ואף על פי שהיתה הקשת ההיא חזקה וקשה מאד להכפף כאילו היא מנחושה שהוא הברזל היותר קשה וענין ההורדה בקשת היא הורדת ראשי הקשת בכפיפתו כדי לירות בו חצים או יהיה חסר יתר אז יהיה הרצון והוריד יתר קשת נחושה כל אחד מזרועותי וענין היתר היא שיורידוהו אל המקום מהקשת המוגבל לירות משם החצים:

רש"י לה ונחת קשת נחושה זרעתי. ונדרכה קשת נחושה על זרועי, שיש בי כח לדרכה, קשתות היו תלוים לדוד בביתו, והיו מלכי האומות באין ורואין אותן, ואומרים זה לזה, אתה סבור שהוא יכול לדורכן, אין זה אלא ליראנו, ודוד שומע ונוטלן ומכתתן לפניהם: ודריכת קשת לשון חית היא, וכן תהלים חציך נחתו בי:   

מצודת דוד לה למלחמה. להלחם בטוב, וכדרך תכסיסי המלחמה: ונחת. נתת בי כח לשבר קשת נחושה, בעת המתחי לירות:   

 (לו) וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי:

רש"י לו וענתך תרבני. הגדלת לי מדת ענותנותך:   

מצודת דוד לו מגן ישעך. ישעך היה לי למגן:

וענתך תרבני. הענוה שבך להשגיח בי, עשה אותי כאלו הייתי עם רב, אף כי היו אנשי מתי מספר, נצחתי האויב כאלו היו רבים עמדי:   

רד"ק לו וענותך. פי' ובענותך תרבני כתרגומו ובמימרך אסגיתני ויהי' לדעתי ענותך מן וענית ואמרת ובספר תהלים וענותך בקריאת הוי"ו מן עקב ענוה יראת ה' וענוים ירשו ארץ שהוא ענין חסידות ורוח נמוכה ויהיה וענותך הנכתב הנה כמוהו ואף על פי שנחה הוי"ו ותהיה תי"ו תרבני לנקבה על הענוה שזכר כמו וימינך תסעדני שאמר בתהלים ופי' שמתני ענותך לעם רב כי אף על פי שהייתי בעם מעט ואויבי בעם רב אני הייתי מנצח כי ענותך הית' עמי כאילו הייתי אני עם רב מהם ויש לפרשו עזרתך ורצונך וכן והכסף יענה את הכל:

(לז) תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי:

רש"י לז תרחיב צעדי. כשאדם מדבק רגליו זו בזו, הוא נוח ליפול, וכן הוא אומר (משלי ד יב), בלכתך לא יצר צעדך: קרסולי. עקבי:

(לח) אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם:

מצודת ציון לח כלותם. מלשון כליון:

(לט) וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי:

מצודת ציון לט ואמחצם. ענין הכאה ופציעה, כמו (תהלים קי ו) מחץ ראש:

(מ) וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי:

מצודת דוד מ ותזרני. אזרת אותי כח להלחם, ואת שונאי תפיל לכרוע תחתי:   

מצודת ציון מ ותזרני. מלשון אזור וחגורה: תכריע. ענין הנפילה על הכרעים: קמי. האויבים הקמים עלי:

(מא) וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם:

מצודת דוד מא תתה לי עורף. כי ינוסו ויהפכו לי עורף: משנאי. רצה לומר, וכן משנאי תתה לי עורף, והוא כפל ענין במלות שונות, כדרך מליצת השיר: ואצמיתם. רצה לומר, עם כי ינוסו, אשיגם ואצמיתם:

(מב) יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל ה' וְלֹא עָנָם:

רש"י מב ישעו ואין מושיע וגו'. הרי זה מקרא מסורס, ישעו אל ה' ולא ענם, ואין מושיע, כמו (ישעיהו יז ז), ישעה האדם אל עושהו, כמו יפנה: ומנחם חברו עם (בראשית ד ד), וישע ה' אל הבל, ופתר בו לשון עתירה, ונופל הלשון על המעתיר ועל הנעתר, כמו (שם כה כא), ויעתר יצחק לה', ויעתר לו ה', אף כאן ישעו ואין מושיע נופל על המתפלל, וישע ה' נופל על הלשון, על מי שמתפללין לפניו:   

מצודת דוד מב ישעו. יפנו אל מלכי האדמה: אל ה'. רצה לומר, לאחר זמן יפנו אל ה' להתפלל אליו, אבל לא יענם:

רד"ק מב ישעו. ר"ל יביטו כמו ולא ישעו אל קדוש ישראל ולא ישעה אל המזבחות ופירוש יביטו אל ה' ולא יושיעם:  אל ה' ולא ענם. בעבור כי הם רשעים וקוראים אל ה' ולבם לא נכון עמו:    

(מג) וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם:

רש"י מג ארקעם. ארמסם, והרבה יש בספר (יחזקאל, ו יא), ורקע ברגלך (כה ו), ורקעך ברגל:   

מצודת דוד מג כעפר. להיות דק כעפר: כטיט חוצות. כטיט המושלך בחוצות, אעשה אותם דק דק, וארדד אותם על פני האדמה:   

(מד) וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי:

רש"י מד מריבי. מדואג, מאחיתופל, ושאול, והזיפים: תשמרני לראש גוים. צפנתני לכך: ומדרש אגדה, אמר דוד, רבונו של עולם, הצילני מדינו של ישראל, שאם אטהו או ארדה את ישראל בעבודתו, אני נענש, אלא לראש הפלישתים תשימני, והם יעבדוני, ועליהם לא אענש:   

הביאור הבא מופיע בשם הגר"א, המהרי"ל דיסקין, הרב טולדנו, [ולמעשה המקור הקדום ביותר הוא בתוס' הראש עמ"ס מו"ק דף יז].

הגמ' במ"ק (טז ב) על שמנה מאות חלל בפ"א שהיה זורק חץ ומפיל ח' מאות חלל בפ"א. והיה מתאנח על מאתים. שנאמר איכה ירדף אחד אלף. יצתה בת קול ואמרה 'רק בדבר אורי' החתי'. ופירש"י בדבר אוריה החתי נטלו לו מאתים עכ"ל. והדבר תמוה, מנ"ל לרש"י שניטל ממנו, אולי לא ניתן לו מעיקרא, שבמקרא נאמר שמגיע לישראל שיכו באויביהם אלף, והתאונן דוד על זה שהוא זכה רק בשמונה מאות?

הגאון זצוק"ל מפרש, בכל חילופי השירות תהלים בשירות שמואל שמנו זצ"ל במסכת סופרים פ"ח לכולם ניתן טעם בדבר מפני מה נשתנו אלו מאלו. ועל פסוק האמור בשמואל 'תשמרני לראש גוים'. ובתהלים 'תשמני לראש גוים' לא נתן טעם. אמר הגאון זצוק"ל כי שירת שמואל אמר קודם חטא אוריה החתי, לכן בא המאמר 'תשמרני' שעולה מספרו אלף. לרמז שהיה מכה אלף בפ"א.

ושירת תהלים נאמרה אחר החטא וניטלו ממנו מאתים. בא המאמר 'תשמני' בלא רי"ש שעולה מספרו שמונה מאות. והוא המקום אשר מצא רש"י מרומז שניטלו לו מאתים. ודפח"ח.

[הערה – הרעיון צ"ב היות ואצלנו המילה מופיעה 'תשימני' עם האות י', וזה יוצר קושי בפירוש. יש שמיישבים על שאלות כגון אלה שהי' לא נחשבת היות ואינה נשמעת בהגיית המילה (ושו"ר שקדמוני בספרים בדקדוק זה, ובנוגע לתשובה – כך ראיתי שאף בספר 'דברי הלכה' גרינוולד עמ' קעז כתב כן, והביא לזה ראיות ע"ש עמ' )].

(מה) בְּנֵי נֵכָר יִתְכַּחֲשׁוּ לִי לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי:

רש"י מה יתכחשו לי. מחמת יראה, יאמרו לי כזבים: לשמוע אוזן ישמעו לי. אפילו שלא בפני, יגורו מפני, למשמע אזניהם לסור אל משמעתי:   

(מו) בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם:

רש"י מו בני נכר יבולו. ילאו, לשון (ירמיהו ח יג), והעלה נבל פלישטירונ"ט בלע"ז: ויחגרו. לשון פסחים: ממסגרותם. מקושי יסורי מסגר שאני מייסרן בהם:   

מצודת דוד מו יבלו. רצה לומר, יהיו מיוסרים ואבודים: ויחגרו. יהיו חגרים ממה שיהיו סגורים בידי בכבלי ברזל:

רלב"ג מו יבולו. ילאו מענין נבול תבול או יהיה מענין הבלוי וההשחתה:  ויחגרו. רצה לומר ויפחדו מהמקום שהם נסגרים בו רצה לומר כי מחדרים תהיה להם אימות מות או יהיה הרצון בזה שהם יחגרו כלי מלחמה מהמקום שהם נסתרים בו אך לא יצאו חוץ להלחם לרוב פחדם:

(מז) חַי ה' וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרֻם אלקי צוּר יִשְׁעִי:

רד"ק מז חי ה'. הפסוק הזה דרך הודאה ותהלה הוא כלומר ה' צורי ואלקי ישעי הוא חי וברוך ורם:   

רלב"ג מז חי ה' וברוך צורי. רצה לומר ה' העוזר אותי הוא חי וקיים ומי שהוא תקפי וחזקי הוא ברוך על כל ברכה ותהלה ולזה אין לי לירא שיחדל עזרו ממני והאלקים שהוא תוקף ישעי הוא רם על כל רמים ולזה לא אירא שתקצר ידו מלהושיעני:

(מח) הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי:

מצודת דוד מח הנותן נקמות לי. רצה לומר, הנוקם נקמתי:

(מט) וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי:

מצודת ציון מט ומקמי. האויבים הקמים עלי:   

רלב"ג מט ומקמי תרוממני. רצה לומר שתשימני נשא ורם בממשלה יותר מקמי והנה אמר זה כנגד שאול ואבשלום או היה הרצון בזה ומקמי תסתירני ותגביהני שלא תחול בי ידם:

(נ) עַל כֵּן אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר:

מצודת דוד נ על כן. בעבור החסדים האלה: בגוים. לפרסם חסדך:   

(נא) מגדיל מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם: פ

מצודת דוד נא מגדול. רצה לומר, וכן אודך, כי אספר לומר, דעו אשר ה' מגדול וגו', רצה לומר, עושה ישועות גדולות למלכו, ולא בעבור תשלום גמול, כי אם בחסד: ולזרעו. כמו שעשה לדוד, כן יעשה לזרעו עד עולם. ואף שדוד עצמו אמרו, אמר לדוד ולזרעו, ולא אמר לי ולזרעי, כי כן דרך המקרא, וכן (שמואל-א יב יא) וישלח ה' וגו' ואת שמואל, ועם כי שמואל עצמו אמרו, לא אמר ואותי:    

מצודת ציון נא מגדול. מלשון גדול:   

רד"ק נא מגדול. מגדיל כתיב ביו"ד וקרי בוי"ו כמו שהוא בספר תהלים בקריא' גם כן הקרי מגדול בחולם והוא תואר והענין אחד:  מלכו ומשיחו. על עצמו הוא אומר כמו שהגדיל ישועתי ועשה לי חסדים כן יעשה לי ולזרעי עד עולם:   

רלב"ג נא מגדול ישועות מלכו. רצה לומר שהוא תוקף ישועות מלכו והוא דוד כמו המגדל שהוא תוקף העיר:

מלבי"ם מלכו, משיחו – משיח הוא יותר מן מלך, שמורה שהמלכות לו בירושה, ששאול לא נמשח בפך ושמן המשחה רק בקרן ע"כ לא נמשכה מלכותו כמ"ש חז"ל:

[א.ה. דברי המלבי"ם כאן מקורם בפירושו לתהלים פי"ח, והם פלאיים, היות ובחז"ל נאמר הפוך! ששאול נמשח בפך ולא בקרן, ולכן לא נמשכה מלכותו, כפך חרס שנשבר, ולא כקרן החזקה!
הגמ' במסכת מגילה דף יד עמוד א אומרת: "חנה – דכתיב ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' רמה קרני בה', רמה קרני ולא רמה פכי. דוד ושלמה שנמשחו בקרן – נמשכה מלכותן, שאול ויהוא שנמשחו בפך – לא נמשכה מלכותן" ע"כ.
לא זו בלבד שהמלבי"ם בגאונותו וודאי ידע זאת, הוא ביאר זאת בעצמו בשמואל א פרק טז "כי שאול נמשח בפך ולכן לא נמשך מלכותו כו'… אבל דוד נמשח בקרן ובשמן הקדש… " וכנראה שזו ט"ס, וצ"ע].

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל ב – פרק כד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב