שמואל ב

שמואל ב פרק כג

(א) וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אלקי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל:

מלבי"ם א ואלה דברי דוד האחרונים. אחר שסדר ספר תהלותיו לעת זקנותו, חתם בו שמו להודיע מי חברו, ועל מי חברו, ובאיזה מדרגה באו הדבורים בו, אם מדרך השכל אם מרוח הקדש, והוסיף בו ג"כ נבואה עתידה על ענין מלכותו.

אמר נאום דוד בין ישי, ר"ל שהזמירות הבאים בספר ההוא, כוללים ג' ענינים,

א) זמירות שאמר על עצמו ובתוכם ממה ששר קודם נמשח בהיותו רועה בצאן, שעז"א נאום דוד בן ישי, 

ב) זמירות שאמר אחר שנמשח, ואחר שמלך מצד עניני מלכותו, בין בהיותו נרדף בין בהיותו מצליח במלכות, ועז"א נאום הגבר הוקם על להיות משיח אלקי יעקב,  ג) זמירות שחבר לצורך כלל ישראל, אם ספור נפלאות אל, אם תפלות או מהללים בעבור העם בכלל, ועז"א ונעים זמירות ישראל:    

רד"ק א ואלה דברי דוד האחרונים. עוד מלבד השירה אמר דברים אלה שהם דברי שבח והודאה לאל שהקימו למלכות ואמר האחרונים שהיו אחרונים לכל השירות והמזמורים שאמר כי אחר זה לא הופיע עליו רוח הקדש וי"ת ואלין פתגמי נבואת וגו':  הוקם על. הוקם עליון ומלך:  ונעים זמירות ישראל. על הזמירות שעשה בספר תהלים שהיו משוררים ומזמרים הלוים בהם לפני הארון ובבית המקדש וי"ת ותקין למימני בחיך וגו':

(ב) רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי:

מלבי"ם ב רוח הודיע כי כל הזמירות נאמרו ברוח ה' אשר עליו ויען שהרוח האלקי יחול על המשורר בשתי מדרגות, אם רק לעוררו בכח אלקי על ענין השיר, והמלות והמליצה ידבר המליץ משכלו, או שגם המלות והמליצה יהיה ברוח ה', אמר כי שניהם היה מהופעה אלקית, רוח ה' דבר בי וגם מלתו היא על לשוני, שגם סדר המלות היה מה':

(ג) אָמַר אלקי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אלקים:

רש"י ג לי דבר צור ישראל. אלי דבר וצוה צור ישראל, שאהיה מושל באדם, בישראל שנקראו אדם, שנאמר (יחזקאל לד לא), אדם אתם (יבמות סא א), ואהיה צדיק מושל וירא אלקים:

ורבותינו (מועד קטן טז ב) פירשוהו בלשון אחר, אמר דוד, אלקי ישראל לי דבר, אלי דבר צור ישראל, מושל באדם אני, ומי מושל בי, צדיק, שאני גוזר גזירה והוא מבטלה: אבל לפי ישוב המקראות, הראשון הוא פשוטו של מקרא:

מלבי"ם ג אמר עתה התחיל נבואה עתידה שנאמר לו מאת ה' על מלכות זרעו, ותתקיים לימות המשיח, וכעין דוגמא היה במלכות שלמה מעין העתיד, ופירושו ה' מצד שהוא אלקי ישראל ומשגיח עליהם אמר ומפרש לי דבר צור ישראל, שדבר זה באורך (שזה א' מן ההבדלים בין דבור ואמירה) שהדבור הוא באורך וכל לי ולו ולהם הסמוכים אצל דבור פי' בשביל ור"ל שדבר בשבילי, שעתיד לעמוד מושל באדם,

ר"ל המשיח יהיה לו ב' מדרגות,  א) שימשול באדם בכלל, שכל בני אדם ישמעון אליו, 

ב) שיהיה צדיק מושל יראת אלקים שמצד שינוח עליו רוח דעת ויראת אלקים, ימשול על עצמו לעמוד בצדקתו, ובכח זה שימשול על עצמו ימשול על האדם בכלל, באופן שיראת אלקים היא תהיה המושלת אז, וכמ"ש החבר להכוזר שהמולך על עצמו הוא הראוי למלוך על הכלל:

(ד) וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ בֹּקֶר לֹא עָבוֹת מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ:

מלבי"ם ד וכאור, עוד יהיה הבדל בין מלכות המשיח לבין מלכות העולם הזה, וצייר זה בהמשיל את המלכות אל השמש כי כמוהו תאיר המלכות ארץ ותופיע בגבורתה, והנה המלכות בעה"ז תקום כמו זריחת השמש, שבעלות השחר כהה אורו וכן תוסיף תאיר עד נכון היום. ובדוגמת זה עמדה גם מלכות דוד, שהתנוצצה מעט מעט בהדרגה לא כן מלכות העתיד שפתאום יזרח השמש ויהיה אור גדול, ועז"א וכאור בקר יזרח שמש (אור אינו שם דבר רק פעל והכ"ף אינו לדמיון רק הוא כ"ף הזמן) בעת שיאיר הבקר אז כבר יזרח שמש. שלא יעלה השמש על האופק בהדרגה רק פתאום מצהרים יקום חלד, ר"ל שתיכף בעמדו ימשול ממשל רב ומלכות עולם.

ואמר עוד בקר לא עבות, כי זריחת שמש המלכות בעוה"ז, יצוייר שיקרה לו כמו אל השמש, שלפעמים יכסהו עבים ועננים ולא יראה אורו כלל ולפעמים הגם שיתראה מבין הענן, יהיה בצד א' מן הרקיע גשם ומטר, שזה נצרך כדי להצמיח דשא מארץ, ובזה יתפלש אור השמש דרך המטר, ולא יראה רק נגה לא אור בהיר (שגדר שם נוגה הוא דבר המקבל האור כמ"ש בפי' ישעיה) וכן מלכות עוה"ז לפעמים תכסהו עננה לגמרי כמו שהיה למלכות ב"ד בעת הגלות, ולפעמים הגם שיתראה יעמדו נגדו חשכת מים, הצריכה להצמיח מוצא דשא, ר"ל יעמדו עמה ושוה ומקביל לה גם מלכיות אחרות, כפי הצורך להנהגת עמים ולאומים בדרך הטבע וכפי המערכת ויכהה שמשם, אבל במלכות העתיד יהיה בקר לא עבות שלא יכסהו עבים, וכן (לא) מנגה ממטר ר"ל לא היה הבקר ע"י נגה הבא ממטר שצריך להוציא דשא מארץ, כי לא יעמדו מקביל לו עמים ומלכיהם להאפיל אורו:

(ה) כִּי לֹא כֵן בֵּיתִי עִם אֵל כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה כִּי כָל יִשְׁעִי וְכָל חֵפֶץ כִּי לֹא יַצְמִיחַ:

מלבי"ם ה כי לא מפרש דבריו, נגד מ"ש בקר לא עבות, אומר כי לא כן ביתי עם אל שביתי לא יכסהו הענן, ר"ל שלא תבטל מלכותו בשום פעם כי ברית עולם שם לי שלא יופסק בשום פעם, רק יהיה ערוכה בכל ושמורה, שתיכף בעמדה תהיה ערוכה בכל עוז והדר כמ"ש וכאור בקר יזרח שמש, ושמורה בל תבטל בשום פעם, כמ"ש בקר לא עבות,

ונגד מ"ש בקר לא מנגה ממטר דשא מארץ, אמר כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח הדשא, ר"ל לא יצמחו אז הדשאים שבעבורם ירד המטר לכסות השמש והמליצה שלא יתקוממו אז שרי העכו"ם כפי הטבע והמערכת רק יהיה ה' למלך, וימלא כל ישע וכל חפץ בית דוד, אם ישע הנפש, אם חפציו העולמיים:

(ו) וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם כִּי לֹא בְיָד יִקָּחוּ:

מלבי"ם ו ובליעל אז יציץ ופרחו כרם ה' צבאות ואת הקוצים יכלה מן הכרם, והם הבליעל אשר כולם דומים כקוץ מונד שעומדים רק להשחית את כל הנוגע בם והכל נדים מהם כי לא ביד יקחו:

מצודת דוד ו ובליעל. אבל בית בליעל, כירבעם וחבריו, כולם יהיו כקוץ מונד, רצה לומר, כמו הקוץ המונח ברגלי אדם, אשר מנידים אותו ממקום למקום בדרך מהלכם: כי לא ביד יקחו. כי בעבור החדודים הבולטים בו, אי אפשר לקחתו ביד לסלקו מן הדרך אל מקום מיוחד, ולזה בעל כרחו הוא מונח ברגלי אדם, ומנידים אותו ממקום למקום, ולא יונח זמן רב במקום אחד, וכמו כן לא תעמוד בית בליעל על זמן רב:   

 (ז) וְאִישׁ יִגַּע בָּהֶם יִמָּלֵא בַרְזֶל וְעֵץ חֲנִית וּבָאֵשׁ שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ בַּשָּׁבֶת: פ

מלבי"ם ז והנוגע בהם צריך להתלבש זין וברזל. ואז שיכתתו חרבותם לאתים יכלו הקוצים, כי באש שרוף ישרפו בשבת, בבוא זמן בטולם יהיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא, כמ"ש מלאכי:

(ח) אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ העצנו הָעֶצְנִי עַל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אחד אֶחָת:

רש"י ח אשר לדוד יושב בשבת. יושב בשבת סנהדרין, והוא תחכמוני, והוא ראש השלישי, אב בנוי בחכמה ובגבורה, בשלשה דברים הללו הוא ראש, כמו שנאמר (שמואל -א טז יח), ונבון דבר ואיש תואר וגבור חיל: עדינו העצני. כשעוסק בתורה, כורך ומקשר עצמו כתולעת, כמו (איוב לח לא), מעדנות כימה, וכשיוצא למלחמה, היה קשה כעץ, והורג שמונה מאות חלל במלחמה אחת (מועד קטן טז ב):

מלבי"ם ח אלה שמות הגבורים הנה בד"ה חשב ג"כ גבורים אלה ואחרים נוסף על אלה שלא חשבם כאן, וכבר האריך בזה מהרי"א והשיב ששם חשב אלה שהתחזקו עמו במלכותו כמבואר שם ופה לא חשב רק הגבורים שהתמידו להיות עמו בכל מלחמותיו, ובד"ה אמר ישבעם בן חכמוני ראש השלישים הוא עורר את חניתו על שלש מאות חלל בפעם אחת. לגבור הזה היה לו שני שמות שמו העצמי היה עדינו העצני, ועל שישב בישיבת חכמים ברב עם, קראוהו בשם ישבעם בן חכמוני, יושב עם, בן חכם, ובד"ה ספר להודיע גבורתו, שאחר שהרג שלש מאת חלל היה מעורר את חניתו ומניעה בקל הנה והנה ומצד זה היה ראש לשלשים הגבורים, לא להשלשה כי אבישי אחי יואב עשה כזאת ואמר עליו ועד השלשה לא בא, ופה ספר הפלגת חכמתו ועיונו שבפעם א' אחר שהרג שמונה מאות חלל ישב אח"כ בשבת תחכמוני בעיון התורה, ומצד זה היה ראש השלשה, כי גדול בחכמה מהם, ומי הם השלשה אלה יספר אח"כ:

רד"ק ח יושב בשבת. דעת המתרגם וכן דעת רבותינו ז"ל כי זה הפסוק על דוד ר"ל אלה שמו' הגבורים אשר לדוד שהיה יושב בשבת וכו' אלה שמות גבורותיו של דוד וי"ת כך אלין שמהת גיבריא וגו' והם ז"ל פי' יושב בשבת שהיה יושב בישיבה של תורה:  ראש השלשי. ראש לג' האבות:  עדינו העצני. בשעה שהיה עוסק בתורה מעדן עצמו כתולעת ובשעה שהיה יוצא למלחמה מקשה עצמו כעץ.

ויש מרבותינו ז"ל שאמרו כי על יואב אמר זה הפסוק שהיה חכם גדול וראש סנהדרין שנאמר תחכמוני ראש השלישי.

ולפי הפשט נראה כי גבור אחד היה מגבורי דוד וראש גבורי דוד היה ושמו עדינו העצני וספר עליו שהיה חכם מוסף על גבורתו והיה יושב בשבת סנהדרין וחכמי ישראל והיה ראש להם וזהו שאמר ראש השלישי והוא כמו השלישי' וכן לכרי ולרצים כמו לכרים ושלישים הוא לשון גדולה גדולים ונכבדים כמו השליש אשר למלך ומבחר שלישיו ותחכמוני שם תואר מן חכמה וספר מגבורותיו על שמנה מאות חלל ר"ל שהיה על שמונה מאות חלל כלומר שהרג שמונה מאות אנשים במלחמה אחת זהו בפעם אחת ובדברי הימים קורא אותו ישבעם ר"ל שהיה יושב בראש העם וענין א' הוא עם מה שכתוב כאן יושב בשבת ומה שאמר הנה על שמנה מאות חלל ושם אומר הוא עורר את חניתו על שלש מאות חלל שני מלחמות היו באחת הרג שמנה מאות ובאחר' שלש מאות ומה שאמר הנה תחכמוני ושם בן חכמוני בן שנאמר שם כמו איש כמו בן חיל ר"ל בן חכמה או יהיה שם אביו תחכמוני או חכמוני כי אחד הוא וזהו עדינו היה בנו:

(ט) ואחרו וְאַחֲרָיו אֶלְעָזָר בֶּן דדי דֹּדוֹ בֶּן אֲחֹחִי בִּשְׁלֹשָׁה גברים הַגִּבֹּרִים עִם דָּוִד בְּחָרְפָם בַּפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה וַיַּעֲלוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל:

רש"י ט בן דודו. כך שמו: בשלשה הגבורים. המעולים שבגבורים: בחרפם בפלשתים. תקעו כף להלחם בהם ולנצחם:

מלבי"ם ט ואחריו הגבור השני היה אלעזר בן דודו האחוחי, והיה בשלשה גבורים שהיו עם דוד, שהם הגבור הראשון עדינו העצני והשלישי היה שמה שיזכיר אח"כ והיה עם דוד בחרפם בפלשתים והוא המעשה שיזכיר אח"ז בחלקה מלאה עדשים, שנסו איש ישראל, ושם הרג עדינו העצני שמונה מאות חלל, ואלעזר,

(י) הוּא קָם וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים עַד כִּי יָגְעָה יָדוֹ וַתִּדְבַּק יָדוֹ אֶל הַחֶרֶב וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהָעָם יָשֻׁבוּ אַחֲרָיו אַךְ לְפַשֵּׁט:

רש"י י אך לפשט. תרגם יונתן, לחלצא קטיליא, לא היה איש לעזרו להרוג, אלא כולם פושטים אחריו את החללים:   

מצודת דוד י עד כי יגעה ידו. מרוב התנועות וההכאות, יגעה ידו ונדבקה אל החרב, כי סר אז ממנו כח התפשטות היד, כדרך המרבה בתנועות והכאות: והעם ישובו. אחר שנסתלק מלהלחם, שבו אחריו אך לפשט מלבושי החללים, ולא עזרוהו להכות בהם: 

מלבי"ם י הוא קם אחריו ויך בפלשתים, ואז הצילו חלקת השעורים, ולכן בד"ה שקצר ולא הזכיר משמה בן אגא ייחס הצלה זו לאלעזר, כי הוא היה המתחיל להכות בפלשתים ומבואר בד"ה שזה היה בפס דמים, ועי' בפסוק שאח"ז:

(יא) וְאַחֲרָיו שַׁמָּא בֶן אָגֵא הָרָרִי וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים וְהָעָם נָס מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים:

מצודת דוד יא ואחריו. במעלה: לחיה. להיות עדה ומחנה שלימה: מלאה עדשים. ובדברי הימים נאמר שעורים, כי באמת זו מלחמה אחרת, וזו אחרת בפעם אחר, כי כאן נאמר ששמה הצילה, ושם נאמר שאלעזר הצילה:

מלבי"ם יא ואחריו שמה היתה גבורתו ג"כ במלחמה הזאת, ובד"ה אמר שהיתה החלקה מלאה שעורים וייחס ההצלה לאלעזר ושניהם אמת, כי שם היתה חלקת שעורים, ושם עמד אלעזר וחלקת עדשים שם עמד שמה, ובאמת ההצלה נעשה מכולם ודוד עמהם, ולכן אמר בד"ה ויתיצבו ויצילוה בלשון רבים:    

רד"ק יא ואחריו שמה בן אגא הררי. תרגם יונתן שמה בר אגא דמן הרר טוראה:  לחיה. עיר פרזות שאין לה חומה והמקום ההוא נקרא אפס דמים כמו שאמר בדברי הימים כי שם היתה מלחמה זאת:  מלאה עדשים. ובדברי הימים אמר מלאה שעורים עמרים היתה מלאה כי החלקה כבר נקצרה אלא שאספו בתוכה עמרים מהשדות האחרים ואותם העמרים היו מהעדשים ומהשעורים והיתה מלאה מהם ואמר הנה עדשים ושם אמר שעורים:

(יב) וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה:

מצודת דוד יב ויצילה. לבל ישרפו אותה:   

(יג) וַיֵּרְדוּ שלשים שְׁלֹשָׁה מֵהַשְּׁלֹשִׁים רֹאשׁ וַיָּבֹאוּ אֶל קָצִיר אֶל דָּוִד אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וְחַיַּת פְּלִשְׁתִּים חֹנָה בְּעֵמֶק רְפָאִים:

מלבי"ם יג וירדו אחר השלשה גבורים הנ"ל, היו עוד שלשה שיחשוב אח"כ שעשו גבורה עצומה בעת הקציר שנפלו פלשתים להשחית קציר ישראל, ירדו אל דוד לעזרו במערת עדולם ומחנה פלשתים (כחית השדה) בעמק רפאים, ונראה שזה היה במלחמה שלחם דוד עם פלשתים בתחלת מלכותו (הנזכר למעלה סי' ה) שהיה דוד במצודה ופלשתים בעמק רפאים:    

 (יד) וְדָוִד אָז בַּמְּצוּדָה וּמַצַּב פְּלִשְׁתִּים אָז בֵּית לָחֶם:

רד"ק יד ומצב פלשתים. ובדברי הימים ונציב פלשתי' ואחד הוא וכתרגם יונתן ומצב ואסטרטיג כמו שתרגם נציבים בכל מקום וכן תרגם ויצא מצב פלשתים ופי' ומצב ונציב שרי החיל ואמר כי המחנה הגדול היה בעמק רפאים והשרים היו עם קצת החיל בבית לחם:

רש"י יד ומצב פלשתים אז בית לחם. החיל היה חונה בעמק רפאים, ושלחו מצב שלהם לבית לחם:

(טו) וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר:

רש"י טו מי ישקני מים. אמרו רבותינו (בבא קמא ס ב), הוצרך לשאול שאלה מסנהדרין היושבים בשער בית לחם:   

מצודת דוד טו מי ישקני מים. לא שצוה להביא המים, אלא כאומר מי יתן והיה נמצא לי מי בור בית לחם, על כי הזמן היה חם והמים היו קרים וערבים:

(טז) וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם וַיַּסֵּךְ אֹתָם לַה':

רש"י טז ויסך אותם לה'. כך אמר, מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, כל המוסר עצמו למיתה על דברי תורה, אין אומרין שמועה מפיו, ומאי ויסך אותם לה', דאמרינהו משמיה דגמרא (שם סא א):

מלבי"ם טז ויבקעו ובזה עשו גבורה עצומה בלכתם דרך המחנה בעזוז מלחמה ובשאיבת המים ביד חזקה ובחזרתם לוחמים והמים בידם, ולא אבה דוד לשתותם כתב מהרי"א כי התכליות ראוי שיהיו מתיחסים אל ההשתדלות שנעשה עבורם, כמ"ש המליץ. הזה פועל חכם שיכין כלים משקלם אלפי אלפים דנרי זהב לעשות מחט ברזל אחד, ולכן לא רצה שההשתדלות הנמרץ הזה שעשו אלה הגבורים יהיה בעבור דבר קטן, רק לתכלית מעולה נכבד להסיך אותם על מזבח ה', וז"ש הדם האנשים וכו':    

רד"ק טז ולא אבה לשתותם. שהיה חושב בנפשו אילו שתה אותם כאילו שתה דמם כי בנפשותם הביאום:  ויסך אותם לה'. כלומר שפכם לארץ לשם ה' כי לא היה שם מזבח.

ומה שכתבו רבותינו ז"ל בענין זה הם דברים של תימה כי חברו שני העניינים האלה כאחד והיו בשני המקומות כי דבר חלקת השדה היה באפס דמים ודבר המים היה במערת עדולם

והם פי' מי ישקני מים דרך משל כי המים הם התורה כמו הוי כל צמא לכו למים, ופירוש מי ישקני מים הלכה נצרכה לו לשאול מסנהדרין שהיו בבית לחם וזהו שאמר מבאר בית לחם אשר בשער כמו השערה אל הזקנים וההלכה אשר הוצרכה לשאול מהם הוא דבר חלקת השדה מלאה עדשים ושעורים ונחלקו בדבר זה מהם אמרו כי הגדישים משעורים ומעדשים היו של ישראל, ופלשתים היו טמונים בהם ושאל דוד אם יש לו רשות לשלח אש בגדישים בעבור שישרפו עמם הפלשתים ושלחו לו אסור להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה מלך ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו.

ומהם אמרו כי הגדישים משעורים היו של ישראל והגדישים של עדשים היו של פלשתים ושאל אם יש לו רשות לתת השעורים לפני הבהמות שהיו עמו לאכול וישלם חילופם לבעלי השעורים מגדישי העדשים ושלחו לו חבול ישיב רשע גזלה ישלם אעפ"י שמשלם נקרא רשע אבל אתה מלך ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו.

ופי' ויתיצב בתוך החלקה ויצילה שלא הניח דוד לשרוף את הגדישים או להאכילם לבהמותיו ופי' ולא אבה דוד לשתותם שלא אמר הלכה זו בשם שלשה אלא כך אמר מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למיתה על דברי תורה אין אומרין דבר שמועה מפיו ומאי ויסך אותם לה' דאמרינהו משמיה דגמרא, ודברים אלה רחוקים מאד מדרך הפשט כי הפסוקים הם ספור הגבורים אשר לדוד ומספר הגבורות אשר עשה כל אחד מהשלשה הראשונים ומה שעשו שלשת האחרונים בהביאם המים ולא היה שאלת ההלכה בחלקה ההיא אבל מלחמה גדולה היה עד שנס ישראל מפני פלשתים כמו שאמר הכתוב ושמה התגבר והתיצב בתוך זאת החלקה והצילה שלא שרפו אותם פלשתים ואמר שהכה בפלשתים ואמר ויעש ה' תשועה גדולה ואין להבין בכל זה אלא פשט הכתוב כמו שהוא ומהם אמרו כי מ"ש במקום אחר מלאה עדשים שתי שדות היו אחת של שעורים ואחת של עדשים ומהם אמרו כי בשתי שנים היה דבר הזה בשנה אחת שהיו בחלקה זאת היתה מלאה עדשים ובשנה האחרת היתה מלאה שעורים ויש מרבותינו ז"ל שפי' דברים אלה כמשמען שנתאוה דוד למים אבל אמרו כי הזמן הזה היה חג הסכות שהיו מנסכין בו המים ובמה עשה דוד שם כי היתר הבמות היה אז ונסך מים אלו בבמה ואמרו למה שלח שלשה אחד היה הורג ואחד היה מפנה ההרוגים ואחד מכניס צלוחית בטהרה ודברי אלה קרובים מן הראשונים וי"ת ויסך אותם לה' ואמר לנסכא יתהון קדם ה':

(יז) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי ה' מֵעֲשֹׂתִי זֹאת הֲדַם הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים בְּנַפְשׁוֹתָם וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם אֵלֶּה עָשׂוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים:

מצודת דוד יז ויאמר. נתן טעם על שלא שתה מהם, ואמר חלילה וגו', רצה לומר, חולין הוא לי לשתותם, מחמת יראת ה': הדם האנשים. וכי אשתה דם האנשים אשר הלכו בסכנת נפשותם, רצה לומר, הלא לדם יחשב:

(יח) וַאֲבִישַׁי אֲחִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הוּא רֹאשׁ השלשי הַשְּׁלֹשָׁה וְהוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל וְלוֹ שֵׁם בַּשְּׁלֹשָׁה:

מצודת דוד יח הוא ראש השלשה. הוא היה הראש מהשלשה שבקעו להביא המים לדוד: והוא עורר וגו' על וגו'. רצה לומר, על ההריגה וסמוך לה היה עורר את חניתו להלחם עמו, כאלו עתה התחיל להלחם: ולו שם בשלשה. רצה לומר, שהיה מפורסם לגבור בין שלשת הגבורים הראשונים, והם עדינו ואלעזר ושמה אשר גם הם עם כל גבורתם, החשיבו גם את אבישי לגבור:    

מלבי"ם יח ואבישי עתה מפרש מי הם השלשה הגבורים הנ"ל הראש מהם היה אבישי, ומ"ש ולו שם בשלשה ר"ל גם בשלשה הראשונים היה לו שם מצד שעורר את חניתו על שלש מאות חלל כמו עדינו העצני:

(יט) מִן הַשְּׁלֹשָׁה הֲכִי נִכְבָּד וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר וְעַד הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא:

מלבי"ם יט ומ"ש מן השלשה הכי נכבד היינו מן השלשה השניים, ובד"ה אומר מן השלשה בשנים נכבד, פי' השלשה השניים לאפוקי הראשונים, ועז"א ועד השלשה לא בא ר"ל לא בא אל השלשה הראשונים:

(כ) וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חי חַיִל רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת האריה הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג:

רש"י כ את שני אראל מואב. (תרגום) ית תרין רברבי מואב: ורבותינו אמרו (ברכות יח ב), שלא הניח כמותו, לא במקדש ראשון, ולא במקדש שני: אריאל מואב. על שם שבנאו שלמה, שבא מרות המואביה:   

מצודת ציון כ איש חי. איש מזורז, וכאשר יאמרו הבריות:   

מלבי"ם כ ובניהו הגבור השני היה בניהו, היה בן איש חיל ורב פעלים והיה מערי קבצאל בחלקו של יהודה (יהושע טו לא) והוא הראה שלש גבורות עצומות,  א) שהכה שני אריאל מואב ר"ל גבורי מואב,  ב) שהכה ארי עם היותו בבור שלו וביום השלג שאז האדם מצונן והארי יתגבר אז:    

רד"ק כ בן איש חי. כן כתיב וקרי איש חיל כי יהוידע אביו גם כן היה גבור חיל, ומה שכתוב חי דרשו בו שהיה צדיק גמור וצדיקים אפילו במיתתם קרואים חיים וי"ת בן איש חיל בר גבר דחיל חטאין:  רב פעלים. שהיה גדול במעשים טובים:  מקבצאל. שם מקום נזכר בנחלת בני יהודה קבצאל ועדר ויגור ורבותינו ז"ל דרשו שהרבה פעלים וקבץ לתורה:  את שני אריאל מואב. כתרגומו ית תרין רברבי מואב והיא מלה מורכבת מן ארי ומן אל וארי יש לו גבורה ואל הוא לשון חוזק ואעפ"י שהיה בניהו כהן ואסור להטמא למתים להלחם באויבי ה' הוא מצוה כשצוה הקב"ה להלחם בשבעה גוים ובשאר האומות המצירות לישראל לא חלק בין כהנים לישראל וכן צוה להיות כהן משוח מלחמה ולהכנס עם ישראל למלחמה והנה פנחס טמא עצמו למצוה כשהרג זמרי וכזבי וכן הלך למלחמת מדין עם ישראל:  והכה את האריה. ה"א כתוב ולא קרי והענין אחד ארי או אריה:  ביום השלג. אמרו כי האריה ביום צנה ושלג נוספת גבורתו ובדברי רבותינו ז"ל את שני אריאל שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני ואריאל שם בית המקדש כמו הוי אריאל ופי' מואב שבנה אותו שלמה שבא מרות המואביה.

ומה שאמר ביום השלג דרשו בו איכא דאמרי דתבר גיזזי דברדא ונחית וטביל ואיכא דאמרי דתנא סיפרא דבי רבי ביומא דסתוא וכל אלה דברים רחוקי' מדרך הפשט כי הכתוב מספר גבורת כל אחד מהם לא תלמודו וחסידותו וכתרגם יונתן הפסוקים על דרך הפשט:   

(כא) וְהוּא הִכָּה אֶת אִישׁ מִצְרִי אשר אִישׁ מַרְאֶה וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית וַיֵּרֶד אֵלָיו בַּשָּׁבֶט וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי וַיַּהַרְגֵהוּ בַּחֲנִיתוֹ:

מלבי"ם כא ג) שהכה איש מצרי משונה במראהו ובידו חנית והוא הכה בשבט:

(כב) אֵלֶּה עָשָׂה בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וְלוֹ שֵׁם בִּשְׁלֹשָׁה הַגִּבֹּרִים:

מצודת דוד כב אלה. הפעלים ההם: ולו שם. רצה לומר, שהיה מפורסם לגבור בין שלשה הגבורים שואבי המים שהיו ראשי השלשים, ורצה לומר, שעם כל גבורתם החשיבו גם אותו לגבור, אבל שלשה הגבורים הראשונים, לא החשיבו אותו למאומה לגודל הגבורה אשר היה בהם:   

(כג) מִן הַשְּׁלֹשִׁים נִכְבָּד וְאֶל הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא וַיְשִׂמֵהוּ דָוִד אֶל מִשְׁמַעְתּוֹ:

רד"ק כג מן השלשים נכבד. מן השלשים הגבורים שזכר אחר אלה וי"ת מן גבריא יקיר תרגם השלשים כמו השלישים:  ואל השלשה לא בא. תחכמוני ואלעזר ושמה וי"ת ולתלת גבורן לא מטא כלומר לא הגיע בגבורתו לשלש הגבורו' שעשו השלשה:  וישימהו דוד אל משמעתו. אל עצתו או פי' שהפקידו על אנשי משמעתו והם הכרתי והפלתי כמו שאמר למעלה ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי:

מלבי"ם כג והיה נכבד מצד הכבוד מכל השלשים גבורים בכלל כי היה ראש לסנהדרין, הגם שאל השלשה הראשונים לא בא, ודוד שמהו פקיד על אנשי משמעתו:

(כד) עֲשָׂה אֵל אֲחִי יוֹאָב בַּשְּׁלֹשִׁים אֶלְחָנָן בֶּן דֹּדוֹ בֵּית לָחֶם:

מצודת דוד כד בשלשים. רצה לומר, עם שהיה נכבד קצת מן השלשים, מכל מקום לא גדלה מאוד מעלתו עליהם, ולזה נחשב גם הוא עם השלשים שחושב והולך, ואם כן היו שלשים במספר, זולת עשהאל:

(כה) שַׁמָּה הַחֲרֹדִי אֱלִיקָא הַחֲרֹדִי:

רד"ק כה שמה החרדי. הראשון ריש והשני דל"ת וכן אליקא החרדי הראשון ריש והשני דל"ת ושניהם ליחס מקומם כתרגומו דמן חרוד וכן הוא במסרה ובפסוק:

(כו) חֶלֶץ הַפַּלְטִי עִירָא בֶן עִקֵּשׁ הַתְּקוֹעִי: (כז) אֲבִיעֶזֶר הָעַנְּתֹתִי מְבֻנַּי הַחֻשָׁתִי: (כח) צַלְמוֹן הָאֲחֹחִי מַהְרַי הַנְּטֹפָתִי: (כט) חֵלֶב בֶּן בַּעֲנָה הַנְּטֹפָתִי אִתַּי בֶּן רִיבַי מִגִּבְעַת בְּנֵי בִנְיָמִן: (ל) בְּנָיָהוּ פִּרְעָתֹנִי הִדַּי מִנַּחֲלֵי גָעַשׁ: (לא) אֲבִי עַלְבוֹן הָעַרְבָתִי עַזְמָוֶת הַבַּרְחֻמִי: (לב) אֶלְיַחְבָּא הַשַּׁעַלְבֹנִי בְּנֵי יָשֵׁן יְהוֹנָתָן: (לג) שַׁמָּה הַהֲרָרִי אֲחִיאָם בֶּן שָׁרָר הָארָרִי:

רד"ק לג שמה ההררי. כתרגומו דמן הרר טוראה:  אחיאם בן שרר האררי. האל"ף נחה ותרגומו דמטור גבוה:

(לד) אֱלִיפֶלֶט בֶּן אֲחַסְבַּי בֶּן הַמַּעֲכָתִי אֱלִיעָם בֶּן אֲחִיתֹפֶל הַגִּלֹנִי: (לה) חצרו חֶצְרַי הַכַּרְמְלִי פַּעֲרַי הָאַרְבִּי: (לו) יִגְאָל בֶּן נָתָן מִצֹּבָה בָּנִי הַגָּדִי: (לז) צֶלֶק הָעַמֹּנִי נַחְרַי הַבְּאֵרֹתִי נשאי נֹשֵׂא כְּלֵי יוֹאָב בֶּן צְרֻיָה:

מצודת דוד לז נושא כלי יואב. חוזר הוא על נחרי, שהיה נושא כלי מלחמתו:

(לח) עִירָא הַיִּתְרִי גָּרֵב הַיִּתְרִי: (לט) אוּרִיָּה הַחִתִּי כֹּל שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה: פ

מצודת דוד לט כל שלשים ושבעה. כל הגבורים היו במספר שלשים ושבעה, כי שלשים מנויין כאן לבד מעשהאל, ועמו הרי שלשים ואחד, ועדינו ואלעזר ושמה הרי שלשים וארבעה, ושלשה שואבי המים ראשי השלשים המנוין, הרי שלשים ושבעה, ואבישי היה אחד משואבי המים כמו שכתוב למעלה, ובניהו לא יוחשב עמהם, כי שמהו דוד על משמעתו, ומנע את עצמו מלרדת במלחמה בתמידות, שלא יטמא את עצמו למת, כי כהן היה, ואף יואב לא יוחשב עמהם, שאין זה מכבודו לחשבו עם שאר הגבורים, על כי היה שר על כל הצבא, החשוב מאוד מאוד מכולם:

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל ב – פרק כד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב