שמואל ב

שמואל ב פרק כד

(א) וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה:

רש"י א ויסף אף ה' לחרות בישראל. לא ידעתי על מה: ויסת. גירה:   

מצודת דוד א ויסף אף ה' לחרות בישראל. מלבד מה שחרה אפו בדבר הגבעונים שהיה בעבור זה רעב שלש שנים, הוסיף עוד לחרות. (ויתכן שהחרון היה על מה שמרדו בדוד, בדבר אבשלום ושבע בן בכרי. או היה בידם עון נסתר, ונעלם מעיני דוד):

ויסת את דוד בהם. רצה לומר, מי שדרכו להסית, הסיתו, וכן נאמר בדברי הימים (א כא א) שהשטן הסיתו, והקב"ה מסרו בידו, והסתתו היה בדבר הרע להם לאמר, לך מנה וגו', ובעבור זה באה התקלה עליהם, כמפורש בענין:

מלבי"ם א ויוסף אף ה' אביר המפרשים השר מהרי"א העתיר בזה המקום דברים, הנה לא יאבה לשמוע אל דעת רש"י והרמב"ן בפי' התורה, שחטא דוד היה מה שמנה אותם לגלגלותם ולא ע"י שקלים, כי הוא מוכיח בראיות לפי דעתו שישראל במדבר סיני ובערבות מואב וכן הלוים שם נמנו לגלגלותם לא ע"י שקלים, וכן שאול מנאם שתי פעמים, ולדעתו לא צותה התורה ע"ז שלא למנאם שלא על ידי שקלים, ודעתו כדעת הרלב"ג שהיה החטא על ששם בשר זרועו בבטחו על רוב עמו עי"ש,

וכה דברי עקדת יצחק פרשת תשא ומבלי אכניס א"ע פה בעקר הדרוש הזה שאין פה מקומו אצלי, אומר יהיה איך שיהיה התורה העידה שהמנין הוא סבה אל ביאת הנגף, כמ"ש ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, וזה יהיה מג' פנים,

א. אם מצד עין הרע כמ"ש הפילוסוף שמבעל הנפש הקנאי יצאו מן העין קצת אדים מהמותרות אשר ידחם הטבע ויפעלו בארסיותם על המוכן להתפעל מהם עד שימיתו אנשים העלולים לכך, כאשר ימית האפעה בהבטתו,

ב. אם מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. והוא כי כל קיום והעמדת זרע בית יעקב והופרתם והרבותם הוא נגד המערכה שהיא מתנגדת אל העם הזה שהוציאם ה' והפלם מממשלת הוראת הככבים והמזלות אל ההשגחה האלקית, ודרכי ההשגחה כולם הם נסים נסתרים לא גלוים, שה' לא ישדד סדר המערכה בפרסום, רק בהסתר, ולכן כל עוד שאינם נמנים יפרו וירבו בדרך נסיי, אבל כשימנו ויודע מספרם, שאז בהכרח לגלות הנס לעין כל וזאת לא יעשה,

ג. ועוד בה שלישיה, כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כולם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם שאז יתחשב איש איש לבדו, יחופשו עונותיו ואז יהיה בהם נגף.

ועתה גם אם נאמר כדעת הרבנים האלה שישראל נמנו במדבר ובימי שאול שלא ע"י שקלים, לא יפלא לנו מאומה על שבמנין זה של דוד היה הנגף בעדת ה', והוא בשנבדיל תחלה בין ארבע לשונות נרדפים שבאו על המנין, בשלש השתמש פה, לך מנה את ישראל, ופקדו את העם, וידעתי את מספר העם, שהם, מנה פקד ספר, ועוד ישמש בפעל נשא נשא את ראש בני גרשון. ואומר כי פעל ספר בא על הספירה בעצמה, שסופר אחד שנים שלשה, כמו וספרה לה שבעת ימים, וספרתם לכם ממחרת השבת, שע"ז לא יצדק רק לשון ספירה שסופר הימים. ופעל פקד בא על סכום המנין, אחר שספר הפרטים ויאמר סך הכל כך וכך ישמש בלשון פקד, וירמוז ג"כ אל תכלית הספירה, למשל מלך הסופר חיילותיו לדעת סכומם, הוא פוקד על ענינם, מי ילך למלחמה וכמה ילכו, ובזה משתתף עם הוראה השנית שיש לפעל פקד, ה' צבאות מפקד צבא מלחמה (ישעיה יג) וכן אמר במד' שה"ש (פ' אחת היא יונתי), מספר זה המנין מפקד זה הסכום, וכן תמצא שבכ"מ שידבר על פעולת הספירה הסדוריית זא"ז לא יוכל להזכיר לשון פקד, אספרם מחול ירביון, כי עתה צעדי תספור (איוב יד), תספור ירחים תמלאנה (שם לט), והכהו כדי רשעתו במספר (דברים כה),

אולם פעל מנה בא גם על דבר שכבר יודע מספרו ומונה לדעת אם לא חסר ממה שהיה, כמ"ש עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה (ירמי' לג), לדעת אם חסר מהם, למנות ימינו כן הודע, וחסרון לא יוכל להמנות, מונה מספר לככבים, ר"ל שמונה שלא יחסר מספרם לעולם, ואמר אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה, כי העפר לא יצוייר בו המינוי שאם יוקח אבק דק מן העפר ישאר בשלימותו כמו שהיה, וכן ישראל כשיחסר מהם יתמלא תיכף, ועז"א מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, תפס מינוי אצל עפר, ופעל נשא בא על הפקידה שיש בו נשיאות וחשיבות. כמו ראש אנשי המלחמה שישא ראשו שהוא איש גבור ומצביא המלחמה, וכן במדרש במדבר פ"ד, אינו אומר פוקד אלא נשא לשון נשיאות וחשיבות.

עפ"י הקדמה זו נבוא אל הביאור, הנה תראה שבמנין של חומש הפקודים וערבות מואב לא השתמש לא בפעל מנה, (כי לא היה הכונה לדעת אם חסר מהם) ולא בפעל ספר, כי לא היה כונתו הספירה מצד עצמה רק בפעל פקד ובפעל נשא, שמצד שהיה במנין זה התנשאות וחשיבות אמר פעל נשא, ומצד שתכליתו היה לדעת הסכום הכולל אמר פקד, וכן אצל שאול אמר ויפקדם בטלאים. אמנם אמר שם במספר שמות, ר"ל שהספירה לא היה שספר הגלגולת שבזה יש עין הרע, רק שספר השמות, כ"א כתב שמו ושם משפחתו וע"י שספר השמות ידע סכומם, אבל לא אמר ספור את ב"י או ויספור כי זה אינו ראוי רק הפקידה לדעת הסכום הכולל, שבזה לא שיך עין הרע, ולא הטעם הג' שהפריד היחידים לבדם, כי הלא מקבץ הסכום הכולל, וגם לא הטעם השני שאין הברכה שורה רק בדבר הסמוי מן העין, כי לא פקד רק צבא המלחמה, והפחותים מבן עשרים נשארו בלא מנין, והברכה עדיין מסותרת בנסי ה' הנסתרים,

אמנם במספר הזה שספר יואב השתמש בג' לשונות אלה לגלות מה היה כונת דוד בזה, ואופן חטאו בדבר זה. ואומר בעז"ה, הנה מצאנו כי עד העת ההיא לא התיחדו אנשי החיל מי יצא בצבא, רק בכל עת בא מלחמה בארצם, יצא כרוז מן המלך שיצאו העם למלחמה, והלכו כל החרדים למצותו, הלא תראה כשפקדם שאול בבזק היו ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף (ש"א יא) וכשפקדם בטלאים היו איש ישראל מאתים אלף ואיש יהודה עשרת אלף, מבואר שמאה אלף מישראל ועשרים אלף מיהודה נשארו בביתם בפעם הזאת, והנה קודם שהיה המרד של אבשלום שהיו כולם נאמנים למלכם, ידע כי עת ישמיע את העם יצאו כולם למלחמה באהבתם אותו, אבל אחר שנתהוה המרד של אבשלום ואחריו של שבע בן בכרי שראה דוד שלב ישראל נוטה מעליו, וירא כי עת תקראנה מלחמה ישארו רובם בביתם, לכן כמו שהנהיג בעת ההיא לקחת מאתם מס מה שלא היה קודם לכן שנתנו הכל ברצון (כנ"ל פ' כד) כן רצה להנהיג שכל יוצאי צבא יהיו מופקדים במספרם ויהיו כתובים בפנקס המלך עד שבעת מלחמה ידע מי החסר מהם אשר לא בא לעזרת ה' בגבורים וענוש יענש, כמו שהוא היום אצל מלכי ארץ, שבני החיל נזכרים ומנוים ומוכרחים לצאת לקראת נשק בעת הצורך, והנה הכתוב אומר ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה,

ופי' מהרי"א שהיה החרון אף על שמרדו במלכות ב"ד והלכו אחרי שבע בן בכרי, שבזה רצו לפרוק עול מלכות ב"ד ועול מלכות שמים, ומענין זה בא עליהם העונש בזה הדבר עצמו, שעלה על לב דוד שלבם רחק ממנו, ולא יעזרוהו בעת מלחמה, וז"ש ויסת את דוד בהם, כאילו הטיל קצת שנאה ביניהם, שלא האמין להם כמקודם, ומזה גזר לאמר לך מנה את ישראל ויהודה, שלא הי' תכלית כוונתו לפקוד את העם לדעת סכומם, רק למנותם לדעת אם יחסרו מהם בשעת מלחמה, שזה גדר המנין, ובד"ה פי' יותר במ"ש ויעמד שטן על ישראל ויסת את דוד בהם למנות את ישראל שעמד בזה שטן ויעורר מדנים שהטה לב דוד לזה, כי ה' לא הסית אותו רק אנשים משטינים, רק ה' לא הטה לבבו אל שלא יאמין לשוא נתעה. והנה הגם שאמר למנות את יהודה ג"כ, עקר כונתו היה על ישראל שעזבוהו והלכו אחרי שבע בן בכרי, משא"כ בני יהודה דבקו במלכם, וע"ז בד"ה אמר רק למנות את ישראל:    

רד"ק …ואמרו רבותינו ז"ל כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו שלא לצורך חסרו כמו בימי דוד לפיכך היה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר עד שחזק דבר המלך אל יואב ועל שרי החיל ומה שאמר ויסת את דוד בהם כלומר ששם בלבו למנותם ומה שאמר לאמר לך מנה את ישראל היה בלב דוד שיאמר לאחד משריו לך מנה את ישראל לא שהאל אמר לו בנבואה לך מנה שאם כן איך אמר דוד חטאתי מאד ואם האל אמר לו מה חטא אלא ששם בלבו למנותם בעבור עון ישראל ודוד לא ידע כי מה' הוא ותרגם יונתן וגרי ית דוד בהון והיצר שהיה בלבו למנותם הוא השטן שנאמר בדברי הימים:   

(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם: ס

מלבי"ם ב ויאמר המלך וכו' שוט נא וכו' ופקדו את העם וידעתי את מספר העם, אמר שיפקדו לדעת הסכום הכולל, אבל דעו כי אין די לי בזה לבד, כי אני רוצה לדעת גם את מספר הפרט ובד"ה אמר ספרו את ישראל ואדעה את מספרם השתמש רק בלשון ספירה שזה היה עקר כונתו. לא לפקדם כמשה. ע"ה, ושאול, רק לספרם אחד אחד.

ולפ"ז כפי פקודת דוד ותכלית כוונתו היה, 

א) לספור כל איש איש מבני החיל ולכתבו בספר ד"ה אשר למלך, למען לא יפקד בעת קרב, 

ב) לספור גם הפחותים מבן עשרים ולדעת שנותיהם, כדי שעת יגיעו לעשרים יעמדו בצבא, ובודאי רצה לערוך כמו שהוא היום בכל ממלכת אירופא, שכותבים כל בני המדינה מעולל עד יונק, הנולדים והמתים, שנותם ומקומם, והם שמורים בספרי השרים, וכ"כ הרמב"ן שדוד ספר גם הפחות מבן עשרים, ומבואר בד"ה (כ"ז כג כד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה, כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים, יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה, ויהי בזאת קצף על ישראל ולא עלה המספר במספר דברי הימים למלך דוד, מבואר שיואב החל למנות הפחותים מבן עשרים (רק שלא כלה) ועי"ז היה קצף, ולכן לא בצע אשר זמם לכתוב המספר בס' ד"ה למלך כפי מ"ש, ולכן המחלקות שערך אח"כ לא נשא מספר הפחותים מבן עשרים, כי חזר מדעתו זה,

ומבואר כי בזה נמצא כל הדעות הנזכרות למעלה, אם עין הרע, מה שספר ומנה הפרטים,

אם שאין הברכה שורה בדבר המנוי, אחר שמנה גם הפחותים מבן עשרים,

אם במה שהפרידם כי לא היה הכוונה לדעת הכולל כי אם לדעת הפרטים,

ובזה היה מציאות לנגף, וכמ"ש חז"ל בברכות (דף סב), שטעה בדבר שהתינוקות יודעים אותו, במה שלא נתן כופר נפשם, כי אין זה דומה לפקידת שאול, ששאול פקד לדעת הסכום, ודוד ספר ומנה לדעת הפרטים:

(ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אלקיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה:

רש"י ג כהם וכהם. כהם כפלים, וכהם שני כפלים, הרי ארבעה כפלים, וכן חוזר וכופל את הכפילה, עד מאה פעמים, נמצאת ברכתו של יואב יתירה על של משה שאמר (דברים א יא), ככם אלף פעמים, ועוד, שברכתו של משה לזמן מרובה, ושל יואב מיד, שנאמר בה, ועיני אדני המלך רואות:

מלבי"ם ג ויאמר יואב, השיב לו, שאין זה ראוי, 

א) מצד הנזק, שעז"א ויוסף ה' אלקיך אל העם כהם וכהם וכו', ר"ל וזה יזיק להברכה והריבוי אם מצד שאינה שורה בדבר המנוי, ואם מצד עין הרע, ובד"ה הוסיף למה יהיה לאשמה לישראל, שהזכירו מ"ש ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, שצריכים כופר וכפרה, 

ב) מצד שאין בדבר הזה שום צורך, שעז"א ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה, ובד"ה פי' יותר הלא אדני המלך כולם לאדני לעבדים למה יבקש זאת אדוני וכו', ר"ל מה שתחשוב שלא ישמעו לקולך ללכת לצבא בעת הצורך, הוא טעות כי כולם עבדים ואתה מלכם, וא"כ לאיזה תכלית יבקש זה:

ומצאתי דבר נפלא שזה רמוז בפרשת כי תשא

(יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיקֹוָק בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: ר"ת יואב למפרע, שהוא שטען טענה זו של הנגף, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.

(ד) וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל:

מצודת ציון ד לפני המלך. כמו מלפני המלך:

(ה) וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל הַגָּד וְאֶל יַעְזֵר:

רש"י ה הגד ואל יעזר. התחיל בבני גד, לפי שהם גבורים וקשים, אמר, הלואי וילחמו בי, ויעכבו על ידי:   

(ו) וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה וְאֶל אֶרֶץ תַּחְתִּים חָדְשִׁי וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן וְסָבִיב אֶל צִידוֹן:

רש"י ו ואל ארץ תחתים חדשי. מקום ישוב חדש, שאוכלוסיהן מועטין, אולי בתוך כך יתחרט דוד, וישלח אליו שליח שיחזור בו: דנה. בבני דן: יען. שם המקום:   

(ז) וַיָּבֹאוּ מִבְצַר צֹר וְכָל עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי וַיֵּצְאוּ אֶל נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע:

מצודת דוד ז מבצר צור. מבצר חזק שעמד על הצור: וכל ערי החוי והכנעני. רצה לומר, הערים אשר החוי והכנעני יושבים בהם בתוך בני ישראל: באר שבע. אל באר שבע:

(ח) וַיָּשֻׁטוּ בְּכָל הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם יְרוּשָׁלִָם:

מצודת ציון ח וישוטו. הלכו אנה ואנה:

(ט) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ:

רש"י ט מספר מפקד. אם מספר למה מפקד, שני אנפיראות עשה, גדולה וקטנה, אמר אראנו את הקטנה, ואם יקצוף אראנו את הגדולה, לכך נאמר מפקד, לשון חסרון, כך נדרש בפסיקתא: ותהי ישראל. תשש כחן כנקבה: שמונה מאות אלף. ובדברי הימים (א כא ה) הוא אומר, אלף אלפים ומאה אלף, באגדת אמוראים (ילקוט שמעוני רמז קסה) מצינו, אמר רבי יהושע בן לוי, הכתובים מוסיפין כאן מה שחסרו כאן, אלו שני שבטים שלא נמנו, שכך כתיב בדברי הימים (שם פסוק ו), ולוי ובנימן לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך את יואב: אמר יואב, באלו אני יכול להשמט ולומר, שבט לוי אינו נמנה במנין שאר שבטים כי אם מבן חודש ומעלה, ובנימן, דיו שנחסר וכלה בפלגש בגבעה:

ובשלשים ושתים מדות דרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שנינו, כתוב אחד אומר ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף ויהודה ארבע מאות ושבעים אלף, וכתוב אחד אומר ותהי ישראל שמונה מאות אלף ואיש יהודה חמש מאות אלף, נמצא ביניהם שלש מאות אלף, אלו שלש מאות אלף מה טיבן, בא הכתוב השלישי והכריע (שם כז א), ובני ישראל למספרם ראשי האבות ושרי האלפים והמאות ושוטריהם המשרתים את המלך לכל דבר המחלוקת הבאה והיוצאת חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלקה האחת עשרים וארבעה אלף, מלמד שאלו שלש מאות אלף היו הכתובים בנימוסו של מלך, ולא היו צריכין לימנות, כיצד, עשרים וארבעה אלף לשנים עשר, הרי כאן מאתים ושמונים אלף ושמונת אלפים, נשתיירו שנים עשר אלף, הן הן נשיאי ישראל:   

מצודת דוד ט מספר מפקד. כפל המלה בשמות נרדפים לתוספת ביאור, וכן (דניאל יב ב) אדמת עפר: שמונה מאות אלף. ובדברי הימים (א כא ה) נאמר אלף אלפים ומאה אלף, על כי עזרא כלל עמהם גם בני בנימין ובני לוי, אבל יואב לא מנה אותם בתוך בני ישראל, וכמו שכתוב בדברי הימים (א כא ו): שולף חרב. רצה לומר, אנשי המלחמה: חמש מאות אלף. ובדברי הימים (א כא ה) נאמר ארבע מאות ושבעים אלף, על כי שם נאמר שולף חרב, והם לא היו כי אם ארבע מאות ושבעים אלף, אבל כאן חושב את כולם, אף אותם אשר לא היו שולפי חרב, ועמהם היו במספר חמש מאות אלף:   

מלבי"ם ט ויתן יואב את מספר מפקד העם, ואמרו חז"ל (במדבר רבה פ"ב ופסיקתא פי"א) אם מספר למה מפקד, עשה שני אנפראות גדולה וקטנה, הראה לדוד את הקטנה והגדולה לא הראה לו, ובמד' שמואל אמר אם מקבל את המועט מוטב ואם לאו אראה לו את המרובה,

והוא מובן עפמ"ש כי מפקד הוא הסך הכולל ומספר הוא החשבון הפרטי, והיה ליואב שני מיני חשבונות,  א) הסך הכולל שהיה כתוב בקוצר ורצה לתת לו רק המפקד שבזה לא ישא חטא, ואחר שדוד לא רצה בזה נתן לו, 

ב) גם החשבון הפרטי שמבאר את המפקד הכולל בפרטיו, שעז"א שנתן לו את מספר מפקד, ר"ל מספר הפרטי המבאר המפקד הכולל,

ותהי ישראל בל"ב מדות דר"א בנו של ריה"ג משני כתובים המכחישים זא"ז על שיבא הכתוב השלישי וכו' כיצד כתוב א' אומר ויהי כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף (כ"ה בד"ה) וכתוב א' אומר שמונה מאות אלף, שלש מאות אלף אלו מה טיבן, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם, וב"י למספרם ראשי האבות ושרי האלפים וכו' המשרתים את המלך חדש בחדש לכל חדשי השנה המחלוקת האחת עשרים וארבעה אלף, הללו היו כתובים בנמוסי המלך ולא היו צריכים להמנות, כיצד כ"ד אלף לכל חדש הרי לי"ב חדש מאתים ושמונים ושמונה אלף נשתייר שנים עשר אלף לנשיאי ישראל, ע"כ.

אולם עדיין יש סתירה שפה חשיב בני יהודה חמש מאות אלף ובד"ה חשבם ארבע מאות ושבעים אלף, וזה יתישב יותר לפי התירוץ השני שאמרו חז"ל אריב"ל הכתובים מוסיפים בכאן מה שחסרו כאן אלו שני שבטים שלא נמנו שכך כתיב בד"ה ולוי ובנימין לא התפקדו בתוכם, פירוש בס' שמואל מספר המספר שנתנו אל המלך שלא פקדו לוי ובנימין ובס' ד"ה הודיע עזרא הסופר האמת שהיו שלש מאות אלף יותר, מלוי ובנימין, ופירש הטעם מה שבס' שמואל לא חשב רק שמונה מאות אלף משום שיואב לא פקד לוי ובנימין כי נתעב דבר המלך אל יואב, ובזה מיושב חילוף המספר מיהודה, כי רבים מלוי ובנימין גרו ביהודה כנודע, שתשע ערים נתנו מיהודה לבני אהרן. וגם בנימין היה מעורב ביהודה, ואלה מנה יואב בכלל בני יהודה והיו שלשים אלף, וחשבם לבני יהודה כי הוא לא מנה לוי ובנימין בפ"ע ועזרא בד"ה שחשב לוי ובנימין בפ"ע שהיה סה"כ שלש מאות, גרע מה שמנה יואב מהם ליהודה ונשאר ליהודה רק שני מאות ושבעים אלף:

(י) וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם ס וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה ה' הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד:

מצודת דוד י ויך לב דוד אותו. רצה לומר, המה לבו וחרד על אשר צוה למנותם, על כי הדבר הזה הוא סיבה להביא עליהם הנגף, וכמו שכתוב (שמות ל יב) ונתנו איש כופר נפשו וגו' ולא יהיה בהם נגף, אבל בלא כופר הנה הנגף מעותד לבוא: חטאתי מאד אשר עשיתי. רצה לומר, במה שעשיתי סיבה להביא הנגף על העם, הנה בזה חטאתי מאוד: העבר נא וגו'. רצה לומר, לא ימותו לשחת, ואם כן ממילא יעבור העון וילך לו, הואיל ולא יבא הנגף: כי נסכלתי. רצה לומר, הלא אני עשיתי סכלות גדול מאד, למנותם בלא כופר נפש, ומה פשעו הם לשימותו במגפה, וכאשר לא ימותו, לא ימצא בי עון:   

מצודת ציון י אחרי כן. אחרי אשר, וכן (בראשית יט ח) כי על כן באו, ורוצה לומר על אשר באו: נסכלתי. מלשון סכלות ושטות:   

מלבי"ם י ויך לב דוד אתו, אחרי כן ספר את העם, נראה פירושו, אחרי הדבר הזה שכן ספר העם ר"ל שספרם כן באופן זה שהזכרנו למעלה, הכה לבו אותו ונתחרט, שאם לא היה סופר אותם כן רק פוקד כמו שאול לא היה בזה עון כנ"ל, ובד"ה כתוב פה שה' הכה את ישראל, באר שכבר התחיל איזה מכה וחולי, ועי"כ התחרט דוד.

ויאמר דוד אל ה' חטאתי וכו', יש הבדל בין חטא ועון, שחטא יציין את המעשה, והעון יציין עוות השכל, ובדבר הזה הרע במעשה וטעה בשכלו, ועז"א חטאתי אשר עשיתי במעשה, ועל העון של השכל אמר שנסכל מאד בשכלו:

(יא) וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר פ וּדְבַר ה' הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֵה דָוִד לֵאמֹר:

מצודת דוד יא ויקם דוד בבקר. רצה לומר, מיד כאשר קם דוד בבקר, היה דבר ה' אל גד וגו': חוזה דוד. נקרא כן, על כי כל נבואותיו לא היו רק לדוד, ולא לזולת:   

רד"ק יא ויקם דוד בבקר. לא שכב לבו בלילה וקם בבקר והנה בא אליו גד הנביא בדבר ה' שנגלה אליו בלילה:  חוזה דוד. כי נבואותיו היו לדוד ועל ידו היה מדבר הקב"ה עם דוד ואף על פי שלא נכתבו מנבואותיו אלא זאת:

(יב) הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ:

רש"י יב שלש אנכי נוטל עליך. אחת משלש, וכן (שמואל -א יח כא), בשתים תתחתן בי היום, באחת משתים: שלש אני נוטל עליך, כנגד שלש שהטלת על שאול, (שם כו י), כי אם ה' יגפנו, או יומו יבא ומת, או במלחמה ירד ונספה:   

מצודת ציון יב נוטל עליך. משא עליך, וכן (משלי כז ג) ונטל החול:   

מלבי"ם יב שלש אני נוטל עליך, א"ל דע שהתחייבת להענש בשלש עונשים, רעב וחרב ודבר, רק ע"י שתבחר אתה את ענשך, כמקבל עליו היסורים באהבה מרצון לבו, יהיה די באחת מהם, ור"ל אם אני נוטל עליך, אטול כל השלש, אבל העצה בחר לך בעצמך אחת מהנה

(יג) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר: ס

מצודת דוד יג התבוא. אם רוצה אתה אשר תבוא שבע שנים רעב, תמורת הנגף המעותד לבוא בעבור המנין מבלי כופר, ובדברי הימים (א כא יב) נאמר שלש שנים, כי באמת לא אמר רק שלש שנים?

אבל על כי כבר עברו שלש שנים רעב בעבור דבר הגבעונים, אם כן הרי ששה שנים, ותמשך עוד ממילא בשנה השביעית עד זמן הקציר: ואם שלשה וגו'. רצה לומר, או אם תרצה לקבל להיות שלשה חדשים וגו': שלשת ימים דבר. רצה לומר, יקל בדבר, להיות זמן מוגבל בהשגחת המקום: וראה. בראיית הלב ובהבנתה: שלחי. לשולחי, והוא המקום ברוך הוא:   

מלבי"ם יג ויבא גד וכו' ויגד לו, הגיד לו תחלה העצה שיקבל הדין ברצון, ובד"ה פי' ויבא גד ויאמר לו כה אמר ה' קבל לך ר"ל קבל ע"ע באהבה. והנה פה אמר התבא לך שבע שנים רעב בארצך, ובד"ה אמר אם שלש שנים רעב, ולדעתי אחר שזה היה בסוף ימי דוד שלש שנים קודם מותו, הגם שא"ל שיהיו שבע שנים רעב בארצו, באר עזרא בד"ה שלפ"ז לא היו בחיי דוד רק שלש שנים רעב. והיתר אחרי מותו, ובד"ה כתוב ואם שלשה חדשים נספה מפני צריך וחרב אויביך למשגת, ואם שלשת ימים חרב ה' ודבר בארץ ומלאך ה' משחית בכל גבול ישראל, כי פה סדר מן החמור אל הקל, שהרעב ישמש שנים והחרב חדשים, והדבר ימים, ושם סדר מן הקל אל החמור, שהחרב תגע בדוד עצמו שתשיגהו חרב אויביו, וכן הדבר לא יהיה טבעי, רק ע"י שליח השגחיי, שיראו כולם מלאך וחרב שלופה בידו:

(יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רחמו רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה:

מלבי"ם יד ויאמר דוד ראה כי עונש הרעב הוא טבעי, ועונש החרב בחיריי, ולכן בחר בדבר אחר שהוא השגחיי, ורבו רחמי ה':

רד"ק יד נפלה נא ביד ה'. זהו הדבר כמו הנה יד ה' הויה ועוד כי ברעב אף על פי שהוא ביד ה' יפלו גם כן ביד אדם שילכו למצרים או לשאר ארצות לשבור בר ולחם אבל הדבר אין בו אלא יד השם לבד לפיכך המובן ממלת ביד ה' הוא הדבר לפיכך בחר הוא בדבר כי הוא ביד ה' לבד אבל בשנים היה חרפה בגוים בנוסם לפני אויביהם ונגפים לפניהם וכן ברעב כי היו הולכים בארצות הגוים והיו חרפה בהם וכן אומר הכתוב ולא אתן אתכם עוד חרפת רעב בגוים,

ובדרש חשב דוד בדעתו ואמר אם בוחר אני רעב עכשיו כל ישראל אומרים מה איכפת לו לבן ישי על אוצרותיו הוא בוטח וישראל ימותו ברעב ואם בורר אני חרב עכשיו ישראל אומרין מה לו על גבוריו הוא בוטח שהם יצאו למלחמה הם ימותו והוא ינצל אמר יבא דבר שהכל שוין בו,

ד"א אם בורר אני רעב עכשיו כל ישראל מוכי רעב בדרכים אם בורר אני חרב עכשיו כל ישראל מוכי חרב בדרכים יבא דבר, וי"א גד רמז לו דע וראה מה אשיב שולחי דבר דבר הוא דבר באותיות:

(טו) וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ:

מצודת דוד טו מהבקר. מעת הבוקר שבאה הנבואה אל גד כמו שכתוב למעלה, ומיד אמרה לדוד, ובחר בדבר ואז התחיל הדבר, והתמיד עד עת אותו מועד למחרתו:   

מלבי"ם טו ויתן ה' דבר מהבקר עד עת מועד, פליגי בה בברכות (דף סב א) אמר מזמן שחיטת התמיד עד זריקת דמו וכן ת"י, ור"י אמר עד חצות, לדעת הראשון, היתה הגזרה כלה ונחרצה להשחית הכל,כי אם בשעה א' נפלו שבעים אלף, היה נופל בכ"ג שעות, אלף אלפים ושש מאות אלף ועשרת אלפים, שהוא יותר מן המספר שהעלה יואב, שהיה כפי המבואר בד"ה מיהודה וישראל אלף אלפים וחמש מאות אלף ושבעים אלף, וכמוהם היו הנשים, וכמוהם היו הטף. כמו שמבואר במכלתא פ' בא בפסוק וגם ערב רב עלה אתם, שהגברים והנשים והטף היו ג' פעמים סמ"ך רבוא, א"כ בשלשה ימים היה כליון חרוץ,

ולדעת ר"י היתה הגזרה רק על הנמנים מבני ישראל כחשבון שנתן יואב שמונה מאות אלף, (כי בני יהודה לא נטו אחרי שבע בן בכרי) וכשנפלו בשש שעות שבעים אלף היו עתידים לנפול בג' ימים שהם י"ב פעמים שש שעות שמונה מאות וארבעים אלף, שהוא קרוב לסך הזה:

(טז) וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ה' הָיָה עִם גֹּרֶן האורנה הָאֲרַוְנָה הַיְבֻסִי: ס

רש"י טז היבוסי. שר מצודת ציון היה, ששמה יבוסי:   

מצודת דוד טז וישלח. המלאך המשחית בעם, שלח ידו להשחית גם אנשי ירושלים, ואז נחם ה' וגו': רב עתה. די עתה במה שמתו, והרף ידך מלהשחית עוד כזאת, כי אם מעט מעט: היה עם גורן. היה עומד סמוך לגורן וגו': היבוסי. מבני יבוס, ואמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה כד ב) שהיה גר צדק:   

מצודת ציון טז וינחם. ענין הפוך מחשבה: רב. ענינו כמו די, וכן (דברים ג כו) רב לך: הרף. מלשון רפיון:   

מלבי"ם טז וישלח ידו המלאך ירושלם, לפי חוקי הלשון היה צ"ל וישלח המלאך ידו, ובד"ה וישלח האלקים מלאך ירושלים, וכפ"ז גם מ"ש פה וישלח היינו ה' שנז' תחלה, ה' שלח את ידו שהוא היה המלאך, כי המלאך המשחית בדבר מכונה בכתובים בשם יד ה' כמ"ש הנה יד ה' הויה במקנך, וכמ"ש בהגדה ביד חזקה זו הדבר, שפועל ה' ע"י מלאכיו עושי דברו,

ויאמר וכו' רב עתה כי המשחית, הגיע אל עיר ציון עיר דוד, כי היה עם גורן ארונה מקום בהמ"ק שהיתה בין ציון וירושלים, והיה נוגע בדוד בהכרח כי כיון שנתן רשות למשחית וכו', ובזה נחם ה' בזכות דוד ואמר שירף ידו ולא ישחית ובאר הטעם כי עמד עם גורן ארונה,

וגם זכות המקום גרם, כמ"ש חז"ל מה ראה. אפרו של יצחק ראה, וכן אמרו כסף כפורים ראה, ר"ל שעתידים לשקול שקליהם כל שנה למקום הזה והשקלים מכפרים מהנגף, ובד"ה כתוב בזה וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים ויפול דוד והזקנים מכוסים בשקים על פניהם, פי' כי אז ראה דוד את המלאך. שבזה היה מעותד להנגף, שלכן ראהו, רק ה' אמר אז הרף ידך, ונצול דוד בהשגחה, ואז נסתלק המלאך מן הארץ, כי לא היה לו רשות לנגוף, ועדן לא שב לשמים, שגם ע"ז לא ניתן לו רשות, ולכן עמד בין הארץ ובין השמים, ויען שתחלה היתה חרבו כנגד ציון עיר דוד, כשא"ל ה' הרף ידך, הפך את חרבו מצד של ציון אל צד ירושלים שהיה שם תחלה, וז"ש נטויה על ירושלים, ר"ל נטויה אל הצד:    

רד"ק טז וישלח ידו המלאך. הראה הקב"ה דמות מלאך וחרבו שלופה בידו נטוי' על ירושלים והעמידו סמוך לגרן ארונה היבוסי כדי שיראהו דוד שם ויתפלל ויעתר לו האל במקום ההוא ותעצר המגפה

ויהיה סימן לדוד כי שם הוא מקום העתרה ושם יהיה בית המקדש ושם בית התפלה והעבודה כמו שצוה לו האל על יד גד להקים שם מזבח ושם נעתר לו באש שירד מן השמים על העולה כמו שאומר בדברי הימים:  אל הרעה. כמו על הרעה ורבים כמוהו: 

רב עתה הרף ידך. די במגפה אל תשחת ירושלם, ויש בו דרש אמר לו הקדוש ברוך הוא למלאך טול הרב שבהם באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין:  עם גורן. סמוך לגורן:  האורנה. כתוב בוי"ו קודם לריש וקרי הארונה רי"ש קודם לוי"ו ואחד הוא כי רבים כמוהו בהפוך האותיות ומה שאמר אדם בה"א הידיעה הוא שלא כמנהג ואפשר שהוא שם תואר:

(יז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי: פ

מצודת דוד יז אנכי חטאתי. רצה לומר, אני הסיבה בהמגפה הזאת: ואלה הצאן. רצה לומר, בני העם: ידך. מכת ידך, זו הדבר:   

מצודת ציון יז העויתי. מלשון עון:   

מלבי"ם יז ויאמר דוד אל ה' בראותו את המלאך המכה בעם, על ידי שראה שהמלאך לא יגע בו הגם שראהו, ורק נטה חרבו לצד העם, הלא אנכי חטאתי וגם העויתי, כנ"ל (פסוק י' הבדלם) ולמה יעניש את העם בעבורו שהוא החוטא:

(יח) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן ארניה אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי:

מצודת דוד יח ויאמר לו. בדבר ה':   

מלבי"ם יח ויבא גד, מבואר בדברי הימים שכן אמר המלאך אל גד, כי אחר שלא עשה עוד שליחותו הקודם, היה הוא המוכן להגיע הנבואה אל גד שהגעת הנבואה תהיה ע"י מלאך, והיה המוכן להנס שירד אש על המזבח, שדברים האלה יעשו על ידי מלאכיו עושי רצונו, והמשחית עצמו הכין רפואה במה ירפא להם, ע"ד מחצתי ואני ארפא ימחץ וידיו תרפינה, במה שמוחץ בו מרפא:

(יט) וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה':

מצודת דוד יט ויעל דוד. אל הגורן אשר עמד בהר:   

רד"ק יט כדבר גד. בכף ובדברי הימים בדבר גד בבי"ת:  אפיו ארצה. כמו על אפיו:

(כ) וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה:

רש"י כ וישקף ארונה. מתחבא היה מפני המלאך, כך כתוב בדברי הימים (א כא כ)

מלבי"ם כ וישקף ארונה, מבואר בד"ה שראה ארנן את המלאך והתחבא, כענין חבי כמעט רגע, רק השקיף בעד החלון וראה את המלך וע"ז יצא:

(כא) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה' וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם:

מצודת דוד כא מדוע בא. כאומר היה לך לשלוח אחרי לבוא אליך: לבנות מזבח לה'. ובאתי הנה לכבוד המקום ברוך הוא: ותעצר. כדי שתעצר המגפה:    מצודת ציון כא ותעצר. ענין מניעה, וכן (שם יא יז) ועצר את השמים:

(כב) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בעינו בְּעֵינָיו רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים:

רש"י כב והמרגים. כלי עץ מלא חריצין, וכבד הוא, ומעבירין אותו על הקש תמיד, ומחתכו להיות תבן למאכל בהמות:   

(כג) הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ ס וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אלקיךָ יִרְצֶךָ:

רש"י כג ארונה המלך. שר היבוסי היה:   

מצודת דוד כג הכל נתן. הכל נדב לתת למלך: ארונה המלך. הוא היה למלך על היבוס עד שלא כבשה דוד, ומשכבשה נתגייר, ונשאר עליו שם מלך: ירצך. יהיה מרוצה לך לקבל עולותיך ברצון, שתעצר המגפה:   

רד"ק כג הכל נתן. הוא נתן אבל לא רצה דוד לקבל במתנה:  ארונה המלך. מלך היבוסי היושב בירושלם היה כי אף בימי דוד היה היבוסי בירושלם כמו שנשארו שם משכבשוה בני יהודה כמו שכתוב וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה והיו שם למס עובד והיו להם בתים שדות וכרמים ע"י המס שהיו עובדים לבני יהודה ובני בנימן וזה השדה והגורן היה לארונה היבוסי ורצה לתתם לדוד ולא רצה לקבלם כי אם במחיר ואף אחר שכבש דוד המצודה הניחם לשבת בעיר ירושלם אותם שהיו יושבים בעיר מתחלה למס עובד והיו שם עד שבנה שלמה את הבית וזה היבוסי לא היה מן שבע אומות אלא מפלשתים מזרע אבימלך כמו שפירשנו בספר יהושע והיה מותר להניחם לשבת בארץ כיון שקבלו עליהם שלא לעבוד ע"א ושאר מצות שהוזהרו עליהם בני נח ואפי' מז' אומות היו יכולין לשבת בארץ בתנאי זה שלא יחטיאו שנאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי אבל כל זמן שאינן חוטאין שקבלו עליהם ז' מצות מותר להניחם בארץ ובמקצת נסחאות התרגום תרגם נתן ארונה המלך למלך יהב ארון למלכא די בעא מיניה מלכא:

(כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אלקי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים:

מלבי"ם כד בכסף שקלים חמשים, ובדברי הימים אמר ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות, ואמרו חכמינו ז"ל שגבה חמשים שקלים מכל שבט הרי שש מאות, ועוד אמרו מקום המזבח בחמשים, והשדה כולה בשש מאות, ר"ל פה ספר כי תחלה קנה רק הגורן למזבח בחמשים, ואח"כ שראה שירדה שם האש כנזכר בדברי הימים ונבחר המקום לבית הבחירה, קנה גם המקום סביבו, בעד שש מאות שקלי זהב. ונסתבב מהמגפה הזאת שמצא מקום לה' ומאז החל להכין בנין הבית כמ"ש בד"ה באורך, ומאז נתקיימה נבואת נתן שפסקו מלחמת האויבים, כמ"ש למעלה (סי' ז), והראה שלא היה צורך עוד לחיל ולא לצבא, כי עין ה' אל יראיו:

(כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל:

מצודת דוד כה ויעתר. נתרצה לאנשי הארץ, ונעצרה המגפה מכל וכל מעל ישראל:   

מצודת ציון כה ויעתר. נתרצה, כמו (בראשית כה כא) ויעתר לו ה':   

רד"ק כה ויעתר ה' לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל. וקביל ה' צלות דיירי ארעא, ובדרש כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא ע"י שלא תבעו בית המקדש והרי דברים קל וחומר ומה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם נפלו על שלא תבעו אותו אנו שהיה בימינו וחרב בימינו על אחת כמה וכמה לפיכך התקינו זקנים ונביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלשה פעמים בכל יום השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלם אכי"ר סלה:  סליק ספר שמואל:

חסלת ספר שמואל:   

 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “שמואל ב – פרק כד”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

השיעורים באתר לרפואת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה בתושח"י

קרא פרק תהלים לרפואתו>>

 

דיסק חדש!!

הלכות הבוקר

מכתב מאליהו כרך ה'

תרי עשר - א-ב