תהלים פרק א

(א) אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב:

רש"י אשרי האיש – בעשרה לשונות של זמר נאמר ספר זה, בנצוח, בנגון, במזמור, בשיר, בהלל, בתפלה, בברכה, בהודאה, באשרי, בהללויה, כנגד עשרה בני אדם שאמרוהו, אדם, מלכי צדק, אברהם, משה, דוד, שלמה, אסף, ושלשה בני קרח, וחלוקין על ידותון יש אומרים אדם היה כמש"כ בד"ה, וי"א אין ידותון שבספר זה אלא ע"ש הדתות והדינים של גזירות שעברו עליו ועל ישראל…

מלבי"ם אשרי האיש, בא לבאר התנאים שבעבורם יהיה האיש מאושר,

ויש הבדל בין מאושר ובין מצליח, ההצלחה היא בענינים עולמיים בחיי העולם הזה,

והאושר הוא בענינים הנפשיים בחיי העוה"ב,

והנה השלמות יהיה בשלשה ענינים,

שלמות הקנין, שלמות הגוף, שלמות הנפש,

לכן באר שמדבר פה מאשרי 'האיש', האושר המיוחד אל האיש והאדם מצד שהוא אדם,

לא האושר שישתתף בו עם סוגו מצד שהוא חי, ר"ל כי שלמות הקנין ושלמות הגוף ימצא גם בשאר בע"ח,

כי מצאנו כמה בע"ח שמשיגים מחייתם ומזונם ביתר נקל וביתר שאת מן האדם ולית דעתיר מחזירי,

וכן יתעצמו בכח גופם יותר מן האדם, כמו הפיל והאריה,

וכן בחושיהם, הנשר והאיה בחוש הראות וכדומה, ואין זה אושר המיוחד אל האיש והאדם,

רק שלמות המדות ותכונת הנפשיים הם המיוחדים אל האיש לבדו,

ומבאר כי אשרו תלוי בראשונה במה שיזהר מחטוא, אשר לא הלך בעצת רשעים וכו',

ויש הבדל בין רשעים ובין חטאים, שהרשעים הם החוטאים מצד הזדון והפשיעה –

בין בין אדם למקום בין בין אדם לחברו,

ולכן אמר 'עצת' רשעים, כי הם החוטאים בעצה והשכלה,

משא"כ אצל חטאים לא יכול לאמר בעצת, כי הם אינם חוטאים בעצה,

ומוסיף שאף בדרך חטאים לא עמד שהחטאים הם החוטאים מצד התאוה לבד,

ר"ל שלא יחטא מצד תאותו ג"כ, ולא לבד שלא הלך בדרך חטאים היינו שאינו מתמיד בחטאים,

כי גם לא עמד בדרכם אף לפי שעה,

ומוסיף ובמושב לצים לא ישב, הלצים הם יושבי קרנות אינם פועלים רע אבל גם לא יעשו טוב

רק רודפים רוח והבל ולצנות ואינם עוסקים בתורה:

מלבי"ם ביאור המילות אשרי. אשוריו של איש, ושם אושר בא תמיד על אושר הנפש,

וזה המבדיל בינו ובין נרדפיו ובא בל"ר לכלול שכל מיני אשוריו תלוים בזה:

רשעים, חטאים, לצים. הרשע יהיה בין בין אדם לחבירו בין בין אדם למקום,

ומציין העושה ע"י רשעו ורעתו לא כנרדף מן התאוה לבד. ע"כ יחס אליו העצה, והחטאים הם השוגגים,

או נרדפי התאוה, והם לא יעשו בעצת השכל וברשע, ואמר בהם דרך, שמורה על המנהג וההרגל,

ורוצה לומר שלא עמד על מנהגיהם אף לפי שעה בל ילמד ממעשיהם,

והלצים הם יושבי קרנות והם קלים מחטאים ויפול בהם לשון ישיבה:

(ב) כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת ה֗' חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה:

רש"י כי אם בתורת ה' חפצו – הא למדת שמושב הלצים מביאו לידי בטול תורה:

ובתורתו יהגה – בתחלה היא נקראת תורת ה' ומשעמל בה היא נקראת תורתו:

יהגה – כל ל' הגה בלב הוא כד"א (לקמן תהלים יט) והגיון לבי (ישעי' לג) לבך יהגה אימה, (משלי כד) כי שוד יהגה לבם:

מלבי"ם כי אם, אולם לא די במניעת הרע לבד כי מתנאי האושר שיעשה טוב,

ולא שיעשה טוב נימוסי לבד כהפילוסופים שבדו דתות לעצמם, רק שישמור תורת ה' ומצותיו,

וגם באר שמתנאי עשיית הטוב שיעשהו בעבור שהוא טוב ובעבור מצות ה' לבד,

לא בעבור פניות אחרות שיקוה להשיג עבור עבודתו שכר ותועלת,

שאז אין חפצו תורת ה' רק הערב והמועיל שמקוה שכר עבודתו,

ע"כ התנה כי אם בתורת ה' חפצו, והנה שלמות הזה מתחלק לשנים, שלמות העיון ושלמות המעשה,

שלמות העיוני נקרא תורת ה', כי היא תורהו דעת ה' ודרכיו ואמתתו,

אבל חלק זה לא ישיגהו האדם עד תכליתו, ודי אם בתורת ה' חפצו ומאוייו ומשתדל להשיגו ודורש אחריו, הגם שלא ישיגהו ופניו לא יראו,

ושלמות המעשי הוא תורת האדם, היא תלמדהו את אשר יעשה או לא יעשה, וזה נקרא תורתו,

ובחלק זה יהגה יומם ולילה ללמוד על מנת לעשות:

מלבי"ם ביאור המילות בתורת ה' ובתורתו, היל"ל ובה יהגה, וכבר בארתי באילת השחר (כלל קל"ח) ששם הנכפל יורה לפעמים ששם השני אינו השם הראשון,

ואמרו חז"ל (ע"ז דף י"ט) משעמל בה נקראת תורתו, וכפי דברי במ"ש בתורתו מדבר מתורה המעשיית המיוחדת לאדם להגות בה ולדעת את המעשה ואת דרכי האמונה,

ותורת ה' היא התורה הצפונה, סודותיה ותעלומותיה, שלא כל אדם יהגה בהם, שאין מוסרים הסודות רק להראוים לזה, ורק חפצו ותשוקתו אליה.

יהגה, ההגיון הוא הממוצע בין הדבור והמחשבה, וכשבא על המחשבה מציין ההתבוננות להוציא דבר מדבר, ובזה משתתף עם פעל הגה שמורה הוצאה, הגו סגים מכסף (משלי כ"ה):

(ג) וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֘ שָׁת֪וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ:

רש"י ועלהו לא יבול – אפילו הפסולת שבו לצורך היא שיחתן של תלמידי חכמים לצורך היא וצריכה לימוד:

לא יבול – לשון כמוש פלישטי"ר בלעז:

מלבי"ם והיה כעץ. אם נפנה אל האדם מצד כח הצומח שבו, אשר מצדו ישתתף בסוגו העליון עם העץ והצומח, נשכילהו כעץ אשר שרשיו נטועים ונשרשים למעלה ונופו נוטה למטה,

כי המוח באדם הוא תחת השורש בעץ השדה, ממנו יוצאות כל ההרגשות אל הענפים שהם האיברים כולמו ואליו ישובון, כמו שישלח העץ לחותיו ומזונו מן השורש אל הענפים,

מזה ישכיל האדם כי לא כעץ השדה הנהו, אשר חיותו ועקרו באדמה,

כי שרשו ועקרו בעליונים משם יקבל שפעו וחיותו, על מוצא פי ה' יחיה האדם,

ואם על הלחם לבדו יחיה ויפנה אך אל האדמה, אז ידמה כהולך הפוך, ראשו למטה ורגליו למעלה,

ואמרו חז"ל הצדיקים דומים כאילן ששרשו נטוע במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה והרשע בהפך,

ויש הבדל בין העץ והעשב,

כי העשב נראהו צץ בימי האביב מוציא פרחו וזרעו למינהו, ואז יבול ואיננו, עד שנדמה שכל תכליתו אך קיום מינו לא אישו, [מינו – שמין העשבים יתקיים, אישו – שהוא עצמו יתקיים – כמו פיתוח אישיותו].

לא כן העץ, שיתקיים ימים רבים, יוציא ציץ ופרח ופרי, וזרעו בו שנה שנה,

כאילו מלבד קיום מינו גם אישו יעמוד ימים רבים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה,

ומצד המשל הזה אמר באושר איש השלם ומעלותיו,

(מעלה א') כי יהיה כעץ, לא כעשב לא כציץ, אשר רק מינו ישמור והוא תכליתו האחרון,

וכן המון בני האדם, לא יעשו מאומה לקיום אישם רק לקיום מינם ולהניח יתרם לעולליהם,

כאילו אין להם תכלית אחר רק קיום המין,

אבל הוא דומה כעץ אשר מלבד קיום מינו אשר עוד ינוב בשיבה גם אישו יתקיים, ויתן פרי קדש הלולים תורה ומע"ט להשארת נפשו.

(מעלה ב') כי הוא דומה כעץ שתול לא כעץ נטוע, כי יש הבדל בין הנטוע והנשתל,

הנטוע הוא הנטוע במקומו, והשתול הוא הצמח שנעקר ממקומו ונשתל במקום אחר להשביחו ולתקנו,

והנה יש עשבים לחים ורעננים, שא"א לשתלם ממקום למקום מרוב לחותם

והם לא ישביחו ולא יתקיימו ימים רבים,

אבל העץ אשר אין לחותו רב כ"כ ורטוב הוא לפני שמש, עת יעקרנו ממקומו וישתלהו במק"א ישביח ויתקיים יותר,

כמו שבארתי זאת בפי' (איוב ח') היגאה גומא בלא בצה וכו' רטוב הוא לפני שמש עיין שם, שממשיל שם את הרשע כעשב הנטוע במקומו וא"א לשתלו ממקום למקום מרוב לחותו, שזה לפני כל חציר ייבש,

ואת הצדיק ממשיל כנטע שאין בו לחות כ"כ, ונשתל ממקום למקום, וזה משוש דרכו ומעפר אחר יצמח,

כן הרשע העוה"ז הוא ביתו ופה מקום נטעו,

אבל הצדיק נעקר מזה העולם וממאויו, ושותל את עצמו על פלגי מים העליונים כמ"ש שתולים בבית ה'.

(מעלה ג') על פלגי מים, כי העץ הנטוע במקום יבש ידאג בשנת בצורת וימוש מעשות פרי,

או לא יעשם בזמנם (כמ"ש בירמיה י"ז), לא כן הנטוע על פלגי מים שמוצא תמיד מזונו ולחותו,

כן הישרים בעדת הפילוסופים אשר התנהגו בצדק וחסד ע"פ נימוסים שכליים, לא מצאו תמיד די ספקם, כי השכל האנושי ילאה מקלוע אל המטרה תמיד ויטעה ברוב משפטיו,

לא כן הנטוע על תורת ה' ופקודיו, שימצא תמיד חקו מבלי יחטא.

(מעלה ד') אשר פריו יתן, העץ הזה יתן פריו, ר"ל לא כעשב וירק שלא יתן רק זרעו ואינו קיים ב'איש' [באישיותו העצמית] רק במין, כי [העץ הצדיק] יתן פריו בעצמו כל שנה,

ולא כעץ הנטוע בערבה, שיפסיד ענינו ולא יתן פריו המיוחד לו, רק פירות גרועים ונשחתים,

אבל זה פריו המיוחד לו יתן,

וכן הצדיק אינו כמשכילים בעכו"ם שמוציאים פרי ע"י עיוניהם ומופתיהם השכליים,

אבל אינם פרי הנפש המיוחדת לה מצד שהיא בת מרום אלהית שפריה מצד זה קודש הלולים, ולא יצאו לפועל אך ע"י התורה האלהית ומצותיה.

(מעלה ה') בעתו, שהעץ הזה יוציא פירותיו בזמנו המיוחד לו

וכן אושר הנפש והצלחת הצדיקים יהיה בעתם המיוחד עת תשוב לבצרון אל המקום אשר לקחה משם.

(מעלה ו') שגם עלהו לא יבול מצד שהם השומרים את פריו ומגינים עליהם,

כן גם הצלחותיו הזמניים עשרו ונכסיו ובריאת גופו יתקיימו ולא יבולו למען יהיו לו עזר אל אושרו האחרון שהוא פריו,

כי פרי הצדיק שהוא עוסקו בתורה ובמצות, ישמרו בקל ע"י העלים שהם הקנינים ובריאות הגוף, כי בנבול העלים האלה ישביתהו עניו או חליו מעבודת ה'.

(מעלה ז') וכל אשר יעשה יצליח, שהאילן הזה יצליח גם את זרעו שכל אשר נזרע ונטע ממנו יהיה כמוהו,

כן הצדיק גם בניו יוצלחו בזכותו גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך:

מלבי"ם ביאור המילות שתול, כבר בארתי בס' התורה והמצוה (קדושים סי' מ"ט) ששתילה מורה שנעקר ממקום זה ונשתל במקום אחר, וחז"ל אמרו ע"ז (בע"ז דף י"ט) כל הלומד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר כעץ שתול ולא כעץ נטוע:

(ד) לֹא־כֵ֥ן הָרְשָׁעִ֑ים כִּ֥י אִם־כַּ֝מֹּ֗ץ אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ:

מלבי"ם לא כן הרשעים, אחר שבאר אושר הצדיק,

מבאר כי ימצא ההפך ברשעים שלא לבד שלא ימצא להם האושר וההצלחה הנמצא אל הצדיק

שעז"א לא כן הרשעים, אבל הם דומים בהפך כמוץ,

ולא כמוץ שהדגן בתוכו, שהוא שומר להפרי, שאז הרוח לא יזיזנו ממקומו כי הבר והדגן מגין עליו,

רק כמוץ אשר תדפנו רוח, אשר הוסר הדגן מתוכו והרוח ישאנו,

כי כן בעוד שההמון מתדבק אל הצדיק לשמרו ולהקיף עליו כמוץ על הדגן בו ימצא סתרה,

לא כן אם הוא בפ"ע כמוץ וקליפה,

ובאר ג"כ במשל הזה כי כמו שדחיפת המוץ מן [ע"י] הרוח יש לו צורך לזרות ולהבר לנקות הבר מן הפסולת,

כן אבדן הרשעים הוא לצורך בל יתערבו עם הצדיקים,

שעז"א ע"כ לא יקומו, ויהיה מלת ע"כ כמלת 'כדי' שלא יקומו בעדת צדיקים ולא יתערבו עמהם:

(ה) עַל־כֵּ֤ן ׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים:

מלבי"ם על כן, הרשעים לא יקומו במשפט אף בפני עצמם,

והחטאים שהם החוטאים מצד התאוה והם קלים מן הרשעים, הגם שיקומו כשישפטו בפ"ע,

כי ימצאו אמתלא שטבע הבשר נוטה אל התאוה כמ"ש הן בעוון חוללתי, ויזכור כי בשר המה,

מ"מ לא יקומו בעדת צדיקים – כשישפטו במשפט הצרופיי [היחסי] לערך הצדיקים, כי אז יצאו חייבים,

בהראות להם כי אלה כבשו יצרם וגברו על תאותם:

מלבי"ם ביאור המילות וחטאים. (לא יקומו במשפט) בעדת צדיקים:

(ו) כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ ה֭' דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד:

מלבי"ם כי יודע ה', הידיעה הזאת היא התדבקות המושכל במשכיל,

כמ"ש כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ר"ל הוא דבוק בידיעתי,

שזה לא יהיה רק אצל הדברים הנצחיים הבלתי משתנים, שהם ידבקו בהנצחיי הבלתי משתנה.

והנה דרך הצדיקים שדורכים על מהלך השלימות במסלה העולה בית אל, לאהבה את ה' ולדבקה בו,

הוא בלתי נפרד מידיעתו, ונשאר נצחי קיים כמוהו, וע"כ הם נשארים לנצח,

אבל דרך הרשעים אל עמקי שאול אל דברים הבלוים ונפסדים, לא יתקשרו בידיעת ה', ולכן תאבד באחרית והיא כלא היה:

[ר"ל המתחבר אל הרוחניות – היא נצחית וגם הוא נותר נצחי. אך המתחבר להבל שאינו מתקיים – אף הוא אינו מתקיים]