השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

 
תהלים

ספר תהילים פרק א

הקדמת המלבי"ם לתהלים

בית קדש הקדשים בית האוצר היקר הזה, מלא יקר כל קדש, מלא הדר כל כבוד ועוז, אוצר בתוכו כל מחמדנו אשר היו לנו מימי קדם,

בעוד רוח השיר חי בפי שרי קדש, בעוד התנוסס רוח ה' על נעים זמירות ישראל עלי הגיון בכנור,

בהיכלו כבוד אומר כלו, תהלות ותפלות, שירות וזמירות, אבני חפץ ופנינים, שוהם יקר ומטמונים, הון עתק ומכמונים,

מאוצר המלך החסיד משיח אלהי יעקב, אשר שר לה' ואשר אליו התפלל בעת רעה צאן מרעיתו, ובעת רעה צאן עמו, בצר ובטוב לו, עד התפלה האחרונה אשר התפלל לפני מותו אחרי משח את שלמה בנו לשבת על כסא ה' למלך תחתיו, שאז נאמר כלו תפלות דוד בן ישי (סי' ע"ב),

בין אשר התפלל על עצמו, בין אשר התפלל על הכלל, בין אשר התפלל על ענין מיוחד, בין אשר היה מתפלל תמיד,

כל אלה אסף וחיבר לעת זקנתו בספר מיוחד שיהיו מוכנים לצורך הנהגת המתבודד – כל אדם יחזה בו, כל תפלה וכל תחנה, כל הודאה וכל תהלה, על כל דבר ועל כל ענין, צוקה או תשועה, צרה או רוחה, אשר יהיה ליחיד או לרבים, בתהלוכות העתים ומסבות הזמן הסוער על כל עוברי ים החיים בהמון משבריו ושאון גליו:

גם יש בו סגולות יקרות ומטמוני מסחרים מסוד ה' ליראיו, תרופות וסמי חיים, ומפתחות אל שערי שמים,

ובסוף ספרו כתב 'אלה דברי דוד האחרונים' אשר העתיקם כותב ספר שמואל ב' (סי' כ"ג), בו חתם שמו על ספרו והודיע מהותו וענינו, עם הודעה עתידית ממלכות זרעו באחרית הימים, כמ"ש בפירושי שמה:

כל עוד התהלך רוח ה' בארץ וישכון כבוד על נביאיו וחוזיו, על מוצאי שכל טוב ורוח נדיבה, לדבר או לשורר ברוח הקדש, שערי האוצר הזה לא סוגרו,

כי עוד הוסיפו זקני דור דור למלא אסמיו תבואת הדורות, בין שתילי ימי קדם,

כמו תפלה למשה איש האלהים, בין מטעי אנשי הרוח הבאים אחריו, שיר המעלות לשלמה, על שושנים לבני קרח שיר ידידות על שלמה ביום חתונתו (סי' מ"ה), מזמור למנשה בן חזקיהו אחרי שב לאלהי אבותיו (סי' ס"ו), הלל הגדול על נס סנחריב, נגינות אסף על נס זה (סי' ט"ו) וכן מאיתן האזרחי, מהימן האזרחי, ידותון, ובני קרח, עד התפלות אשר יסדו בגלות בבל על שרפת המקדש ועל הגלות, עד שוב ה' את שיבה ציון בימי כורש (סי' קל"ז וסי' פ"ה).

גם נמצאו מזמורים רבים מדברים בדרך העיון והמחקר על ענינים שונים, על מעלת האדם (סי' ח'), על ההשגחה הפרטית (סי' ל"ו וסי' קל"ח), על תכלית האדם (סי' ל"ט) על שאלת צדיק ורע לו ורשע וטוב לו (סי' י', י"א, ע"ג), השיר הנפלא אשר שר מישרים, אחרי נפח המליץ באפו רוח חיים ויברא לו פה ולשון וניב שפתים (סי' ע"ה), ודומיהם רבים:

לא ארקח הלום קטורת רוקח כמתכונת מעשה מרקחת אשר יעשו המבארים להריח בה, בפתחי באוריהם, במבוא אשר יעשו לספרי הקדש, אשר הרבו חקירות והשערות על תכונת הכלי זמר אשר נזכרו בראשי המזמורים ועל מהותם, כמו נחילות, שמינית, שגיון, גתית, עלמות, שושנים, שושנים עדות, שושן עדות, מכתם, יונת אלם, אילת השחר, מחלת, ידותן, המעלות, וחקירות היוצא באלה,

כי למה זה אצלול במצולת הדמיון אל תהום אין חקר, אחרי כי נעלם מאתנו אם הם שמות כלי נגון או שמות מיני נגינות?,

ואם הם שמות כלי נגון, לא ידענו אם יש להם עתה עוד מציאות בעולם או מַנגינותיהם משער שבתו,

ואם עדין נמצאים מי ינבא לנו איך נקראו בשמותם עלי אדמות? ויבנו מגדלים הפורחים באויר על כנפי רוח:

לבד זאת מצאתי נכון להודיע אל הקורא, כי הגם שבפירוש הספר הזה לא נטיתי ממסילה הסלולה לפני בכל כתבי קדש ממינו, המתנשאים לדבר נשגבות ברוח המליצה, טירת כסף הזאת גם היא אבן שלמה מסע נבנה לתלפיות, על היסודות המוסדים מאבני בוחן אבני גזית יקרות, ופרטיו גם המה כמוהם ילכו על פי הכללים הנאמנים אצלי בכל התנ"ך,

כולם שקולים במאזני צדק אין בהם נפתל ועקש, ולכן אך למותר יחשב להוסיף דבר עוד בדבר הזה, אשר כבר הודעתי את החקים ואת המשפטים בהקדמות הספרים אשר בכרו ראשונה.

בכל זאת נפלאה בעיני מלאכת פירוש הספר הזה וכבדה ממלאכת פירושי יתר הספרים מכמה טעמים,

א] כי ברוב המזמורים וכמעט בכולם, באו המאמרים שהם חלקי המזמור מפורדים איש מעל אחיו, ואין להם שום חיבור והמשך וקשר ויחוס כלל,

ועל כן כוונת המשורר נפלאה מעיני הקורא, נשגבה, לא יוכל לה, באשר ימצא בכל מזמור עצמות רבות מפוזרות על פני כולו והרוח אין בהם,

ולכן עמלתי עמל רב עד אשר מצאתי קוטב כל מזמור ומרכזו, ועד אשר התקרבו העצמות עצם אל עצמו,

ואז נבאתי על הרוח, לאמר, בואי הרוח ופחי בעצמות הקדושות האלה ויחיו – ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים, כולם מספרים תהלת ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר הראם:

ב] זאת שנית, אחרי כי רוב השירים והמזמורים והתפלות כוננו על מעשים ועל קורות וענינים [אשר] עברו על המשורר או על עדתו, בעתותי חייו או בימים עברו, ודרך השיר ומלאכתו לכלול ספורים רחבים וארוכים במלות מועטות כנודע, ואיך נפרש את תעלומות השירים אלה עתה, אשר ס' דברי הימים הגדול, בו היו כתובים כל ספורי קורות העתים ואשר עבר עליהם, נאבד מאתנו,

זכרונות מושלי אפר צללו בתהום הנשיה דלו מאנוש נעו?

ומי ירד לנו אל שערי אבדון להעלות משם מעשים וספורים אין זכר למו בין החיים המתהלכים תחת השמש?:

גם על זאת שקידתי עמדה לי בישע האל, בשקידתי על דלתות השיר ועל מילותיו, כל מלה ומלה תאמר אלי "אשכילך ואורך בדרך זו תלך, איעצה עליך עיני", וכל מאמר אשר ראיתיו קורֵץ בעיניו מורה באצבעותיו, הוא היה לי לעינים לראות בו בעד האשנב מעשה ידי קדם, ושום שכל והבין במקרא ובאר על הלוחות למען ירוץ קורא בו:

ג] זאת שלישית, כי לא כדבור מליציי פשוט בו נכתבו רוב ספרי הקדש, הדבור השיריי הנשגב בו הוסד הספר הזה נעים זמירות ישראל, הוא מגדל עז וראשו בשמים מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, רם ונשא וגבוה מאד, עולה הוא על מליצות ספרי הקדש כולנה,

אשר כל מאמריו בשיר נדברו ובמשקל השיר נשקלו, כולם ערוכים בפלס ובמאזנים, במספר ובמדה, ובהשכל ובתבונה, כולם בנוים בקו ובמשקלת, ועליהם הושם אנך ואבן העופרת, מגדל עז טירת כסף, עליו עוף השמים ישכון, ומבין בכאים ומבין עפאים לרוכב בשמי שמי קדם קול זמירות יתנו,

בניו כבני אלהים עם כוכבי בקר יריעו, ובנותיו בעדן גן אלהים גן הזמרה בין פרחי עדנים על שושנים תנצחנה,

בתוך עלמות תופפות, מנגניו עלי הגיון בכנור יזמרו משכיל, ומנצחיו על חוג שמים יתהלכו, וקול כנפיהם כקול שדי בלכתם.

– מי יעלה לנו אל ה' ה' הזה הר הקדש?, מי עם כנף רננים נעלסה כנשר ידאה, ופרש כנפיו על הכרובים ועל להט השירה המתהפכת?,

"מי יתן לי" – כה עָלַי נפשי תשתוחח – "מי יתן לי אבר כיונה ועד חביון עז סתר משוררי אל מנעימי זמירות אלה אעופה ואשכונה",

"מי יביאני" – כה תהמה עלי נפשי – "מי יביאני בסוד קדושים אלה בסוד קדושים רבה, מי סתריהם וסודותיהם יבינני, ורזיהם ורמיזותיהם יסכון עלי משכיל"? "מי יתן ואדע – כה נפשי תשתוחח – ואנכי לוא למדתי חכמה, מה יקחם לבם ומה ירמזון עיניהם? אדעה מלים ידבר, ואבינה מה יאמרו לי"?

מי יתן ואבינה עת יִשַּׁחוּ בְּנוֹת הַשִּׁיר ועת תתרוממנה, עת הלוך וטפוף תלכנה, ועת בבית אלהים תלכנה ברגש, עת ישמיעו קול רעש גדול, ועת אחרי הרעש קול דממה דקה, רגע תשחקנה ורגע תבכינה, רגע תכעסנה ורגע תרצינה, עת בני רשף יגביהו עוף קודחי אש מאזרי זיקות רשפי אש שלהבת יה, ועת ישפכו מים טהורים מי מנוחות מנחל עדניהם, לכבות את השרפה, עת כמראה הלפידים מתהלכת בין החיות, והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק, ועת תחת רקיע הוד כעין הקרח הנורא, כנפיהם ישרות אשה אל אחותה בעמדם תרפינה כנפיהם:

מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי, מה תפחדי ומה תרהי, הוחילי לאלהים, שאי אליו כפיך, הוחילי ישועת פניו, עמדי על אדמת קדש הזאת, שלי נעליך, גשי אל הערפל, אדרתך השליכי, הכי את המים ויחצו הנה והנה, קומי עבורי.

– "אל תירא מגשת אל הערפל" – כה דבר אלי האיש לבוש הבדים וקסת הסופר במתניו.

– "הנה עב קטנה ככף איש, אסור ועלה ואל יעצרך הגשם" – הנה רהב אש וסוסי אש, מהרי נפשי עלי, עלי בסערת השיר והזמרה השמימיה, "איה מעון שרי קדש אלה? שאלי, איה סוד בני עליה? דרשי חקורי, והנה חבל נביאים יורדים לקראתך מהבמה, גם לפניהם תוף ונבל וכנור, והמה מתנבאים, גם המה מליצי קדש מזמרים ומשוררים, גם המה חודי חדות, מושלי משל, מדברים נשגבות, ברוח ה' הדובר בם ומלתו על לשונם, הן המה מרחוק נראו לך ותבואי בסודם, על כן משכוך חסד, הן המה יחזיקו בימינך לפתוח לפניך דלתים ושערים לא יסגרו, יביאוך אל הר קדש שירי תהלות ואל היכלם, ובאת בסודם ודלית מים חיים ממעינותיהם,

אך השמרי נא מאבן התועים בתוך אבני אש התהלכת, השמרי מכל רעיון כוזב יחללך מהר קדש שם היית – עורה הנבל וכנור, שחר אעירה, עורה נעים זמירות לה' אשירה, כל הביאותני ה', עד הלום – חסדך הגדלת, על תולעת כמוני חמול חמלת, ותראני את כל אלה בחכמתך אצלת, אשירה לך כי עלי גמלת:

ואני עת רצון לך ה' תפלתי, הוסף חסדך עמדי היה עזרתי, מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי, גם עדותך שעשועי אנשי עצתי, תחי נפשי ותהללך ומשפטיך יעזרוני, נעניתי עד מאד ה' כדברך חייני, סמכני כאמרתך ואחיה ואל משברי תבישני, רחמיך רבים ה' כמשפטיך חייני.  חותם כ"ב חשון תרכ"ח מאיש ליבוש מלבים.

תהלים פרק א

(א) אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב:

רש"י אשרי האיש – בעשרה לשונות של זמר נאמר ספר זה, בנצוח, בנגון, במזמור, בשיר, בהלל, בתפלה, בברכה, בהודאה, באשרי, בהללויה, כנגד עשרה בני אדם שאמרוהו, אדם, מלכי צדק, אברהם, משה, דוד, שלמה, אסף, ושלשה בני קרח, וחלוקין על ידותון יש אומרים אדם היה כמש"כ בד"ה, וי"א אין ידותון שבספר זה אלא ע"ש הדתות והדינים של גזירות שעברו עליו ועל ישראל…

מלבי"ם אשרי האיש, בא לבאר התנאים שבעבורם יהיה האיש מאושר,

ויש הבדל בין מאושר ובין מצליח, ההצלחה היא בענינים עולמיים בחיי העולם הזה,

והאושר הוא בענינים הנפשיים בחיי העוה"ב,

והנה השלמות יהיה בשלשה ענינים,

שלמות הקנין, שלמות הגוף, שלמות הנפש,

לכן באר שמדבר פה מאשרי 'האיש', האושר המיוחד אל האיש והאדם מצד שהוא אדם,

לא האושר שישתתף בו עם סוגו מצד שהוא חי, ר"ל כי שלמות הקנין ושלמות הגוף ימצא גם בשאר בע"ח,

כי מצאנו כמה בע"ח שמשיגים מחייתם ומזונם ביתר נקל וביתר שאת מן האדם ולית דעתיר מחזירי,

וכן יתעצמו בכח גופם יותר מן האדם, כמו הפיל והאריה,

וכן בחושיהם, הנשר והאיה בחוש הראות וכדומה, ואין זה אושר המיוחד אל האיש והאדם,

רק שלמות המדות ותכונת הנפשיים הם המיוחדים אל האיש לבדו,

ומבאר כי אשרו תלוי בראשונה במה שיזהר מחטוא, אשר לא הלך בעצת רשעים וכו',

ויש הבדל בין רשעים ובין חטאים, שהרשעים הם החוטאים מצד הזדון והפשיעה

בין בין אדם למקום בין בין אדם לחברו,

ולכן אמר 'עצת' רשעים, כי הם החוטאים בעצה והשכלה,

משא"כ אצל חטאים לא יכול לאמר בעצת, כי הם אינם חוטאים בעצה,

ומוסיף שאף בדרך חטאים לא עמד שהחטאים הם החוטאים מצד התאוה לבד,

ר"ל שלא יחטא מצד תאותו ג"כ, ולא לבד שלא הלך בדרך חטאים היינו שאינו מתמיד בחטאים,

כי גם לא עמד בדרכם אף לפי שעה,

ומוסיף ובמושב לצים לא ישב, הלצים הם יושבי קרנות אינם פועלים רע אבל גם לא יעשו טוב

רק רודפים רוח והבל ולצנות ואינם עוסקים בתורה:

מלבי"ם ביאור המילות אשרי. אשוריו של איש, ושם אושר בא תמיד על אושר הנפש,

וזה המבדיל בינו ובין נרדפיו ובא בל"ר לכלול שכל מיני אשוריו תלוים בזה:

רשעים, חטאים, לצים. הרשע יהיה בין בין אדם לחבירו בין בין אדם למקום,

ומציין העושה ע"י רשעו ורעתו לא כנרדף מן התאוה לבד. ע"כ יחס אליו העצה, והחטאים הם השוגגים,

או נרדפי התאוה, והם לא יעשו בעצת השכל וברשע, ואמר בהם דרך, שמורה על המנהג וההרגל,

ורוצה לומר שלא עמד על מנהגיהם אף לפי שעה בל ילמד ממעשיהם,

והלצים הם יושבי קרנות והם קלים מחטאים ויפול בהם לשון ישיבה:

 

(ב) כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת ה֗' חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה:

רש"י כי אם בתורת ה' חפצו – הא למדת שמושב הלצים מביאו לידי בטול תורה:

ובתורתו יהגה – בתחלה היא נקראת תורת ה' ומשעמל בה היא נקראת תורתו:

יהגה – כל ל' הגה בלב הוא כד"א (לקמן תהלים יט) והגיון לבי (ישעי' לג) לבך יהגה אימה, (משלי כד) כי שוד יהגה לבם:

מלבי"ם כי אם, אולם לא די במניעת הרע לבד כי מתנאי האושר שיעשה טוב,

ולא שיעשה טוב נימוסי לבד כהפילוסופים שבדו דתות לעצמם, רק שישמור תורת ה' ומצותיו,

וגם באר שמתנאי עשיית הטוב שיעשהו בעבור שהוא טוב ובעבור מצות ה' לבד,

לא בעבור פניות אחרות שיקוה להשיג עבור עבודתו שכר ותועלת,

שאז אין חפצו תורת ה' רק הערב והמועיל שמקוה שכר עבודתו,

ע"כ התנה כי אם בתורת ה' חפצו, והנה שלמות הזה מתחלק לשנים, שלמות העיון ושלמות המעשה,

שלמות העיוני נקרא תורת ה', כי היא תורהו דעת ה' ודרכיו ואמתתו,

אבל חלק זה לא ישיגהו האדם עד תכליתו, ודי אם בתורת ה' חפצו ומאוייו ומשתדל להשיגו ודורש אחריו, הגם שלא ישיגהו ופניו לא יראו,

ושלמות המעשי הוא תורת האדם, היא תלמדהו את אשר יעשה או לא יעשה, וזה נקרא תורתו,

ובחלק זה יהגה יומם ולילה ללמוד על מנת לעשות:

מלבי"ם ביאור המילות בתורת ה' ובתורתו, היל"ל ובה יהגה, וכבר בארתי באילת השחר (כלל קל"ח) ששם הנכפל יורה לפעמים ששם השני אינו השם הראשון,

ואמרו חז"ל (ע"ז דף י"ט) משעמל בה נקראת תורתו, וכפי דברי במ"ש בתורתו מדבר מתורה המעשיית המיוחדת לאדם להגות בה ולדעת את המעשה ואת דרכי האמונה,

ותורת ה' היא התורה הצפונה, סודותיה ותעלומותיה, שלא כל אדם יהגה בהם, שאין מוסרים הסודות רק להראוים לזה, ורק חפצו ותשוקתו אליה.

יהגה, ההגיון הוא הממוצע בין הדבור והמחשבה, וכשבא על המחשבה מציין ההתבוננות להוציא דבר מדבר, ובזה משתתף עם פעל הגה שמורה הוצאה, הגו סגים מכסף (משלי כ"ה):

 

(ג) וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֘ שָׁת֪וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ:

רש"י ועלהו לא יבול – אפילו הפסולת שבו לצורך היא שיחתן של תלמידי חכמים לצורך היא וצריכה לימוד:

לא יבול – לשון כמוש פלישטי"ר בלעז:

מלבי"ם והיה כעץ. אם נפנה אל האדם מצד כח הצומח שבו, אשר מצדו ישתתף בסוגו העליון עם העץ והצומח, נשכילהו כעץ אשר שרשיו נטועים ונשרשים למעלה ונופו נוטה למטה,

כי המוח באדם הוא תחת השורש בעץ השדה, ממנו יוצאות כל ההרגשות אל הענפים שהם האיברים כולמו ואליו ישובון, כמו שישלח העץ לחותיו ומזונו מן השורש אל הענפים,

מזה ישכיל האדם כי לא כעץ השדה הנהו, אשר חיותו ועקרו באדמה,

כי שרשו ועקרו בעליונים משם יקבל שפעו וחיותו, על מוצא פי ה' יחיה האדם,

ואם על הלחם לבדו יחיה ויפנה אך אל האדמה, אז ידמה כהולך הפוך, ראשו למטה ורגליו למעלה,

ואמרו חז"ל הצדיקים דומים כאילן ששרשו נטוע במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה והרשע בהפך,

ויש הבדל בין העץ והעשב,

כי העשב נראהו צץ בימי האביב מוציא פרחו וזרעו למינהו, ואז יבול ואיננו, עד שנדמה שכל תכליתו אך קיום מינו לא אישו, [מינו – שמין העשבים יתקיים, אישו – שהוא עצמו יתקיים – כמו פיתוח אישיותו].

לא כן העץ, שיתקיים ימים רבים, יוציא ציץ ופרח ופרי, וזרעו בו שנה שנה,

כאילו מלבד קיום מינו גם אישו יעמוד ימים רבים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה,

ומצד המשל הזה אמר באושר איש השלם ומעלותיו,

(מעלה א') כי יהיה כעץ, לא כעשב לא כציץ, אשר רק מינו ישמור והוא תכליתו האחרון,

וכן המון בני האדם, לא יעשו מאומה לקיום אישם רק לקיום מינם ולהניח יתרם לעולליהם,

כאילו אין להם תכלית אחר רק קיום המין,

אבל הוא דומה כעץ אשר מלבד קיום מינו אשר עוד ינוב בשיבה גם אישו יתקיים, ויתן פרי קדש הלולים תורה ומע"ט להשארת נפשו.

(מעלה ב') כי הוא דומה כעץ שתול לא כעץ נטוע, כי יש הבדל בין הנטוע והנשתל,

הנטוע הוא הנטוע במקומו, והשתול הוא הצמח שנעקר ממקומו ונשתל במקום אחר להשביחו ולתקנו,

והנה יש עשבים לחים ורעננים, שא"א לשתלם ממקום למקום מרוב לחותם

והם לא ישביחו ולא יתקיימו ימים רבים,

אבל העץ אשר אין לחותו רב כ"כ ורטוב הוא לפני שמש, עת יעקרנו ממקומו וישתלהו במק"א ישביח ויתקיים יותר,

כמו שבארתי זאת בפי' (איוב ח') היגאה גומא בלא בצה וכו' רטוב הוא לפני שמש עיין שם, שממשיל שם את הרשע כעשב הנטוע במקומו וא"א לשתלו ממקום למקום מרוב לחותו, שזה לפני כל חציר ייבש,

ואת הצדיק ממשיל כנטע שאין בו לחות כ"כ, ונשתל ממקום למקום, וזה משוש דרכו ומעפר אחר יצמח,

כן הרשע העוה"ז הוא ביתו ופה מקום נטעו,

אבל הצדיק נעקר מזה העולם וממאויו, ושותל את עצמו על פלגי מים העליונים כמ"ש שתולים בבית ה'.

(מעלה ג') על פלגי מים, כי העץ הנטוע במקום יבש ידאג בשנת בצורת וימוש מעשות פרי,

או לא יעשם בזמנם (כמ"ש בירמיה י"ז), לא כן הנטוע על פלגי מים שמוצא תמיד מזונו ולחותו,

כן הישרים בעדת הפילוסופים אשר התנהגו בצדק וחסד ע"פ נימוסים שכליים, לא מצאו תמיד די ספקם, כי השכל האנושי ילאה מקלוע אל המטרה תמיד ויטעה ברוב משפטיו,

לא כן הנטוע על תורת ה' ופקודיו, שימצא תמיד חקו מבלי יחטא.

(מעלה ד') אשר פריו יתן, העץ הזה יתן פריו, ר"ל לא כעשב וירק שלא יתן רק זרעו ואינו קיים ב'איש' [באישיותו העצמית] רק במין, כי [העץ הצדיק] יתן פריו בעצמו כל שנה,

ולא כעץ הנטוע בערבה, שיפסיד ענינו ולא יתן פריו המיוחד לו, רק פירות גרועים ונשחתים,

אבל זה פריו המיוחד לו יתן,

וכן הצדיק אינו כמשכילים בעכו"ם שמוציאים פרי ע"י עיוניהם ומופתיהם השכליים,

אבל אינם פרי הנפש המיוחדת לה מצד שהיא בת מרום אלהית שפריה מצד זה קודש הלולים, ולא יצאו לפועל אך ע"י התורה האלהית ומצותיה.

(מעלה ה') בעתו, שהעץ הזה יוציא פירותיו בזמנו המיוחד לו

וכן אושר הנפש והצלחת הצדיקים יהיה בעתם המיוחד עת תשוב לבצרון אל המקום אשר לקחה משם.

(מעלה ו') שגם עלהו לא יבול מצד שהם השומרים את פריו ומגינים עליהם,

כן גם הצלחותיו הזמניים עשרו ונכסיו ובריאת גופו יתקיימו ולא יבולו למען יהיו לו עזר אל אושרו האחרון שהוא פריו,

כי פרי הצדיק שהוא עוסקו בתורה ובמצות, ישמרו בקל ע"י העלים שהם הקנינים ובריאות הגוף, כי בנבול העלים האלה ישביתהו עניו או חליו מעבודת ה'.

(מעלה ז') וכל אשר יעשה יצליח, שהאילן הזה יצליח גם את זרעו שכל אשר נזרע ונטע ממנו יהיה כמוהו,

כן הצדיק גם בניו יוצלחו בזכותו גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך:

מלבי"ם ביאור המילות שתול, כבר בארתי בס' התורה והמצוה (קדושים סי' מ"ט) ששתילה מורה שנעקר ממקום זה ונשתל במקום אחר, וחז"ל אמרו ע"ז (בע"ז דף י"ט) כל הלומד מרב אחד אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר כעץ שתול ולא כעץ נטוע:

 

(ד) לֹא־כֵ֥ן הָרְשָׁעִ֑ים כִּ֥י אִם־כַּ֝מֹּ֗ץ אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ:

מלבי"ם לא כן הרשעים, אחר שבאר אושר הצדיק,

מבאר כי ימצא ההפך ברשעים שלא לבד שלא ימצא להם האושר וההצלחה הנמצא אל הצדיק

שעז"א לא כן הרשעים, אבל הם דומים בהפך כמוץ,

ולא כמוץ שהדגן בתוכו, שהוא שומר להפרי, שאז הרוח לא יזיזנו ממקומו כי הבר והדגן מגין עליו,

רק כמוץ אשר תדפנו רוח, אשר הוסר הדגן מתוכו והרוח ישאנו,

כי כן בעוד שההמון מתדבק אל הצדיק לשמרו ולהקיף עליו כמוץ על הדגן בו ימצא סתרה,

לא כן אם הוא בפ"ע כמוץ וקליפה,

ובאר ג"כ במשל הזה כי כמו שדחיפת המוץ מן [ע"י] הרוח יש לו צורך לזרות ולהבר לנקות הבר מן הפסולת,

כן אבדן הרשעים הוא לצורך בל יתערבו עם הצדיקים,

שעז"א ע"כ לא יקומו, ויהיה מלת ע"כ כמלת 'כדי' שלא יקומו בעדת צדיקים ולא יתערבו עמהם:

 

(ה) עַל־כֵּ֤ן ׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים:

מלבי"ם על כן, הרשעים לא יקומו במשפט אף בפני עצמם,

והחטאים שהם החוטאים מצד התאוה והם קלים מן הרשעים, הגם שיקומו כשישפטו בפ"ע,

כי ימצאו אמתלא שטבע הבשר נוטה אל התאוה כמ"ש הן בעוון חוללתי, ויזכור כי בשר המה,

מ"מ לא יקומו בעדת צדיקים – כשישפטו במשפט הצרופיי [היחסי] לערך הצדיקים, כי אז יצאו חייבים,

בהראות להם כי אלה כבשו יצרם וגברו על תאותם:

מלבי"ם ביאור המילות וחטאים. (לא יקומו במשפט) בעדת צדיקים:

 

(ו) כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ ה֭' דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד:

מלבי"ם כי יודע ה', הידיעה הזאת היא התדבקות המושכל במשכיל,

כמ"ש כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ר"ל הוא דבוק בידיעתי,

שזה לא יהיה רק אצל הדברים הנצחיים הבלתי משתנים, שהם ידבקו בהנצחיי הבלתי משתנה.

והנה דרך הצדיקים שדורכים על מהלך השלימות במסלה העולה בית אל, לאהבה את ה' ולדבקה בו,

הוא בלתי נפרד מידיעתו, ונשאר נצחי קיים כמוהו, וע"כ הם נשארים לנצח,

אבל דרך הרשעים אל עמקי שאול אל דברים הבלוים ונפסדים, לא יתקשרו בידיעת ה', ולכן תאבד באחרית והיא כלא היה:

[ר"ל המתחבר אל הרוחניות – היא נצחית וגם הוא נותר נצחי. אך המתחבר להבל שאינו מתקיים – אף הוא אינו מתקיים]

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading