תהלים פרק ג

 (א) מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד בְּ֝בָרְח֗וֹ מִפְּנֵ֤י ׀ אַבְשָׁל֬וֹם בְּנֽוֹ:

רש"י מזמור לדוד בברחו – [מה יש לזמר על כך שהנך נרדף?]

הרבה דרשות דרשו בני אגדה בדבר ורבותינו אמרו משאמר לו הנביא (ש"ב שמואל ב' יב) הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך היה לבו סוער שמא עבד או ממזר יקום עלי שאינו מרחם עלי

כיון שידע שבנו הוא שמח

ומדרש אגדה על שראה טכסיסו קיימת – [ראה דוד שעדיין מלכותו קיימת] שהיו עבדיו והכרתי והפלתי שהם סנהדרין מחזיקים אדנותו עליהם כשאמר להם (שם שמואל ב' טו) קומו ונברחה מפני אבשלום מה כתיב שם כל אשר יבחר אדוני המלך הנה עבדיך

וכשבא מחנים (שם שמואל ב' יז) ושובי בן נחש ומכיר בן עמיאל וברזילי הגלעדי יצאו לקראתו וכלכלוהו שם:

רד"ק …ועוד אמרו (שו"ט כאן): [כך] אמר דוד: יעקב אבינו ברח שנאמר (הושע יב, יג): ויברח יעקב שְׂדֵה אֲרָם, משה ברח שנאמר (שמות ב, טו) ויברח משה, ואני בורח כמותם. סבור הייתי שנתחייבתי מיתה, ועכשיו שאני גולה גָּלוּת מכפרת עָוֹן (ברכות נו, א).

אמר: זכרתי משפטיך מעולם ה' וָאֶתְנֶחָם (מזמור קיט, נב), זכרתי הראשונים והתנהגת עמי כמו שהתנהגת עמם והתנחמתי וידעתי כי בברחי נמחל לי העון, התחיל ואמר: מזמור לדוד.

ולפי דרך הפשט, כי המזמורים לא היו נקראים בשעת מעשה אלא על שם שהיו מזמרים בהם בבית המקדש. וכן בבוא דואג האדומי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל (מזמור נב, ב), וכן בבוא הזיפים (מזמור נד, ב), וכן וישמרו את הבית להמיתו (מזמור נט, א). וכן הנאמרים על לשון הגלות ועל חֻרְבַּן ירושלים, כמו מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך (מזמור עט, א).

וכן כולם הנאמרים על דוד, בשעת מעשה – היה דוד בהם בסכנה, אלא לאחר שֶׁנִּצַּל מכולם היו מזמורים ושבח והודיה לאל יתברך. והנאמרים על הגלות – היו מזמורים בשוב הגלות.

ואפשר כי נסמך זה המזמור לאשר לפניו, לפי שפלשתים באו על דוד לעורר על המלוכה ולהלחם עמו, וכן אבשלום בנו חשב לקחת המלוכה מיד אביו ולהמיתו והוא ניצח הכל ונשאר במלכותו.

ורז"ל שֶׁפֵּרְשׁוּ המזמור השני על גוג ומגוג, אמרו (ברכות ז, ב): למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג? שאם יאמר לך אדם: כלום יש עבד שמורד ברבו? אמור לו: כלום יש בן שמורד באביו? אלא הֲוָה, הכי נמי הֲוָה:

מלבי"ם מזמור לדוד, במזמור הזה נמצא ספור המעשה ממלחמת אבשלום מראש ועד סוף, נחלק לג' חלקים, כל חלק מסיים במלת 'סלה':

(חלק א'):

(ב) ה֭' מָֽה־רַבּ֣וּ צָרָ֑י רַ֝בִּ֗ים קָמִ֥ים עָלָֽי:

אבן עזרא ה' מה – בלשון הקודש נופל על דבר נכבד ונבזה כמו מה רבו מעשיך מה אנוש כי תזכרנו ובמקום הזה לתימה וישראל נחלקו בו לג' חלקים יש מהם צרים כבני בנימין ויש מהם קמים והם בנו ועמשא וקרובים ויש אחרים אומרים כי נפל ולא יוסיף קום:

רש"י רבים קמים עלי – בני אדם גדולים בתורה גדולים בחכמה גדולים בעושר גדולים בקומה

כגון שאול וילידי הרפה דואג ואחיתופל [רד"ק וכן אמר בדרש (שו"ט במקומו): רבים אומרים, רבים בתורה. דואג אב בית דין היה, שנאמר אביר הרועים אשר לשאול (ש"א כא, ח), ואחיתֹפל יועץ (דהי"א כז, לג), ועצת אחיתֹפל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים (ש"ב טז, כג). ומה היו אומרים? אפשר, אדם ששבה את הכבשה והרג את הרועה והפיל את ישראל בחרב יש לו תשועה? אין ישועתה לו באלהים סלה].

רד"ק ה' מה רבו צרי, כי אפילו בנו נהפך לו לאויב, וַעֲמָשָׂא בן אחותו היה עם אבשלום, ורוב ישראל שנטה לבבם אחרי אבשלום, וזהו טעם הכפל.

רבים קמים עלי, וכולם הם קמים עליו ומתייעצים להלחם עמו, ושמעי בן גרא שהעיז פניו לחרפו ולסקלו באבנים:

מלבי"ם ה' מה רבו צרי. כי אויבי דוד התחלקו לשתי כתות,

יש שהיו צוררים את דוד עצמו ולא רצו שימלוך הוא רק שימלוך אבשלום בנו,

ויש שקמו עליו מצד שחשבוהו לאיש חוטא ובליעל בלתי נושע בה',

כשמעי שקראו איש הדמים איש הבליעל וז"ש רבים קמים עלי היינו על מלכותי:

מלבי"ם ביאור המילות (ב – ג) עלי. לנפשי. ברוב המקומות שיגביל הנפש נגד הגוף יכוין על הנפש הרוחניית (ישעיה מ"ט ז', נ"א כ"ג, איוב ל"ג י"ח, כ"ב כ"ח) ובספר זה בכ"מ, לקמן ו' ד', סלה, הוא ציון ההפסק בכ"מ:

(ג) רַבִּים֘ אֹמְרִ֪ים לְנַ֫פְשִׁ֥י אֵ֤ין יְֽשׁוּעָ֓תָה לּ֬וֹ בֵֽאלֹהִ֬ים סֶֽלָה:

מלבי"ם ורבים אומרים על נפשי מצד אושר הנפש, כי אין לו ישועתה באלהים מצד חטאו ומריו,

בזה מסיים מאמר הא' במלת סלה,

וכבר בארתי בפי' שמואל, שהיו בין יועצי אבשלום שתי כתות, כת א' שרצו להרגו כמו שהיה עצת אחיתופל, וזה הכת שאמרו שאין לו ישועה באלהים,

וכת הב' שרצו לקחת ממנו את המלכות לבד ושישאר בחיים כמו שהיה עצת חושי הארכי,

והם הקמים עליו לבדו מצד מלכותו לא על נפשו להרגו [-עליהם אמר בפס' הקודם: "רבים קמים עלי"]:

רד"ק …ומלת סלה, רוב המפרשים אמרו שהיא כמו לעולם, וכן תרגמה יונתן בתפלת חבקוק (חבקוק ג, ג): לְעַלְמִין, וכן היא שגורה זאת הַמִּלָּה בתפלותינו בזה הענין.

והחכם ראב"ע זצ"ל פירש: שהיא כמו אמת. [לשון ראב"ע: והנכון כי טעם סלה כמו "כן הוא" או "ככה" ואמת הדבר ונכון הוא]:

ואני אומר: כי איננה מלת ענין, וּפֵרוּשָׁהּ לשון הגבהה, מן סֹלוּ סֹלוּ הַמְּסִלָּה (ישעיה סב, י), כלומר: באותו המקום שהיא נזכרת ונקראת זאת המלה היתה הרמת קול המזמור.

והראיה כי לא תמצא אותה אלא בזה הספר ובתפלת חבקוק שהיתה שיר, כמו שכתוב גם כן שם (חבקוק ג, יט) למנצח בנגינותי [אבן עזרא ומתרגם ספר תהלות לאחרים אמר כי מלת סלה אין לה טעם רק היא לתקון טעם הנגון]:

(חלק ב')

(ד) וְאַתָּ֣ה ה֭' מָגֵ֣ן בַּעֲדִ֑י כְּ֝בוֹדִ֗י וּמֵרִ֥ים רֹאשִֽׁי:

מלבי"ם ואתה, משיב נגד הקמים על מלכותו – ואתה ה' מגן בעדי,

ונגד האומרים שאין לו ישועה באלהים מצד חטאו – אומר אתה כבודי ומרים ראשי –

שכבודו הוא מצד נפשו הקדושה שחל עליה כבוד ה', ובזה ירים ראשו למעלה:

(ה) ק֭וֹלִי אֶל־ה֣' אֶקְרָ֑א וַיַּֽעֲנֵ֨נִי מֵהַ֖ר קָדְשׁ֣וֹ סֶֽלָה:

מלבי"ם קולי את ה' אקרא, מזכיר בזה מה שסופר (ש"ב ט"ו) שבעת ברח דוד מפני אבשלום לקחו הכהנים עמם את ארון הברית, ויאמר המלך לצדוק השב את ארון האלהים העיר אם אמצא חן בעיני ה' והראני אותו ואת נוהו, כי בטח לבו שיענהו ה' מרחוק כמקרוב,

ועז"א קולי אל ה' אקרא בכל מקום אשר אהיה, והוא יענני מהר קדשו מרחוק כמקרוב. סלה סיום הענין:

(חלק ג')

(ו) אֲנִ֥י שָׁכַ֗בְתִּי וָֽאִ֫ישָׁ֥נָה הֱקִיצ֑וֹתִי כִּ֖י ה֣' יִסְמְכֵֽנִי:

מלבי"ם אני שכבתי מזכיר מה שסוּפר שם שאחיתופל יעץ לאבשלום שיבחר שנים עשר אלף איש וירדוף אחרי דוד בלילה בעוד שהוא ישן יגע ורפה ידים ויחריד את אנשיו יכה את דוד לבדו,

וחושי הארכי הפיר עצתו, ואמר שדוד לא יישן ולא ילין את העם, והיה עצתו שימתין אבשלום עד שיתאספו אליו [לאבשלום] כל ישראל וילחמו עם דוד ברוב עם,

והכתוב מעיד שם שעצת אחיתופל היתה עצה טובה, כי אם היה עושה כן היה מוצא את דוד ישן ויעף והיה הורגו, רק שה' סבב זאת להפר את עצת אחיתופל להציל את דוד,

ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו ויצו אל ביתו ויחנק, וחושי הודיע כל זאת לדוד

וז"ש ואני שכבתי ואישנה –

ר"ל באמת לא היה כמ"ש חושי הארכי שלא אישן בין העם רק אשמר מפני אבשלום,

כי באמת שכבתי וגם ישנתי, ואם היה נעשה כעצת אחיתופל לא הייתי מקיץ עוד, כי הייתי נהרג בלילה הזה.

ובכל זאת הקיצותי, וזה היה כי ה' יסמכני במה שהפיר עצת אחיתופל, ומעתה.

(ז) לֹֽא־אִ֭ירָא מֵרִבְב֥וֹת עָ֑ם אֲשֶׁ֥ר סָ֝בִ֗יב שָׁ֣תוּ עָלָֽי:

מלבי"ם לא אירא מרבבות עם – אם לא נעשתה עצת אחיתופל,

[אלא] ורק ע"י עם רב שישיתו עלי סביב ילחמו בי, כעצת חושי הארכי, מפניהם לא אירא עוד:

מלבי"ם ביאור המילות שתו, הכנת המלחמה, כמו וישימו על העיר (מ"א כ'):

(ח) ק֮וּמָ֤ה [מלרע] ה֨' ׀ הוֹשִׁ֮יעֵ֤נִי אֱלֹהַ֗י כִּֽי־הִכִּ֣יתָ אֶת־כָּל־אֹיְבַ֣י לֶ֑חִי שִׁנֵּ֖י רְשָׁעִ֣ים שִׁבַּֽרְתָּ:

מלבי"ם קומה ה'. עתה מציין המלחמה בין עבדי דוד ובין חיל אבשלום, מבקש ה' קומה,

ומצד שאתה אלהי בהשגחתך המיוחדת עלי – הושיעני,

כי כבר הכית את כל אויבי לחי – במה ששברת שיני רשעים,

ר"ל במה שבטלת עצת אחיתופל והוא נחנק, בזה נתת להם מכת לחי מכה של בזיון:

מלבי"ם ביאור המילות לחי – מכת בזיון, והמכה הגדולה על הלחי שובר השנים,

ותפס מליצה זאת על ביטול עצת אחיתופל, כמ"ש בפרק הרואה ראיתי שיני לחיי שנשרו, שני שרי רומי יעצו עליך רעה, מכנה העצה בשם הלחי,        ושבירת השינים מרמז על חניקת אחיתופל, ושני כפירים נתעו:

[לשה"כ באיוב (פרק ד י) שַׁאֲגַ֣ת אַ֭רְיֵה וְק֣וֹל שָׁ֑חַל וְשִׁנֵּ֖י כְפִירִ֣ים נִתָּֽעוּ: ופי' שם המלבי"ם נעקרו מלתעותיהם החדות]

(ט) לַה֥' הַיְשׁוּעָ֑ה עַֽל־עַמְּךָ֖ בִרְכָתֶ֣ךָ סֶּֽלָה:

מלבי"ם לה' הישועה, אמנם יען שהיה המלחמה נגד עם ישראל ותהי מגפה גדולה בעם,

בקש שלא יאבדו עם רב מישראל במלחמה, וכן היה שע"י שנהרג אבשלום פסקה המלחמה, וזה שאמר ע"י שהישועה הזאת לה' הוא, אבקש שעל עמך תשאר ברכתך בל יאבדו במלחמה: