תהלים פרק ה

(א) לַמְנַצֵּ֥חַ אֶֽל־הַנְּחִיל֗וֹת מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד:

רש"י אל הנחילות – מנחם פתר בכולן נחילות ועלמות גיתות ידותון כלם שמות כלי זמר הם ונעימות המזמור היתה לפי שיר הראוי לאותו כלי

ומדרש אגדה יש מפרשים נחילות לשון נחלה [מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ה

למנצח על הנחלה אין כתיב כאן, אלא אל הנחילות, על הנחלה שנחלתם אותו, ועל הנחלה שנחל אתכם]

 ואין זה משמעות התיבה וגם ענין המזמור אינו מדבר בנחלה

ויתכן לפתור נחילות גייסות כמו נחיל של דבורים וכמו (תהלים יח) ונחלי בליעל ות"י סיעת חייבין

תפילה בשביל גייסות אויבים הבאים על ישראל ואומר המשורר מזמור הזה בשביל כל ישראל:

רד"ק למנצח אל הנחילות מזמור לדוד. כבר פירשתי טעם הנחילות ושאר מיני הניגון במזמור שלפני זה. ורבינו האי ז"ל פירש המלה מלשון נחיל של דבורים בדברי רז"ל (ב"ק קיד), רצונו לומר, כי ניגונו היה דומה לשריקת הדבורים. וזה המזמור גם כן כנגד אויבי דוד שהיו לו שונאים בישראל.

ורבותינו ז"ל אמרו (שו"ט כאן), כי על דואג ואחיתופל שונאיו אמרוֹ:

מלבי"ם למנצח. המזמור הזה נחלק לשני חלקים,

(חלק א' עד פסוק ט') הוא כעין הצעה מגדר התפלה וענינה ואיך יתרגש לב המתפלל לה',

(חלק ב') היא הבקשה, מבקש ינחה ה' במעגלי צדק ויצילהו מיד שורריו:

(ב) אֲמָרַ֖י הַאֲזִ֥ינָה ׀ ה֗' בִּ֣ינָה הֲגִֽיגִי:

רש"י אמרי האזינה ה' – כשיש בי כח לשאול צרכי לפניך וכשאין בי כח להתפלל לפניך והדאגה עצורה בלבי בינה הגיגי הבן הגיון לבי כך מפורש במדרש כל בינה שבמקרא הטעם תחת הנון חוץ מזה וחבירו (באיוב לד) ואם בינה שמעה זאת שאינו שם דבר אלא לשון הבן כמו (משלי כג) בין תבין את אשר לפניך לפיכך הטעם תחת הבי"ת:

מלבי"ם אמרי, תנאי התפלה השלמה הם ארבעה, (כמו שכתב העקרים),

א] יופי המליצה וקוצר המאמרים, עז"א אמרי האזינה,

ב] שתסכים המחשבה וההגיון הפנימי עם הדבור החיצוני, על זה אמר בינה הגיגי,

ג] שלא יתפלל על דברים בלתי נחוצים, עז"א:

מלבי"ם ביאור המילות הגיגי, הגיון לבי, לכן אמר בינה, ועל אמרי הפה אמר האזינה:

(ג) הַקְשִׁ֤יבָה׀ לְק֬וֹל שַׁוְעִ֗י מַלְכִּ֥י וֵאלֹהָ֑י כִּֽי־אֵ֝לֶ֗יךָ אֶתְפַּלָּֽל:

מלבי"ם הקשיבה לקול שועי, כי גדר מלת שועה הוא שצועק לישועה ומתפלל על הצרה שקרהו, [וזו תפילה נחוצה]

ד] שיבטח בתפלתו על ה' לבדו ולא שעם תפלתו ישים מבטחו על עזרת בשר או אמצעיים בינו לבין ה',

על זה אמר כי אליך רק אליך אתפלל:

מלבי"ם ביאור המילות הקשיבה, מוסיף על האזינה, שיקשיב גם מרחוק, כמ"ש בגדרי השמות האלה (ישעיה א' י'), שועי, השוע הוא הצועק לישועה מן הצרה, והצועק אל המלך ישלחהו אל השופט לעיין בדינו,

והשופט ישלחהו אל המלך כי לו היכולת,

אבל אתה מלכי, ואלהי, ר"ל שופטי, ולך להושיע:

(ד) ה֗' בֹּ֖קֶר תִּשְׁמַ֣ע קוֹלִ֑י בֹּ֥קֶר אֶֽעֱרָךְ־לְ֝ךָ֗ וַאֲצַפֶּֽה:

מלבי"ם ה' בקר, תיכף בבקר תשמע קולי לעזרני תיכף בקראי, כי בקר אערך לך,

ר"ל את הבקר אערך בערך ויחוס אליך, שאתה דומה כמו הבקר,

כמו שהבקר יאיר את החשך, יגרש זאבי ערב וחייתו טרף, ויחזיר נשמות לפגרים,

כן עת יאיר אורך, רשעים יאבדו מפני אלהים וצדיקים יחיו וישמחו,

וכמו שהבקר יבא בהכרח אחר הלילה, כן תאיר אור ישועתך אחרי חשכת הצרה,

ולכן ואצפה כי יזרח אור ה' וישועתו:

מלבי"ם ביאור המילות אערך לך, כמו מי בשחק יערך לה', הבוקר י"ל דמיון וערך אליך. ואצפה בבנין פיעל נקשר עם התקוה בכ"מ:

רש"י בקר תשמע קולי – בבוקר אני קורא לך עליהם שהוא עת משפט ברשעים

כמו שנאמר לבקרים אצמית כל רשעי ארץ (לקמן תהלים קא) היה זרועם לבקרים (ישעי' לג) כי בבקר בבקר יעבור (שם ישעיהו כח)…:

רד"ק ה' בקר תשמע קולי, כי בבוקר עת התפלה טרם שיעסוק האדם בעסקי העולם. בקר אערך לך תפלתי ואצפה, ואוחיל לך שתתן לי שאלתי ובקשתי:

 (ה) כִּ֤י ׀ לֹ֤א אֵֽל־חָפֵ֮ץ רֶ֥שַׁע ׀ אָ֑תָּה לֹ֖א יְגֻרְךָ֣ רָֽע:

מלבי"ם כי לא אל חפץ רשע אתה, העמים עובדי האלילים היו מיחסים אל האלים שלהם תעתועי רשע וכל המדות הרעות (כנודע בהבלי המיטאלאגיא שלהם)

כי בעבור שיחסו כל כח הנמצא בטבע אל כח עליון שממנו יושפע הכח ההוא,

בין הכחות הטובות וכן גם הכחות הרעות, אכזריות גאוה קנאה נקמה,

יחסו אותם אל האלים הגבוהים אשר בדו להם, כאילו מאתם יושפעו,

עד שימצא אצלם לפ"ז אל חפץ רשע ואל חפץ טוב,

וגם החפץ בטוב, יגור ויפחד מן האל חפץ רשע, כי ינצחהו לפעמים, כנודע בהבלי היונים ושיריהם.

אומר הנה האל המיוחד אלהי ישראל, הגם כי נציירהו כולל כל הכחות שכולם מאתו יושפעו

הנה אתה אינך האל החפץ רשע, וגם אינך כאלהי העמים אשר גם החפץ טוב, יגורהו ויפחידהו הרע,

אתה, הרע לא יגורך ויפחידך, כי אתה אך מקור הטוב והחסד,

והרע והרשע נפרד ונבדל ממך, וע"כ אחר שלא אל חפץ רשע אתה, לכן.

מלבי"ם ביאור המילות חפץ, שם התואר, לא יגורך, יפחידך, כמו שוד רשעים יגורם (משלי יו"ד):

רש"י …לא יגורך רע – לא יגור אצלך:

(ו) לֹֽא־יִתְיַצְּב֣וּ הֽ֭וֹלְלִים לְנֶ֣גֶד עֵינֶ֑יךָ שָׂ֝נֵ֗אתָ כָּל־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן:

מלבי"ם לא יתיצבו הוללים לנגד עינך, כמו שהוא אצל העמים,

שהוללים יתיצבו להדמות לאלהיהם, אכזרים בעלי רצח כמוהם, כי אתה שנאת כל פועלי און.

ואחר שלא יגורך רע לכן –

רש"י הוללים – משתטים ובלשון משנה מעורבבין:

(ז) תְּאַבֵּד֘ דֹּבְרֵ֪י כָ֫זָ֥ב אִישׁ־דָּמִ֥ים וּמִרְמָ֗ה יְתָ֮עֵ֥ב ׀ הֽ':

מלבי"ם תאבד דוברי כזב, כי אין מי שיסך בעדו כנגדך, כי הלא איש דמים ומרמה יתעב ה',

ר"ל כי טבע האלהות תתעב איש דמים ומרמה.

וחקות העמים שיחשבו כי האליל יאהב איש דמים ומרמה, הבל הוא ונגד טבע האלהות:

רש"י איש דמים ומרמה – זה עמלק וזרעו: אבן עזרא …הוא הרכיל כמו חץ שחוט לשונם מרמה:

(ח) וַאֲנִ֗י בְּרֹ֣ב חַ֭סְדְּךָ אָב֣וֹא בֵיתֶ֑ךָ אֶשְׁתַּחֲוֶ֥ה אֶל־הֵֽיכַל־קָ֝דְשְׁךָ֗ בְּיִרְאָתֶֽךָ:

מלבי"ם ואני, ר"ל הנה לפ"ז יש הבדל גדול בין העובד ה' המתפלל לאלהיו, ובין בן נכר המשתחוה לעצבים,

כי עובד האליל יעבדהו ויתפלל אליו מצד יראתו מן הרע ורוצה לרצותו בל ירע לו,

עד שיראתו מן הרע תכניסהו אל מקדש ההבל,

אבל עת יבא שמה ויראה כי שקר נסכו ולא רוח בו, תסור יראתו ממנו.

אבל אני ברוב חסדך אבא ביתך – עת אלך לבית ה', לא היראה מן הרע תנחני שמה,

אך החסד המתפשט על המציאות בכללו, חסדי אל אשר אביט [ואראה] על כל נמצא,

על ידו אבא ביתך להתפלל אליך,

ועת אשתחוה אל היכל קדשך – אז סמר מפחדך בשרי, ולא ירְאַת הרע והנזק,

אך ביראתך יראת הרוממות משאתך וגדולתך:

מלבי"ם ביאור המילות ביתך, היכל קדשך. ההיכל פנימי יותר מן הבית, מצייר ביאתו אל ביתו החיצוני בא בציורים אשר מלא לבבו מרוב חסדו,

ובעת ישתחוה בפנימית ההיכל ששם נכנס להשתחוות, ימלא פחד ויראה מהדר גאונו:

(ט) ה֤'׀ נְחֵ֬נִי בְצִדְקָתֶ֗ךָ לְמַ֥עַן שׁוֹרְרָ֑י הושר הַיְשַׁ֖ר לְפָנַ֣י דַּרְכֶּֽךָ:

מלבי"ם ה' נחני, עתה מתחיל להציע מבוקשו, מבקש יורהו ה' דרך הקדש התוריי, בל יטו אשוריו מנו,

כי אז ישמחו עליו שורריו* הסופרים מספר צעדיו,

והנה יתעה אדם מני דרך [מכמה סיבות:]

או מצד השגיאה שאינו יודע הדרך, על זה בקש שינחהו ה' בצדקתו ויורהו הדרך,

או גם בידעו הדרך אם יש שם מונעים עקוב ורכסים, ע"ז בקש שיישיר דרכו לפניו,

ולא שיישיר הדרך בעת לכתו שאז יתעכב עד שיתוקן הדרך, רק הישר לפני דרכך, טרם לכתי עליו,

והנמשל, כי הדרך התוריי לפעמים יתעה האדם ממנו מבלי דעת איזה הדרך הטוב,

מקוצר המשיג ועומק המושג וארך ההצעות, ע"ז יבקש שה' ילמדהו ארחות חיים,

ולפעמים לא יוכל ללכת בו מפני המטרידים המוצאים אותו בדרכו –

מבַקָשַת הצרכים ההכרחיים ונטיית תאוה אל המותרות, כמ"ש כ"ז במורה,

ע"ז בקש שיישיר דרכו לפניו:

מלבי"ם ביאור המילות שוררי. בא תמיד על המביט מרחוק על דרכי חברו ומצפה רעתו,

וכמליצה זו לקמן (כ"ז) הורני ה' דרכך ונחני בארח מישור למען שוררי:

(י) כִּ֤י אֵ֪ין בְּפִ֡יהוּ נְכוֹנָה֘ קִרְבָּ֪ם הַ֫וּ֥וֹת קֶֽבֶר־פָּת֥וּחַ גְּרוֹנָ֑ם לְ֝שׁוֹנָ֗ם יַחֲלִֽיקוּן:

מלבי"ם כי, מבאר מ"ש למען שוררי, כי שוררי אלה אין בפיהו נכונה,

הפה מציין תמיד הדבור החיצוני, והלשון מציין הדבור הפנימי המדובר בעצה והשכל,

ושורריו אלה בפיהם החיצוני ידברו אתו טובות, אבל בלשונם לשון רמיה וחלק יכוננו להשחיתו,

ומצד זה אמר כי הטוב הנראה בפיהם ודבורם החיצוני – אין בפיהו נכונה,

כי לשונם יחליקון בחלקת לשון והוצאת דבה,

ומצייר כאילו קרבם הוא השאול והאבדון, כמ"ש קרבם הוות

וגרונם הוא הקבר הפתוח, שבו ירד המת טרם רדתו שאולה,

ולשונם הוא מקום חשך וחלקלקות שבו יחליק ההולך עליו ויפול אל הבור והקבר,

עד שהבא על לשונם יחליק ויפול אל גרונם שהוא הבור והקבר,

ומשם אל קרבם ששם ההות והשבר שאול ואבדון, והיא מליצה עמוקה על רוע מחשבותיהם ונכליהם, ולכן.

מלבי"ם ביאור המילות בפיהו, לשונם הלשון הוא פנימי מן הפה, וכשיבא לרעה מציין לשון מרמה וחלק בערמות ותחבולות. נכונה, חסר המתואר:

(יא) הַֽאֲשִׁימֵ֨ם ׀ אֱֽלֹהִ֗ים יִפְּלוּ֘ מִֽמֹּעֲצ֪וֹתֵ֫יהֶ֥ם בְּרֹ֣ב פִּ֭שְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵ֑מוֹ כִּי־מָ֥רוּ בָֽךְ:

מלבי"ם האשימם אלהים, שיצאו אשמים בדין, וזה מצד שני ענינים,

א] מצד שהם חוטאים בעצת השכל לא מצד התאוה והשגגה, ואז"א יפלו ממועצותיהם,

ב] מצד ששונים בחטאם עד שנעשו מומרים לדבר,

ועז"א ברוב פשעיהם, כמ"ש בדור המבול וירא ה' כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע.

שמכל זה נראה כי מרו בך, ועושים להכעיס בשאט נפש,

והמליץ כאילו עצתם הרע היא תהיה סבת נפילתם, משם יפלו ממרום עצתם ארץ,

שעז"א יפלו מן מועצותיהם (המ"ם הוא מ' המקום) ורוב הפשעים והשנותם היא תדחה אותם ותדחפם ליפול, באופן שימצאו ענשם מיד חטאתם, וכמדת חטאתם החטא ימיתם, ובמדה שמדדו ימדד להם, אבל.

(יב) וְיִשְׂמְח֨וּ כָל־ח֢וֹסֵי בָ֡ךְ לְעוֹלָ֣ם יְ֭רַנֵּנוּ וְתָסֵ֣ךְ עָלֵ֑ימוֹ וְֽיַעְלְצ֥וּ בְ֝ךָ֗ אֹהֲבֵ֥י שְׁמֶֽךָ:

מלבי"ם וישמחו כל חוסי בך – כמ"ש אנכי אשמח בה' יתמו חטאים מן הארץ.

לעולם ירננו – לא כמו עתה שלאתהיה רנתם רק אחר הצרה וההצלה ממנו, [והצרות מפסיקות בין רינה לרינה]

רק שירננו תמיד בלי הפסק צרה בינתים, רק ותסך עלימו – בתמידות,

ולא יהיה שמחתם טבעיית,

רק ויעלצו בך – על ידי שיכירו שהם מושגחים בהשגחה מופלאת מאתך, ע"י שיכירו:

מלבי"ם ביאור המילות וישמחו, ויעלצו, פעל עלץ בא לרוב על השמחה הרוחנית:

(יג) כִּֽי־אַתָּה֘ תְּבָרֵ֪ךְ צַ֫דִּ֥יק ה֑' כַּ֝צִּנָּ֗ה רָצ֥וֹן תַּעְטְרֶֽנּוּ:

מלבי"ם כי אתה תברך צדיק ה' לבדך שברכתו השגחיית לא טבעיית,

ואז כצנה* רצון תעטרנו כי רק ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה,

לא כן ברכה הטבעיית יתעצב בעליה לשמור נכסיו ולהגן עליהם,

אבל עם ברכת ה' תלוה השמירה ממנו ג"כ כמ"ש יברכך ה' וישמרך,

וממילא לא יוסיף עצב עמה רק שובע רצון ע"י שתעטרהו כצנה לשמרו מכל פגע:

מלבי"ם ביאור המילות כצנה. הצנה [-המגן] מוקפת מג' רוחות, הרצון שלך היא הצנה העוטרת אותו,

כמו עוטרים את דוד (ש"ב כ"א):