השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

 
תהלים

תהלים פרק ו

(א) לַמְנַצֵּ֣חַ בִּ֭נְגִינוֹת עַֽל־הַשְּׁמִינִ֗ית מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד:

רש"י על השמיניתכינור של שמונה נימין ושמינית שמו וכן מצינו (דהי"א טו) פלוני ובניו על השמינית לנצח:

אבן עזרא למנצח על השמינית – השמינית יש אומרים כלי ניגון יש לו שמנה יתרים

או פיוט יש לו ח' נעימות על כן כתוב בנגינות וזה על הנועם השמיני:

רד"קוהדרש (מנחות מג, ב): על המילה שניתנה בשמינית, וזהו רחוק.

והמזמור הזה אפשר שאמרו דוד על חָלְיוֹ, ואפשר גם כן שנאמר על לשון כל אדם המדוכא בְּחֳלָיִים.

כי הרבה מזמורים שהם תפלה ובקשה חיברם דוד להיותם מזומנים לכל מתפלל, וכן דעתי בזה המזמור.

ויש אומרים (ראב"ע) כי נאמר על הגלות, כי ישראל בגלות כמו חולים ומדוכאים:

מלבי"ם למנצח, מבואר כי מזמור זה התפלל עת חלה חולי כבד וארוך, אחר מעשה של בת שבע,

כאשר קבלו חז"ל, והתפלל על חליו (ב – ז).

אבל גם אויביו שטמוהו וימררוהו בעת ההיא, עד שהורע זה בעיניו יותר מן חליו,

והתפלל גם עליהם (ז – י"א), עד שהמזמור בכללו, ידבר על שני מיני האויבים המכתירים את האדם,

האויב הדבוק בו מתולדתו, שהם מזגי גופו ולחותיו המתקוממים עליו להחליאו ולהמיתו,

והאויבים החיצוניים שהם זולתו מבני אדם:

 

(ב) ה֗' אַל־בְּאַפְּךָ֥ תוֹכִיחֵ֑נִי וְֽאַל־בַּחֲמָתְךָ֥ תְיַסְּרֵֽנִי:

מלבי"ם ה' אל באפך, יש הבדל בין האף ובין חמה,

שהאף הוא הכעס הנגלה, והחמה היא תבערת אש הכעס בנסתר בנטירת שנאה ואיבה*,

ויהיה לפעמים אף בלא חמה, אם רק מראה לו פנים נזעמים ואהבה במצפוניו,

וחמה בלא אף אם מסתיר אפו ואיבתו,

ויש הבדל בין תוכחה וייסור. התוכחה היא בדברים רכים,

והייסור בו יאסור את נפשו בדברים קשים או ביסורים ממש,

[תוכחה דברים רכים על העתיד]:

ותוכחת ה' עלי עון, הוא לפעמים שלא יחטא בעתיד, וזה נקרא תוכחה,

ודוד בקש שתוכחה זו לא תהיה באף רק בדברים רכים כאב את בנו,

ולא הוצרך לבקש שלא יהיה בחמה ונטירת איבה [בלב],

כי [בודאי שתוכחה בדברים רכים אינה נובעת מאויב ושונא שהרי] האויב לא יוכיח ולא ישתדל להשיבו אל דרך הנכונה,

והתוכחה המגולה תהיה תמיד מאהבה מסותרת,

(ולא בקש רק) [ולכן ביקש שעכ"פ] אל באפך [כעסך החיצוני] תוכיחני,

[יסורים בחמה פנימית על חטא העבר]:

ולפעמים יביא ה' יסורים על האדם בעבור החטא שכבר חטא,

ויסורים האלה בהכרח הם באף, כי המייסר מראה בנגלהו שקוצף על המיוסר,

ולכן בקש שעכ"פ אל בחמתך תיסרני. שלא יהיה מאיבה פנימית ונטירת שנאה כאויב המייסר,

רק כמו שכתוב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך, ואמר ואוהבו שחרו מוסר:

מלבי"ם ביאור המילות באפך ובחמתך, החמה הפנימית, ואף הוא הכעס החיצוני המתראה ויש אף בלא חמה אם לבו טוב עליו, וחמה בלא אף אם שומר הכעס בלבבו, [אש קדחה באפי – ניכר לחוץ, "וחמתו בערה בו" – בערה פנימית]. כן בארתי בכ"מ בתנ"ך, ועיין לקמן ל"ז ח', ע"ח ל"ח, צ' ז'.

תוכיחני, תיסרני – התוכחה הוא דרך וכוח בדברים. והיסור הוא ע"י יסורים, ואצל ה' לפעמים תהיה התוכחה ג"כ ע"י יסורים ואז בא להשיבו מרע בעתיד והיסור הוא על העבר, ורשמתי מקומותיהם ירמיה (י"ב י"ט):

 

(ג) חָנֵּ֥נִי ה֘' כִּ֤י אֻמְלַ֫ל אָ֥נִי רְפָאֵ֥נִי ה֑' כִּ֖י נִבְהֲל֣וּ עֲצָמָֽי:

מלבי"ם חנני ה' כי אני אומלל [עי' רד"ק] וחלוש כח ע"י החולי,

ומוסיף לאמר רפאני כי כבר נבהלו עצמי, כי נגע החולי עד העצמות, אבל אהה כי גם.

רד"ק חנני ה' כי אמלל אני. אמלל תאר, ואף על פי שהוא פתו"ח. וכמוהו: לב הוּתַל הִטָּהוּ (ישעיה מד, כ).

והוא ענין תלישה וכריתה, כמו ורבת בנים אֻמְלָלָה (ש"א ב, ה), היהודים הָאֲמֵלָלִים (נחמיה ג, לד), אֻמְלְלָה יֹלֶדֶת השבעה (ירמיה טו, ט), והדומים להם. [וכדפרש"י תהלים פרק קיח פסוק י אמילם – אכריתם לשון ימולל ויבש:]

רפאני ה' כי נבהלו עצמי. רצונו לומר הגוף. ואמר: עצמי, שהם יסוד הגוף, או אומר כן על כאב האברים:

 

(ד) וְ֭נַפְשִׁי נִבְהֲלָ֣ה מְאֹ֑ד ואת וְאַתָּ֥ה ה֗' עַד־מָתָֽי:

מלבי"ם נפשי נבהלה מאד, וכבר הדבר נוגע אל הנפש, ואתה ה' עד מתי לא תחונן, אחר שגם נפשי בסכנה, א"כ.

מלבי"ם ביאור המילות ונפשי. כולל גם את הנפש הרוחנית (כנ"ל ג')::

 

(ה) שׁוּבָ֣ה ה֭' חַלְּצָ֣ה נַפְשִׁ֑י ה֝וֹשִׁיעֵ֗נִי לְמַ֣עַן חַסְדֶּֽךָ:

מלבי"ם ה' שובה מקצפך, וחלצה את נפשי, ואם איני ראוי הושיעני מצד החסד:

 

(ו) כִּ֤י אֵ֣ין בַּמָּ֣וֶת זִכְרֶ֑ךָ בִּ֝שְׁא֗וֹל מִ֣י יֽוֹדֶה־לָּֽךְ:

מלבי"ם כי אין במות זכרך – זֵכֶר שמך הוא על המציאות וההויה, כי אתה ממציא ובורא,

לא על העדר והאפס ולא על המות, כענין שאמרו אין ה' מיחד שמו על הרעה,

וגם הלא בשאול מי יודה לך, כי הנעדר לא יקבל עוד טובך וחסדך,

אשר זה תכלית הבריאה אשר בראת להיטיב להנמצאים שהם יודוך:

מלבי"ם ביאור המילות מות, שאול. השאול הוא הקבר. שהוא אחר המות, ויצייר שבמות עדיין יש הודאה,

כי עד שם יגיעו טובותיו באיכות המות שיבחר לו מיתה קלה ויודה על טובותיו כל ימי חייו,

רק התהלה וזכר גבורותיו נפסקו אז, ובשאול נפסק גם ההודאה וכה"א כי לא שאול תודך מות יהללך (ישעי' ל"ח):

 

(ז) יָגַ֤עְתִּי ׀ בְּֽאַנְחָתִ֗י אַשְׂחֶ֣ה בְכָל־לַ֭יְלָה מִטָּתִ֑י בְּ֝דִמְעָתִ֗י עַרְשִׂ֥י אַמְסֶֽה:

מלבי"ם יגעתי, עתה מתחיל ענין השני נגד אויביו המצערים אותו. אומר הנה יגעתי באנחתי,

עד שבכל לילה אשחה ואמאס את מטתי מרוב הבכי, [רד"ק …כי בלילה יִכְבַּד החולי ויאנח האדם ויבכה על חליו. או יבכה בלילה מפני שבני הבית ישנים ואין רואה אותו]

בכל זאת מן הבכי והדמעות לא עששה עיני, רק.

מלבי"ם ביאור המילות מטתי, ערשי כבר התבאר (עמוס ג' י"ב) שמטה כולל על העשוי שיטה אדם עליו על צדו, ושרשו נטה, והערש עשוי בצורה מיוחדת למשכב הקטנים והחולים והנשים,

וב[משנה במסכת] כלים (פ"ט ז') המטה והעריסה, ופי' רש"י בסנהדרין (דף כ') עריסה עריסת תינוקות.

ואשחה, מענין סחי ומאוס: [וכפרש"י, ועוד כתב רש"י ומנחם חברו עם (ישעיהו כה יא) כַּאֲשֶׁ֛ר יְפָרֵ֥שׂ הַשֹּׂחֶ֖ה לִשְׂח֑וֹת [מלשון שחיה] וכן הביא האבן עזרא, והוסיף: ויש אומרים כי אשחה תרגום ארחץ בארמית:

 

(ח) עָֽשְׁשָׁ֣ה מִכַּ֣עַס עֵינִ֑י עָֽ֝תְקָ֗ה בְּכָל־צוֹרְרָֽי:

מלבי"ם עששה* מן הכעס עיני, ועיני האחרת נעתקה ממקומה לא מן הדמעות שבכיתי בעבור חליי –

רק בכל צוררי, כי [המֵיצֵרים] הם קשים לי יותר מן החולי. משיב פניו נגד אויביו, אומר.

מלבי"ם ביאור המילות עששה, מענין עש המכלה את הדבר, כמו ועצמי עששו [ורש"י פירש ל' עששית, עין שמאורה כהה ודומה לו כאלו הוא רואה דרך זכוכית שכנגד עיניו]. ועתקה, שנעתקה ממקומה:

 

(ט) ס֣וּרוּ מִ֭מֶּנִּי כָּל־פֹּ֣עֲלֵי אָ֑וֶן כִּֽי־שָׁמַ֥ע ה֗' ק֣וֹל בִּכְיִֽי:

מלבי"ם סורו ממני, אתם פועלי און, כי הלא בעת אשר שמע ה' קול בכיי, בעת אשר.

 

(י) שָׁמַ֣ע ה֭' תְּחִנָּתִ֑י ה֗' תְּֽפִלָּתִ֥י יִקָּֽח:

מלבי"ם שמע תחנתי, (ה' תפלתי יקח הוא מאמר מוסגר, ר"ל הלא באין ספק כי ה' תפלתי יקח ויקבל)

הלא אז בעת שמע ד' קול בכיי ותחנתי, הלא אז ישיגם שתים רעות,  א] כי.

מלבי"ם ביאור המילות תחינתי, תפלתי התפלה גדולה מתחינה, שגדרה שפיכת הנפש ודבקות הרוח ופלילת הנפש להתדבק בשורשה ולא תהיה רק לאלהים, אבל התחינה תהיה גם לאדם, והיא בקשת הצרכים (כמ"ש מ"א ח' ל'), וע"כ אמר שהתפלה בודאי יקח, אבל גם ישמע תחינתו אשר יבקש לצרכו,

ופעל שמע הוא העבר הבא במקום עתיד המורכב, שמורה על התנאי כמו אם לא הביאותיו ארוך והצגתיו (בראשית מ"ד) ומולדתך אשר הולדת אחריהם (שם מ"ח):

 

(יא) יֵבֹ֤שׁוּ ׀ וְיִבָּהֲל֣וּ מְ֭אֹד כָּל־אֹיְבָ֑י יָ֝שֻׁ֗בוּ יֵבֹ֥שׁוּ רָֽגַע:

מלבי"ם יבושו מאד כל אויבי, הבושה שלהם תהיה במאד מאד, רבה וגדולה מאוד,

וגם ב] הלא אז יבהלו כל אויבי,

כי גם ישיגם משפט אלהי ממעל, לכן טוב לפניהם כי ישובו (רגע) יבושו רגע,

שישובו תיכף ברגע הזאת, ובזה ירויחו כי אך רגע יבושו, במה שיוכרחו להודות על האמת,

ולא יבשו מאד, וגם לא יבהלו מפני העונש:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading