השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 

דרוש מתנדב לזיכוי הרבים >>

 
תהלים

תהלים פרק ז

(א) שִׁגָּי֗וֹן לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁר־שָׁ֥ר לַה֑' עַל־דִּבְרֵי־כ֝֗וּשׁ בֶּן־יְמִינִֽי:

רש"י שגיון לדוד – מנחם אמר שגם זה אחד משמות הזמר ע"ש הכלי וכן פי' על שגיונות,

ורבותינו פירשו ל' משגה שנתודה ונתפלל על השגיון שאמר שירה על מפלתו של שאול כמו שנאמר וידבר דוד לה' וגו' (ש"ב שמואל ב' כב) אבל ענין המזמור אינו מוכיח על כך,

ואומר אני שאמרו על עסקי ישבי בנוב (שם שמואל ב' כא) שבא עליו על עונשו של שאול כמו שפירשו רבותינו שאמר לו הקדוש ברוך הוא על ידך נטרד דואג האדומי על ידך נהרג שאול ובניו כו' (כדאית' בחלק שגיאות שבקש דוד להקב"ה להמסר ביד שונא ולא יכלה זרעו, סא"א) והפך דוד את תפלתו והתפלל שלא יפול ביד אויב

וכן פתרונו משגה שר דוד לה' על ששגג לומר להקב"ה למוסרו ביד אויב על דברי שאול שנהרג על ידו,

ד"א על שגיון כנף המעיל אשר כרת לשאול:

כוש – מה כושי משונה בעורו אף שאול משונה במעשיו:

רד"ק שגיון לדוד. כבר ביארנו כי שגיון אחד ממיני הניגון. וכן אמר בתפלת חבקוק (ג, א): על שגיונות.

אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני. רז"ל אמרו (תרגום ועיין מו"ק טז, ב), כי המזמור הזה נאמר על שאול, וקראו כוש לפי שהיה יפה, כמו האשה הַכֻּשִׁית (במדבר יב, א), דמתרגם: אתתא שפירתא. וכן דעת כל המפרשים. ואמרו כי קראוֹ כושי, מה כושי זה אינו משתנה בעורו, כך שאול לא היה משתנה בשנאתו אל דוד….

ובדרש (שו"ט כאן): לפיכך כינה שמו כוש, לפי שכתוב (קהלת י, כ): גם בְּמַדָּעֲךָ מלך אל תקלל, ונכון הוא הדרש…

מלבי"ם שגיון, על דברי כוש בן ימיני, המבואר מדברי השירה הזאת,

כי כוש זה רדף אחר דוד, ולקח עמו עדת לאומים, עדה-ועם-רב להלחם נגדו.

ועצתו זאת היה לו למוקש, כי בבור כרה בו נוקש,

ומצייר כאילו כוש ועדתו היה שבט אפו של ה' לענוש את דוד, אבל אחר שהביט ה' על מעשיהם הרעים

וערך לנגדם צדקת דוד, שב אפו מדוד על עדת צורריו ונוקשו בבור כרו:

 

(ב) ה֣' אֱ֭לֹהַי בְּךָ֣ חָסִ֑יתִי הוֹשִׁיעֵ֥נִי מִכָּל־רֹ֝דְפַ֗י וְהַצִּילֵֽנִי:

מלבי"ם הושיעני, אחר כי בך חסיתי,

וגם הצילני מידם, (כי הצלה מורה שכבר נתפס ביד מוקשיו וניצל) כי אם לא תציל, אירא -:

מלבי"ם ביאור המילות הושיעני, והצילני, ההצלה מוסיף על הישועה, שגם כשהוא ביד האויב יצליהו מידו (ירמיה ט"ו כ'):

 

(ג) פֶּן־יִטְרֹ֣ף כְּאַרְיֵ֣ה נַפְשִׁ֑י פֹּ֝רֵ֗ק וְאֵ֣ין מַצִּֽיל:

מלבי"ם פן יטרף את נפשי כאריה טורף, כי הלא כבר פורק את איברי ועדין אין מציל:

מלבי"ם ביאור המילות פורק. הוא אחר הטרף שפורק את העצמות ומפרידן [אבן עזרא פורק כי האריה יפסיק המפרקת]:

 

(ד) ה֣' אֱ֭לֹהַי אִם־עָשִׂ֣יתִי זֹ֑את אִֽם־יֶשׁ־עָ֥וֶל בְּכַפָּֽי:

מלבי"ם ה' אלהי, הנה כוש הזה נלכד במעשה ידיו, ולא נהרג בידי דוד,

והיו רבים אומרים שדוד היה סיבה להריגתו,

משיב לעומת זה, הלא גם אם עשיתי זאת, ר"ל גם אם הייתי עושה זאת להרגו בידי,

האם יש בזה עול בכפי במה שהייתי הורג את הבא להרגני?:

מצודת דוד אם עשיתי – אם כשעשיתי את זאת לכרות כנף מעיל שאול:

אם יש עול בכפי – האם עשיתי לעשות עול לבזותו להעמידו מלובש מעיל קרוע כדרך הפחותים:

 

(ה) אִם־גָּ֭מַלְתִּי שֽׁוֹלְמִ֥י רָ֑ע וָאֲחַלְּצָ֖ה צוֹרְרִ֣י רֵיקָֽם:

מלבי"ם האם גמלתי את שולמי* ואיש שלומי רע, במה שאחלצה* חלוצים

ללחום נגד צוררי ריקם – נגד הצורר אותי בחנם על דבר ריק, הכי ראוי כי.

מלבי"ם ביאור המילות שולמי, איש שלומי. ואחלצה, מענין חלוצי צבא,

ומלת ריקם משמש כמלת חינם, כמו הבוגדים ריקם, ר"ל על דבר ריק:

רד"ק אם גמלתי שולמי רע. מי שהיה עמי בשלום אם גמלתיו רע, כמו שהוא עושה עמי?

שהייתי בשלום עמו והייתי חֲתָנוֹ ונלחמתי מלחמותיו והוא גומל לי רעה תחת טובה.

ואחלצה צוררי ריקם. לא די שלא גמלתי שולמי רע אבל חילצתי מי שהיה צוררי ריקם.

ובחינם הייתי מציל אותו, כמו שהציל שאול מיד אבישי, שהיה הורג אותו לולי שׁמנעוֹ, שאמר: אַכֶּנּוּ נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אֶשְׁנֶה לו (ש"א כו, ח),

וכן כשהיה במערה נאמר: וַיְשַׁסַּע דוד את אנשיו בדברים ולא נתנם לקום אל שאול (שם כד, ז). וא"ו ואחלצה, כמו וא"ו ועבדיך באו לשבר אוכל (בראשית מב, י) שפירושו: לא אדוני כמו שאתה אומר כי מרגלים אנחנו, אבל עבדיך באו לשבר אוכל:

 

(ו) יִ֥רַדֹּֽף אוֹיֵ֨ב ׀ נַפְשִׁ֡י וְיַשֵּׂ֗ג וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י ׀ לֶעָפָ֖ר יַשְׁכֵּ֣ן סֶֽלָה:

מלבי"ם יִ֥רַדֹּֽף האויב את נפשי וגם ישג וירמוס את חיי לארץ,

ומלבד זה גם את כבודי לעפר ישכֵן, כאילו הרגני בדין ובמשפט על חטאי,

הכי היה ראוי שאשתוק ע"ז?

(ולדברי חז"ל שפי' כוש בן ימיני זה שאול, כיוֵן על שהיה בידו להכותו בכרתו כנף מעילו ואם היה הורגו היה הורגו כַדין, כי רודף היה אחרי נפשו וכבודו), סלה בזה סיים הענין, ומתחיל לצייר מפלת כוש:

מלבי"ם ביאור המילות יִ֥רַדֹּֽף. מורכב מבנין הקל ירדוף, ומהכבד ירַדֵף, שרודף בעצמו ומעמיד אנשים לרדפו [א.ה. בפשטות כוונתו ירַדֵף במשמע מֵעֲשֶה את האחרים, ויביאם לרדוף]:

 

(ז) ק֮וּמָ֤ה ה֨' ׀ בְּאַפֶּ֗ךָ הִ֭נָּשֵׂא בְּעַבְר֣וֹת צוֹרְרָ֑י וְע֥וּרָה אֵ֝לַ֗י מִשְׁפָּ֥ט צִוִּֽיתָ:

מלבי"ם קומה ה', מצייר כאילו האויב הוא שבט אפו של ה' להעניש בו את דוד,

ועז"א קומה ה' באפך שאתה קוצף על עונותי, והנשא עוד יותר בעברות צוררי,

כי יש הבדל בין אף ובין עברה,

ששם עברה מציין שהקוצף עובר הגבול לקצוף יותר משיעור הראוי כפי החטא,

ר"ל שצוררי מגדילים הקצף יותר מן השיעור ומקטרגים ומשטינים להענישני יותר מן הראוי,

והדלתות מקבילים, קומה ה' באפך ועורה אלי משפט צוית.

שתעיר את המשפט והפסק דין שצוית להענישני כפי מדת חטאי, שזה גדר האף, והנשא בעברות צוררי:

מלבי"ם ביאור המילות באפך. בעברות, מבואר אצלי ההבדל בין אף ובין עברה, שהאף הוא על החוטא,

והמתעבר יעבור הגבול להעניש גם את הבלתי חוטא, או להעניש את החוטא יותר ממדת חטאו,

(ע"ל ע"ח מ"ט ס"ב, פ"ה ד', צ"ט ט' י"א) וע"ז לעומת האף אמר ועורה אלי משפט צוית, היינו המשפט הראוי לעומת החטא, כי ע"י העברה יתנשא יותר להעיר משפט אשר לא צוה, ר"ל יותר ממדת החטא:

 

(ח) וַעֲדַ֣ת לְ֭אֻמִּים תְּסוֹבְבֶ֑ךָּ וְ֝עָלֶ֗יהָ לַמָּר֥וֹם שֽׁוּבָה:

מלבי"ם ועדת לאומים תסובבך. שכוש ועדתו יסובבו אותך כאילו הם מוכנים לקטרג עלי לפניך ולעשות בי משפט חרוץ יותר ממה שצוית, והיא ע"י העברה שהוא יותר מן הגבול,

אבל ועליה למרום שובה – עליה ובעבורה שוב למקומך למרום, ותנחם על הרעה שרצית לעשות לי,

ר"ל עת תשקיף על מעשיהם ותערוך מעשיהם מול מעשי אצא צדיק בדיני ותשוב למקומך, ומפרש.

 

(ט) ה֘' יָדִ֪ין עַ֫מִּ֥ים שָׁפְטֵ֥נִי ה֑' כְּצִדְקִ֖י וּכְתֻמִּ֣י עָלָֽי:

מלבי"ם ה' ידין עמים – אחר שידין ה' ויבקר את הכלל כולו ויערוך מעשה אלה נגד אלה,

אז עת תשפטני במשפט הצרופי הזה מעשי מול מעשיהם,

אז שפטני ה' כצדקי וכתומי עלי – כי לנגדם אצא צדיק בדיני, ואז.

מלבי"ם ביאור המילות ידין, שפטני. הדין הוא שמוע הטענות, והמשפט הוא גמר הדין ובא גם על קיום הפסק דין והעונש, ובדוד כבר היה הדין רק העמים ידין עתה לראות גם על זכיותיהם נגד דוד,

ואז יהיה המשפט והגמר דין של דוד באופן אחר:

כצדקי וכתמי, הצדק הוא במעשה, והתמימות הוא בלב, וגדרו שמעשיו בלא נטיה ובלי פניה חיצונית,

ודוד הגם שהיה לו חטא בפועל לא נלוז מתמימותו, לכן אמר כתומי עלי:

 

(י) יִגְמָר [קוראים יגמור] ־נָ֬א רַ֨ע ׀ רְשָׁעִים֘ וּתְכוֹנֵ֪ן צַ֫דִּ֥יק וּבֹחֵ֣ן לִ֭בּ֗וֹת וּכְלָי֗וֹת אֱלֹהִ֥ים צַדִּֽיק:

מלבי"ם יגמר נא רע רשעים, גמר הרע וסוף הפורעניות יהיה ברשעים,

ר"ל הגם שהתחיל הרע בי, יגמר לבסוף בהרשעים האלה והם יאבדו,

ותכונן צדיק – כונן מורה על גמר הבנין, שגמר הבנין, יהיה לבנות בית צדיק.

והנה אמר כצדקי וכתומי עלי, כי הצדק מציין הצדק החיצוני לפי המעשה,

והתמימות מציין שהוא תמים במחשבתו לעשות הצדק כתום לבבו,

ומצד מעשיו החיצוניי ישפטהו במשפט הצרופיי [-היחסי], שעז"א ה' ידין עמים [שאני צדיק לעומתם],

אבל מצד תום לבבו לא יצטרך למשפט הצרופיי כי ה' יבחן לבבו שהוא גם בפני עצמו תמים עמו,

שעז"א כתומי עלי – לענין התמימות ישקיף עלי בפני עצמי.

ונגד שני אלה אמר ובוחן לבות וכליות, שהלא ה' בוחן לבות לדעת תמימות לבבו, וזה נגד כתומי,

ונגד כצדקי אמר אלהים צדיק:

מלבי"ם ביאור המילות יגמר. פעל גמר בא על גמר המעשה וסופה, לאל גומר עלי, ה' יגמר בעדי. וכן כונן בא על גמר הבנין, בונה עיר וכונן קריה, תבנה ותכונן:

 

(יא) מָֽגִנִּ֥י עַל־אֱלֹהִ֑ים מ֝וֹשִׁ֗יעַ יִשְׁרֵי־לֵֽב:

מלבי"ם מגני, מפרש נגד בוחן לבות וכליות אלהים – ולכן מגני על ה' אלהים הוא יהיה לי למגן

מצד שהוא מושיע ישרי לב ויודע שלבי ישר במצפוני, כמ"ש היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם.

ונגד מ"ש אלהים צדיק אמר כי מגני על,

 

(יב) אֱ֭לֹהִים שׁוֹפֵ֣ט צַדִּ֑יק וְ֝אֵ֗ל זֹעֵ֥ם בְּכָל־יֽוֹם:

מלבי"ם אלהים שהוא שופט את הצדיק ואת הזועם אל בכל יום,

שהגם שבחיצונותי ימצא בי איזה עון, הלא ישפוט את המשפט הצרופי [-היחסי] –

שיצרף מעשה הצדיק לעומת מעשה הרשע הזועם את האל בכל יום, ועושה תועבות להכעיס:

רד"ק אלהים שופט צדיק. כמו: שפטני ה' כצדקי (לעיל פסוק ט) ופירושו: אלהים שופט הצדיק כצדקתו והרשע כרשעתו.

וזהו שאמר ואל זעם בכל יום, כלומר: שופט הצדיק, ושופט מי שהוא זועם אל בכל יום,

כי – וזהו שאמר אחריו: אם לא ישוב. אם במקום כי, כמו ואם יהיה הַיֹּבֵל (במדבר לו, ד) שהוא במקום כי, או כאשר. ובכל יום, רוצה לומר: תמיד.

ומה היה זועם [-כמו מזעים] שאול לאל? שהיה מבזה מעשה האל ודברו,

כי היה יודע כי דוד על פי ה' נמשח למלך אחריו, והוא היה רודף אחריו כל יום להרגו,

הנה היה חושב בכל יום לבטל דברי האל.

ועוד, שהיה דוד נקי ולא חטא לו, והיה רוצה לשפוך דם נקי.

ועוד, שנשבע חי ה' שלא ימיתנו (עי' ש"א יט, ו), ומכל אלה היה ראוי להקרא זועם:

 

(יג) אִם־לֹ֣א יָ֭שׁוּב חַרְבּ֣וֹ יִלְט֑וֹשׁ קַשְׁתּ֥וֹ דָ֝רַ֗ךְ וַֽיְכוֹנְנֶֽהָ:

מלבי"ם אם לא ישוב, נגד מ"ש למעלה 'ועליה למרום שובה' שבעבור מעשה הרשע ישוב ה' למרום ולא יעניש את דוד,

וראוי לפ"ז שגם הרשע שהוא השליח לענוש – ישוב ג"כ למקומו,

ואם הוא לא ישוב, רק חרבו ילטוש וקשתו אשר דרך יכוננה לכונן חציו על יתר:

 

(יד) וְ֭לוֹ הֵכִ֣ין כְּלֵי־מָ֑וֶת חִ֝צָּ֗יו לְֽדֹלְקִ֥ים יִפְעָֽל:

מלבי"ם ולו, המאמרים מקבילים, מה שחרבו ילטוש – לו לעצמו הכין כלי מות.

ומה שכנן חצי קשתו – חציו יפעל שיהיו מוכנים לנגד הדולקים והרודפים אותי:

 

(טו) הִנֵּ֥ה יְחַבֶּל־אָ֑וֶן וְהָרָ֥ה עָ֝מָ֗ל וְיָ֣לַד שָֽׁקֶר:

מלבי"ם הנה יחבל און, מצייר במליצה ההכנה והמחשבה והפעולה של הרשעים כאילו קלט הזרע והרה אותו בבטן וילד. הנה חובל* און והרה עמל.

אבל בבוא עת הלידה ילד שקר – ר"ל לא יולד הילד שהתכוון אליו במעשהו, כי נהפך הוא לרעתו:

מלבי"ם ביאור המילות יחבל און, והרה עמל, יחבל הוא קליטת הזרע. כמו שמה חבלה ילדתך, ואחריו ההריון, ואחריו הלידה,

והאוון הוא הכח שלא במשפט, והעמל הוא ענין נפשי, ואמר (איוב ד') חורשי און וזורעי עמל, שמכין פעולת און, שמדמהו לחרישה או קליטת הזרע ושומרו בלבו להוציאו אל הפועל, וזה מדמה לזריעה או להריון, וכשירצה לציין גמר המעשה יאמר הרה עמל וילד און (ישעיה נ"ט ד' איוב ט"ו ל"ה) אבל פה שמציין שלא יכול להוציא את האון שהכין אל הפועל, אמר שילד שקר

ובדרך המליצה נוכל לאמר שאון ועמל ושקר הם הפועלים. האון חבל וקלט הזרע, והעמל הרה, והשקר הוא ילד, ר"ל שמה שהכין ע"י און ועמל ילד השקר.

 

(טז) בּ֣וֹר כָּ֭רָֽה וַֽיַּחְפְּרֵ֑הוּ וַ֝יִּפֹּ֗ל בְּשַׁ֣חַת יִפְעָֽל:

מלבי"ם ומפרש, נגד מ"ש הנה יחבל און בור כרה, הכריה היא תחלת החפירה,

וזה במשל שקלט את הזרע של האון,

ונגד מ"ש והרה עמל אמר ויחפרהו, ר"ל שגמר את החפירה, וזה משל ההריון של העמל ששמר את רעתו ועסק בו לגמרו כאשה השומרת את הולד בעת הריונה,

ונגד וילד שקר מפרש ויפל בשחת יפעל.

דרך ציידי החיות לכסות בור עמוק בו תפול החיה ושם עושים שחת בה תלכד ותשחת,

ממליץ כי בהכינו בור ללכוד אנשים, בעת פעל השחת נלכד בו הוא עצמו, חופר גומץ בו יפול.

ולפ"ז גמר המעשה שמיוחס אל הלידה לא היה כפי מחשבתו והוליד שקר,

והנה האון הוא המעשה הרע הנעשית באון וחמס שלא במשפט,

והעמל הוא רוע המחשבה שחושב להרע,

ועז"א שחבל און שהכין א"ע לעשות פועל חמס והרה עמל שהוא (רוב) רוע המחשב[ה] לבצע את הרע:

מלבי"ם ביאור המילות כרה ויחפרהו, כשבאו נרדפים מציין בכריה התחלת הכריה. וחפר גמר החפירה

ויכרו שם עבדי יצחק באר ר"ל שהתחילו לכרות ואז ואבימלך הלך אליו מגרר וכו' ויהי ביום ההוא ויבואו עבדי יצחק ויגידו לו על אדות הבאר אשר חפרו, שגמרו החפירה, ויאמרו לו מצאנו מים,

ומש"ש כי יכרה איש בור למדו דבור ט' לנזקין ולכורה אמר כורה:

 

(יז) יָשׁ֣וּב עֲמָל֣וֹ בְרֹאשׁ֑וֹ וְעַ֥ל קָ֝דְקֳד֗וֹ חֲמָס֥וֹ יֵרֵֽד:

מלבי"ם ישוב עמלו בראשו נגד העמל שהוא ענין מחשבי אמר שישוב בראשו,

שהראש מציין המחשבה שיוצאת מן המוח.

ונגד האון שהוא בפועל אמר שעל קדקדו חמסו ירד,

שהקדקד הוא חיצוני[ו]ת הראש:

 

(יח) אוֹדֶ֣ה ה֣' כְּצִדְק֑וֹ וַ֝אֲזַמְּרָ֗ה שֵֽׁם־ה֥' עֶלְיֽוֹן:

מלבי"ם אודה ה', ההודאה הוא על הטוב שקבל, וגם אזמרה שם ה' להגיד נפלאותיו והשגחתו וגבורותיו:

מלבי"ם ביאור המילות אודה ה' כצדקו ואזמרה שם ה' ההודאה הוא מצד הכרת הטובה,

והזמר הוא מצד הכרת תהלותיו מצד עצמם,

וכשבאו נרדפים ייחס ההודאה לה' והזמר לשמו (לקמן ט' ב' ג', י"ח נ' צ"ב ב')

שע"י הכרת הטובה יכירו את ה' המטיב, והכרת שבחיו הוא רק מצד הפרסום כי לא יוכר מצד עצמו,

ואמר שע"י שיודה ה' ע"י טובותיו ע"י יכיר תהלותיו ופרסום שמו ויזמר לשמו:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו ביט הנפשהסנדיסק 128כרטיס זכרון 128

עדכונים חמים למייל

קבלת עדכונים
Loading