השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 
 
תהלים

תהלים פרק ט

(א) לַ֭מְנַצֵּחַ עַלְמ֥וּת לַבֵּ֗ן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד:

רש"י על מות לבן – יש פותרין על מות לבן על מת בנו אבשלום ולא יתכן פתרונו מפני אומרו לבן ולא אמר הבן ואין לו במזמור עדות וזכרון לאמץ זה הפתרון [אלשיך אמרו רבותינו ז"ל (שוחר טוב כאן) שאמר כן במות הבן שנולד לו ראשון מבת שבע, שאמר שאם לא היה מת היה בדעתו שלא נמחל עונו, עתה שמת ידע שעל ידי כן נמחל, ויהיה לדעתם זה טעם אל אומרו לבן, ולא אמר הבן, לרמוז על פי דרכו שנתלבן מעוונו על ידי מות הבן. ולפי זה יאמר, על מות לבן הוא מזמור לדוד, מה שאין כן לזולתו רק קינה מיבעי ליה לאיש כי ימות בנו]:

ויש פותרין על מות לבןנבל, ואף זה לא יתכן להפוך את השם ואין במזמור זכרונו (סא"א)

וראיתי במסורה הגדולה שהיא תיבה אחת שהרי חיבר לה (לקמן תהלים מח) והוא ינהגנו עלמות

פתרו מנחם ודונש מה שפתרו ואינו נראה בעיני,

וראיתי בפסיקת' שהענין מדבר בעמלק גערת גוים שמם מחית

ואומר אני למנצח על מות לבן שיר זה לעתיד לבא כשיתלבן ילדותן ושחרותן של ישראל ותגלה צדקתם ותקרב ישועתם שימחה עמלק וזרעו, עלמות ילדות, לבן כמו ללבן,

ומנחם פתר עלמות לבן, נגינות ללמד וכה פתרונו למנצח על מות לבן למשורר נגינות ללמד, ויהי לבן כמו להבין ולבונן, עלמות ע"ש כלי שיר ששמו עלמות כמו שאמר (להלן תהלים מו) על עלמות שיר

ודונש [והראב"ע והרד"ק והמלבי"ם] פתר לבן שם אדם שהי' שמו לבן שהי' נלחם בדוד בימים ההם ומה שהוא אומר גערת גוים אבדת רשע הרשע הזה הוא לבן ההורג עם נקיים ואף על פי שאין אתה רואה במקום אחר אדם שהי' שמו לבן רק במקום הזה כן אתה מוצא בשמות אחרים שאינן נכתבים במקרא רק פעם א':

רד"ק ויש אומרים שם: כי לבן הוא כמו ביו"ד [לבין] והוא גלית שנקרא: איש הַבֵּנַיִם (ש"א יז, ד), וכאשר הרגוֹ דוד אמר זה המזמור.

ואדוני אבי ז"ל כתב, כי על גלית נאמר זה המזמור, אבל הוא פירש לבן, למשורר ששמו בֵּן, כמו שכתוב בדברי הימים (א טו, יח): ועמהם אחיהם המִשׁנים זכריהו בן ויעזיאל.

מלבי"ם על מות לבן, לבן זה (כפי המבואר מן המזמור) החריב ערים ורבים והאביד גוים וממלכות,

ואח"כ נלחם עם דוד ודוד נצחו, ואחרי שובו מן המלחמה, הגיע מפלתו ע"י ה',

שנוקש ע"י הדברים שהכין ללכוד בו את דוד שנית, וגם חילו וממלכתו נאבדו, זה תוכן הספור בכלל.

ועפ"ז יאמר בזמרתו, שהגם שבראשית ההשקפה היה נראה שהיה מפלתו טבעיית,

באמת היה זה ענין נסיי השגחיי, באשר נוקש בבור אשר כרה על דוד,

ומצייר כאילו ה' (אשר הרשע הזה היה שבט אפו להכרית גוים) החריש לו

עד שישב עליו למשפט עת נלחם עם דוד, ואז השיב לו גמולו גם על הגוים אשר האביד והערים אשר הרס,

ובסוף המאמר התפלל שעת ירצה ה' לפקוד על הגוים לא יהיה זה ע"י אנוש אשר יאמר בכח ידי עשיתי רק יפקוד עליהם בעצמו, באופן שיכירו הכל כי ה' הוא השליט על הכל ובל יעוז עוד אנוש מול אלהי מרום,

ועפ"ז התרעם (בסימן י') על הצלחת הרשעים מחריבי הארצות,

ועל שה' יאריך אפו ועי"כ יכפרו בהשגחה וע"כ תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט, והתפלל ע"ז.

 

(ב) אוֹדֶ֣ה ה֭' בְּכָל־לִבִּ֑י אֲ֝סַפְּרָ֗ה כָּל־נִפְלְאוֹתֶֽיךָ:

מלבי"ם אודה ה', ר"ל הודאתי על העבר תהיה בכל לבי, כי כבר באר בחוה"ל (שער העבודה) שהטעם אשר יקשה להאדם להודות לה' חסדו הוא מפני שבעת שבא להודות על העבר –

דברי פיו דברי מודה, וכונתו – כונת מבקש, שבלבו יכוין לבקש שיוסיף ה' להיטיב עמו בעתיד,

וא"כ אין הודאתו שלמה, כי בלבו מדמה שהטובות שקבל לא יספיקו עדיין ורוצה שיוסיף לו עליהם,

אבל אנכי אודה בכל לבי ולא יעלה בלבי כוונת מבקש,

ב] אספרה כל נפלאותיך, לא כדרך ב"א שלא יספרו רק נסים הגלוים אבל הדברים שיראו למו סבות טבעיים יתלו בטבע ובמקרה,

אבל אנכי נפקחו עיני לדעת שגם דרכי הטבע המה נפלאות אל ונסים נסתרים,

ואספרה להודיע שהם נפלאות תמים דעים:

 

(ג) אֶשְׂמְחָ֣ה וְאֶעֶלְצָ֣ה בָ֑ךְ אֲזַמְּרָ֖ה שִׁמְךָ֣ עֶלְיֽוֹן:

מלבי"ם אשמחה, ג'] איני דומה בהודאתי לה' כייתר בני אדם שעקר שמחתם הוא על הטובה שהשיגו והוא אהבת עצמם, כי אנכי אשמחה ואעלצה בך, עקר שמחתי היא בך, מה שעי"ז יתפרסם שמו הגדול,

ושעי"כ אזמרה שמך עליון שאוכל לזמר שמך ולהודיע לבני אדם שאתה עליון ושליט על כל, כי.

מלבי"ם ביאור המילות אשמחה ואעלצה. ע"ל ה' י"ב. אזמרה שמך ע"ל ז' י"ח:

 

(ד) בְּשׁוּב־אוֹיְבַ֥י אָח֑וֹר יִכָּשְׁל֥וּ וְ֝יֹאבְד֗וּ מִפָּנֶֽיךָ:

מלבי"ם בשוב – אחר ששב אויבי אחור ופנה עורף במלחמה, מה שאח"כ יכשלו ויאבדו שנית,

זה לא היה דבר מקרי רק מפניך, שידך עשתה זאת:

 

(ה) כִּֽי־עָ֭שִׂיתָ מִשְׁפָּטִ֣י וְדִינִ֑י יָשַׁ֥בְתָּ לְ֝כִסֵּ֗א שׁוֹפֵ֥ט צֶֽדֶק:

מלבי"ם כי אחר אשר עשית משפטי ודיני, שבעת שבאו להלחם בי- רבת ריבי ועשית משפטי להומם במלחמה, מאז לא קמת מן כסא המשפט רק ישבת לכסא, ר"ל שנשארת יושב על כסא המשפט אתה שופט צדק,

שהגם שתחלה לא עשית משפט לעמים [לדונו על] אשר השמידם,

אחר שהתחלת לשפטו – לא עמדת מכסא משפט, עד שגזרת עליו דין של כליה, ועל ידי זה.

מלבי"ם ביאור המילות משפטי ודיני המשפט בדבר מבואר, והדין בדבר שיש בו טענות ומענות,

והדין יציין ג"כ שמוע הטענות ומענות,

והמשפט מציין גמר הדין (כנ"ל ז' ט') שאתה שומע טענותי וגומר הדין.

וגם ר"ל שאתה הטוען בעדי והעושה המשפט והגמר: ישבת לכסא. אחר ישיבה בא מלת על, והלמ"ד מורה על השארת הישיבה שלא ישנה מקומו, שבי לארץ אין כסא (ישעיה מ"ז) ונקתה לארץ תשב, ישבו לארץ ידמו, גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך. ר"ל ישארו יושבים:

 

(ו) גָּעַ֣רְתָּ ג֭וֹיִם אִבַּ֣דְתָּ רָשָׁ֑ע שְׁמָ֥ם מָ֝חִ֗יתָ לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד:

מלבי"ם גערת גוים, אשר היו בעזרתו, וגם אבדת רשע, הוא לבן בעצמו,

וגם את שמם מחית לעולם ועד – שלא יקומו עוד לעולם,

ר"ל שאחר שהתחילה מפלתם במלחמה גם אח"כ כשהיו בביתם היתה יד ה' בם להומם ולאבדם:

מלבי"ם ביאור המילות גערת. גערה בלא ב' אחריו הוא ענין השחתה גער חית קנה:

 

(ז) הָֽאוֹיֵ֨ב ׀ תַּ֥מּוּ חֳרָב֗וֹת לָ֫נֶ֥צַח וְעָרִ֥ים נָתַ֑שְׁתָּ אָבַ֖ד זִכְרָ֣ם הֵֽמָּה:

מלבי"ם האויב, דע אתה האויב, שהגם שתמו חרבות – הם הערים שהחרבת – לנצח, שלא יבנו עוד,

ולא תירא שיקומו וינקמו נקמתם ממך,

והערים אשר נתשת* לא לבד שאבדו, כי גם אבד זכרם שאין זוכר אותם עוד,

עד שלא תירא שיקום נין ושאר או גואל הדם לנקום נקמתם,

דע כי רק המה אבד זכרם, אבל עוד נמצא גואל דמם, הגואל אשר אין שכחה לפניו, כי.

מלבי"ם ביאור המילות האויב. ה"א הקריאה כמו הדור אתם (ירמיה ב'), נתשת, העקירה עם השורש,

המה. בא לדיון רק המה, אבל ה' לעולם ישב:

 

(ח) וַֽ֭ה' לְעוֹלָ֣ם יֵשֵׁ֑ב כּוֹנֵ֖ן לַמִּשְׁפָּ֣ט כִּסְאֽוֹ:

רש"י וה' לעולם ישב וגו' – שם שלם וכסא שלם כמו שנאמר כסאו,

אבל קודם שימחה כתוב כי יד על כס יה (שמות יז) כס חסר ושם חלוק:

מלבי"ם וה' אשר לעולם ישב, אחר אשר כונן והכין למשפט כסאו, לא יעמוד עוד מכסא משפט,

רק לעולם ישב לשפוט משפט כל בריותיו, ולכן הגם שהמה אבד זכרם, הלא ה' אשר לעולם ישב.

 

(ט) וְה֗וּא יִשְׁפֹּֽט־תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק יָדִ֥ין לְ֝אֻמִּ֗ים בְּמֵישָׁרִֽים:

מלבי"ם הוא ישפט תבל בצדק, ויריב ריב העשוקים מיד עושקיהם כח, [מלשה"כ בקהלת ד-א: וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם].

ולא יטה דינם כי ישפוט בצדק ובמישרים,

והנה חלק בזה ג' מדרגות, הלאומים ישפוט משפטם וידין דינם,

ועפ"ז יעניש את המרגיז הארץ אשר החריב את עריהם:

מלבי"ם ביאור המילות ישפט תבל בצדק ידין לאומים במישרים. המשפט הוא המשפט הערוך,

והדין הוא שמיעת הטענות וחקירת המשפט (כנ"ל פסוק ה'),

ויש הבדל בין צדק ובין מישרים,

הצדק ישקיף שיהיה המשפט בצדק לא בעוול,

והיושר לא ישקיף על חקי המשפט כלל רק על היושר ולפנים משורת הדין,

הנהגת כלל התבל כבר ערוכים מששת ימי בראשית והוא משפט ערוך ומסודר,

וה' ינהיג תבל לפי הצדק ואין עוול ואין יוצא מגדר המשפט,

והלאומים שהם בעלי בחירה ויתחדש בהם דין לדין לפי המעשה,

יכנס עמהם לפנים משורת הדין עפ"י היושר,

ועפ"י דין מעשיהם יבטל לפעמים המשפט הקבוע וההנהגה הסדורה להתנהג לפי הישר והטוב, (וע"ל צ"ח ט'):

 

(י) וִ֮יהִ֤י ה֣' מִשְׂגָּ֣ב לַדָּ֑ךְ מִ֝שְׂגָּ֗ב לְעִתּ֥וֹת בַּצָּרָֽה:

מלבי"ם ויהי, (שנית), אל הדך והנדכא לא ימתין עד שיעשו עמו רע רק יהי לו משגב תיכף,

ולא יניח כלל להרע לו, וזה בין אם הוא דך ונדכא מצד עצמו, בין אם הוא חלוש מצד שהעת היא עת צרה, שבזה יושיע לו תיכף מצד הרחמים והחמלה,

(שלישית) ליראי ה' ולישראל עמו לא ימתין עד שיהיה עת צרה, כי.

 

(יא) וְיִבְטְח֣וּ בְ֭ךָ יוֹדְעֵ֣י שְׁמֶ֑ךָ כִּ֤י לֹֽא־עָזַ֖בְתָּ דֹרְשֶׁ֣יךָ הֽ':

מלבי"ם יודעי שמך הם יבטחו בך, כי לא עזבת דורשך, אף עזיבה לפי שעה, כי הם מושגחים מאתך תמיד עד שלא יהיה להם עת צרה כלל, ור"ל להעמים יעשה משפט, להעניים רחמים,

לישראל ויודעי שמו אהבה וחבה כאב את בנו, לכן אתם ישראל יודעי שמו.

מלבי"ם ביאור המילות יודעי שמך. היא מדרגה גדולה מאוד, שמשיג שם ה' בידיעה ברורה, כמ"ש אשגבהו כי ידע שמי, וזה גדול ממש"ש כי בי חשק, החושק מצפה אל הדבר, והיודע כבר השיג וידע,

ואמר ובשמי ה' לא נודעתי להם, שהיא ההנהגה הנסיית התמידיית ליודעי שמו,

והוא הבוטח בו תמיד לא לשום אמצעיים. כי לא עזבת דורשיך, והשגחתך דבוקה בהם תמיד:

 

(יב) זַמְּר֗וּ לַ֭ה' יֹשֵׁ֣ב צִיּ֑וֹן הַגִּ֥ידוּ בָ֝עַמִּ֗ים עֲלִֽילוֹתָֽיו:

מלבי"ם זמרו לה' מצד שהוא יושב ציון ומשגיח שם תמיד השגחה פרטית ואינו עוזב את יודעי שמו,

וגם הגידו בעמים עלילותיו איך מתנהג עמהם,

אבל יש הבדל בין הנהגתו עם העמים ובין הנהגתו עם יודעי שמו, והוא.

מלבי"ם ביאור המילות עלילותיו. הם הפעולות היוצאות מתכונות נפשיות כמו רחמים או נקמה,

כי מה שדורש דמים הוא מצד הרחמים או הנקמה על דם הנשפך:

רש"י זמרו לה' יושב ציון – כשיחזיר ישיבתו לציון יזמרו לו כן:

 

(יג) כִּֽי־דֹרֵ֣שׁ דָּ֭מִים אוֹתָ֣ם זָכָ֑ר לֹֽא־שָׁ֝כַ֗ח צַעֲקַ֥ת עניים עֲנָוִֽים:

מלבי"ם כי דורש דמים אותם זכר, ר"ל אותם את העמים רק דורש דמים זכר,

[לא] זכרם רק מצד שהוא דורש דמים הנשפכים והדם יזכיר אותו לעשות משפט לדם אשר שופך,

אבל צעקת ענוים לא שכח כלל, ואינו ממתין עד שיזכירהו דמם הנשפך כי יושיעם תיכף

כמ"ש כי לא עזבת דורשיך ה':

מלבי"ם ביאור המילות זכר, לא שכח. הזכירה תצויין אחר השכחה ויש לה סבה כמו בכאן ע"י שדורש דמים,

אבל לא שכח, מורה שלא שכח כלל:

 

(יד) חָֽנְנֵ֬נִי ה֗' רְאֵ֣ה עָ֭נְיִי מִשֹּׂנְאָ֑י מְ֝רוֹמְמִ֗י מִשַּׁ֥עֲרֵי מָֽוֶת:

מלבי"ם חננני ה', מתפלל שיצילהו ה' גם מיתר שונאיו המשטימים אותו,

אתה ה'! שאתה מרוממי משערי מות שכבר הייתי בסכנה ע"י לבן שהיה כפשע ביני ובין המות

והייתי עומד ליכנס בשער המות ואתה הצלתני מידו, א"כ חנני ה' וראה עניי גם מיתר שונאי:

מלבי"ם ביאור המילות משערי מות. מציין הסכנה שדרך בה נכנסים אל המות, ויגיעו עד שערי מות (לקמן ק"ז) והמות נקרא שערי שאול (ישעיה ל"ח) שבדרכו הולכים אל הקבר:

 

(טו) לְמַ֥עַן אֲסַפְּרָ֗ה כָּֽל־תְּהִלָּ֫תֶ֥יךָ בְּשַֽׁעֲרֵ֥י בַת־צִיּ֑וֹן אָ֝גִ֗ילָה בִּישׁוּעָתֶֽךָ:

מלבי"ם למען אספרה כל תהלתיך, שעי"כ אוכל לספר בפעם אחד כל התהלות באשר עשה לי נסים הרבה (כי כ"ז שעדיין יש לי מעיקים אחרים לא אוכל לספר רק מקצת תהלותיו ונס פרטי),

וכן למען אגילה בישועתך, שיש הבדל בין גיל לשמחה, שהגיל מורה ששמח על דבר טוב שהתחדש,

ובזה שתעשה לי ישועות חדשות אגיל בגיל חדש ואודה לך שיר חדש:

מלבי"ם ביאור המילות אגילה. הגיל מורה תמיד על דבר מתחדש כמ"ש בכ"מ:

 

(טז) טָבְע֣וּ ג֭וֹיִם בְּשַׁ֣חַת עָשׂ֑וּ בְּרֶֽשֶׁת־ז֥וּ טָ֝מָ֗נוּ נִלְכְּדָ֥ה רַגְלָֽם:

מלבי"ם טבעו חוזר לברר איך היה ענין ישועתו דבר השגחיי לא דבר מקריי,

שממה שנטבעו הגוים בשחת אשר עשו, ולא זאת לבד אלא כי גם ברשת אשר טמנו נלכדה רגלם,

כי היה דרך הציידים להכין שחת ובור שבו נשחתה החיה,

וגם היו מכינים רשת שע"י הרשת נלכדה החיה ליפול אל השחת,

והם לא לבד כי בשחת שעשו נטבעו, כי גם הלכידה היה ע"י הרשת שלהם עצמם,

ר"ל בין ההכנה אל ההשחתה בין ההשחתה עצמה הכינו הם לעצמם, מכל זה.

 

(יז) נ֤וֹדַ֨ע ׀ ה֘' מִשְׁפָּ֪ט עָ֫שָׂ֥ה בְּפֹ֣עַל כַּ֭פָּיו נוֹקֵ֣שׁ רָשָׁ֑ע הִגָּי֥וֹן סֶֽלָה:

מלבי"ם נודע ונתברר לכל, כי ה' משפט עשה,

א] שלא היה נפילתם במקרה רק בהשגחת ה',

ב] שלא היה דרך עונש לבד רק דרך משפט, שבמדה שמדדו מדד להם במשפט צדק,

ויותר מזה ע"י מה שבפועל כפיו נוקש רשע,

שבעת הפעולה שפעל ועסק והכין מוקשים בעת ההיא עצמו נוקש ונלכד,

ע"יז הגיון – יהגו ויחשבו כולם כי לא דבר ריק הוא, ויאמינו בהשגחת ה',

סלה בזה סיים הענין ומתחיל תפלה ובקשה:

מלבי"ם ביאור המילות בפועל כפיו, הפעולה מציין את העסק וזה הבדלן מן המעשה (ישעיה ה'),

ור"ל בעת העסק בדבר נוקש בהעסק עצמו, נוקש נפעל כמו נוקש,

וי"מ הנו"ן שורש כמו וינקשו מבקשי נפשי, והוא פועל עומד:

הגיון, הוא עומק המחשבה והתבוננות באיזה דבר, לשוני יהגה חכמה, והגות לבי תבונות:

 

(יח) יָשׁ֣וּבוּ רְשָׁעִ֣ים לִשְׁא֑וֹלָה כָּל־גּ֝וֹיִ֗ם שְׁכֵחֵ֥י אֱלֹהִֽים:

מלבי"ם ישובו, מבקש מאת ה', שגם מעתה, הגם שמת לבן היוסר גוים,

בכ"ז הרשעים בין אדם לחברו ישובו לשאולה, וימציא להם ה' את ענשם גם עתה,

וכן כל גוים שכחי אלהים ישובו לשאולה גם עתה, ומבאר.

מלבי"ם ביאור המילות רשעים. כולל גם בין אדם לחברו:

 

(יט) כִּ֤י לֹ֣א לָ֭נֶצַח יִשָּׁכַ֣ח אֶבְי֑וֹן תִּקְוַ֥ת ענוים עֲ֝נִיִּ֗ים תֹּאבַ֥ד לָעַֽד:

מלבי"ם כי, והמאמרים מקבילים, ישובו רשעים לשאולה כי לא לנצח ישכח אביון,

ובהכרח יעניש ה' את הרשעים המריעים לו,

ישובו לשאולה כל גוים שכחי אלהים כי תקות ענוים (לא) תאבד לעד,

שה' ימלא מה שהענוים מקוים שתתגלה מלכות ה' וממשלתו להאביד כל השוכחים שמו והכופרים בו,

אבל זאת אבקש:

מלבי"ם ביאור המילות תקות. מלת לא נמשך לשנים:

 

(כ) קוּמָ֣ה ה֭' אַל־יָעֹ֣ז אֱנ֑וֹשׁ יִשָּׁפְט֥וּ ג֝וֹיִ֗ם עַל־פָּנֶֽיךָ:

מלבי"ם קומה ה' שלא תכריתם ע"י בן אדם רק אתה בעצמך קומה להורידם שאולה,

אבל אל יעז אנוש – שהוא יהיה שבט אפך להכרית גוים,

אני מבקש ישפטו גוים – שגם מעתה תעשה בהם משפט על רוע מעשיהם, אבל לא תעשה המשפט ע"י בן אדם רק על פניך בבלי אמצעי, רק שכולם יראו שפניך משגיחים ועושים משפט ברשעים בעצמך.

 

(כא) שִׁ֮יתָ֤ה ה֨' ׀ מוֹרָ֗ה לָ֫הֶ֥ם יֵדְע֥וּ גוֹיִ֑ם אֱנ֖וֹשׁ הֵ֣מָּה סֶּֽלָה:

מלבי"ם שיתה ה' מורה להם, שתשית ותכין שה' בעצמו יהיה מורה להם,

שלא ייראו מאנוש מרגיז הארץ רק מה' בעצמו,

עד כי ידעו גוים אנוש המה, שידעו את שם ה' לירא מפניו,

אבל המה אנוש קטן ושפל – ומה נחשב הוא שיהיה שבט אפו לשומו מורא אל גוים ופחד אל לאומים?:

 

מלבי"ם ביאור המילות מורה. כמו מורא, יש הבדל בין יראה ובין מורא, שמורא מציין הדבר שממנו ייראו,

אנוש, מורה על ההקטנה והחולשה, ומענין זה אנוש לשברך (ירמיה ל' י"ב):


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו סיקס עם כרטיססנדיסק 128כרטיס זכרון 128