תהלים פרק יד

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ לְדָ֫וִ֥ד אָ֮מַ֤ר נָבָ֣ל בְּ֭לִבּוֹ אֵ֣ין אֱלֹהִ֑ים הִֽשְׁחִ֗יתוּ הִֽתְעִ֥יבוּ עֲלִילָ֗ה אֵ֣ין עֹֽשֵׂה־טֽוֹב:

רש"י אמר נבל בלבו וגו' – שני מזמורים אמר דוד בספר זה בענין א'

הראשון על נבוכדנצר והשני (לקמן תהילים נג) על טיטוס הרשע

[א לַמְנַצֵּחַ עַל-מָחֲלַת, מַשְׂכִּיל לְדָוִד. ב אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, אֵין אֱלֹהִים; הִשְׁחִיתוּ, וְהִתְעִיבוּ עָוֶל– אֵין עֹשֵׂה-טוֹב. ג אֱלֹהִים– מִשָּׁמַיִם, הִשְׁקִיף עַל-בְּנֵי-אָדָם וגו':]

זה נתנבא על נבוכדנצר שעתיד ליכנס להיכל ולהחריבו ואין א' מכל חיילותיו מוחה בידו:

אין אלהים – ואעלה על במתי עב (ישעי' יד):

השחיתו התעיבו עלילה – מעללים:

מלבי"ם למנצח לדוד, מזמור זה הוכפל בספר זה (סי' נ"ג), עם קצת שינוי,

והתבאר אצלי, שמזמור זה אמרו דוד על נס שנעשה לו שנצול מאויב שהרע והצר לישראל,

וכאשר בא נס סנחריב בימי חזקיה, ראו שמזמור זה טוב להודות בו גם על נס זה, ותקנוהו [שוב  לקמן בפרק נ"ג] עם הוספה קצת, ויחסוהו לדוד כי הוא תקנו, ובזה נבא אל הבאור.

אמר נבל בלבו אין אלהים – שהמלך שבא עליו הכחיש מציאות ה',

כמו שגם סנחריב כיחש בה' ושלח לגדף אלהים חיים,

וגם השחיתו והתעיבו עלילה – שכל חילו כולם השחיתו מעשיהם לעשות רעות ותועבות, עד שאין עושה טוב אפילו טוב נימוסי חסד או רחמים,

ובאשר נמצא ביניהם איש אחד שהיה נראה שמאמין בה' ונותן לו כבוד

(כמו שהיה במחנה סנחריב שאמרו חז"ל שנ"נ נתן כבוד לה' ורץ אחר השליח ששלח מרודך בלאדן שהקדים שמו של חזקיהו לשמו של הקדוש ברוך הוא ובעבור זה נשארו ממחנה סנחריב הוא ועוד עשרה אנשים עמו כמ"ש חז"ל), בל תאמר שאלה יש להם זכות, עז"א.

מלבי"ם ביאור המילות השחיתו, התעיבו, עלילה, הפעולות ששרשם מתכונות ומדות הנפש נקראים עלילות כמ"ש בכ"מ, ועלילות שיפעלו לבלע ולהשחית לבני אדם ברצח וחמס הם עלילות נשחתות.

ועלילות לתאוות מגונות עריות ותועבות, הם עלילות מתועבות:

(ב) ה֗' מִשָּׁמַיִם֘ הִשְׁקִ֪יף עַֽל־בְּנֵי־אָ֫דָ֥ם לִ֭רְאוֹת הֲיֵ֣שׁ מַשְׂכִּ֑יל דֹּ֝רֵשׁ אֶת־אֱלֹהִֽים:

מלבי"ם ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל.

כי באמת גם הם לא האמינו באלהים מצד שדרשו את אלהים ע"פ השכל,

[שלא ביקשו] להשכיל באמתו ולדרוש דרכיו וארחותיו, כי לא היה זה אלא מן השפה ולחוץ,

וה' היודע מצפוני לב השקיף אם מאמינים בו באמת ע"י שישכילו דרכיו וידרשו ארחותיו, וראה, כי.

מלבי"ם ביאור המילות משכיל דורש את אלהים. כי הדרישה תהיה לפעמים רק בפיו

שעל זה אמר כי תדרש

עז"א אם יש משכיל הדורש להשכיל באמתו מצד השכל:

(ג) הַכֹּ֥ל סָר֘ יַחְדָּ֪ו נֶ֫אֱלָ֥חוּ אֵ֤ין עֹֽשֵׂה־ט֑וֹב אֵ֝֗ין גַּם־אֶחָֽד:

מלבי"ם הכל סר, שגם היחידים האלה סרו מן הדרך, ויחדיו נאלחו בתועבות, עד שאין עושה טוב אין גם אחד, שגם האחד שנראה לנו שהוא נותן כבוד לה' ג"כ אין עושה טוב, כי לבו מלא און והוא מכחיש וכופר ג"כ:

מלבי"ם ביאור המילות סר. מדרך הטוב, או כמו סורי הגפן, נתקלקל. וכן נאלחו. נבאשו, כמו נתעב ונאלח (איוב ט"ו):

(ד) הֲלֹ֥א יָדְעוּ֘ כָּל־פֹּ֪עֲלֵ֫י אָ֥וֶן אֹכְלֵ֣י עַ֭מִּי אָ֣כְלוּ לֶ֑חֶם ה֗' לֹ֣א קָרָֽאוּ:

(ה) שָׁ֤ם ׀ פָּ֣חֲדוּ פָ֑חַד כִּֽי־אֱ֝לֹהִ֗ים בְּד֣וֹר צַדִּֽיק:

רש"י הלא ידעו – הלא סופם ידעו מה שעלתה בהם:

אוכלי עמי – זרעו של נבוכדנצר:

אכלו לחם – עשו משתה (דניאל ה) בלשצר מלכא עבד לחם רב:

ה' לא קראו – לא חשבוהו ולא זכרו נפלאותיו ונוראותיו במשתיהם ונשתמשו בכליו,

ורבותינו פירשו כל שלא היה [נ"נ] גוזל את ישראל לא היה טועם טעם ערב במאכלו,

אוכלי עמי נדמה להם כאוכלי לחם שטעמו טעם מאכל ערב:

מלבי"ם (ד – ה) הלא, שיעורו הלא ידעו כל פועלי און כי אלהים בדור צדיק,

שאחר שנעשה נס לישראל ונצולו,

אז ידעו פועלי און אלה אוכלי עמי שיש אלהים בדור צדיק ומשגיח עליהם בהשגחתו הפרטית,

ומ"ש אכלו לחם מוסב על ישראל, שאמרו במדרש שבימי דוד היו מתים מאה ילדים בכל יום ותקן להם מאה ברכות,

מבואר שבימי דוד לא היו נזהרים בברכות השבח, ששורש ברכות אלה נסתעף ממ"ש ואכלת ושבעת וברכת, שמחוייבים לברך את ה' על אכילת מזון,

ומזה למדו שה"ה שצריך לברכו על כל טובותיו וחסדיו בין הכוללים בין המיוחדים,

ובאשר לא היו נזהרים בכ"ז בימי דוד נענשו ע"ז ופשפשו במעשיהם ותקנו את הדבר,

מזה מבואר איך היו צדיקים עד שעל מה שאכלו לחם

וה' לא קראו ר"ל שלא ברכו את ה' על הלחם מזה שם פחדו פחד ונתיראו מעונש ושבו בתשובה,

וא"כ הלא ידעו פועלי און אוכלי עמי והם מכחישים את האלהים לגמרי,

חלף שבישראל היה בהפך שפחדו גם כשלא קראו את ה' על אכילת לחם,

ובזה היה ראוי שה' יעזור לישראל המאמינים בו נגד הכופרים האלה עד שידעו כי אלהים בדור צדיק:

אבן עזרא הלא ידעו – יתמה כלומר הלא ידעו אלה פעלי און בעוד שאכלו עמי כאילו אכלו לחם

ולא אמרו כי השם נתן להם כח על דרך ידינו רמה וזה הוא ה' לא קראו:

(ו) עֲצַת־עָנִ֥י תָבִ֑ישׁוּ כִּ֖י ה֣' מַחְסֵֽהוּ:

מלבי"ם עצת, אתם תבישו עצת עני, שהוא ישראל שלא הכינו עצה וגבורה למלחמה רק ה' מחסהו,

וסמכו על הנס שה' יעזר לו וזה היה לשחוק בעיניכם,

כמ"ש סנחריב פן יסית אתכם חזקיהו לאמר ה' יצילנו ההצילו אלהי הגוים וכו', אבל.

(ז) מִ֥י יִתֵּ֣ן מִצִּיּוֹן֘ יְשׁוּעַ֪ת יִשְׂרָ֫אֵ֥ל בְּשׁ֣וּב ה֭' שְׁב֣וּת עַמּ֑וֹ יָגֵ֥ל יַ֝עֲקֹ֗ב יִשְׂמַ֥ח יִשְׂרָֽאֵל:

מלבי"ם מי יתן מציון ישועת ישראל, כשתהיה התשועה ע"י ה' השוכן בציון אז יגל יעקב,

כי בזה יתקדש שם ה' לעיני הגוים, ובאשר בזה ראה ברוה"ק את העתיד מה שיהיה מנס סנחריב שתהיה התשועה מציון וה' שב שבות עמו אז, תקנוהו שנית על נס סנחריב כמו שיתבאר בסי' נ"ג:

מלבי"ם ביאור המילות יגל יעקב ישמח ישראל. ישראל הם הגדולים ויעקב הם ההמון כמ"ש (ישעיה ז' ולקמן כ"ב כ"ד, ע"ח ה', כ"א ע"א, ק"ה י' כ"ג, קי"ד א', קל"ד ד', קמ"ז י"ט),

וגילה בא על דבר מתחדש ושמחה מורה השמחה התמידית, וישראל להם אין זה דבר חדש

כי היו בטוחים ומצפים תמיד לישועת ה', וליעקב שלא בטחו כ"כ יהיה זה דבר חדש שיפול עליו פעל גילה:

מלבי"ם ביאור המילות בשוב שבות. הוא השבת המדרגה או המנוחה וההשקט, כמו שכללתי בירמיה (סי' ל' ג')

ששוב בקל אם הוא יוצא מורה כן: