השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 
 
תהלים

תהלים פרק יח

(א) לַמְנַצֵּ֤חַ ׀ לְעֶ֥בֶד ה֗' לְדָ֫וִ֥ד אֲשֶׁ֤ר דִּבֶּ֨ר ׀ לַה֗' אֶת־דִּ֭בְרֵי הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֑את בְּי֤וֹם הִֽצִּיל־ה֮' אוֹת֥וֹ מִכַּ֥ף כָּל־ אֹ֝יְבָ֗יו וּמִיַּ֥ד שָׁאֽוּל:

רש"י ביום הציל ה' אותו וגו' – כשהזקין וכבר עברו עליו כל צרותיו ונצול מהם: [אבן עזרא …וזאת השירה חיברה בהשבע אנשיו [אותו] שלא יבוא עמהם עוד למלחמה]:

ומיד שאול – והלא שאול בכלל היה אלא לפי שהיה קשה עליו ורודפו יותר מכלם כיוצא בדבר אתה אומר וראו את הארץ ואת יריחו (יהושע ב'):

מלבי"ם [מספר שמואל ב פרק כב] וידבר דוד. המזמור הזה כולו סידר נעים זמירות ישראל בספר תהלותיו (מזמור יח), ובפירושנו לספר תהלותיו בארנו דבריו כיד ה' הטובה עלינו.

אך למה הוצג גם כאן, ולמה באו פה שנויים רבים וחלופים בתיבות ובאותיות, צריכים אנו לשמוע לדברי מהרי"א,

חיבר השירה הזאת בבחרותו בהיותו בתוך צרותיו, ועשאה כוללת לכל הצרות, כדי שבכל פעם ופעם שהיה ה' מצילו מצרה היה משורר השירה הזאת,

וז"ש ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול, בכל פעם שניצול שר לה' כדברים האלה.

ובספר הזה לא נכתבו מזמירות דוד ותשבחותיו, רק השירה הזאת שהיא כוללת וששר אותה תמיד.

ודוד המע"ה לעת זקנותו קבץ ואסף כל תהלותיו בספר מיוחד לצורך הנהגת המתבודד, שישפוך שיחה לפני אל, על כל הפרטים [שיצרך] איש איש בימי חלדו, ימצא מזמור או תפלה יתפלל בה,

ויש בה סגולות נפלאות כי חיברה ברוח הקדש ככתוב בס' שמוש תהלים,

וגם המזמור הזה כתב שם שנית שיתפלל אדם אשר סבבוהו מצוקות רבות וניצול מהם כדוד,

ואולם יען שנעשה לצרכי המתבודד תפלה לעני כי יעטוף, שינה ענינים רבים באופן שיתכנו לצרכי היחיד,

וע"ד זה מצא השר מהרי"א טעמים נכונים לכל החלופים שבאו פה מבספר תהלות, עיין עליו כי אין להוסיף על דבריו.

ופירוש המזמור היקר הלז כתוב אתי בספר תהלות כי שם מקומו, ולא אכפלהו פה שלא לצורך, לשכנו תדרשו ובאתם שמה אם יהיה אלהים עמדי:

 

מלבי"ם למנצח, במזמור הזה (שנתן בו הודאה על שהציל ה' אותו מיד כל אויביו, במלחמות הרבות אשר היה לו ומיד שאול ביחוד שהיה בו בסכנה יותר מכולם), סיפר שני מיני ענינים בהנהגת ה' עמו,

א] בעת השלוה שלא הגיע אליו שום צרה ופחד אויב,

ואז הוא מברך על הטובה על שה' שמרו בל יבא אליו רעה כלל,

ב] עת שבאו עליו רעות רבות וצרות, ובזה מספר שני מיני השגחה וישועה,

1] השגחה באמצעות הטבע, וזה כשאינו זוכה מצד מעשיו רק שה' יושיעהו ע"י תפלתו

שאז יושיעהו ע"י אמצעיים טבעיים,

2] השגחה וישועה ע"פ נסים גלוים למעלה מדרך הטבע כשזוכה לזה ע"פ מעשיו,

ואז א"צ לתפלה כלל, כי ה' אתו לתת לו נס להתנוסס:

 

(ב) וַיֹּאמַ֡ר אֶרְחָמְךָ֖ [קורין ארחומך] ה֣' חִזְקִֽי:

רש"י ארחמך – אאהבך כדמתרגם ואהבת לרעך (ויקרא יט) ותרחם:

רד"ק ויאמר ארחָמך. החי"ת נקראת בקמ"ץ חטו"ף, בשקל אֶזְכָּרְךָ מארץ ירדן (מזמור מב, ז)…:

מלבי"ם ארחמך, אני ממלא אותך רחמים אתה ה' חזקי,

(כי ה' לא יתפעל ולא יצדק אצלו הרחמים שהוא ההתפעליות שיתפעל המרחם בראותו איש מדוכא)

אני הנושא שבעבורי אתה מלא רחמים, לא שהרחמים הם מצד התפעלות שלך:

מלבי"ם ביאור המילות ארחמך. פעל רחם לא נמצא בקל רק פה, והוא כמ"ש בפירוש:

 

(ג) ה֤' ׀ סַֽלְעִ֥י וּמְצוּדָתִ֗י וּמְפַ֫לְטִ֥י אֵלִ֣י צ֭וּרִי אֶֽחֱסֶה־בּ֑וֹ מָֽגִנִּ֥י וְקֶֽרֶן־יִ֝שְׁעִ֗י מִשְׂגַּבִּֽי:

רש"י סלעי – שעזרתני בסלע הַמַּחְלְקוֹת כשהייתי מצומצם בין שאול ואנשיו להתפס כמו שנאמ' ושאול ואנשיו עוטרים אל דוד וגו' (ש"א כג)…:

מלבי"ם ה' סלעי, מספר תחלה עת השלוה שאין שום צרה מגעת אליו כלל, ויש בזה שני ענינים,

א] השמירה וההגנה מן האויב לבל יקרב אליו,

ב] מדרגה יותר גדולה הוא שעוד ינצח הוא את האויב וימשול עליו,

נגד ההגנה אומר ה' סלעי ומצודתי ומפלטי,

כי ההגנה תהיה בג' ענינים,

א] המפלט מן האויב שעז"א מפלטי,

ב] המבצר והמצודה שלשם ינוס וימצא מפלט, שעז"א ומצודתי,

ג] המקום שעליו תעמוד המצודה על שן סלע גבוה, שעז"א ה' סלעי,

ור"ל אתה הוא הסלע וגם המצודה הבנויה עליו וגם המפלט אותי אל המצודה,

ונגד המדרגה השניה שהוא ינצח וימשול על האויב, שעז"א אלי צורי אחסה בו,

ששם אלי צורי בכינוי אל האדם מורה על השגחה מיוחדת יותר ועל הדבקות שי"ל עמו

ומצד זה הלא תוסיף לעמוד עמדי שעוד אנצח אני את האויב,

וגם לזה צריך ג' דברים,

א] המגן שנושא לפניו בעת קרב, שעז"א מגני,

ב] הקרן שבו ינגח את אויביו, שעז"א קרן ישעי,

ג] החוזק והגבורה בעת קרב, שעז"א משגבי:

מלבי"ם ביאור המילות סלעי ומצודתי. וכן על שן סלע ומצודה (איוב ל"ט), מצודת סלעים משגבו (ישעיה ל"ג):

 

(ד) מְ֭הֻלָּל אֶקְרָ֣א ה֑' וּמִן־אֹ֝יְבַ֗י אִוָּשֵֽׁעַ:

רש"י מהולל אקרא ה' – בהלולים אקרא ואתפלל לפניו תמיד

כלומר אף לפני התשועה אני מהללו לפי שבטוח אני שאושע מאויבי:

מלבי"ם מהולל, ר"ל בעת כזאת שאיני בצרה כלל, אז אקרא את ה' ואכנהו בשם מהולל, שהוא מהולל תמיד,

כי בצד הזה לא יתפללו ולא יחננו על צרה, רק יהללוהו תמיד על טובותיו,

וע"י ההילול לבד מן אויבי אושע, ולא אצטרך לתפלה כלל:

מלבי"ם ביאור המילות אקרא. מענין קריאת השם:

 

(ה) אֲפָפ֥וּנִי חֶבְלֵי־מָ֑וֶת וְֽנַחֲלֵ֖י בְלִיַּ֣עַל יְבַֽעֲתֽוּנִי:

מלבי"ם אפפוני, עתה יתחיל לספר ההנהגה השניה,

בעת שיבואו עליו רעות וצרות שאז יצטרך לתפלה, בעת שאפפוני חבלי מות,

ועם זה גם נחלי בליעל יבעתוני, מות מצד אחד, ואויבים מצד השני:

מלבי"ם ביאור המילות אפפוני. דבר רע המקיף, והוא מענין פאה, שבא עלי מכל פאה. ונחלי, כנחל שוטף:

 

(ו) חֶבְלֵ֣י שְׁא֣וֹל סְבָב֑וּנִי קִ֝דְּמ֗וּנִי מ֣וֹקְשֵׁי מָֽוֶת:

מלבי"ם חבלי, מוסיף שיותר מזה שסבבוני חבלי שאול, כאלו אני עומד להקבר בשאול אחר שכבר קדמוני מוקשי מות, כאלו הוא אחר המות ועומד להקבר

וכ"ז משל שנדמה כאלו מת ונקבר ובטל מן העולם:

מלבי"ם ביאור המילות שאול מות. השאול הוא קבר שהוא אחר המות, עז"א קדמוני מוקשי מות:

[א.ה. ובדרך צחות – חבלי שָאוּל סבבוני, רמז לשָאוּל המלך…]

 

(ז) בַּצַּר־לִ֤י ׀ אֶֽקֲרָ֣א ה֘' וְאֶל־אֱלֹהַ֪י אֲשַׁ֫וֵּ֥עַ יִשְׁמַ֣ע מֵהֵיכָל֣וֹ קוֹלִ֑י וְ֝שַׁוְעָתִ֗י לְפָנָ֤יו ׀ תָּב֬וֹא בְאָזְנָֽיו:

מלבי"ם בצר לי אקרא ה', שאז צריך אני לתפלה ואקראהו מתוך הצרה,

ואל אלהי אשוע, לישועה,

ואז ישמע מהיכלו קולי, על ידי תפלה וימהר להושיע,

והנה פסוק זה הוא פסוק חרוזי שיכפל בכל מאמר,

המליץ מצייר פה ישועת ה' שיושיעהו ע"י אמצעיים טבעיים בדרך הטבע,

ובה הציור שבעת שקורא אל ה' מתוך צרתו יכין ה' אחת מן הסבות הטבעיות שעל ידו יושע מן הצרה הזאת, אבל הסיבה הזאת עצמה שהוכנה לתשועתו תסבב לו צרה אחרת עפ"י הטבע וצועק שנית,

ומזמין ה' סיבה אחרת שינצל גם מרעה זאת,

ושוב יתעורר ע"י הסבה השנית רעה אחרת משתלשלת ממנה כפי הטבע

ויצעק בפעם השלישית ויושיעהו גם מזאת, בענין שמרעה אל רעה יצא וה' הושיעהו בכל פעם,

והעמיד הציור הזה במשל, שבעת הקיפוהו אויביו וצרו עליו וצעק אל ה'

הכין ה' רעש הארץ שפתחה הארץ את פיה וירדו אויביו חיים שאולה, ונצול מצרתו,

אבל ע"י הרעש נסתבב שריפת אש, כדרך הררי עד שמוריקים אש וגפרית בעת הרעש, והיה בסכנה אחרת מפני האש,

וצעק אל ה' והכין גשם שוטף לכבות האש,

אבל ע"י שהתקדרו העבים פתאום יצא מהם ברקים ורעמים עצומים והיה בסכנה אחרת מפני הרעם והברק,

וצעק עוד אל ה' וצוה ה' שיתפוצצו העננים ויפלו מימיהם וחדל הרעם והקולות, אבל ע"י התפוצצות העננים פתאום נעשה שטף גדול במקום שעמד ושבולת מים שטפתהו

וצעק עוד אל ה' וישלח ה' את ידו וימשהו ממים רבים בחסדו.

זה תורף הציור בכלל, ובזה נבא אל הבאור, אומר שבעת קרא את ה' בצר לו שמע מהיכלו קולו:

מלבי"ם ביאור המילות אקרא ה', ואל אלהי אשוע, כבר בראתי בכ"מ ששם הויה יכוין בו על הנהגתו הכללית מצד שהוא בורא העולם, ושם אלהים הבא בכינוי [לא 'אלקים' אלא 'אלקי'] יציין ההשגחה הפרטית,

ויש הבדל בין אקרא ובין אשוע שפעל שווע מורה שצועק לישועה,

וזה מצד שהוא 'אלהי' המיוחד לי בהשגחתו המיוחדת,

ושועתי לפניו תבא הוא מוסיף על ישמע קולי, שמורה ששומע מרחוק,

ושועתי תבא לפניו הוא שיקבל את השוועה:

 

(ח) וַתִּגְעַ֬שׁ וַתִּרְעַ֨שׁ ׀ הָאָ֗רֶץ וּמוֹסְדֵ֣י הָרִ֣ים יִרְגָּ֑זוּ וַ֝יִּתְגָּֽעֲשׁ֗וּ כִּי־חָ֥רָה לֽוֹ:

מלבי"ם ותגעש ותרעש הארץ, ונעשה רעש הארץ להטביע את אויביו חיים שאולה,

ומוסדי הרים ירגזו – כדרך הררי עד שיפתחו לוֹעַם בעת הרעש וירגזו באף ובחמה ובאש בוער,

וזה היה ע"י שחרה לה', והתגלה חרון אפו ואש חמתו בתוך הרעש:

מלבי"ם ביאור המילות ותגעש, ותרעש. געש היא התנועה היתירה והרעש גדול מן הגעש, והרגז קטן מן הגעש:

 

(ט) עָ֮לָ֤ה עָשָׁ֙ן֙ בְּאַפּ֗וֹ וְאֵשׁ־מִפִּ֥יו תֹּאכֵ֑ל גֶּ֝חָלִ֗ים בָּעֲר֥וּ מִמֶּֽנּוּ:

מלבי"ם עלה עשן באפו, מצייר ההר הבוער ומריק אש וגפרית ומעלה עשן ביום הרעש

כאלו העשן העולה הוא העשן העולה מאפו, [שיציין כאלו אף ה' בוער בלב ההר],

והאש האוכלת ממנו הוא היוצא מפי ה' המוריק אש דרך פיו,

 עד שגחלים בערו ממנו, כמו שהוא בהרים המוריקים אבני אש [-הר געש]:

 

(י) וַיֵּ֣ט שָׁ֭מַיִם וַיֵּרַ֑ד וַ֝עֲרָפֶ֗ל תַּ֣חַת רַגְלָֽיו: (יא) וַיִּרְכַּ֣ב עַל־כְּ֭רוּב וַיָּעֹ֑ף וַ֝יֵּ֗דֶא עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ:

מלבי"ם (י – יא) ויט, פה נמשך החרוז 'בצר לי אקרא ה' וישמע מהיכלו קולי ויט שמים וירד', שאז כשצעק שנית על הצרה החדשה, הטה שמים למטה וירד להושיעו, ותחת ששני יסודות שהם יסוד העפר ויסוד האש אשר בבטן הארץ רועשים לבלע ולהשחית, הכין ה' תשועה על ידי יסוד הרוח ויסוד המים,

שבעת ירד ה' וערפל תחת רגליו להושיעו וירכב על כרוב, אז יעוף על כנפי רוח,

כאלו התעורר הרוח וישא את העננים לכבות את השרפה (כמ"ש השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח),

עד שע"י הרוח התעורר יסוד המים, עד:

מלבי"ם ביאור המילות ויעף, וידא. הדאה היא עפיפה במהירות גדול (ירמיה מ"ח מ'):

 

(יב) יָ֤שֶׁת חֹ֨שֶׁךְ ׀ סִתְר֗וֹ סְבִֽיבוֹתָ֥יו סֻכָּת֑וֹ חֶשְׁכַת־מַ֝֗יִם עָבֵ֥י שְׁחָקִֽים:

מלבי"ם ש'ישת חשך סתרו', ר"ל את החושך שבו יסתתר ה', את החושך הנמצא סביבות סוכתו, ישת שיהיה חשכת מים של עבי שחקים,

שיתקבצו עבים ע"י הרוח עד שתחשך הארץ מן העבים וחשכת מים,

ומים אלה יכבו את האש והגחלים הבוערים מן ההר, ונושע מן הצרה הזאת,

אולם עתה יספר שמן הסבה הטבעיית הזאת שע"י בא לו תשועה, השתלשלה רעה וצרה אחרת,

שע"י התקדרות העבים הרבים שהם מלאים חלקי אש ודברים מבעירים כמו גפרית וזאלפעטר [סאלפטראשלגן חנקתי – משמש כמחמצן בתערובות שונות כגון אבק שרפה ודלק],

וע"י נשיבת הרוח בם בכח גדול וע"י מרוצתם וקלות מהלכם, וע"י שילחצון יחד קרירות העבים עם חמימות העלעקטרי המתעורר בתוכם עי"כ יעמדו רעמים גדולים וברקים עצומים כנודע לטבעיים, וז"ש.

רד"ק ובשמואל (שם פסוק יב): חַשְׁרַת מים, שעניינו קִשּׁוּר העננים, מתרגום וְחִשֻּׁקֵיהֶם (שמות כז, י) חִשּׁוּרֵיהוֹן, והענין אחד, כי בהתקשר העננים זה בזה תהיה החשכה והחשרה מן המים שימלאו עבי שחקים:

 

(יג) מִנֹּ֗גַהּ נֶגְדּ֥וֹ עָבָ֥יו עָבְר֑וּ בָּ֝רָ֗ד וְגַֽחֲלֵי־אֵֽשׁ: (יד) וַיַּרְעֵ֬ם בַּשָּׁמַ֨יִם ׀ ה֗' וְ֭עֶלְיוֹן יִתֵּ֣ן קֹל֑וֹ בָּ֝רָ֗ד וְגַֽחֲלֵי־אֵֽשׁ:

מלבי"ם (יג – יד) מנוגה נגדו, צייר שמתוך חשך סתרו תהל נוגה מנגד אור ה', ומזה יתהווה אש הברק,

שעל ידו עביו עברו ברד וגחלי אש, שהעבים התמלאו ברד מן הקרירות ע"י שהאש עלעקטרי יתפשט מן האדים, וגחלי אש ע"י התעוררות החום, והאש והקרירות יתפוצצון זה בזה,

ועי"כ יתהוו רעמים עצומים וברקים נוראים, עד שירעם בשמים ה' – תחת שנעשה שקט בארץ מן האש, התעורר האש והרעם בשמים, ששם יתן העליון קולו עם ברד וגחלי אש, והוא נתון עתה בצרה חדשה:

מלבי"ם ביאור המילות מנוגה. הוא האור הבא על גשם מן אור הזורח:

 

(טו) וַיִּשְׁלַ֣ח חִ֭צָּיו וַיְפִיצֵ֑ם וּבְרָקִ֥ים רָ֝ב וַיְהֻמֵּֽם:

מלבי"ם וישלח, פה נמשך החרוז בצר לי אקרא ה' וכו' וישמע מהיכלו קולי, וישלח חציו ויפיצם,

שהרעם עצמו יפוצץ את העבים, וע"י שיתרבו הרעמים וברקים, יתפזרו העננים וישפכו את מימיהם כנודע, ומדמה זה במליצתו כאילו ה' שלח חציו והפיץ את העבים,

ומפרש מה הם החצים ש'ברקים רב' וע"י רבות הברקים הממם וחדל הרעם,

וכל תשועות אלה הם ע"י סבות טבעיות, עד שנושע גם מצרה זאת:

מלבי"ם ביאור המילות רב. מענין ריבוי, או מענין רובה קשת, ויהומם כמו והמם גלגל עגלתו (ישעיה כ"ח):

 

(טז) וַיֵּ֤רָא֨וּ ׀ אֲפִ֥יקֵי מַ֗יִם וַֽיִּגָּלוּ֘ מוֹסְד֪וֹת תֵּ֫בֵ֥ל מִגַּעֲרָ֣תְךָ֣ ה֑' מִ֝נִּשְׁמַ֗ת ר֣וּחַ אַפֶּֽךָ:

מלבי"ם ויראו, עתה יספר שמן התשועה הזאת נסתבבה צרה אחרת טבעיית, שע"י שבירת העבים והתפוצצם פתאום נתהוה שטף מים עד שהתראו אפיקי מים, ויגלו מוסדות תבל,

שהמים שהיו יסוד לתבל בששת ימי בראשית שהיה כל העולם מים במים ונתכסו אח"כ,

כי עלו המים ע"י אדים אל הרקיע והעבים, כמ"ש בפי' מעשה בראשית ולקמן סי' ק"ד,

עתה נתגלו שנית כי שבו המים ויפיצו את היבשה, וכ"ז היה מגערתך ה',

שכמו שתחלה תהום כלבוש כסיתו מן גערתך ינוסון, עתה שבו מגערת ה' שנית אל היבשה,

ומנשמת רוח אפך, שפזר ופצץ את העבים נשטפה הארץ ע"י שטף,

ועי"כ נשטף גם דוד בשטף מים ושבולת שטפתהו:

מלבי"ם ביאור המילות אפיקי מים. המוגרים בחוזק:

 

(יז) יִשְׁלַ֣ח מִ֭מָּרוֹם יִקָּחֵ֑נִי יַֽ֝מְשֵׁ֗נִי מִמַּ֥יִם רַבִּֽים:

רש"י ישלח ממרום – מלאכיו להציל את ישראל מן הים וממצרים:

ימשני – לשון הוצאה כמו כי מן המי' משיתהו (שמות ב'):

מלבי"ם ישלח ממרום, פה נמשך החרוז בצר לי אקרא ה' וכו' וישמע מהיכלו קולי ישלח ממרום יקחני,

מצייר שהיה כבר נטבע במים וה' שלח וימשהו ויוציאהו ממים רבים,

וגם בזה מצייר שאויביו עוד לא רפו ממנו, וכאשר ראוהו נטבע במים ושיש לו דרך לצאת מן המים,

עמדו אצל שפת המים ושומרים שבעת ירצה לצאת יטביעוהו שנית,

וה' הצילהו גם מידם, וז"ש שבעת ימשני ממים רבים.

מלבי"ם ביאור המילות ימשני כמו מן המים משיתיהו:

 

(יח) יַצִּילֵ֗נִי מֵאֹיְבִ֥י עָ֑ז וּ֝מִשֹּׂנְאַ֗י כִּֽי־אָמְצ֥וּ מִמֶּֽנִּי: (יט) יְקַדְּמ֥וּנִי בְיוֹם־אֵידִ֑י וַֽיְהִי־ה֖' לְמִשְׁעָ֣ן לִֽי:

רד"ק יצילני מאיבי עז, לשון יחיד על גלית או יִשְׁבִּי בנוב. ומשנאי כי אמצו ממני:

מלבי"ם (יח – יט) יצילני ג"כ מאויבי עז אשר יקדמוני ביום אידי [שברי תרגום ירמיה מח-טז או 'טלטולי' ת"י ש"ב כב, יט]

שרוצים להקדימו טרם יצא מן הנהר ולהטביעו שנית, וה' היה למשען לי, כי ע"י השגחת ה'.

מלבי"ם ביאור המילות מאויבי ומשונאי. האויב הוא יותר מן השונא, שימצא שונא בלתי דורש רעה, [רק בלב]

ונמצא גם על דברים הגיונים [-מופשטים] שונאי בצע שונא תוכחת,

ומוסיף שישמרהו גם משונאיו שאין רעתם גלויה כ"כ, ובאו נרדפים בס' זה י"ח מ"א, כ"א ט', ל"ה י"ט, ל"ח כ'. ל"ה י"ג, פ"ג י', פ"ט כ"ד, ק"ו מ"א:

 

(כ) וַיּוֹצִיאֵ֥נִי לַמֶּרְחָ֑ב יְ֝חַלְּצֵ֗נִי כִּ֮י חָ֥פֵֽץ בִּֽי:

אבן עזרא ויוציאני למרחב – הפך בצר לי אקרא ה':

מלבי"ם יוציאני למרחב למקום שאין יכולים לעכבני מלצאת מן המים,

ובצאתי אז יחלצני מידם, לבל יוכלו לתפשני ולהרע לי, וכ"ז מצד שחפץ בי, ע"כ הצילני מכל הרעות האלה:

 

(כא) יִגְמְלֵ֣נִי ה֣' כְּצִדְקִ֑י כְּבֹ֥ר יָ֝דַ֗י יָשִׁ֥יב לִֽי:

מלבי"ם יגמלני, אחר שבאר האופן הראשון שיושיעהו ה' ע"י תפלתו וצעקתו וע"י אמצעיים טבעיים,

שבזה יתהלכו לפעמים הסבות והמסובבים ויוליכוהו מצרה אל צרה אחרת, עד שהוצרך לצעוק בכל פעם, מתחיל לדבר על האופן השני שיושיעהו ה' בדרך נס ופלא בעת יזכה לזה עפ"י מעשיו הטובים,

שאז לא תקום פעמים צרה ותהיה התשועה מופלאת וגדולה מאד,

ועז"א בעת שיגמלני ה' כצדקי וכו', אז האל המאזרני חיל וכו' משוה רגלי כאילות וכו', כמו שיתבאר,

ואמר יגמלני ה' כצדקי כבור ידי ישיב לי ויש הבדל בין גמול ובין השבה

שההשבה היא כפי המעשה והפעולה,

והגמול הוא כפי תכונת האהבה או השנאה שיש לו עליו, שהגמול נקשר תמיד עם התפעליות [איבה או אהבה]

ויש הבדל בין צדקי ובין בור ידי, שצדקי הוא בקום ועשה, ובור ידי הוא מה שישב ולא עבר עבירה,

לפ"ז היה ראוי שיאמר בהפך ישיב לי כצדקי ויגמלני כבור ידי,

שההשבה הוא על מה שעשה במעשה, והגמול והאהבה הוא על השוא"ת,

אולם אמר רבותא, שלא לבד שישיב לי כצדקי כי גם יגמלני כצדקי,

שמלבד התשלומין כפי הפעולה תהיה ג"כ גמול כפי האהבה, וכן לא לבד שיגמלני על בור ידי כי גם ישיב לי,

כי יחשב לי את מה שנמנעתי מלעשות רע כאלו עשיתי טוב בפועל וישיב לי ע"ז שכר,

ומפרש הדבר במאמרים מקבילים, יגמלני ה' כצדקי.

מלבי"ם ביאור המילות יגמלני, ישיב לי. הגמול הוא בצירוף איזה התפעליות איבה או אהבה, וההשבה והתשלומין הוא בעד הפעולה עצמה, כמ"ש ישעיה (נ"ט י"ח) יואל (ד' ד') ולקמן (כ"ח ד'. ק"ג י', קל"ז ח'):

 

(כב) כִּֽי־שָׁ֭מַרְתִּי דַּרְכֵ֣י ה֑' וְלֹֽא־רָ֝שַׁ֗עְתִּי מֵאֱלֹהָֽי:

רד"ק כי שמרתי דרכי ה', יש לפרש בכל המצות, כלומר אני שמרתי דרכיו והוא שמרני מאויבי.

ולא רשעתי מאלהי, לא עשיתי ברֶשַׁע ובזדון שיצאתי מדרכי ה' אלא אם כן הייתי שוגג.

ויש לפרש גם כן על דבר שאול, כי שמרתי דרכי ה' ולא רשעתי מאלהי, שהייתי [נדוף מפניו בכתר לא גרס זאת ו]נרדף ממנו ולא שלחתי בו יד כשהיה לאל ידי ויכלתי עליו,

כמו שאמר (ש"א כו, ט): כי מי שלח ידו במשיח ה' ונקה?

כי עון היה לו אם היה הורגו אף על פי שהיה רודפו, כי שאול מלך היה:

אבן עזרא כי שמרתי – מצות עשה ומלת דרכֵי תשמש אחרת עמה – ולא רשעתי – מדרכי אלהי מצות לא תעשה:

מלבי"ם כי שמרתי דרכי ה', שהצדק אשר עשיתי לא עשיתיו מפני שהשכל והנימוס מחייבו

עד שא"צ שישיב לי רק על הפעולה בעצמה. [כביטוי 'השבה']

כי שמרתיו מפני שהם דרכי ה' ללכת בדרכיו ולהדמות אליו,

וע"ז אני ראוי לְגמוּל שיגמול עלי כפי האהבה והדבקות שהלכתי בדרכיו ודבקתי בו, [כביטוי 'גמול'].

וכבור ידי ישיב לי כי לא רשעתי מאלהי, שמה שלא רשעתי, לא היה מפני שהשכל מחייבו או שטבעי אינו נוטה להרשיע,

רק הסבה היה מאלהי – מפני אזהרת ה' ופקודיו, הגם שיצרי היה מסיתני להרשיע,

ובזה ראוי שישלם לי שכר כי בבא דבר עבירה לידו וכבש תאותו נותנים לו שכר כעושה מצוה, כמ"ש חז"ל:

מלבי"ם ביאור המילות דרכי ה', מאלהי כבר בארתי ששם ה' מורה הנהגתו הכוללת שמצד זה דרכיו הכוללים הם רחמים וחנינה וכדומה, ואלהי, מורה היחוד הפרטי אל האדם שמצד זה הזהירו מן הרע והרשע:

 

(כג) כִּ֣י כָל־מִשְׁפָּטָ֣יו לְנֶגְדִּ֑י וְ֝חֻקֹּתָ֗יו לֹא־אָסִ֥יר מֶֽנִּי:

רש"י כי כל משפטיו לנגדי – תמיד שמתים אותם לנגד עיני:

מלבי"ם כי כל משפטיו לנגדי וחקותיו לא אסיר מני, יש הבדל בין משפט ובין חק,

שהמשפט הוא דבר שהשכל מחייבו, והחק הוא דבר שאין השכל מבין טעמו,

ויש הבדל בין לנגדי ובין לא אסיר מני, שהעומד נגדו הוא עצם חוצה לו,

אבל לא אסיר מני מורה שהוא דבוק בו ואינו מסירו מעליו,

ור"ל שהמשפטים הגם שהשכל מחייבם ודבוקים עם האדם בטבע, איני עושה אותם בעבור שהם נמצאים בשכלי רק מצד שה' צוה אותם,

וכאלו הם עומדים לנגדי בלתי נמצאים בי בשכלי רק אני מקבלם מה',

כדברים שהם רחוקים מהשכל, ובכ"ז אני מגביל דרכי לעומתם,

והחקים הם בעיני כאלו הם נמצאים בשכלי ובנפשי וכאלו הם מצות שכליות ואינם עומדים לנגדי מרחוק רק הם נמצאים עמי, כמ"ש נטיתי לבי לעשות חקיך,

שע"י האמנתו בה' לבו נוטה אליהם כאלו הם מצות שהשכל מחייבם עד שלא אסירם ממני,

והם מושרשים בלבי ובנפשי:

מלבי"ם ביאור המילות משפטיו וחקותיו. הבדלם מבואר, שחקה הוא דבר שאין טעמו ידוע:

 

(כד) וָאֱהִ֣י תָמִ֣ים עִמּ֑וֹ וָ֝אֶשְׁתַּמֵּ֗ר מֵעֲוֹנִֽי:

מלבי"ם ואהי, אומר, אם אוסיף אומץ והגעתי למדרגה יותר גדולה עד שאהי תמים עמו,

וגדר מדרגת תמים, הוא שאין בכחות גופו ושכלו התנגדות כלל אל מצות ה'.

כי נתהפך טבע גופו ושכלו אל טבע הקדושה והטהרה

עד שאינו חוקר כלל ואין אצלו שום נטיה ושום פניה בעבודת ה',

עד שאשתמרה מעוני – שאהיה נשמר מעון ממילא, ואהיה נשמר מן העון עצמו.

כי תאות גופו ותכונותיו הם בעצמם שומרים אותו שלא יתאוה לעון כלל, ואז.

 

(כה) וַיָּֽשֶׁב־ה֣' לִ֣י כְצִדְקִ֑י כְּבֹ֥ר יָ֝דַ֗י לְנֶ֣גֶד עֵינָֽיו:

רד"ק וישב ה' לי כצדקי כבר ידי, לפי שנשמרתי מעון [שליחת יד בשאול] השיב ה' לי כצדקי,

ושאול הוא ומלכותו וביתו כָלוּ, ואני עמדתי ומלכותי קיימת.

ואמר לנגד עיניו, כי הוא יודע מעשי ויודע כוונתי לטוב:

מלבי"ם וישב ה' לי כצדקי וכבור ידי אשר הוא לנגד עיניו, אז יהיה הגמול לא בעבור הפעולות עצמם כמו שהם פעולות, רק כפי מה שהם עומדים נגד עיני ה' הצופה תעלומות לב,

ויודע השרשים, מאין צמחו הפעולות ותכונות עלילותיהם במדת הנפש:

 

(כו) עִם־חָסִ֥יד תִּתְחַסָּ֑ד עִם־גְּבַ֥ר תָּ֝מִ֗ים תִּתַּמָּֽם: (כז) עִם־נָבָ֥ר תִּתְבָּרָ֑ר וְעִם־עִ֝קֵּ֗שׁ תִּתְפַּתָּֽל:

מלבי"ם (כו-כז) עם חסיד, באר בזה ג' ענינים, א] שלפעמים תהיה ההנהגה העליונה מכוּונת מול מעשה האדם, שאם הוא חסיד יעשה ה' עמו חסד, ואם הוא במדרגת תמים או נבר כן יתנהג עמו ה' ג"כ לפי הכנתו הן לטוב הן לרע:

מלבי"ם ביאור המילות (כו – כז) חסיד, תמים, נבר. החסיד הוא העושה כל מעשיו ע"פ דרכי החסידות יתר מן הציוי והחיוב, והתמים ישמור מצות ה' כפי החיוב וגדרו הוא התמימות שיעשה תמיד בלי שינוי ובלי פניה,

והנבר הוא הנזהר מרע, כמו כבור ידי, [איוב פרק ט פסוק ל] וַ֝הֲזִכּ֗וֹתִי בְּבֹ֣ר כַּפָּֽי,

תתפתל, הוא יותר מן עקש [-עקום מצו"צ], שעז"א דור עקש ופתלתל,

ובשלילה אמר בהפך אין בהם נפתל ועקש (משלי ח'), שיוסיף ה' להתפתל עמו:

 

(כח) כִּֽי־אַ֭תָּה עַם־עָנִ֣י תוֹשִׁ֑יעַ וְעֵינַ֖יִם רָמ֣וֹת תַּשְׁפִּֽיל:

מלבי"ם כי, ולפעמים יתנהג עם האדם הפך מהכנתו,

שעַם עני הם הנכנעים ושפלים בלבותם – תושיע, ועיניך על רמים להשפילם:

 

(כט) כִּֽי־אַ֭תָּה תָּאִ֣יר נֵרִ֑י ה֥' אֱ֝לֹהַ֗י יַגִּ֥יהַּ חָשְׁכִּֽי:

מלבי"ם כי, ויש הנהגה שאינה מכוונת כלל עם מעשה האדם, והם בשני דברים,

א] בענין הודעת האמתיות והוראת הדרך בו ישכן אור, ועז"א כי אתה תאיר נרי,

ור"ל כי האדם מצד טבע חמרו וכחותיו אינו מוכן שיתפלש עליו אור האלהי ושידע האמתיות,

אולם מצד שכלו הוא מוכן לקבל האור,

ומצד זה נמשל אור השכל לנר המאיר חשכת הנפש, כמ"ש נר אלהים נשמת אדם,

אולם הנר הזה לא יאיר מעצמו רק ע"י אור ה' המעלה נר הנפש והאיר אל עבר פניו,

שהשכל בחקירותיו א"א שישיג אור האמת, רק ה' יאיר נרו עד שיאיר באור ה',

מצד זה אמר כי אתה תאיר נרי,

אולם החשך והערפל המסבבים את הנר הזה שהם כחות החומריים הסוככים עליו, הוא חושך ממשי.

עד שאינם מוכנים לקבל נוגה מן האור הזה,

וגם לזה צריך עזר ה' שיעשה החשך הזה מוכן אל שיגיה מן האור הזה, ועז"א כי אתה אלהי תגיה חשכי, ומשל הנר הוא הודעת האמונות האמיתיות והנבואה אשר ישפיע על שכל האדם,

ומשל הגהת החשך הם המצות שנתן ה' בם יוסרו ענני החומר ע"י הקדושה והזדככות,

ושניהם הם מאת ה' מבלי ימתין על האדם:

מלבי"ם ביאור המילות תאיר, יגיה. כבר בארתי (ישעיה נ"ט) ובכ"מ, שהנוגה הוא דבר חשוך המקבל האור מדבר מואר כמו הירח מן השמש:

 

(ל) כִּֽי־בְ֭ךָ אָרֻ֣ץ גְּד֑וּד וּ֝בֵֽאלֹהַ֗י אֲדַלֶּג־שֽׁוּר:

רד"ק כי בך ארץ גדוד, בעזרתך אֲשַׁבֵּר גדודי אויבי. ואָרֻץ משורש רצץ, ובא בשור"ק כמו (משלי כט, ו) יָרוּן ושמח, יָשׁוּד צהרים (מזמור צא, ו).

או פירושו: ארוץ לקראת גדוד אויבי ולא אירא מהם [שני הפי' הובאו בראב"ע].

וכן ובאלהי אדלג שור, אדלג חומות ערי אויבי לכבשם. ואמר: אדלג למהירות כבשׁוֹ אותם, כאילו בדילוג יכנס בהן.

ובמדרש (שו"ט): כי על כיבוש ציון נאמר זה הפסוק, והפסוק שלמעלה מזה על מלחמת עמלק.

גייס גדול משל עמלק בא על דוד, ודוד עשה עמהם מלחמה שני לילות ויום אחד, שנאמר (ש"א ל, יז) ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם. מי היה מאיר לו באותם שני לילות?

אמר רבי יהושע בן לוי, בברקים היה הקדוש ברוך הוא מאיר לו, וזהו כי אתה תאיר נרי.

כי בך ארוץ גדוד, בשעה שהלך דוד אל יבוס לעשות עמהם מלחמה התחיל דוד ואמר כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר (דהי"א יא, ו). מה עשה יואב? הלך והביא ברוש אחד רענן וקבעו בצד החומה וכפף ראשו שהיה רך ואחז בו דוד וקפץ יואב על ראשו של דוד ונתלה בברוש ודלג לחומה.

אמר דוד (מזמור קמא, ה): יהלמני צדיק חסד ויוכיחני.

מה עשה הקדוש ברוך הוא? קיצר את החומה עד שעלה דוד אחריו, שנאמר: ובאלהי אדלג שור:

מלבי"ם כי בך, והענין השני שעשה ה' מעצמו הוא ההגנה והשמירה מן הפגעים, וביחוד הנצחון ליראיו,

שלא יהיה לפי הכנתם וגבורתם כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט,

וכמ"ש לא בגבורת הסוס יחפץ רוצה ה' את יראיו להציל ממות נפשם,

וז"ש כי בך ארוץ גדוד, שנדמה לי כאלו יש לי גדודים רבים ואנשי חיל,

ובאלהי אדלג שור וחומת ומבצרי האויב לכבשם:

 

(לא) הָאֵל֘ תָּמִ֪ים דַּ֫רְכּ֥וֹ אִמְרַֽת־ה֥' צְרוּפָ֑ה מָגֵ֥ן ה֝֗וּא לְכֹ֤ל ׀ הַחֹסִ֬ים בּֽוֹ:

מלבי"ם האל, מבאר כי אחר שדרך האל והיא ההנהגה שלו הוא תמים, וכל אמרת אלוה שהוא הבריאה שברא במאמר, צרופה מכל סיג, ועי"ז הוא מגן ומחסה לכל החוסים בו,

 ובאור הדבר כי עניני ה' בעולמו יתראו לנו בשתי מחזות,

א] החקים הטבעיים אשר גבל וחקק בעת הבריאה חק נתן ולא יעבר,

למשל שהאש תבער, והמים ירדו במורד והשמים יתנו טלם והארץ יבולה,

ב] הדרכים אשר ינהיג לפי מעשה בני אדם הבחיריים אם טוב ואם רע,

שבעת שבעלי הבחירה עושים מעשים טובים לפניו – יסדר את ההנהגה להיטיב להם ולחיותם,

ובעת ירעו מעשיהם – יסדר ההנהגה לרע,

וכפי הנראה לעיני בשר שני החוקים האלה נבדלים זה מזה ורחוקים הרחק רב,

כי מה יהיה קשר למטר השמים עם מעשה בני אדם בעבודתם או במרים?

או רעש הארץ ארבה שדפון וכדומה עם פעולות בעלי הבחירה?

הלא חוקי הטבע קבועים ומוכרחים ולא ישתנו, ופעולות בעלי הבחירה הם אפשריים [נתונים לשינוי].

ומן המחזה המדומה הזאת יטעו בני אדם שאין מעשה ודעת וחשבון,

כי איך ישתנה הטבע ע"י מעשה בני אדם?

 

אבל אחר שנשים על לב כי חקי הטבע הם ערוכים מאת ה',

וגם ההנהגה הבחיריית לפי המעשה שע"י יגמול ויענוש הוא ג"כ מאת ה',

באין ספק כי היוצר אותם בודאי קשר שתי ההנהגות בחבלים דקים רוחניים

עד שיתפעלו זה מזה וימשכו זה מזה,

וחקי הטבע הם תלוים ונמשכים וישתנו לטוב או לרע לפי שישנו בני אדם את מעשיהם,

ובזה יש תקוה שהצדיק יהיה נשמר מכל רעות טבעיות כי הטבע תכנע תחתיו לפי מעשהו,

וז"ש אחר שהאל תמים דרכו, שהוא דרך ההנהגה הבחיריית התלויה לפי מעשי בני אדם האפשריים,

שדרכיו המה חסד ורחמים וחנינה לטובים ודין ומשפט לרשעים ודרך הזה תמים אין בו חסרון,

ואין חקי הטבע עוצרים בעדם כי כל אמרת ה' צרופה,

שהם המאמרים שבהם גזר שיתהוה העולם וגבל חקי העולם והטבע,

הם צרופים מכל סיג, עד שלא יהיה סתירה ביניהם ובין ההנהגה הבחיריית,

ומצד זה הוא מגן לכל החוסים בו, כי חקי הטבע נכנעים אל החוסים בה', ומפרש שנית.

 

(לב) כִּ֤י מִ֣י אֱ֭לוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵ֣י ה֑' וּמִ֥י צ֝֗וּר זוּלָתִ֥י אֱלֹהֵֽינוּ:

מלבי"ם כי מי אלוה מבלעדי ה', שם הויה מורה על הבריאה שהוא היה מהוה כל נמצא,

ושם אלוה מורה על ההנהגה וההשגחה,

ואלהים המנהיג ומשגיח לפי המעשים, הוא בעצמו ה' אשר ברא כל הבריאה ויסד חקי הטבע,

ואין צור בורא ויוצר זולתי אלהינו המשגיח והמנהיג, באופן שהבורא הוא המנהיג והמנהיג הוא הבורא, ובודאי ערך הכל באופן שלא יהיה סתירה בין חקי הבריאה ובין חקי ההנהגה

וחקי הטבע נמשכים לפי חקי ההנהגה:

מלבי"ם ביאור המילות אלהי, ה', כבר התבאר בכ"מ ששם ה' יבא מצד שהוא בורא העולם ומנהיגו בכלל,

ושם אלהי אלהינו הבא בכינוי מורה על ההשגחה המיוחדת שהוא לפי המעשים:

 

(לג) הָ֭אֵל הַמְאַזְּרֵ֣נִי חָ֑יִל וַיִּתֵּ֖ן תָּמִ֣ים דַּרְכִּֽי:

מלבי"ם האל, אחרי ההקדמה הזאת שבאר איך ימשך מן המעשים הטובים שישמר האדם מן הפגעים ומכל רעה, שב אל ענינו שהתחיל בפסוק כ"א לספר איך ע"י מעשיו הטובים ינצל בדרך נסיי פלאיי

שהוא דורך על חקות הטבע והטבע תכנע תחתיו, ובאר בזה שני אופנים:

(אופן א') שהגם שה' יתן לו כח וזריזות וילמדהו תכסיסי מלחמה,

מ"מ לא ילחם ולא ירוץ רק יעמוד במקומו והנצחון יתהוה מעצמו בדרך נס,

ועל צד זה אמר האל המאזרני חיל, חשב ג' דברים,

א] שיתן לו החיל והכח למלחמה ומ"מ יתן תמים דרכי,

יהיה דרכי בתמימות שלא אלחם ולא אעשה שום רע לשום אדם,

ב] הזריזות והמרוצה, ועז"א הגם כי.

 

(לד) מְשַׁוֶּ֣ה רַ֭גְלַי כָּאַיָּל֑וֹת וְעַ֥ל בָּ֝מֹתַ֗י יַעֲמִידֵֽנִי:

רש"י משוה רגלי כאילות – רגלי הנקיבות עומדת ביושר יותר משל זכרים:

מלבי"ם משוה רגלי קלים כרגלי אילות לרוץ אחר אויבי, מ"מ לא ארוץ, רק על במותי יעמידני,

אשאר עומד במקומי ולא ארדוף אחר שום אדם,

ג] העצה והלימוד בתכסיסי מלחמה, שהגם כי

מלבי"ם ביאור המילות משוה, כולל שימה וערך [ל' שווי] כמ"ש בגדר פעל זה בכ"מ, שנתן אותם להיות דומה כאילות,

ותפס על במותי שדרך האילות לעמוד במקומות הגבוהים:

 

(לה) מְלַמֵּ֣ד יָ֭דַי לַמִּלְחָמָ֑ה וְֽנִחֲתָ֥ה קֶֽשֶׁת־נְ֝חוּשָׁ֗ה זְרוֹעֹתָֽי:

מלבי"ם מלמד ידי למלחמה ולמדני תכסיסי מלחמה מ"מ לא אצטרך להלחם

כי בהפך – ונחתה קשת נחושה זרועותי, שתשבר הקשת ולא ישתמשו בו כלל,

וזה האופן האחד שכל הנצחון יהיה בדרך נס ואני אשב בביתי,

(האופן השני) שהגם שיתהוה הנצחון ע"י ה' לבד כמו שהיה בנס של סנחריב,

בכ"ז ירצה ה' לגדל כבודי כאלו אני הייתי המנצח בגבורתי, וז"ש.

מלבי"ם ביאור המילות ונחתה. כמו וְנִחַתָּה, והוקל כמו ורחבה ונסבה (יחזקאל מ"א): [ולרש"י נחתה לשון דריכת קשת]

 

(לו) וַתִּתֶּן־לִי֘ מָגֵ֪ן יִ֫שְׁעֶ֥ךָ וִֽימִינְךָ֥ תִסְעָדֵ֑נִי וְֽעַנְוַתְךָ֥ תַרְבֵּֽנִי:

מלבי"ם ותתן לי מגן ישעך, ר"ל שלמלחמה צריך, א] המגן לשמירה, ב] יד הימין לנצוח,

הנה תתן את המגן לי, כאלו אני החזקתי את המגן בעת המלחמה,

הגם שהוא מגן ישעך, שישועתך אחזה את המגן לא אנכי, תתנהו לי כאלו היה שלי,

וכן אל הנצחון – ימינך תסעדני, עד שאנצח בימיני ע"י סעד של ימינך,

וזה תעשה יען שענותך תרבני – כאלו מרוב ענותך אינך רוצה ליחס הנצחון לך שאתה נצחת,

ותגדיל אותי לתלות את הנצחון בי, ומצד זה שתרצה ליחס את הנצחון אלי –

 

(לז) תַּרְחִ֣יב צַעֲדִ֣י תַחְתָּ֑י וְלֹ֥א מָ֝עֲד֗וּ קַרְסֻלָּֽי:

מלבי"ם תרחיב צעדי תחתי, שתחת שבאופן הראשון אמר ועל במותי יעמידני, שיעמוד במקום אחד,

תרחיב צעדי לרוץ אחרי האויב (וגם בזה מציין שה' מרחיב צעדיו ולא נעשה זה בכחו),

ב] שהוא כאלו תרחיב צעדי תחתי היינו במקומי, שבכ"ז אעמוד במקומי,

כאלו רוח ה' יובילהו ע"י קפיצת הארץ אחר האויב שרודף, ובכ"ז עומד תחתיו,

ובזה אמר ולא מעדו קרסולי כי בכ"ז אני עומד במק"א, ובענין זה.

מלבי"ם ביאור המילות תרחיב. כאלו בצעד אחד הוא אצל האויב הוא שלא הלך רק עמד במקומו,

כמ"ש חז"ל במליצתם פסיעותיו של א"א ג' מיל, ובכ"ז לא ימעדו הכרעים להנתק ממקומם ע"י הרחבת הצעד, ע"ז תפס קרסולי, שלא נמצא רק בשירה זאת:

 

(לח) אֶרְדּ֣וֹף א֭וֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵ֑ם וְלֹֽא־אָ֝שׁ֗וּב עַד־כַּלּוֹתָֽם:

מלבי"ם ארדף אויבי וגם אשיגם, ולא אשוב עד שיכלו לגמרי:

ילקוט שמעוני שמואל ב רמז קסג

ארבעה מלכים מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הם, דוד, ואסא, יהושפט, וחזקיהו.

דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא אני עושה כן שנאמר ויכם דוד מהנשף ועד הערב. עמד אסא ואמר אין בי כח להרוג אלא אני רודף ואתה עושה אמר הקדוש ברוך הוא אני עושה כן שנאמר וירדפם אסא והעם אשר עמו וגו' כי נשברו לפני אסא אין כתיב כאן אלא כי נשברו לפני ה'.

עמד יהושפט ואמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא הריני אומר שירה ואתה עושה אמר ליה הקדוש ברוך הוא אני עושה כן שנאמר ובעת החלו ברנה נתן ה' מארבים.

עמד חזקיה ואמר אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא הריני ישן במטתי ואתה עושה.

א"ל הקדוש ברוך הוא אני עושה כן שנאמר ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור.

[מבארים בעלי המוסר אין הכוונה שבטחונו של חזקיה היה גדול משל דוד, אלא בטחונו של דוד היה כה גדול שהיה מסוגל לרדוף וגם להשיג ובכ"ז להכיר שהכל ממנו יתברך, אסא חשש שאם יכה ינכס ההצלחה לעצמו ולכן אמר רק ארדוף ואתה ה' תעשה וכו'].

 

(לט) אֶ֭מְחָצֵם וְלֹא־יֻ֣כְלוּ ק֑וּם יִ֝פְּל֗וּ תַּ֣חַת רַגְלָֽי:

מלבי"ם אמחצם, מוסיף לאמר שגם אם אמחצם מחץ קטן לא יכלו קום,

מוסיף עוד שיפלו מעצמם תחת רגלי, (אחר שבאר איכות הרדיפה יבאר איכות המלחמה בעצמה):

מלבי"ם ביאור המילות אמחצם. מורה מחץ קטן כמ"ש דוגמתו (שופטים ה' חבקוק ג'):

 

(מ) וַתְּאַזְּרֵ֣נִי חַ֭יִל לַמִּלְחָמָ֑ה תַּכְרִ֖יעַ קָמַ֣י תַּחְתָּֽי: (מא) וְֽאֹיְבַ֗י נָתַ֣תָּה לִּ֣י עֹ֑רֶף וּ֝מְשַׂנְאַ֗י אַצְמִיתֵֽם:

מלבי"ם (מ – מא) ותאזרני, תחת שבאופן הראשון אמר האל המאזרני חיל ויתן תמים דרכי

שיהיה החיל שלו שלא למלחמה, [כמו שפי' לעיל – "שיתן לו החיל והכח למלחמה ומ"מ יתן תמים דרכי,

יהיה דרכי בתמימות שלא אלחם ולא אעשה שום רע לשום אדם"],

אמר עתה שיאזרהו חיל שיהיה החיל למלחמה ובכ"ז אתה תכריע קמי תחתי היינו במקומי,

אתה תהיה במקומי להכריע אותם, ואויבי תתן לפני עורף [רש"י פונים לי עורפם ובורחים] שכ"ז תעשה, (עי' באה"מ):

מלבי"ם ביאור המילות (מ – מא) קמי, אויבי, משנאי. הקמים הם הלוחמים עמו והם יכרעו במלחמה,

ואויבי דורש רעה ועומד מרחוק וכשיראה מפלת הקמים יברח,

והשונא הוא רק מואס בו, אבל משנא מורה שממאסו גם בעיני אחרים [כמו 'משניא']

ומוסיף שגם אותם יצמית וכ"ש לאויביו:

 

(מב) יְשַׁוְּע֥וּ וְאֵין־מוֹשִׁ֑יעַ עַל־ה֗' וְלֹ֣א עָנָֽם:

מלבי"ם ישועו, ולא ימצא רב ריבם לא בין בני אדם, כי ישועו לישועה ואין מושיע,

ולא מה' כי לא יענם, ויותר מזה כי הגם כי.

 

(מג) וְֽאֶשְׁחָקֵ֗ם כְּעָפָ֥ר עַל־פְּנֵי־ר֑וּחַ כְּטִ֖יט חוּצ֣וֹת אֲרִיקֵֽם:

מלבי"ם אשחקם כעפר על פני רוח, שאנשי החיל במלחמה יהיו כעפר דק הנשחק ונפזר לכל רוח

כן יברחו לכל רוח,

והנשארים בעריהם אריקם כטיט חוצות ויהיו למרמס ולעבדים ולשפחות,

בכ"ז לא ימצא מי שיריב ריבם, כי אתה.

מלבי"ם ביאור המילות אריקם. כמו ורקיקי מצות, והוא קרוב למ"ש בש"ב אדיקם: [ומעי"ז באבן עזרא אריקם – כמו ורקות בשר]: רד"ק ופירושו: אשימם רקק כמו טיט חוצות.

 

(מד) תְּפַלְּטֵנִי֘ מֵרִ֪יבֵ֫י עָ֥ם תְּ֭שִׂימֵנִי לְרֹ֣אשׁ גּוֹיִ֑ם עַ֖ם לֹא־יָדַ֣עְתִּי יַֽעַבְדֽוּנִי:

מלבי"ם תפלטני מריבי עם, שאם יעמדו בעלי בריתם הבאים לריב ריבם, תפלטני מידם,

בהפך תשימני לראש גוים, ולא לבד לגוים הקרובים, כי גם עם אשר לא ידעתי יעבדוני, ויותר מזה כי גם –

רש"י תפלטני מריבי עם – שלא אענש בדין ישראל להטות משפט ולא לשעבד בישראל יותר מן הרשות:

תשימני לראש גוים – שאין עונש בהם:

הביאור הבא מופיע בשם הגר"א, המהרי"ל דיסקין, הרב טולדנו, [ולמעשה המקור הקדום ביותר הוא בתוס' הראש עמ"ס מו"ק דף יז].

הגמ' במ"ק (טז ב) על שמנה מאות חלל בפ"א שהיה זורק חץ ומפיל ח' מאות חלל בפ"א. והיה מתאנח על מאתים. שנאמר איכה ירדף אחד אלף. יצתה בת קול ואמרה 'רק בדבר אוריה החתי'. ופירש"י בדבר אוריה החתי נטלו לו מאתים עכ"ל. והדבר תמוה, מנ"ל לרש"י שניטל ממנו, אולי לא ניתן לו מעיקרא, שבמקרא נאמר שמגיע לישראל שיכו באויביהם אלף, והתאונן דוד על זה שהוא זכה רק בשמונה מאות?

הגר"א זצוק"ל מפרש, בכל חילופי השירות תהלים בשירות שמואל שמנו זצ"ל במסכת סופרים פ"ח לכולם ניתן טעם בדבר מפני מה נשתנו אלו מאלו. ועל פסוק האמור בשמואל 'תשמרני לראש גוים'. ובתהלים 'תשמני לראש גוים' לא נתן טעם. אמר הגאון זצוק"ל כי שירת שמואל אמר קודם חטא אוריה החתי, לכן בא המאמר 'תשמרני' שעולה מספרו אלף. לרמז שהיה מכה אלף בפ"א. ושירת תהלים נאמרה אחר החטא וניטלו ממנו מאתים. בא המאמר 'תשמני' בלא רי"ש שעולה מספרו שמונה מאות. והוא המקום אשר מצא רש"י מרומז שניטלו לו מאתים. ודפח"ח.

[הערה – הרעיון צ"ב היות ואצלנו המילה מופיעה 'תשימני' עם האות י', וזה יוצר קושי בפירוש. יש שמיישבים על שאלות כגון אלה שהי' לא נחשבת היות ואינה נשמעת בהגיית המילה (ושו"ר שקדמוני בספרים בדקדוק זה, ובנוגע לתשובה – כך ראיתי שאף בספר 'דברי הלכה' גרינוולד עמ' קעז כתב כן, והביא לזה ראיות ע"ש עמ' )].

 

(מה) לְשֵׁ֣מַֽע אֹ֭זֶן יִשָּׁ֣מְעוּ לִ֑י בְּנֵֽי־נֵ֝כָ֗ר יְכַחֲשׁוּ־לִֽי:

מלבי"ם לשמע אזן ישמעו לי בני נכר אשר יכחשו לי, ר"ל הנכרים הגרים בארץ רחוקה מאד אשר יכחשו לי דהיינו שהיו מכחישים מציאותי שלא ידעו עד עתה כלל שנמצא בעולם עם ישראל ודוד מלכם,

עתה ישמעו ויתקבצו אלי לא למראה עין שראו גבורתי רק לשמע אזן ששמעו הנפלאות שנעשו לי:

מלבי"ם ביאור המילות ישמעו. יתקבצו לשמוע, כמו וישמע שאול את העם:

 

(מו) בְּנֵי־נֵכָ֥ר יִבֹּ֑לוּ וְ֝יַחְרְג֗וּ מִֽמִּסְגְּרֽוֹתֵיהֶֽם:

מלבי"ם בני נכר ר"ל לשמע אזן ישמעו לי – בני נכר אשר יבולו ויחרגו ממסגרותיהם,

ר"ל בני נכר הסגורים בהרים רחוקים אשר יבלו ויתעמלו וייגעו מרוב הדרך עד שיעשו חגרים מרוב הדרך אשר ייגעו לצאת ממסגרותיהם לבא אלי לשמוע לי:

מלבי"ם ביאור המילות יבלו. כמו נבול תבול (שמות י"ח), ויחרגו כמו ויחגרו (בש"ב כ"ב) יעשו חגרים:

ממסגרותיהם, ממקומות שהם סגורים שם וכן מיכה (ז' י"ז):

 

(מז) חַי־ה֭' וּבָר֣וּךְ צוּרִ֑י וְ֝יָר֗וּם אֱלוֹהֵ֥י יִשְׁעִֽי:

מלבי"ם חי ה', נגד ההגנה מן האויב אמר חי ה' וברוך צורי,

ונגד מה שהושיע לנצח את האויב שזה מדרגה יותר אמר וירום אלהי ישעי, ומפרש נגד וירום אלהי ישעי.

 

(מח) הָאֵ֗ל הַנּוֹתֵ֣ן נְקָמ֣וֹת לִ֑י וַיַּדְבֵּ֖ר עַמִּ֣ים תַּחְתָּֽי:

מלבי"ם האל הנותן נקמות לי, שעוד ראה נקמות באויביו,

וידבר עמים תחתי שיהיו תחת ממשלתו, ונגד ברוך צורי, אמר.

מלבי"ם ביאור המילות וידבר, כמו ותדבר את כל הזרע הממלכה [שהוא ענין דֶבֶר רד"ק] (ד"ה ב' כ"ב):

רד"ק וְדַבַּר. מְנַהֵג העמים ממקומם אלי ונותנם תחתי.

 

(מט) מְפַלְּטִ֗י מֵאֹ֫יְבָ֥י אַ֣ף מִן־קָ֭מַי תְּרוֹמְמֵ֑נִי מֵאִ֥ישׁ חָ֝מָ֗ס תַּצִּילֵֽנִי:

מלבי"ם מפלטי מאויבי – האויב הוא הדורש רעה בסתר,

ומוסיף אף מן קמי תרוממני שהם אלה שקמו עליו בגלוי להלחם עמו,

ומאיש חמס תצילני – זה שאול שעשה חמס לנגדי כמ"ש ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומיד שאול.

מלבי"ם ביאור המילות מאויבי מן קמי. (כנ"ל פסוק מ"ם):

 

(נ) עַל־כֵּ֤ן ׀ אוֹדְךָ֖ בַגּוֹיִ֥ם ׀ ה֑' וּלְשִׁמְךָ֥ אֲזַמֵּֽרָה:

מלבי"ם על כן אודך בגוים ה', לתת לך הודאה על הטובה, ולשמך אזמרה לספר תהלת ה':

מלבי"ם ביאור המילות אודך ושמך אזמרה – התבאר למעלה [ז-יח].

 

(נא) מגדל מַגְדִּיל֘ יְשׁוּע֪וֹת מַ֫לְכּ֥וֹ וְעֹ֤שֶׂה חֶ֨סֶד ׀ לִמְשִׁיח֗וֹ לְדָוִ֥ד וּלְזַרְע֗וֹ עַד־עוֹלָֽם:

מלבי"ם מגדיל, וכפי רוב ההודאה כן תגדל התשועה בכל עת עד שיגדיל ישועות מלכו,

וחוץ ממה שישלם לי בעד ההודאה והשבח, יעשה חסד למשיחו לדוד ולזרעו

כי חסדי דוד הנאמנים היה מה שכרת לו ברית שלא תסור המלוכה מזרעו,

שזה היה מצד החסד כמו שכתוב בש"ב ב' ז', וחסד זה ימשך לעולם:

מלבי"ם ביאור המילות משיחו – משיח הוא יותר מן מלך, שמורה שהמלכות לו בירושה

ששאול לא נמשח בפך ושמן המשחה רק בקרן ע"כ לא נמשכה מלכותו כמ"ש חז"ל:

 

[א.ה. דברי המלבי"ם כאן פלאיים, היות ובחז"ל נאמר הפוך! ששאול נמשח בפך ולא בקרן, ולכן לא נמשכה מלכותו, כפך חרס שנשבר, ולא כקרן החזקה!
הגמ' במסכת מגילה דף יד עמוד א אומרת: "חנה – דכתיב ותתפלל חנה ותאמר עלץ לבי בה' רמה קרני בה', רמה קרני ולא רמה פכי. דוד ושלמה שנמשחו בקרן – נמשכה מלכותן, שאול ויהוא שנמשחו בפך – לא נמשכה מלכותן" ע"כ.
לא זו בלבד שהמלבי"ם בגאונותו וודאי ידע זאת, הוא ביאר זאת בעצמו בשמואל א פרק טז "כי שאול נמשח בפך ולכן לא נמשך מלכותו כו'… אבל דוד נמשח בקרן ובשמן הקדש… " וכנראה שזו ט"ס, וצ"ע].

 

אגב מגדיל – נזכיר את ההבדל בברהמ"ז בין מגדיל למגדול:

א. השינוי הזה נכנס לסידורים בתקופה מאוחרת, היות ובתקופת הגאונים פסוק זה לא הופיע כלל בברהמ"ז, ומתקופת תלמיד רש"י במחזור ויטרי החלו להוסיפו, ושם נאמר מגדיל ללא חילוק בין שבת לחול. [ר' בס' 'ווים לעמודים' אפרתי].

בתקופת רבותיו של האבודרהם – כ-200 שנה אחרי – התעוררה השאלה, היות ובתהלים זה נוקד מגדול, והתהלים היה שגור יותר בפי ההמון. כדרך פשרה נקטו רבותיו של האבודרהם לומר בחול מגדיל ובשבת מגדול – כבתהלים. ומאז זה הנוסח שנותר בסידורים.

ר' ברוך אפשטיין – בעל הברוך שאמר – בספרו מקור ברוך – רצה לומר חידוש שהדבר נבע משיבוש, שהיות והיה כתוב 'מגדיל ישועות מלכו' ובסוגריים בש"ב – 'מגדול' המדפיסים לא הבינו ופענחו במקום בשמואל-ב – 'בשבת'.

דבר זה נסתר בצורה ברורה מכך שכבר בזמן האבודרהם הופיעו שינויים אלה, ובתקופתו הרי עדיין לא חולק ספר שמואל לש"ב וש"א, כך ש'נפל פיתא בבירא'. [הסטייפלר ועוד].

לאחר החלוקה בין שבת לחול, יצאו האחרונים לתור להם ביאור מדוע לשבת מתאים מגדול ולחול מגדיל.

ונזכיר מעט מכך:

א. כתב האבודרהם: ונ"ל הטעם מפני שהשבת הוא מלך גדול כנגד החול, ומגדול הוא מלא בו"ו, וחולם בו"ו הוא מלך גדול [-תנועה גדולה], ומגדיל הוא חסר יו"ד וחרק בלא יו"ד הוא מלך קטן. [-תנועה קטנה].

ועוד מגדיל הוא בתהלים ועדין לא היה דוד מלך, ומגדול הוא בנביאים וכבר היה מלך.

ב בסידור ״אוצר התפלות' מסתמך המחבר (ראה בעיון תפלה שם) על דרשה קדומה שהובאה בילקוט שמואל רמז קסד. שם דרש ר׳ יודן:

״כתוב אחד אומר מגדיל וכתוב אחד אומר מגדול, לפי שאין ישועתה של אומה זו באה בבת אחת, אלא מתגדלת והולכת. ומהו מגדול, שנעשה לה מלך המשיח כמגדל גדול, שנאמר ׳מגדל עוז שם ה׳ בו ירוץ צדיק ונשגב׳״ (משלי י״ח, י).

על פי דרשה זו מבאר המחבר את שינוי המנהג בין שבת לחול, בדרך זו, בימות החול שהם דמיון ימי הגלות אומרים מגדיל על בנין הישועה שהקב״ה עוסק בבניינם והולך ומגדילה תמיד, אבל בשבת ויו״ט שהם דמיון ימות המשיח אומרים מגדול על גמר הישועה שכבר נתגדלה כל צרכה ונעשית כמגדל עוז.


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו סיקס עם כרטיססנדיסק 128כרטיס זכרון 128