תהלים פרק כג

(א) מִזְמ֥וֹר לְדָוִ֑ד ה֥' רֹ֝עִ֗י לֹ֣א אֶחְסָֽר:

רש"י מזמור לדוד – אמרו רבותינו כל מקום שנאמר מזמור לדוד, מנגן ואח"כ שורה עליו שכינה

מזמור להביא רוח הקודש לדוד,

וכל שנאמר בו לדוד מזמור שרתה עליו שכינה ואח"כ אמר שירה:

ה' רועי – במדבר הזה שאני הולך בו בטוח אני שלא אחסר כלום:

מלבי"ם מזמור לדוד, במזמור הזה חרט את קורותיו מעת היותו רועה צאן במדבר עד שעלה למלוכה,

תחלה ישקיף על ראשית ימי חייו עת התבודד עם הצאן במדבר,

וידמה א"ע כצאן רועה על נאות דשא ואת ה' כרועה המשגיח עליו בעין חמלה,

השָנים האלה הם היו אצלו מבחר ימי חייו בעוד התבודד עם קונו, בעוד יזמר לפניו על הגיון בכנור נעים זמירות ישראל, בעוד לא נטל עליו כתר המלוכה להפרידו מן הדבקות עם ה',

שכן מצאנו שגם אחרי מלכו קרא א"ע תמיד בשם עני ודל, כי זמן הזה היה הזמן המאושר אצלו,

ובאשר היה רצון ה' להוציאו מחיי ההתבודדות לרעות צאן עמו,

סבב סבובים שילקח לבית שאול להיות מנגן בכנור ושם נתן בלבו להלחם עם גלית ויהי לשם,

ואז העלה עליו חמת שאול ויתן לו את בתו, במאה ערלות פלשתים, ואחר זה רדף אחריו להרגו,

וכ"ז היו סבות אל הצלחתו עד שהגיע למלכות,

וכ"ז היה נגד רצון דוד שהיה חפץ יותר בחיי ההתבודדות וזכר תמיד ירחי קדם הטובים בעיניו מכתר המלוכה

ונדמה בזה כבן מלך יורש עצר, אשר מאס בשבט מלכות ויבחר לחיות חיי הפרישות והנזירות בסוכת נוצר [-שומר] אשר עשה לו ביער בערב, וימן המלך אחד מעבדיו להצית אש בסוכתו,

וכשהלך הנזיר לבקש מחסה מזרם הסית אותו א' מעבדי המלך שישב בבית קטן בנוי הנמצא ביער,

אח"כ הציתו גם הבית הזה, ואחר העלהו לשבת בבית יותר טוב קרוב יותר אל העיר,

וכן עשה לו כפעם בפעם עד שהתקרב יותר אל העיר והרגיל א"ע לשבת בבית יותר טוב,

עד ששב אל העיר ואל בית אביו,

אז הבין הבן הנזיר שכל מה שקרה לו היה מתחבולות אביו להוציאו מחיי הפרישות וההתבודדות אל הנהגת המדינה,

ויאמר אל אביו, דע כי הגם שגלגלת עמי עד שהביאותני עד הלום זו מלכות,

בכל זאת דע כי בלבי הנני עוד נזיר אלהים כמקדם,

כי כל הטוב והחסד שעשית עמי להביאני אל המלכות היא בעל כרחי,

ואני לא אמוש גם בבית המלך מלהיות עובד ה' ונזיר וקדוש לפניו,

ובזה נבא אל הבאור, ה' רועי, צייר ימי ילדותו, ודימה את עצמו לשה ואת ה' לרועה אותו במדבר,

אומר הן ה' הוא רועי ובודאי לא אחסר דבר, כי איני צריך רק מרעה טובה ומים לשתות, ורועי ה'.

(ב) בִּנְא֣וֹת דֶּ֭שֶׁא יַרְבִּיצֵ֑נִי עַל־מֵ֖י מְנֻח֣וֹת יְנַהֲלֵֽנִי:

מלבי"ם בנאות דשא [רש"י בנוה דשא] ירביצני ועל מי מנוחות (ר"ל מים צלולים בלתי עכורים) ינהלני,

עתה יחל לצייר עת הוציאהו ה' מן המצב הלז ויביאהו לבית שאול

(שאז היה עדיין לפעמים רועה צאן אביו כמו שנזכר (ש"א י"ז) ושם נוססה בלבו קנאת ה' ללחום עם הפלשתי, ודימה מצבו זה כשה שהתחיל להיות שובב ופראי ולברוח מן הדשא על ההרים שובבים [מלשה"כ צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שובבים [שׁוֹבְבוּם] מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם],

ועז"א גם בעת אשר.

(ג) נַפְשִׁ֥י יְשׁוֹבֵ֑ב יַֽנְחֵ֥נִי בְמַעְגְּלֵי־צֶ֝֗דֶק לְמַ֣עַן שְׁמֽוֹ:

מלבי"ם נפשי ישובב, שה' עשה אותי שובב ופראי [הבורח להרים], גם זה היה מאת ה' שעי"ז ינחני במעגלי צדק,

המעגל הוא הדרך הסבובי שסובב בעיגול עד שיגיע אל מחוז חפצו,

ר"ל מה שנטיתי מן הדרך הישר אל המעגל היה במעגלי צדק, כי צדק יקראהו לרגלו בתהלוכות אלה,

למען שמו – שבזה נתקדש שם שמים, וכ"ז היה בעצת עליון וחפצו,

עתה יחל לצייר עת נרדף מפני שאול שבא כמה פעמים בסכנות עצומות עד שהיה כפשע בינו ובין המות, ומצייר שהשה הגיע ע"י השתובבתו אל מעונות אריות והררי נמרים

אשר הוא מוכן בכל רגע להיות טרף לשיניהם, ועז"א.

מלבי"ם ביאור המילות ישובב. כמו בנים שובבים, במעגלי, הוא הדרך הסבובי כנ"ל (י"ז ה' ולקמן ק"מ ו'):

רד"ק נפשי ישובב. יניח, כמו הרועה הטוב שלא יְיַגֵּעַ הצאן ולא יִדְחֲפֵן אלא ינהלן לאט, כמו (ישעיה מ, יא) בזרֹעו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל. וישובב מענין בשובה ונחת (שם ל, טו)…

רש"י נפשי ישובב – רוחי שהופג בצרות ובמנוסה ישובב לקדמותו:

(ד) גַּ֤ם כִּֽי־אֵלֵ֨ךְ בְּגֵ֢יא צַלְמָ֡וֶת לֹא־אִ֮ירָ֤א רָ֗ע כִּי־אַתָּ֥ה עִמָּדִ֑י שִׁבְטְךָ֥ וּ֝מִשְׁעַנְתֶּ֗ךָ הֵ֣מָּה יְנַֽחֲמֻֽנִי:

מלבי"ם גם כי אלך בגיא צלמות, מ"מ לא אירע רע, כי אתה עמדי, יען שרואה שהרועה הולך אתו לשמרו,

ונשא משלו כאלו הרועה ההולך אתו מחזיק בידו האחת שבט קטן בו יכה את השה להטותו אל דרך הנכונה,

ובידו האחרת מחזיק את משענתו שהוא מטה עז שבו יבריח כל טורף ומשחית,

ועז"א עת אראה שבטך ומשענתך, שני אלה המה ינחמוני, כי ידעתי שכל רע לא יקרב אלי,

והמליצה שהיסורים המה לטובתו לנחותו על ידיהם בדרך הטוב,

וה' משענתו בידו להציל אותו מכף כל אויביו ולכן בטח בה' תמיד:

רש"י בגיא צלמות – בארץ חושך ועל מדבר זיף אמר, כל צלמות לשון חושך פירשו דונש בן לברט…:

(ה) תַּעֲרֹ֬ךְ לְפָנַ֨י ׀ שֻׁלְחָ֗ן נֶ֥גֶד צֹרְרָ֑י דִּשַּׁ֖נְתָּ בַשֶּׁ֥מֶן רֹ֝אשִׁ֗י כּוֹסִ֥י רְוָיָֽה:

מלבי"ם תערוך, עתה מצייר עת משחו אותו כל ישראל למלך,

ומצייר שאז יצא ממעמדו הקודם שנדמה כשה הרועה בנאות דשא ושותה מי מנוחות,

כי ערכת לפני שלחן, שלא אוכל עוד על הקרקע כשה רק על השלחן,

שאיני עוד שה, רק במדרגה אחרת, כבן אדם אוכל על השלחן,

וזה עשית נגד צוררי, שלא יכלו לעכב על זה, כי גבר על בית שאול ואיש בושת,

וגם דשנת בשמן ראשי, שכל ישראל משחו אותו בשמן למלך עליהם,

ואיני שותה עוד מים כשה רק כוסי רויה ביין מלכות רב:

מלבי"ם ביאור המילות רויה. שביעה במשקה, שלא ישתה מן הנחל רק ירוה מן הכוס:

(ו) אַ֤ךְ ׀ ט֤וֹב וָחֶ֣סֶד יִ֭רְדְּפוּנִי כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֑י וְשַׁבְתִּ֥י בְּבֵית־ה֗' לְאֹ֣רֶךְ יָמִֽים:

מלבי"ם אך, עתה יאמר הנזיר החסיד לאביו שבשמים,

דע שכל מה שעשית להוציאני מחיי הפרישות והנזירות אל המלוכה היה בעל כרחי,

ואני איני רוצה בשולחנם של מלכים,

וגם עתה טוב וחסד ירדפוני, שאני אברח תמיד מן הטוב והחסד הזה והם רודפי אחרי שלא בטובתי,

וזה יהיה כל ימי חיי כי גם אני בוחר יותר לשבת בבית ה' לאורך ימים,

לכן הגם שהביאתני עד המלוכה אשב תמיד בבית ה' ואחיה חיי הנזירות,

והטוב והחסד יהיה כדבר הרודף אותי בעל כרחי,

וגם יאמר כי מעתה רואה שמה שרדפו אותו אויביו כל ימי חייו היה אך טוב וחסד,

כי ע"י הרדיפות האלה הגיע למלוכה, ובכ"ז ישב בבית ה' לארך ימים, ולא יעזוב עבודתו ויראתו:

מלבי"ם ביאור המילות ושבתי, מענין השקטה ומנוחה, או מענין השבה, ר"ל שישוב אל הנזירות שהיה בה תחלה:

מבאר הגר"א בפירושו לרות: אל תקראו לי נעמי, שפעמים 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי' שכאשר יש לאדם רק טוב באמת פעמים והדבר רודפו לרעה, שברבות טובתו יבעט ביוצרו וישמן ישורון ויבעט. 

ואדרבה, טוב לו מעט יסורים ע"מ שיתקרב ליוצרו. כמ"ש 'צרות לבבי הרחיבו' שהצרות הרחיבו לבבי לעבודתך. 'וממצוקתי הושיעני' שצר הוא מן החוץ, והמצוק מבפנים, כמ"ש במצור ובמצוק אשר יציק לך אויבך בכל שעריך. וממצוקותי– דברים הנוגעים לפנימיות הלב – הושיעני.

וזה שאמרה אל תקראו לי נעמי ע"ש הטוב שהיה לי מקדם, שאדרבה, קראן לי מרה,

הרי שטובתי שבתחילה לא טובה הייתה אלא רעה, ורעתי שכעת היא הטובה.

שתחילה כשהיה לי טוב היה זה לגרעון בעבודת ה',

והראיה- ש'אני מלאה הלכתי' [מעצמי, מרוב טוב] מא"י למואב והטוב היה לי לרועץ,

ואילו עתה 'ריקם' כשנעשיתי ריקם מכל טובה זכיתי ו'השיבני ה" לארץ הקודש.

החפץ חיים מבאר 'אך טוב וחסד'

 עיר המלוכה וינה הייתה מקום מושבם של טובי הרופאים וגדולי הפרופסורים בעולם. המונים נהרו ובאו למצוא מזור לתחלואיהם, בהם רבים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. הבריאות מעל לכל, ״וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו״ (איוב ב, ד), יוציא לרופאים ולתרופות. אבל כסף לאכסניה לא השיגה ידם.

היה בוינה יהודי אמיד, שזכה במצוה זו. ביתו היה פתוח לרווחה, שימש אכסנית חינם לכל חולה וסובל, ואף עזר להם בכספו ויצר קשרים עם הרופאים המומחים ובתי החולים. ביתו היה כמדבר, אסקופה הנדרסת, הפקר לכל. הוא שמח בכל אורח, ראהו כדורון השלוח ממרום. אבל לאישתו, זה הפריע. נכספה לפרטיות, חשה כאלו התגוררה בבית נתיבות הומה. דחקה בו שישים לזה קץ.

נקלע בכף הקלע, אוי לו אם ישמע ואוי אם יסרב. באותם הימים, תחילת אלול שנת תרפ״ג, התקיים בוינה מעמד אדיר של כבוד התורה, נערכה בה הכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל, בראשות ה״חפץ חיים״ זצ״ל שנשא בה את נאום הפתיחה. החליט היהודי האמיד לעלות לאכסניתו ולשאול בעצתו. ככלות הכל, חסד מתחיל בבית. ״צדק משלך, ותן לו״ (בבא בתרא פח, ע׳׳ב), דלא מקרי צדקה, אלא הנותן משלו (תוספות קידושין ח ע״ב). אולי באמת אין לו רשות לעשות חסדים על חשבון הבית, ״ביתו זו אשתו״ (יומא ב, ע"א).

בעל האכסניה של ה״חפץ חיים״ הכירו. אמר שה״חפץ חיים״ סועד עתה פת שחרית. יכניסו אל הטרקלין, ולאחר הסעודה ישטח מבוקשו. עלה, ועמד מן הצד. ה״חפץ חיים״ אמר כהרגלו מזמור ״ה׳ רועי, לא אחסר״ (תהלים כג), כפי שפסק ב״משנה ברורה״ (סימן קע, א), ״שהוא דברי תורה ותפילה על מזונותיו״, וסיים בפסוק: ״אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי, ושבתי בבית ה׳ לאורך ימים״.

פתח ואמר: הפתגם השגור אומר, שהטיפש עושה גם מזהב אשפה, ״איזהו שוטה, המאבד מה שנותנים לו״ (חגיגה ד, ע״א), ואילו הפיקח עושה גם מאשפה זהב. מעניקים לאדם עושר, זהב. אם פיקח הוא, עושה בו צדקה וחסד ותומך תורה, והזהב הופך לאוצר נצח. אם טיפש הוא, מרבה בו מעדנים ותפנוקים, ועושהו לאשפה…

ומעניקים לאדם אשפה, רחמנא לצלן, נקצבים לו יסורים, ה׳ ירחם. ״העולם הזה, נווה התלאות״ (ספר הישר, שער שישי). אם פיקח הוא, יעביר אותם ב״חיי צער תחיה ובתורה אתה עמל״ (אבות פ״ו מ״ד), כי ״אין לך אדם בלא יסורים, אשרי מי שיסוריו באים עליו מן התורה״ (בראשית רבה צב, א).

וכמו שאמרו (סנהדרין צט, ע״ב) על הפסוק ״אדם לעמל יולד״ (איוב ה, ז), הכל עמלים, אשרי מי שעמלו בתורה, ואז הופך הוא את ״האשפה״ ל״זהב״.

כי ״אנו עמלים, והם עמלים. אנו עמלים ומקבלים שכר [גם עבור העמל], והם עמלים ואינם מקבלים שכר״ (ברכות כח, ע״ב). (תוספת מטל חן: דבר זה נרמז בפסוק עצמו: "כי' אדם' לעמל' יולד'" ס"ת ילמ"ד. ילמד תורה)

יש לך אדם, המשיך ה״חפץ חיים״, שנגזרו עליו יסורים, עוגמות נפש והוא מכניס אורחים, והם טרחנים, ונרגנים, ויש כפויי טובה, ויש שאינם כה נקיים, והוא סובל. כמה שכר יקבל על כל הבלגה וסבל, ועם זה נפטר הוא בכך מהיסורים שנקצבו לו.

ואם בגלל זה סובל הוא מאישתו, ואין לנו מושג איזה סבל זה, שהרי אמרו: ״כל ימי עני רעים״ (משלי טו, טו) זה הסובל מאשתו (סנהדרין ק, ע״ב), ״כל רעה, ולא אישה רעה״ (שבת יא, ע״א) כמה צרות חוסך הוא, מלבד השכר המעותד לו.

וזהו שביקש דוד המלך עליו השלום: ״אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי״. ריבונו של עולם, אם נקצבו לי רדיפות, שתהיינה רדיפות מצד טוב וחסד שאעשה. ״ושבתי בבית ה׳ לאורך ימים״, ירבה שכר בעולם שכולו ארוך (קידושין לט, ע״ב), וארוויח בגינן. כך יוצרים מ״אשפה״ ״זהב״!

וקיבל תשובה, עוד בטרם פצה פיו לשאול!

מספרים, אדם הזדמן לנמל הגדול באודסה, וראה ספינות באות ופורקות מטען, סחורות שהביאו ממדינות הים, וטוענות תבואה וסחורות המיועדות לארצות רחוקות. לפתע צדה עינו ספינה, שטוענים אותה באבנים כבדות!

פנה לרב החובל שעקב מהרציף אחר ההטענה, ותמה באוזניו: ״תבואה וסחורות, מובן. אבל אבנים, למה? וכי חסרות אבנים בנמל היעד?״

ענהו הקברניט: ״התשובה פשוטה. אוניה ללא משא צפה על פני המים ועלולה לאבד את שווי המשקל ולטבוע בסערה. חיבת היא להיות עמוסה במידה מסוימת של סחורה, שתשקיעה במים עד ירכה. כל ספינה יוצאת מכאן טעונת סחורה. לי אין סחורה לקחת, אני יוצא לייבא סחורה ממדינת הים. לכן בדרכי לשם אני טעון אבנים שיכבידו וייצבו״.

ללמדנו שאם אין נוטלים סחורה, טוענים אבני משא…