השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 
 
תהלים

תהלים פרק כה

(א) לְדָוִ֡ד אֵלֶ֥יךָ ה֗' נַפְשִׁ֥י אֶשָּֽׂא:

רד"ק לדוד. זה המזמור נאמר באל"ף בי"ת, וכן יש אחרים בספר כמוהו. ויש אות אחת בראש כל פסוק,

ויש שני פסוקים באות אחת [ר'], ויש בפסוק אחד שתי אותיות [א-ב],

ולא נודע אצלנו מפני מה באלו יותר מבאחרים, אלא אם כן נזדמן לו בפיו ברוח הקודש.

ויראה שכל מזמור שנאמר באל"ף בי"ת, לפי גדלו ולפי הדברים הנכבדים הנאמרים בו נאמר כן.

והנה אין בו בי"ת בראש פסוק ולא וא"ו ולא קו"ף, ויש בו רי"ש שתי פעמים. ויש אומרים כי הבי"ת היא מלת בך הסמוכה לאלהי (פסוק ב). וכן וא"ו ולמדני (פסוק ה), ולא נודע באמת.

והדרש (שו"ט בקצת הוספה): ב"ך – כ"ב אותיות.

ופירוש אליך ה' נפשי אשא, דרך תחינה, כמו נשא לבבנו אל כפים (איכה ג, מא).

 ויש מפרשים (רבי משה הכהן גיקטילא וזולתו): דרך מנחה, כמו וישא משׁאֹת מאת פניו אליהם (בראשית מג, לד).

ובדרש (שו"ט בשינויים): כמו ואליו הוא נֹשׁא את נפשו (דברים כד, טו), כמו השכיר שׁמְקַוֶּה שכרו כן אקוה טובך וחסדך. [רש"י נפשי אשאאכוון לבי:]

דבר אחר: נפשי אשא, זהו שאמר (מזמור לא, ו): בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת. כשהאדם ישן מפקיד רוחו אצל הקדוש ברוך הוא, שמא עמד שחרית ולא מצאהּ? הרי כתוב: ה' אל אמת. אמר רבי אלכסנדרי, בנוהג שבעולם אדם מפקיד אצל חבירו חדשים ומחזירם ישנים, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אדם יגע במלאכתו כל היום ולעת ערב נפשו יגעה ושחוקה והוא ישן ומשלים נפשו אצל הקדוש ברוך הוא, ובשחרית היא חוזרת לגופה חדשה ונוחה, דכתיב (איכה ג, כג): חדשים לבקרים רבה אמונתך.

רבי סימון בשם רבי שמעון אומר, ממה שאתה מחדשנו בכל בוקר ובוקר אנו יודעים שרבה אמונתך לתחיית המתים:

מלבי"ם לדוד אליך ה' נפשי אשא, פסוק זה הוא קוטב המזמור ויסודו, בו יאמר,

שכמו שהמורה בחצים ישים לו אות שאליו יורה למטרה,

כן שם את ה' לאות ולמטרה אל כל מבוקשיו וחפציו, בין הגשמיים בין הרוחניים,

ואמר רק אליך ה' אשא נפשי, אתה עיקר מגמתי לא דבר זולתך, שכל עניני אתה הוא תכלית מבוקשי,

וכל חפצי הם רק אמצעיים להגיע על ידם אל התכלית זה:

מלבי"ם ביאור המילות אליך נפשי אשא. כמו ואליו הוא נושא את נפשו, שכל נפשו תלויה בדבר זה:

אלשיך לדוד אליך ה' נפשי אשא. הנה דרך העולם כי אם ישלח איש דורון לגדול הימנו,

שישוער איכות הדורון לפי המשלח ולפי המקבל,

על כן אמר דוד, במה אקדם פניך לתת לך משאת ודורון?

כי הלא לפניך איני מעריך עצמי למלך כי אם לדוד משולל מתואר מלכות, ואתה ה' אין ערוך אליך,

אם כן איזה דורון יהיה ראוי לך ממני, אין לי נכבד מנפשי כי רוחנית וחלק אלוק ממעל היא.

וזהו אומרו "לדוד" כלומר להיותי דוד משולל תואר הדר מלכות כי אם כאחד האדם,

והדורון הוא [ביחס] אליך ה' – משולל ערך,

נפשי אשא – כי אין זולתה ראוי להיות משאת אליך.

ולא הייתי חושש בצאתה ממני לתתה לך פן תתבייש למעלה על מעשי,

כי הנה אלקי בך בטחתי שאל אבושה.

אך חוששני מתת אותה ואמותה הפעם, אל יעלצו אויבי לי אם מתי, ויחטאו לך, כלומר לכן קבל הרצון טוב:

 

(ב) אֱֽלֹהַ֗י בְּךָ֣ בָ֭טַחְתִּי אַל־אֵב֑וֹשָׁה אַל־יַֽעַלְצ֖וּ אֹיְבַ֣י לִֽי:

מלבי"ם אלהי, (בענין צרכיו הגשמיים) הנה בכל עניני בך בטחתי, ולכן אבקש אל אבושה,

כאילו אין תכלית בקשתו השגת הצרכים,

[אלא] רק השגת הבטחוןבל יתבייש על בטחונו בה' עת [שלא יקבל רצונו ו]יהיה לו מקור אכזב,

ובעבור תכלית זה אני מבקש אל יעלצו אויבי לי שבזה יגיע חילול ה':

מלבי"ם ביאור המילות יעלצו. התבאר למעלה (ט' ג') שפעל עלץ בא לרוב על שמחה הרוחנית

או הפך ששמחת האויבים הוא על שבטחונו בה' כוזב:

 

(ג) גַּ֣ם כָּל־קֹ֖וֶיךָ לֹ֣א יֵבֹ֑שׁוּ יֵ֝בֹ֗שׁוּ הַבּוֹגְדִ֥ים רֵיקָֽם:

מלבי"ם גם, בזה יסובב שגם כל קויך לא יבושו, משא"כ אם לא יתמלא בטחוני. וכן עי"כ יבושו הבוגדים ריקם. לפ"ז אין התכלית אצלי השגת דבר המובטח – רק קיום הבטחון עצמו – שיתגדל כבוד השם:

רד"ק גם כל קויך לא יבשו. לא עלי לבדי אני מבקש שלא אבוש, אלא גם על כל יראי שמך שׁמְקַוִּים לך.

יבשו הבוגדים ריקם – אבל אותם האנשים שהם בוגדים בי וביראיך ריקם וחינם,

אותם יבושו מסברם, כי אין סברם ובטחונם בך.

ובדרש (שו"ט): גם כל קויך, אלו ישראל. אמר דוד, בשעה שאני עומד בתפלה לפניך, עלי ועל עמך ישראל אני מתפלל. אל תהי תפלתי מאוסה לפניך, מפני שעיני כל ישראל תלויות בי ועיני תלויות בך,

אם אתה שומע תפלתי כאילו שמעת תפלתם:

רש"י הבוגדים ריקםהגזלנים החמסנים המושיבים את העניים ריקם מנכסיהם כמו (לעיל תהלים ז') ואחלצה צוררי ריקם:

 

(ד) דְּרָכֶ֣יךָ ה֭' הוֹדִיעֵ֑נִי אֹ֖רְחוֹתֶ֣יךָ לַמְּדֵֽנִי:

מלבי"ם דרכיך, (בענין צרכיו הנפשיים) אבקש לדעת דרכיך, שדרך הוא הקבוע לרבים, הדרך הגדול,

והארחות הם המסתעפים מן דרך הגדול אל הצדדים,

הדרכים הגדולים די בהודעה והארחות הפרטיים צריכים לימוד, כי הם רבים ואינם ניכרים כ"כ,

ובנמשל דרכיך הודיעני הם הדרכים הכוללים שבהם תנהיג את עולמך כגון הרחמים והחנינה ארך אפים ורב חסד, תודיעני למען אתנהג בהם, כמ"ש והלכת בדרכיו מה הוא רחום וכו',

וארחותיך למדני הם הפרטים המתפרדים מדרך הגדול, שיתנהג ה' בעתים פרטים ובמקומות פרטים ובאנשים יחידים,

וכן לדעת איך יתנהג האדם בעתים ובענינים פרטיים שילוז לפעמים מדרך הכולל,

כמו להתאכזר נגד רשעים ולהתגאות ולעוז כנגדם וכדומה שזה צריך לימוד:

מלבי"ם ביאור המילות דרכיך, ארחותיך. התבאר בכ"מ שהדרך הוא הגדול והארח הוא הקטן ממנו ההולך מן העיר אל הכפרים (עי' לעיל י"ט ו', כ"ז י"א, קי"ט ט', שם י"ד):

 

(ה) הַדְרִ֮יכֵ֤נִי בַאֲמִתֶּ֨ךָ ׀ וְֽלַמְּדֵ֗נִי כִּֽי־אַ֭תָּה אֱלֹהֵ֣י יִשְׁעִ֑י אוֹתְךָ֥ קִ֝וִּ֗יתִי כָּל־הַיּֽוֹם:

מלבי"ם הדריכני, אחר שבקש שיודיעהו ההנהגה במדות

ביקש שיודיעהו האמתיות הנעלמים משכל האדם ולא יושגו אלא בנבואה מסוד ה' ליראיו,

והאמתיות האלה יתחלקו למעשיי ועיוני, כמו השגת עניני האלהות ודרכיו בשכל העיוני,

וידיעת התורה חקיה ומצותיה בשכל המעשי,

על המעשי אמר הדריכני באמתך, ועל העיוני אמר ולמדני,

ובאר טעם בקשתו כי אתה אלהי ישעי המושיעי בכל צרכי הגופנים והנפשיים,

וגם בזה אומר שאינו מכוון בזה תועלת עצמו, להשיג עי"כ איזה כבוד וכדומה,

רק אותך קויתי כל היום שאתה תכלית תקותי, וכל יתר הדברים שאבקש הוא רק

שיהיו אמצעים להשיג אותך ולעבדך שהוא תכלית תקותי, כמ"ש אליך ה' נפשי אשא:

 

(ו) זְכֹר־רַחֲמֶ֣יךָ ה֭' וַחֲסָדֶ֑יךָ כִּ֖י מֵעוֹלָ֣ם הֵֽמָּה:

מלבי"ם זכור, בא בטענה כי בתחלת יצירת האדם השגיח עליו בתכלית הרחמים והחסד מבלי שהיה ראוי אליו כי הנעדר [-עד עתה] – לא עבד את ה' עדיין,

וכל הטוב שהשפיע ה' על האדם בראשית יצירתו היה חסד חינם מבלי קדימת מפעל ומעשה מהנוצר,

וא"כ ראוי שתתמיד חסדך זה בלי הפסק אף שאיני ראוי לזה עפ"י מעשי,

ואמר רחמיך נגד מה שהשלימו בכל איברי גופו בתכלית הרחמים בכל אבר ואבר,

וחסדיך נגד כחות השכל והבינה שהוא מצד החסד למען ישיג גדולתו,

וזה מגביל נגד שתי הבקשות שבקש על עניני הגוף ועל עניני הנפש, וכל אלה מעולם המה ר"ל מעת היצירה:

רש"י כי מעולם המה – מימות אדם הראשון שאמרת לו ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב')

ונתת לו יום משלך שהוא אלף שנים:

 

(ז) חַטֹּ֤אות נְעוּרַ֨י ׀ וּפְשָׁעַ֗י אַל־תִּ֫זְכֹּ֥ר כְּחַסְדְּךָ֥ זְכָר־לִי־אַ֑תָּה לְמַ֖עַן טוּבְךָ֣ הֽ':

מלבי"ם חטאת, אולם אבקש בעת תזכור חסדיך ורחמיך שעשית לי,

לא תזכור כנגד זה חטאת נעורי ופשעי שאני הייתי כפוי טובה וחטאתי,

שאז יגדל החטא לפי ערך החסד, ויתחייב שע"י חטאתי יפסקו ממני החסד והרחמים,

ושיעור הכתוב כחסדך (אשר) תזכור לי אתה (ר"ל חסד שעשית אתה) אל תזכר חטאת נעורי ופשעי שחטאתי אני, להעריך זה כנגד זה, למען טובך ה' וראוי שאת הטוב תזכור ואל את הרע:

מלבי"ם ביאור המילות חטאות נעורי ופשעי, החטאת הוא מצד תאות הגוף ומגביל נגד רחמך בהשלמת הגוף,

והפשע הוא המרד, שהוא בכחות השכל והבינה, ומגביל נגד חסדך,

ומלת אתה ר"ל שלא כאשר תזכור מה שעשית אתה תזכור מה שעשיתי אני:

רד"ק חטאות נעורי ופשעי אל תזכר. ופירוש: אותם שבימי נעורים יקראו חטאות,

שלא שלמה דעת האדם ואין שם פשע, כי הפשע הוא המרד.

וכשיהיה האדם מזיד בבואו בימים מעשרים שנה ומעלה שהוא בדעתו, יִקָּרֵא פושע,

כי הוא מכיר ויודע ועובר המצוה, הרי הוא מורד באדון הַמְּצַוֶּה אותו.

כחסדך זכר לי אתה, והתפלל על כולם שלא יזכור לו האל לא זה ולא זה, אלא יזכור לו חסדיו ויגמלהו כחסדו ולא כמשפטו. למען טובך ה', לא למעני אלא למען טובך וחסדך שאתה טוב וסלח:

 

(ח) טוֹב־וְיָשָׁ֥ר ה֑' עַל־כֵּ֤ן יוֹרֶ֖ה חַטָּאִ֣ים בַּדָּֽרֶךְ:

מלבי"ם טוב וישר ה', הנה מצד שהוא טוב יורה חטאים בדרך, שהם החוטאים מצד השגגה יראם הדרך, [רש"י בדרך – תשובה, רד"ק ופירוש בַּדרך בפתחו"ת הבי"ת, הדרך הידועה, והיא דרך התשובה. והיא ידועה לבני אדם מימי בראשית שהורה האל דרך התשובה לקין החוטא ואמר לו: אם תיטיב שאת (בראשית ד, ז):

רש"י ד"א יורה חטאים הרוצחים שנאמר תכין לך הדרך וגו' (דברים י"ט) מקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים כו' כדאיתא במכות:]

ומצד שהוא ישר -:

 

(ט) יַדְרֵ֣ךְ עֲ֭נָוִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וִֽילַמֵּ֖ד עֲנָוִ֣ים דַּרְכּֽוֹ:

מלבי"ם ידרך ענוים, אלה שיודעים הדרך רק שיש מניעות שמעכב בעדם לעשות את הראוי

כמו בקשת הצרכים ושאר סיבות יסייע אותם שילכו בדרך משפט, היינו בדרך הראוי,

גם ילמד ענוים דרכו המיוחד מסוד ה' ליראיו:

מלבי"ם ביאור המילות (ח – ט) יורה, ידרך, ילמד. ההוראה והלימוד הוא אל הבלתי יודעים,

וההדרכה הוא להבלתי יכולים, והלימוד גדול מן ההוראה כמ"ש באילת השחר (כלל תע"א)

וחטאים, הם מצד השגגה ומצטרף עם קולע אל השערה ולא יחטיא, שלא יכונו הדרך הנכון ויורם הדרך, (עי' אילת השחר כלל שס"ג):

 

(י) כָּל־אָרְח֣וֹת ה֭' חֶ֣סֶד וֶאֱמֶ֑ת לְנֹצְרֵ֥י בְ֝רִית֗וֹ וְעֵדֹתָֽיו:

מלבי"ם כל ארחות, והגם שתמצא לפעמים שה' אינו הולך בהנהגתו בדרך הזה הכולל,

רק הולך בארח פרטי נפרד מדרך הכולל, כמו שיש צדיק ורע לו רשע וטוב לו,

הנה גם הארחות הם חסד ואמת, שלפעמים הם מצד החסד

כמו שרעות הצדיקים בא לכפר עון קל שעשו ולהגדיל שכרם בעוה"ב,

ולפעמים הוא מצד האמת ומדת הדין להאריך אף לרשע עד שיתמלא סאתו ולהאבידו בעוה"ב,

וכ"ז ידוע לנוצרי בריתו ועדותיו, הם יודעים שהארחות האלה הם חסד ואמת:

מלבי"ם ביאור המילות ארחות. הם היוצאים מדרך הגדול אל הכפרים, כנ"ל ד':

 

(יא) לְמַֽעַן־שִׁמְךָ֥ ה֑' וְֽסָלַחְתָּ֥ לַ֝עֲוֹנִ֗י כִּ֣י רַב־הֽוּא:

הרי אם העוון רב – זו סיבה לא לסלוח, וכיצד כאן מביא זאת כטעם למחילה – וסלחת – "כי רב הוא"??

מלבי"ם למען, (חוזר אל התפלה), נגד מה שבקש חטאת נעורי ופשעי אל תזכור, מוסיף לבקש,

למען שמך ה' כי רב הוא וסלחת לעוני, שתסלח העון לגמרי,

ולא לבד הפשע כי גם העון שחמור ממנו, וזה תעשה למען שמך שאתה מלא רחמים וסולח לעונות:

מלבי"ם ביאור המילות לעוני. הוא אשר נעשה ע"י עוות השכל והוא גדול מחטא ופשע,

והסליחה גדול מכל הלשונות המורים על נשיאות חטא כמ"ש בס' התו"ה (ויקרא ס'י רע"ז),

וזה תעשה למען שמך כי רב הוא:

רד"ק למען שמך ה', שנקרא שמך טוב וסלח, וסלחת לעוני, העון המיוחד שהוא גדול מכל העונות שעשה, והוא עון בת שבע. אמר, אף על פי שביקשתי מלפניך מחילה וסליחה על חטאתי ופשעי,

על אותו העון אני שונה לך לבקש מחילה, כי רב הוא:

אבן עזרא כי רב הוא – אף על פי שהוא רב כדרך כי עם קשה עורף כי חטאתי לך, ויש אומרים למען אודיע שמך והנכון שיודע ששמך סלח:

אומר הרמ"ע מפאנו הנה ידוע לכל בי רב שעיקר התשובה היא הוידוי.

וכתוב בספר עשר מאמרות הטעם בזה כי בוידוי הוא מודה על מעשיו.

והדין הוא שהמודה בקנס פטור [ב"ק עד] אמנם נחלקו בגמרא רב ושמואל אם אדם הודה בקנס ולאחר הודאתו באו עדים והעידו בבית דין על הקנס שחייב, האם גם אז נאמר הדין שמודה בקנס פטור, או לאו?

רב אמר פטור ושמואל אמר חייב.

 נמצא אם כן שהוידוי שהוא מעיקר התשובה אין יכול להועיל רק לפי שיטת רב, ולא לפי שיטת שמואל, שהרי אמרו בזוה"ק [שמות קכט] על הפסוק עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ [זכריה ד י] דיש מלאכים שמשוטטים בכל העולם ורואים מעשי בני האדם וכשבית דין העליון דן את האדם המה מעידים על מעשיהם.

נמצא שיש עדות על מעשי בני אדם ונחשב כמודה בקנס ואח"כ באו עדים,

שלפי שמואל לא מועילה ההודאה והוידוי.

וזה שאמר בלעם "אוי מי יחיה משומו אל" שלפי שיטתו אין תקוה למי שחטא, ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, א"כ מי יכול לחיות לפי שיטתו? עכ"ד

ולפי"ז מתפרש היטב המדרש פליאה מובא בדמשק אליעזר "אוי מי יחיה משומו אל [במדבר כד כג] הדא הוא דכתיב וסלחת לעוני כי רב הוא [תהלים כה יא]" ע"כ ותמוה הקשר בין הפסוקים?

ולדבריו מתפרש היטב אוי מי יחיה משומו אל – שלפי שיטת שמואל אי אפשר לחיות, דלשיטתו לא מועיל הוידוי על החטאים, ולכך וסלחת לעוני כי רב הוא דהיינו אליבא דשיטת רב דוקא מהני כי רב הוא!

[יש להקשות מ"מ אף לרב פעמים ואין הוידוי מועיל, שהרי לכו"ע מודה בקנס לאחר שבאו עדים – חייב, וא"כ כל מתוודה לאחר שכבר בשמים העידו המלאכים – אין וידויו מועיל, וזה חידוש שלא שמענו]. אגב, רעיון זה הוזכר בספה"ק בהקשר למחלוקות נוספות בין רב לשמואל.

 

המגיד מדובנא הידוע בתור מלך הממשיל משלים מסביר הפסוק כדרכו במשל.

אמנם כן בשעה שאדם הולך לפייס את מי שחטא כנגדו עושה הוא את הכל כדי לתרץ ולהקטין את חומרת החטא כדי שהלה יתפייס.

ברם יש מקרים בשעה שבעל חוב נמצא בפשיטת רגל וחובות רובצים עליו אז הוא בא להשתוות עם המלווים, ומקובל שבעל החוב מגדיל ומנפח את חובותיו, ומצביע על כך שחובותיו עוברים את יכולתו, ולכן אין באפשרותו לשלם, וכל מה שהוא מצליח להגדיל את חובותיו יותר כך קל להשתוות באחוז קטן יותר כלפי נושיו, ובתנאים נוחים לו.

כך גם אנחנו באים אל הקב"ההמלוה ומסבירים ששקענו בעול חובות והננו עומדים בפני פשיטת רגל, במצב כזה עליו להסתפק במינימום של תשלומים למען נוכל להחזיק מעמד לבאות, וסלחת לעוננו – הקב"ה מתבקש לסלוח לנו כי רשימת העוונות גדולה כל כך, שכמעט אין כיסוי לכל זה,

ולכן אין ברירה אלא שיסתפק באיזה תשלום סמלי, ובלבד שיכתבנו בספר החיים.

 

(יב) מִי־זֶ֣ה הָ֭אִישׁ יְרֵ֣א ה֑' י֝וֹרֶ֗נּוּ בְּדֶ֣רֶךְ יִבְחָֽר:

מלבי"ם מי זה, אחר שהשלים תפלתו שיחונהו ה' בין בצרכיו הגשמיים בין בנפשיים,

אומר שליראי ה' האמתיים יש עוד דרך אחרת מעולה מן הדרך הזו שהתפללתי עליה עד הנה,

והוא שהם ימאסו עניני עולם הזה לגמרי, (ולא יבקשו) ויבקשו רק אושר הנפש הרוחני,

וז"ש מי זה האיש אשר הוא ירא ה' באמת, ה' יורהו דרך אחר אשר יבחר, והוא כי.

 

(יג) נַ֭פְשׁוֹ בְּט֣וֹב תָּלִ֑ין וְ֝זַרְע֗וֹ יִ֣ירַשׁ אָֽרֶץ:

מלבי"ם נפשו בטוב תלין – עיקר השתדלותו יהיה על אושר נפשו האלהית שהיא תלין בטוב ושכר עוה"ב,

ולא ירצה מן העוה"ז רק קיום המין שזרעו יירש ארץ,

שבניו הם יצליחו בזכותו והוא די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש:

מלבי"ם ביאור המילות נפשו. בא על הנפש הנצחיית (כנ"ל ג' ג', ט"ז ט' י"ט ח', כ"ד ד', ובכ"מ):

רש"י נפשו בטוב תלין – כשילין בקבר תלין בטובה נפשו:

 

(יד) ס֣וֹד ה֭' לִירֵאָ֑יו וּ֝בְרִית֗וֹ לְהוֹדִיעָֽם:

מלבי"ם סוד, מפרש נגד מ"ש נפשו בטוב תלין אומר שענין זה של נצחיית הנפש ועידונה לעוה"ב –

הוא סוד ה' ליראיו, שהם יודעים סוד הנפש וענינה, ושיפה קורת רוח אחת בעוה"ב מכל חיי העוה"ז,

ונגד מ"ש וזרעו יירש ארץ – מפרש ובריתו להודיעם – שע"ז יודיע ה' ליראיו בריתו,

כמו שכרת ברית עם האבות שיירשו בניהם את הארץ ועם דוד שלא תופסק המלכות מזרעו:

אלשיך סוד ה' ליריאיו כו'. …יאמר ראו נא מה גדול חשק ה' להיטיב ליראיו, כי הלא מגלה להם סודו לשיהיו רצויים לפניו,

והוא ענין משה ששאל (שמות לג יג) הודיעני נא את דרכיך למען אמצא חן בעיניך בעת היותנו חוץ מרצונך, ויעש כן – שגלה סוד ה' בשביל יראיו שימצאו חן לפניו – שהוא הי"ג מדות.

ולא בלבד הודיעו הסוד, כי אם גם ובריתו צוה להודיעם באומרו הנה אנכי כורת ברית (שם לד י),

כמו שאמרו ז"ל (ראש השנה יז ב) ברית כרותה לי"ג מדות שאינם חוזרות ריקם:

רד"ק סוד ה' ליראיו. סוד ה' לא יגלה כי אם ליראיו, כי המתעסקים בחכמה אם לא יהיו יראי האל ושלמים במצותיו לא יגלה להם סוד האל. ובריתו להודיעם, להודיעם בריתו שגילה להם סודו…:

 

(טו) עֵינַ֣י תָּ֭מִיד אֶל־ה֑' כִּ֤י הֽוּא־יוֹצִ֖יא מֵרֶ֣שֶׁת רַגְלָֽי:

מלבי"ם עיני, ולכן גם אני בחרתי בדרך זה ועזבתי כל עניני העוה"ז,

רק עיני נשואות תמיד אל ה' אל העולם העליון הרוחני,

והגם שאדע שע"י שעיני נשואות למעלה אוכל ליפול בקל ברשת אשר פרשו לרגלי,

בכ"ז לא אפסק מן הדביקות להסתכל בארץ, כי ידעתי כי אף שיבואו רגלי תוך הרשת הוא יוציא מרשת רגלי:

אבן עזרא מרשת רגלי – הנכון בעיני כי טעם מרשת רגלי תאות היצר הרע והנשמה נתפשת ברשת התאוה

וזה דרך משל ואם השם לא יעזרהו אין לאל ידיו לצאת מהרשע על כן הוא יוציא:

 

(טז) פְּנֵה־אֵלַ֥י וְחָנֵּ֑נִי כִּֽי־יָחִ֖יד וְעָנִ֣י אָֽנִי:

מלבי"ם פנה אלי, בהיותו מצייר א"ע במעמד הפרישות והדביקות,

יצייר א"ע שהוא נבדל מכל העולם בין משכַניו וריעיו וב"ב בין מעושרו וקנינו,

ומבקש פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני, כי אין לי מאומה בזה העולם:

רד"ק פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני. אף על פי שאני מלך ויש לי עם רב, יחיד ועני אני,

כי אינני בוטח ברב חיל אלא בגבורתך לבד. ועני פירושו נכנע, כמו (איוב לו, טו) יְחַלֵּץ עני בְעָנְיוֹ.

כלומר, אף על פי שאני מלך איני מתגאה במלכותי, אבל אני שפל ונכנע.

ובדרש (שו"ט בשינוי קצת): וכי יחיד היה דוד? והלא כתיב (דהי"א ב, טו): אֹצֶם הששי דוד השביעי?

וכן: וכי עני היה דוד? והלא כתיב (שם כב, יד): והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף?

אלא אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לפי ששמתני מלך על בניך ועיניהם תלויות בי וכולם צריכים לי, ולפי שהם רבים, ואני עיני תלויות בך אני יחיד כנגדם, לפיכך אמר: יחיד ועני אני:

 

(יז) צָר֣וֹת לְבָבִ֣י הִרְחִ֑יבוּ מִ֝מְּצֽוּקוֹתַ֗י הוֹצִיאֵֽנִי:

רד"ק צרות לבבי הרחיבו. הרחיבו הצרות מושבם בלבי, כלומר כי רבות הן.

ובאמרו כי הצרות הרחיבו הוא דרך צחות. לכן אני צועק אליך:

ממצוקותי הוציאני, שתוציאני ממצוקותי, שאני נלכד בהן,

כי אם לבבי נלכד במצוקות וצרות לא יהיה לבבי פנוי לעבודתך:

מלבי"ם צרות לבבי, גם על הצרות שיגיעוני בעולם איני משים לב, בהפך, הם הרחיבו לי ואני שמח עליהם,

לבד זאת אבקש ממצוקותי הוציאני, שהמצוקה היא צוקת הנפש הפנימית,

מזה תוציאני כי היא תשבית אותי מעבודת ה',

אבל על הצרה החיצונית, איני משים לב כי אני מהביל עניני העוה"ז לגמרי:

מלבי"ם ביאור המילות צרות, ממצוקותי. כבר התבאר (ישעיה ח' כ"ב ובכ"מ) שצרה היא הצרה החיצונית,

וצוקה היא צוקת הנפש הפנימית, ויש צרה בלא צוקה אם מקבל היסורים בשמחה,

ויש צוקה בלא צרה, מי שלבו אינו שמח מכל עמלו.

והרחיבו פעל יוצא, הצרות הרחיבו לי, או ר"ל שהרחיבו את לבבי:

 

(יח) רְאֵ֣ה עָ֭נְיִי וַעֲמָלִ֑י וְ֝שָׂ֗א לְכָל־חַטֹּאותָֽי:

אבן עזרא ראה עניי – מן עניי ורב עמלי למנוע עצמי מן התאוה: ושא לכל חטאתי – שעברו:

רד"ק ראה עניי, כמו שפירשתי (פסוק טז). ועמלי, שאני עמל במלחמות.

ושא לכל חטאותי, שיהיה עניי כפרת חטאתי, כי למצוה עמלי הוא, שאני נלחם בעד ישראל:

מלבי"ם ראה, כי העוני והעמל שיגיע לי בעולם יהיה לי לכפרת עון וע"ז בקש ראה עניי ושא לכל חטאתי, זאת שנית אבקש.

 

(יט) רְאֵֽה־אוֹיְבַ֥י כִּי־רָ֑בּוּ וְשִׂנְאַ֖ת חָמָ֣ס שְׂנֵאֽוּנִי: (כ) שָׁמְרָ֣ה נַ֭פְשִׁי וְהַצִּילֵ֑נִי אַל־אֵ֝ב֗וֹשׁ כִּֽי־חָסִ֥יתִי בָֽךְ:

מלבי"ם (יט – כ) ראה אויבי כי רבו, שמרה נפשי והצילני לבל יחטיאו את נפשי,

וזאת שנית בל אבוש כי חסיתי בך ויהי' מזה חילול השם, כמ"ש בתחלה בך בטחתי אל אבושה:

רד"ק ראה אויבי כי רבו. ראה אויבי: פלשתים ואדום, עמון, מואב וארם.

ושנאת חמס שנאוני, שלא הרעותי להם והם נלחמים בי.

ובדרש (שו"ט בקצת שינוי): אם עשו שונא ליעקב לפי שנטל ממנו הברכה, לברבריים מה עשה? לפלשתים מה עשה? הוי ושנאת חמס שנאוני:

מצודת דוד ושנאת חמס – ר"ל שונאים אותי כאלו הייתי איש חמס:

 

(כא) תֹּם־וָיֹ֥שֶׁר יִצְּר֑וּנִי כִּ֝֗י קִוִּיתִֽיךָ:

מלבי"ם תם, אולם אבקש שלא ע"י מלחמה ורב חיל תצרני מן האויבים,

רק התום והיושר המה יצרוני ע"י שקויתיך, שתומי וישרי ישמרו אותי:

 

(כב) פְּדֵ֣ה אֱ֭לֹהִים אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל מִ֝כֹּ֗ל צָֽרוֹתָֽיו:

מלבי"ם פדה, לעומת מה שאמר שהוא מהביל עניני העוה"ז ואינו משים לב להתפלל על צרותיו

כי הצרות הרחיבו את לבבו, [כמו שפירש לעיל – הם הרחיבו לי ואני שמח עליהם]

אומר בכ"ז בעבור הכלל אני מבקש פדה אלהים את ישראל מכל צרותיו,

כי לא כל בני אדם הם במדרגה זו להתיאש מכל עניני העולם ולבל ירגישו בצרות ועוני:

 


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו סיקס עם כרטיססנדיסק 128כרטיס זכרון 128