תהלים פרק כו

(א) לְדָוִ֨ד ׀ שָׁפְטֵ֤נִי ה֗' כִּֽי־אֲ֭נִי בְּתֻמִּ֣י הָלַ֑כְתִּי וּבַה֥' בָּ֝טַ֗חְתִּי לֹ֣א אֶמְעָֽד:

מלבי"ם לדוד, בתפלה זו יזכיר כי אינו מכת הצבועים המלאים רע בסתר וחונפים בגלוי, עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס,

כי לבבו נאמן לאלהיו ומעשיו אין בם דופי, הוא נקי בין במעשה בין במחשבה,

ולכן מבקש שלא יקרהו מקרה החנפים בין באושר הנפשי בין בהצלחת החיים העולמיים.

שפטני ה', ר"ל אתה (תחוה) [נדצ"ל תחזה] מה משפטי ועניני, ואתה יודע שאני צדיק,

בין במעשה כי אני בתומי הלכתי,

ובין במצפון ואמונת הלב – כי בה' בטחתי בטחון חזק שלא אמעד ממנו בשום פעם:

רש"י שפטני ה' – ובמקום אחר הוא אומר אל תבא במשפט וגו' (לקמן תהילים קמ"ג)

אמר דוד כשאתה דן את הרשעים שפטני כי לפי הרשעים אני צדיק

וכשאתה דן את הצדיקים אל תביאני במשפט:

(ב) בְּחָנֵ֣נִי ה֣' וְנַסֵּ֑נִי צרופה צָרְפָ֖ה כִלְיוֹתַ֣י וְלִבִּֽי:

מלבי"ם בחנני, נגד הפעולות שהם בתמימות אומר, בחנני ה' ונסני,

כי המעשים שלא יהיו תמימים, רצוני אשר לא יעשם מצד הטוב עצמו רק בעבור פניות חיצוניות מהגאוה והחונף וכדומה – לא יעמוד בם בעת נסיון,

שאם ימצא תועלת בהנחת המעשים ההם יעזבם,

לא כן המעשים הנעשים בתמימות כמ"ש כי אני בתומי הלכתי,

הם כסף צרוף ולא ימצא בהם סיג, בעת בכוּר יבחנו,

ונגד מ"ש בה' בטחתי שהוא בטחון הלב אמר צרפה כליותי ולבי:

מלבי"ם ביאור המילות בחנני, ונסני. הנסיון הוא גדול מן הבחינה הבוחן [את] הכסף הוא לדעת אם יש בו סיגים,

והמנסה ינסה אם יוכל למצוא בו כח המשיכה או אחת מכחות נעלמות אשר ינסה אם ימצאו במתכות הזה, ככל הנסיון שיעשו בעלי הכמיאה,

וכן הבחינה [-באדם] – הוא אם נמצאו באדם השלמיות הראוים להמצא בו מצד טבעו,

והנסיון [באדם] לדעת אם יוכל להתעלות אל ענינים נשגבים מטבע האדם כמו נסיון העקדה וכדומה,

לכן הוסיף ונסני ועמ"ש לקמן (צ"ה ט'). צרפה הוא אחר הבחינה (כנ"ל י"ז ג'):

(ג) כִּֽי־חַ֭סְדְּךָ לְנֶ֣גֶד עֵינָ֑י וְ֝הִתְהַלַּ֗כְתִּי בַּאֲמִתֶּֽךָ:

מלבי"ם כי מבאר האמצעיים שעל ידם היה תמים במעשיו,

א] כי חסדך לנגד עיני שהיה משים תמיד לנגד עיניו החסדים שעשה ה' עמו ו

עי"ז עבד אותו מצד הכרת הטובה ומצד שהוא נתלה ממנו להשיג חסדיו תמיד,

ב] והתהלכתי באמתך, ע"י שהכיר האמתיות מגדולת ה' ורוממתו

שזה מדרגה יותר גדולה שעבד אותו מצד יראת הרוממות:

(ד) לֹא־יָ֭שַׁבְתִּי עִם־מְתֵי־שָׁ֑וְא וְעִ֥ם נַ֝עֲלָמִ֗ים לֹ֣א אָבֽוֹא:

מלבי"ם לא, גם הסיר מעל פניו הדברים המונעים מן השלימות,

שלא ישבתי עם מתי שוא שהם מסיתים ומדיחים בני אדם מעבודת ה' ע"י טענות של מינות,

וגם עם נעלמים שהם אנשים הדבוקים בתאות עוה"ז והנאת העולם, לא אבא לבל אלמד ממעשיהם: [רש"י ראב"ע ורד"ק …ועם נעלמים, שעושים חטא בסתר ונעלמים מבני אדם.

לפיכך אמר: לא אבוא, לא נכנסתי עמהם במקום סתרם].

מלבי"ם ביאור המילות נעלמים. נגזר משם עולם, השטופים בתאות העולם,

ולפרושי נמצא ממנו הפעל, עלימו יתעלם שלג (איוב ו'):

(ה) שָׂ֭נֵאתִי קְהַ֣ל מְרֵעִ֑ים וְעִם־רְ֝שָׁעִ֗ים לֹ֣א אֵשֵֽׁב:

מלבי"ם שנאתי, ודבר זה נעשה טבע בנפשי עד ששנאתי את המרעים,

וגם שנאתי קהל מרעים, אף שיסכימו על עשות רעות קהל גדול ועם רב שנאתי אותם,

עד שהבטחתי שעם רשעים לא אשב לעולם גם בעתיד, כי ישיבה עם רשעים הוא נגד טבעי:

אבן עזרא שנאתי – הזכיר הליכה והתהלכתי ואחר כן שבת לא ישבתי ואחר כן הביאה לא אבוא

והנכון בעיני כי הטעם לא אבוא בסודם והזכיר פעם אחרת ועם רשעים לא אשב כי מתי שוא הם בדבור והרשעים במעשה:

(ו) אֶרְחַ֣ץ בְּנִקָּי֣וֹן כַּפָּ֑י וַאֲסֹבְבָ֖ה אֶת־מִזְבַּחֲךָ֣ הֽ':

מלבי"ם ארחץ, איני רוחץ את כפי במים כמו שרוחצים הידים מן הכיור בעת שצריך לעלות אל המזבח,

רק בנקיון ארחץ כפי, במה שאני נקי מכל חטא ושמץ וע"י רחיצת הנפש, זה הוא הרחיצה שלי,

ולא אעלה על המזבח להקריב חטאות ואשמות רק ואסובבה את מזבחך, כדי:

(ז) לַ֭שְׁמִעַ בְּק֣וֹל תּוֹדָ֑ה וּ֝לְסַפֵּ֗ר כָּל־נִפְלְאוֹתֶֽיךָ:

רש"י לשמע – כמו להשמיע:

כל נפלאותיך – זה הלל שיש בו לשעבר ויש בו לגוג ויש בו לימות המשיח ויש בו לעתיד לבא:

מלבי"ם להשמיע בקול תודה, על הטובות והחסדים,

ולספר כל נפלאותיך – שעיקר ההודאה היא מה שאוכל לספר נפלאותיך, שעי"כ יראו בני אדם גדולת ה':

מלבי"ם ביאור המילות לשמוע, כמו להשמיע.

(ח) ה֗' אָ֭הַבְתִּי מְע֣וֹן בֵּיתֶ֑ךָ וּ֝מְק֗וֹם מִשְׁכַּ֥ן כְּבוֹדֶֽךָ:

רד"ק ה' אהבתי מעון ביתך. קהל מרעים שנאתי, אבל מעון ביתך אהבתי, והוא הבית שהיה בו הארון,

ושם הלויים והכהנים נביאים וחסידים וקדושים משרתי האל כמו אָסָף ואחיו.

ומקום משכן כבודך, כי במקום שהיה בו הארון שם היה שוכן הכבוד על הנביאים ואנשי רוח הקודש:

מלבי"ם ה', אין אני בא למקדש ה' מצד ההרגל, רק מצד שאהבתי מעון ביתך,

 מצד אהבה וחשק פנימי ע"י ששם מקום משכן כבודך, לכן אבקש.

מלבי"ם ביאור המילות מקום משכן כבודך. הוא פנימי מן הבית:

(ט) אַל־תֶּאֱסֹ֣ף עִם־חַטָּאִ֣ים נַפְשִׁ֑י וְעִם־אַנְשֵׁ֖י דָמִ֣ים חַיָּֽי: (י) אֲשֶׁר־בִּידֵיהֶ֥ם זִמָּ֑ה וִֽ֝ימִינָ֗ם מָ֣לְאָה שֹּֽׁחַד:

רד"ק אל תֶּאֱסֹ֣ף עם חטאים נפשי ועם אנשי דמים חיי. וכיון שבחרתי אני חברת הצדיקים

אל תֶּאֱסֹ֣ף עם חטאים נפשי, כלומר שלא אמות מיתת חטאים ואנשי דמים,

כי נפשם כמים הַנִּגָּרִים ארצה אשר לא יאספו (עי' ש"ב יד, יד), ונפשי תאסף אל כבודך במותי:

מלבי"ם אל תֶּאֱסֹ֣ף עם חטאים נפשי, שנפשי הרוחנית בל תאסף לשאול כנפש החטאים,

וכן אל תֶּאֱסֹ֣ף עם אנשי דמים חיי, שהם ימותו בלא עתם, כי כן ראוי להם,

יען. אשר בידיהם זמה, שבידם השמאלית עוסקים בזמה ועושים מעשה זמרי,

ובכל זה ימינם מלאה שחד אוחזים שחד ממעשים טובים שעושים בגלוי בצביעות,

כאילו בזה יתנו לך שוחד שישפטו כמשפט צדיקים ומבקשים שכר כפנחס, אבל.

מלבי"ם ביאור המילות בידיהם, ימינם. (כנ"ל כ"א ט'):

רש"י זמה – כל זמה שבמקרא לשון מחשבה יש לטובה ויש לרעה:

(יא) וַ֭אֲנִי בְּתֻמִּ֥י אֵלֵ֗ךְ פְּדֵ֣נִי וְחָנֵּֽנִי:

מלבי"ם ואני בתמי אלך, שאיני חונף רק כפי כן לבי, ולכן איני צריך לתת לך שוחד, רק פדני אתה וחנני, וע"י.

(יב) רַ֭גְלִי עָֽמְדָ֣ה בְמִישׁ֑וֹר בְּ֝מַקְהֵלִ֗ים אֲבָרֵ֥ךְ הֽ':

רד"ק רגלי עמדה במישור, כלומר: שלא מטה רגלי, לפיכך: במקהלים אברך ה':

מלבי"ם שרגלי עמדה במישור ולא נטיתי מן היושר אל דרך עקלתון

לכן במקהלים אברך ה' על טובותיו וחסדיו עמדי: