השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 
 
תהלים

תהלים פרק לא

(א) לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד:

מלבי"ם למנצח. המזמור הזה הוסד על מה שע"י נבואת גד שישוב לארץ יהודה וע"י תשובת האו"ת שילך לקעילה להושיע את ישראל מיד פלשתים, נסגר בקעילה (ש"א כ"ב),

ואז רדף שאול אחריו, וה' הודיעו ע"י האו"ת שבעלי קעילה לא יעמדו באמונתם ויסגירוהו ביד שאול,

ויצא משם וישב במדבר במצדות, וישב במדבר זיף,

ומשם עלו הזיפים וירגלוהו אל שאול, ושאול ואנשיו עוטרים את דוד, וה' הצילהו מידו [בסלע המַחֽלֽקות]:

שמואל א פרק כב

(א) וַיֵּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מִשָּׁ֔ם וַיִּמָּלֵ֖ט אֶל־מְעָרַ֣ת עֲדֻלָּ֑ם וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶחָיו֙ וְכָל־בֵּ֣ית אָבִ֔יו וַיֵּרְד֥וּ אֵלָ֖יו שָֽׁמָּה: (ב) וַיִּֽתְקַבְּצ֣וּ אֵ֠לָיו כָּל־אִ֨ישׁ מָצ֜וֹק וְכָל־אִ֨ישׁ אֲשֶׁר־ל֤וֹ נֹשֶׁא֙ וְכָל־אִ֣ישׁ מַר־נֶ֔פֶשׁ וַיְהִ֥י עֲלֵיהֶ֖ם לְשָׂ֑ר וַיִּהְי֣וּ עִמּ֔וֹ כְּאַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אִֽישׁ: (ג) וַיֵּ֧לֶךְ דָּוִ֛ד מִשָּׁ֖ם מִצְפֵּ֣ה מוֹאָ֑ב וַיֹּ֣אמֶר׀ אֶל־מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֗ב יֵֽצֵא־נָ֞א אָבִ֤י וְאִמִּי֙ אִתְּכֶ֔ם עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אֵדַ֔ע מַה־יַּֽעֲשֶׂה־לִּ֖י אֱלֹהִֽים: (ד) וַיַּנְחֵ֕ם אֶת־פְּנֵ֖י מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב וַיֵּשְׁב֣וּ עִמּ֔וֹ כָּל־יְמֵ֥י הֱיוֹת־דָּוִ֖ד בַּמְּצוּדָֽה: ס (ה) וַיֹּאמֶר֩ גָּ֨ד הַנָּבִ֜יא אֶל־דָּוִ֗ד לֹ֤א תֵשֵׁב֙ בַּמְּצוּדָ֔ה לֵ֥ךְ וּבָֽאתָ־לְּךָ֖ אֶ֣רֶץ יְהוּדָ֑ה וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֔ד וַיָּבֹ֖א יַ֥עַר חָֽרֶת:

שמואל א פרק כג

(א) וַיַּגִּ֥דוּ לְדָוִ֖ד לֵאמֹ֑ר הִנֵּ֤ה פְלִשְׁתִּים֙ נִלְחָמִ֣ים בִּקְעִילָ֔ה וְהֵ֖מָּה שֹׁסִ֥ים אֶת־הַגֳּרָנֽוֹת: (ב) וַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֤ד בַּֽה֙' לֵאמֹ֔ר הַאֵלֵ֣ךְ וְהִכֵּ֔יתִי בַּפְּלִשְׁתִּ֖ים הָאֵ֑לֶּה ס וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־דָּוִ֗ד לֵ֚ךְ וְהִכִּ֣יתָ בַפְּלִשְׁתִּ֔ים וְהוֹשַׁעְתָּ֖ אֶת־קְעִילָֽה: (ג) וַיֹּ֨אמְר֜וּ אַנְשֵׁ֤י דָוִד֙ אֵלָ֔יו הִנֵּ֨ה אֲנַ֥חְנוּ פֹ֛ה בִּֽיהוּדָ֖ה יְרֵאִ֑ים וְאַף֙ כִּֽי־נֵלֵ֣ךְ קְעִלָ֔ה אֶל־מַֽעַרְכ֖וֹת פְּלִשְׁתִּֽים: ס (ד) וַיּ֨וֹסֶף ע֤וֹד דָּוִד֙ לִשְׁאֹ֣ל בַּֽה֔' ס וַֽיַּעֲנֵ֖הוּ ה֑' וַיֹּ֗אמֶר ק֚וּם רֵ֣ד קְעִילָ֔ה כִּֽי־אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן אֶת־פְּלִשְׁתִּ֖ים בְּיָדֶֽךָ: (ה) וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִד֩ ואנשו וַאֲנָשָׁ֨יו קְעִילָ֜ה וַיִּלָּ֣חֶם בַּפְּלִשְׁתִּ֗ים וַיִּנְהַג֙ אֶת־מִקְנֵיהֶ֔ם וַיַּ֥ךְ בָּהֶ֖ם מַכָּ֣ה גְדוֹלָ֑ה וַיֹּ֣שַׁע דָּוִ֔ד אֵ֖ת יֹשְׁבֵ֥י קְעִילָֽה: ס (ו) וַיְהִ֗י בִּ֠בְרֹחַ אֶבְיָתָ֧ר בֶּן־אֲחִימֶ֛לֶךְ אֶל־דָּוִ֖ד קְעִילָ֑ה אֵפ֖וֹד יָרַ֥ד בְּיָדֽוֹ: (ז) וַיֻּגַּ֣ד לְשָׁא֔וּל כִּי־בָ֥א דָוִ֖ד קְעִילָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֗וּל נִכַּ֨ר אֹת֤וֹ אֱלֹהִים֙ בְּיָדִ֔י כִּ֚י נִסְגַּ֣ר לָב֔וֹא בְּעִ֖יר דְּלָתַ֥יִם וּבְרִֽיחַ: (ח) וַיְשַׁמַּ֥ע שָׁא֛וּל אֶת־כָּל־הָעָ֖ם לַמִּלְחָ֑מָה לָרֶ֣דֶת קְעִילָ֔ה לָצ֥וּר אֶל־דָּוִ֖ד וְאֶל־אֲנָשָֽׁיו: (ט) וַיֵּ֣דַע דָּוִ֔ד כִּ֣י עָלָ֔יו שָׁא֖וּל מַחֲרִ֣ישׁ הָרָעָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֶבְיָתָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן הַגִּ֖ישָׁה הָאֵפֽוֹד: ס (י) וַיֹּאמֶר֘ דָּוִד֒ ה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שָׁמֹ֤עַ שָׁמַע֙ עַבְדְּךָ֔ כִּֽי־מְבַקֵּ֥שׁ שָׁא֖וּל לָב֣וֹא אֶל־קְעִילָ֑ה לְשַׁחֵ֥ת לָעִ֖יר בַּעֲבוּרִֽי: (יא) הֲיַסְגִּרֻ֣נִי בַעֲלֵי֩ קְעִילָ֨ה בְיָד֜וֹ הֲיֵרֵ֣ד שָׁא֗וּל כַּֽאֲשֶׁר֙ שָׁמַ֣ע עַבְדֶּ֔ךָ ה֙' אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַגֶּד־נָ֖א לְעַבְדֶּ֑ךָ ס וַיֹּ֥אמֶר ה֖' יֵרֵֽד: (יב) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד הֲיַסְגִּ֜רוּ בַּעֲלֵ֧י קְעִילָ֛ה אֹתִ֥י וְאֶת־אֲנָשַׁ֖י בְּיַד־שָׁא֑וּל וַיֹּ֥אמֶר ה֖' יַסְגִּֽירוּ: ס (יג) וַיָּקָם֩ דָּוִ֨ד וַאֲנָשָׁ֜יו כְּשֵׁשׁ־מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ וַיֵּצְאוּ֙ מִקְּעִלָ֔ה וַיִּֽתְהַלְּכ֖וּ בַּאֲשֶׁ֣ר יִתְהַלָּ֑כוּ וּלְשָׁא֣וּל הֻגַּ֗ד כִּֽי־ נִמְלַ֤ט דָּוִד֙ מִקְּעִילָ֔ה וַיֶּחְדַּ֖ל לָצֵֽאת: (יד) וַיֵּ֨שֶׁב דָּוִ֤ד בַּמִּדְבָּר֙ בַּמְּצָד֔וֹת וַיֵּ֥שֶׁב בָּהָ֖ר בְּמִדְבַּר־זִ֑יף וַיְבַקְשֵׁ֤הוּ שָׁאוּל֙ כָּל־הַיָּמִ֔ים וְלֹֽא־נְתָנ֥וֹ אֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ: (טו) וַיַּ֣רְא דָּוִ֔ד כִּֽי־יָצָ֥א שָׁא֖וּל לְבַקֵּ֣שׁ אֶת־נַפְשׁ֑וֹ וְדָוִ֥ד בְּמִדְבַּר־זִ֖יף בַּחֹֽרְשָׁה: ס

 

(ב) בְּךָ֖ ה֣' חָ֭סִיתִי אַל־אֵב֣וֹשָׁה לְעוֹלָ֑ם בְּצִדְקָתְךָ֥ פַלְּטֵֽנִי:

רד"ק בך ה' חסיתי, וכיון שחסיתי בך אל אבושה לעולם, בצדקתך פלטני, ולא בצדקתי:

מלבי"ם בך ה' חסיתי, כי מה שחזר לארץ יהודה היה ע"פ ה' לכן אל אבושה לעולם,

וגם אם איני ראוי ע"פ מעשי בצדקתך פלטני:

 

(ג) הַטֵּ֤ה אֵלַ֨י ׀ אָזְנְךָ֘ מְהֵרָ֪ה הַצִּ֫ילֵ֥נִי הֱיֵ֤ה לִ֨י ׀ לְֽצוּר־מָ֭עוֹז לְבֵ֥ית מְצוּד֗וֹת לְהוֹשִׁיעֵֽנִי:

מלבי"ם הטה אלי אזנך שתשמע תפלתי תיכף, וגם מהרה הצילני,

והגם שאני יוצא עתה מעיר מבצר [ומעוז] – היה אתה לי לצור מעוז,

והגם שאצטרך לצאת גם מן המצודות במדבר, היה אתה לי לבית מצודות להושיעני:

אבן עזרא הטה – דברה תורה כלשון בני אדם כי הנוטע אזן ישמע מבלי אזן:…

 

(ד) כִּֽי־סַלְעִ֣י וּמְצוּדָתִ֣י אָ֑תָּה וּלְמַ֥עַן שִׁ֝מְךָ֗ תַּֽנְחֵ֥נִי וּֽתְנַהֲלֵֽנִי: (ה) תּוֹצִיאֵ֗נִי מֵרֶ֣שֶׁת ז֭וּ טָ֣מְנוּ לִ֑י כִּֽי־אַ֝תָּה מָֽעוּזִּֽי:

מלבי"ם (ד – ה) כי, לא על המבצר אני בוטח, רק סלעי ומצודתי אתה,

והגם שאהיה נודד במדבר, למען שמך (כי אתה מעוזי) תנחני ותנהלני ותוציאני מרשת זו טמנו לי.

אחר שנקרא שמך עלי שאתה מעוזי, עי"כ תעשה למען כבודך,

בין מה שתנחני במדבר במקומות שלא תמצאני שם יד שאול,

ובין מה שתוציאני מרשת שטמנו אנשי קעילה או הזיפים:

מלבי"ם ביאור המילות תנחני ותנהלני שניהם באו על ההנהגה בנחת (שזה המבדיל בינם ובין נהג)

רק פעל נהל מציין שמנהל את היעף והאין כח, וינהלם בחמורים לכל כושל (דה"ב כ"ח), עלות ינהל (ישעיה מ'), נחית בחסדך ומוסיף נהלת בעזך (שמות ט"ו):

 

(ו) בְּיָדְךָ֘ אַפְקִ֪יד ר֫וּחִ֥י פָּדִ֖יתָה אוֹתִ֥י ה֗' אֵ֣ל אֱמֶֽת:

מלבי"ם בידך, הגם שמה שהפקדתי תחלה את כל אשר לי ביד אנשי קעילה בבטחי בם היה שקר,

כי הם רצו להסגירני בידו כי אינם אנשי אמת,

אבל את רוחי הפקדתי בידך לא בידם, ואתה פדית אותי מיד רודפי, כי אתה אל אמת:

 

(ז) שָׂנֵ֗אתִי הַשֹּׁמְרִ֥ים הַבְלֵי־שָׁ֑וְא וַ֝אֲנִ֗י אֶל־ה֥' בָּטָֽחְתִּי:

מלבי"ם שנאתי השומרים הבלי שוא, הבוטחים בבני אדם שהבטחתם הבל ושוא כמו שהיה באנשי קעילה,

ואני אל ה' בטחתי:

מצודת ציון השומרים – המצפים כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית ל"ז):

אבן עזרא שנאתי השומרים – הניחוש והקסם אי זה יום יצא למלחמה כי בטחונו על השם לבדו:

 

(ח) אָגִ֥ילָה וְאֶשְׂמְחָ֗ה בְּחַסְדֶּ֥ךָ אֲשֶׁ֣ר רָ֭אִיתָ אֶת־עָנְיִ֑י יָ֝דַ֗עְתָּ בְּצָר֥וֹת נַפְשִֽׁי:

(ט) וְלֹ֣א הִ֭סְגַּרְתַּנִי בְּיַד־אוֹיֵ֑ב הֶֽעֱמַ֖דְתָּ בַמֶּרְחָ֣ב רַגְלָֽי:

מלבי"ם (ח – ט) אגילה ואשמחה בחסדך שעשית עמדי, והמאמרים מקבילים,

אשר ראית את עניי | ולא הסגרתני ביד אויב, שהוא מה שלא הסגירו ביד שאול בהיותו בקעילה,

ידעת בצרות נפשי | העמדת במרחב רגלי, שבעת שעטרו אותו שאול ואנשיו,

ודוד הלך מצד ההר מזה ושאול מצד ההר מזה, והיה המקום צר שלא יכול לברוח כי ההר סגר בעדו,

והיה אז בצרה גדולה ואתה ידעת בצרות נפשי ומלאך בא אל שאול ועי"כ העמדת במרחב רגלי:

מלבי"ם ביאור המילות אגילה ואשמחה, הגיל הוא בעת התחדש הישועה ואח"כ היא שמחה תמידית (כנ"ל כ"א ב'). ראית את עניי, ידעת בצרות נפשי, העוני הוא גלוי ונראה נגד צרות הנפש שהוא דבר פנימי,

לכן אמר בו [בעוניי] – ראית, ובצרת הנפש אמר – ידעת:

 

(י) חָנֵּ֥נִי ה֘' כִּ֤י צַ֫ר־לִ֥י עָשְׁשָׁ֖ה בְכַ֥עַס עֵינִ֗י נַפְשִׁ֥י וּבִטְנִֽי:

מלבי"ם חנני ה' כי צר לי, שצר לי בפועל מרעת האויב,

זאת שנית, כי עששה בכעס עיני ונפשי ובטני על דבריהם שמדברים להכעיס אותי ולחרפני,

ומפרש, נגד מ"ש כי צר לי.

מלבי"ם ביאור המילות עששה. נרקבה (כנ"ל ו' ח'):

רש"י עששה – כהתה לשון עששית שאדם נותן זכוכית לנגד עיניו לראות לעבר הזכוכית דבר, אין אותה מראה ברורה:

 

(יא) כִּ֤י כָל֢וּ בְיָג֡וֹן חַיַּי֘ וּשְׁנוֹתַ֪י בַּאֲנָ֫חָ֥ה כָּשַׁ֣ל בַּעֲוֹנִ֣י כֹחִ֑י וַעֲצָמַ֥י עָשֵֽׁשׁוּ: (יב) מִכָּל־צֹרְרַ֨י הָיִ֢יתִי חֶרְפָּ֡ה וְלִשֲׁכֵנַ֨י ׀ מְאֹד֘ וּפַ֪חַד לִֽמְיֻדָּ֫עָ֥י רֹאַ֥י בַּח֑וּץ נָדְד֥וּ מִמֶּֽנִּי:

מלבי"ם (יא – יב) כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה – מרוב הצרות,

ונגד מ"ש עששה בכעס עיני – כי כשל בעוני כחי מכל צוררי הייתי חרפה,

שצוררי מחרפים אותי לאמר שע"י עוני כשל כחי, ועל ידי עוני עששו עצמי ואני חלוש,

כן הייתי חרפה מצוררי

והייתי חרפה לשכני מאד – שמחרפים גם את שכני [ואומרים להם] ששוכן אצלם 'איש מלא עונות ופשעים',

והייתי פחד למיודעי – שפחדו להתקרב אלי מיראת צוררי בל ירעו להם בעבור זה,

עד שרואי בחוץ נדדו ממני לבל אתקרב אליהם, עד כי.

מלבי"ם ביאור המילות ביגון חיי, ושנותי באנחה – יגון בלב ואנחה בפועל כמו שכתוב (ישעיה ל"ה),

והחיים – פנימים נגד השנים, ש[השנים] הוא הזמן המתראה ע"י החיים והשינוים המתהוים ממנו,

וכן מגביל כחי, ועצמי, שהכח פנימי:

רד"ק כי כלו ביגון חיי ושנותי באנחה. כי מהיום שהכה דוד הפלשתי שאמרו הנשים המשחקות: ודוד בְּרִבְבֹתָיו (שם יח, ז), נאמר (שם פסוק ט): ויהי שאול עוֹיֵן את דוד מהיום ההוא והלאה.

ומאותו היום היה דוד ביגון ואנחה, כי כפשׂע בינו ובין המות.

כשל בעוני כחי, אמר כי באנחה כשל כחו מִפחדו מפני שאול, כי האנחה שוברת גופו של אדם (ברכות נח, ב). ומה שאמר: בעוני כחי, כאדם האומר: בעונותי אירע לי כך וכך.

ועצמי עששו, שהם כח האדם ומוסדות הגוף כאילו נרקבו:

 

(יג) נִ֭שְׁכַּחְתִּי כְּמֵ֣ת מִלֵּ֑ב הָ֝יִ֗יתִי כִּכְלִ֥י אֹבֵֽד:

מלבי"ם נשכחתי מלב כמת, שהגם שאני עוד חי הייתי בעיניהם ככלי אובד, כמעותד לאבדון וכליון:

מדרש חכמים במע"ל ויש מפרשים כך דברי דוד אמנם הם שכחוני בחושבם שאני מת,

אבל באמת הייתי רק ככלי אובד, שיש בו סימן שסופו שיחזור לבעליו.

אגרת הטיול ובדרך צחות מפרשים למה המת משתכח מן הלב לאחר י״ב חודש,

שבכל פרק מפרקי השנה נזכר בנפטר ואומר אשתקד היינו יחד,

אבל לאחר שעברו י״ב חודש כבר עברו כל פרקי הזמן.

וכן כלי אובד מכריזים עליו ג׳ רגלים, שהכלי היה נצרך בודאי באחד מפרקי השנה,

ואם הבעלים לא הזכירוהו במשך השנה סימן שנתייאשו ממנו.

ורמז יש לי״ב חודש שיש י״ב תיבות בפסוק הקודם, וי״ב אותיות ב'נשכחתי כמת מלב'.

 

(יד) כִּ֤י שָׁמַ֨עְתִּי ׀ דִּבַּ֥ת רַבִּים֘ מָג֪וֹר מִסָּ֫בִ֥יב בְּהִוָּסְדָ֣ם יַ֣חַד עָלַ֑י לָקַ֖חַת נַפְשִׁ֣י זָמָֽמוּ:

מלבי"ם כי, ובכל זה לא נשכחתי מלב הצוררים, כי בהפך שמעתי דבת רבים מגור מסביב בהוסדם יחד עלי, שהם כשנועצו עלי למסרני ביד שאול, יוציאו ג"כ דבה על רבים,

כמו שהוציאו דבה על נוב עיר הכהנים שיָדָם עמי,

ועי"כ יעשו מגור מסביב, שכל אשר סביבי יראים ומתפחדים פן יענשו מן המלך,

ועי"כ לקחת נפשי זממו, שעי"כ כ"א יודיע מקומי ובזה יקחו את נפשי:

 

(טו) וַאֲנִ֤י ׀ עָלֶ֣יךָ בָטַ֣חְתִּי ה֑' אָ֝מַ֗רְתִּי אֱלֹהַ֥י אָֽתָּה:

מלבי"ם ואני, הגם שאין לי עוד שום מכיר ומושיע עליך בטחתי ה',

אמרתי אלהי אתה, הלא אתה עדיין המשגיח עלי ומושיע:

 

(טז) בְּיָדְךָ֥ עִתֹּתָ֑י הַצִּ֮ילֵ֤נִי מִיַּד־א֝וֹיְבַ֗י וּמֵרֹדְפָֽי:

מלבי"ם בידך עתותי, הלא העתים העוברים עלי הם בידך עת טובה או עת רעה ממך נגזרו,

א"כ הצילני מיד אויבי הם הזיפים, ומרודפי שאול ואנשיו:

מבאר היעבץ במע"ל – היו דואג ואחיתופל חושבים באיזה עת יוכלו לתופסני והיה אחיתופל יודע העתים, לכן אמר דוד בידך עיתותי שאתה מנהיג מערכות השמים ולא יפלא ממך דבר.

 

(יז) הָאִ֣ירָה פָ֭נֶיךָ עַל־עַבְדֶּ֑ךָ ה֖וֹשִׁיעֵ֣נִי בְחַסְדֶּֽךָ:

מלבי"ם האירה פניך על עבדך, שתושיעני ע"י השגחה גלויה עד שכולם יראו פניך והשגחתך,

והושיעני בחסדך שהחסד אין לו גבול, וזה יהיה כדי.

רד"ק האירה פניך על עבדך, כמו אל עבדך. וכן אמר (במדבר ו, כה): יאר ה' פניו אליך.

ואור הפנים היא הישועה וההצלחה. הושיעני בחסדך, ואף על פי שאיני ראוי:

 

(יח) ה֗' אַל־אֵ֭בוֹשָׁה כִּ֣י קְרָאתִ֑יךָ יֵבֹ֥שׁוּ רְ֝שָׁעִ֗ים יִדְּמ֥וּ לִשְׁאֽוֹל:

מלבי"ם ה' אל אבושה כי קראתיך, כדי שיהיה קידוש השם וידעו כולם שהקורא אותך לא יבוש,

ובהפך יבושו רשעים כי יכרתו וידמורד"ק ל' כריתה, לרש"י ל' דממה] לרדת לשאול:

בדרך צחות אפשר לומר ידמו – למי כוונתי – לשאול…

 

(יט) תֵּ֥אָלַ֗מְנָה שִׂפְתֵ֫י שָׁ֥קֶר הַדֹּבְר֖וֹת עַל־צַדִּ֥יק עָתָ֗ק בְּגַאֲוָ֥ה וָבֽוּז:

מלבי"ם תאלמנה, אחר שראה השגחת ה' עליו יאמר, מעתה תאלמנה שפתי שקר הם שפתי הכופרים,

הדוברים על צדיק על ה' הצדיק, דברי עתק בגאוה ובוז,

שאומרים שאין ה' משגיח בעולמו ואין שכר ועונש, ושהעולם הפקר,

ועתה ע"י שיראו השגחתך איך אתה מציל את החוסים בך תאלמנה שפתותיהם, כי.

מלבי"ם ביאור המילות עתק. בא על ההעתקה ממקום, ויעתק משם ההרה, ועל לשון חוזק, [ב' ביאורים ברש"י]

ולדעתי עקר ענינו בכ"מ לשון העתק, כי כ"מ שבא על דבור שמדברים עתק על ה' היינו הכחשת ההשגחה, כמו (ש"א ב' ג', לקמן ע"ה ז', צ"ד ד') בא על הכחשת השגחת ה', עי' פרושי בכ"מ האלה

והוא מענין העתק שהוא מועתק ורחוק מברואיו,

וכן פי' חז"ל (ב"ר פ"א), הדוברות על צדיק עתק שהעתיק מבריותיו,

ור"ל יאלמו המכחישים השגחת ה' ע"י שרואים צדיק ורע לו ובאמת ה' משגיח עליו אם לשלם לו בעוה"ב, ואם גם בעוה"ז תצפנם בסוכה ויפעל לחוסים בו נגד בני אדם וכולם יראו מזה השגחת ה',

וכן מ"ש עתקו גם גברו חיל, הון עתק, היינו דבר הנעתק ומופרש מדרך הטבע:

 

(כ) מָ֤ה רַֽב־טוּבְךָ֘ אֲשֶׁר־צָפַ֪נְתָּ לִּֽירֵ֫אֶ֥יךָ פָּ֭עַלְתָּ לַחֹסִ֣ים בָּ֑ךְ נֶ֝֗גֶד בְּנֵ֣י אָדָֽם:

מלבי"ם מה רב, הגם שרב מאד טובך אשר צפנת ליראיך, שהוא שכר הצפון לצדיקים בעוה"ב שהוא רב מאד, אבל הלא הוא צפון ונעלם ואין רואים אותו,

אבל הטוב שפעלת לחוסים בך אינו צפון ונסתר, כי הטוב הזה הוא נגד [עיני] בני אדם, שהוא נראה לכל,

(ור"ל שעל מה שימצאו רעות לצדיק בעוה"ז יש ע"ז תשובה שעי"כ ימצא שכר גדול ורב טוב בעוה"ב,

אבל זה דבר צפון ורבים מכחישים עי"כ את ההשגחה ממה שנראה צדיק ורע לו,

אבל ההשגחה הגלויה שיעשה ה' לחוסים בו הוא דבר הנראה לכל,

ובזה תאלמנה שפתי שקר הדוברים על צדיק חי עולמים עתק לאמר שאינו משגיח:

המדר"ש שמואל מבאר עפ"ד התנא ודע שמתן שכרן של צדיקים לעת"ל – מה רב טובך אשר צפנת דוקא ליראיך, ששכרם שמור לעוה"ב, אך לעומת זאת העושים כדי להרשים את האחרים כאן בעוה"ז – הם החוסים בך רק 'נגד בנ"א' – להם פעלת כאן בעוה"ז… [אבות ספ"ב].

 

(כא) תַּסְתִּירֵ֤ם ׀ בְּסֵ֥תֶר פָּנֶיךָ֘ מֵֽרֻכְסֵ֫י אִ֥ישׁ תִּצְפְּנֵ֥ם בְּסֻכָּ֗ה מֵרִ֥יב לְשֹׁנֽוֹת:

מלבי"ם תסתירם. מבאר שהגם שידמה לפעמים שה' מסתיר פניו מיראיו ועי"כ ימצא אותם רעות בעוה"ז,

זה הוא לטובתם, כי בסתר פניך תסתירם מרוכסי איש,

ר"ל עם זה שה' יסתיר מהם פניו והשגחתו וישיגם רעות וצרות בזה יסתירם מרוכסי איש,

ר"ל שינצלו מן הרכסים הנמצא בטבע האיש, שהוא היצר הרע והתאוות

שהם דומים כרכסים המקלקלים את הדרך הישר, כן הם יעכבו בעדו מלכת בדרך ישר,

וע"י הסתרת פנים ויסורים יהיה העקוב למישור והרכסים לבקעה וילכו בדרך הישר,

ובכ"ז הגם שאתה מסתיר פנים, אתה מסוכך עליהם ותצפנם בסוכת השגחתך מריב לשונות ובעלי לה"ר,

כמו שהציל את דוד מן הזיפים וכל המלשינים עליו בפני שאול:

מלבי"ם ביאור המילות בסתר פניך. כמו אסתירה פני מהם, במה שאתה מסתיר פניך מהם.

תסתירם, תצפנם. הסתר הוא יותר מן הצפון (איוב י"ד י"ג, ולמעלה כ"ז ה'),

כי שמירת הנפש מחטא הוא גדול משמירת הגוף:

מרכסי כמו והרכסים לבקעה (ישעיה מ'), רכסים הנמצאים בלב איש המקלקלים יושר הדרך:

 

(כב) בָּר֥וּךְ ה֑' כִּ֥י הִפְלִ֮יא חַסְדּ֥וֹ לִ֝֗י בְּעִ֣יר מָצֽוֹר:

מלבי"ם ברוך ה', עפ"ז נותן הודאה, א] מה שהפליא חסדו לי בעיר מצור,

שלא נשאר בקעילה שהיתה עיר מצור ששם היה שאול צר עליו וכובשו:

 

(כג) וַאֲנִ֤י ׀ אָ֮מַ֤רְתִּי בְחָפְזִ֗י נִגְרַזְתִּי֘ מִנֶּ֪גֶד עֵ֫ינֶ֥יךָ אָכֵ֗ן שָׁ֭מַעְתָּ ק֥וֹל תַּחֲנוּנַ֗י בְּשַׁוְּעִ֥י אֵלֶֽיךָ:

מלבי"ם ואני, הודאה ב] על עת שעטרו שאול ואנשיו לתפשם, ששם כתיב ויהי דוד נחפז ללכת מפני שאול,

ואז אמרתי בחפזי נגרזתי מנגד עיניך כי הי' בסכנה גדולה,

אכן שמעת בקול תחנוני והצלתני ע"י המלאך שבא אל שאול:

מלבי"ם ביאור המילות נגרזתי. כמו נגזרתי. [רש"י רד"ק וראב"ע נגרזתינכרתתי לשון גרזן הכורת את העץ על שם גזירתו נקרא גרזן כך פי' דונש. ומנחם חברו כמו נגרשתי ואין לו דמיון בתורה (סא"א)]:

 

(כד) אֶֽהֱב֥וּ אֶת־ה֗' כָּֽל־חֲסִ֫ידָ֥יו אֱ֭מוּנִים נֹצֵ֣ר ה֑' וּמְשַׁלֵּ֥ם עַל־יֶ֝֗תֶר עֹשֵׂ֥ה גַאֲוָֽה:

מלבי"ם אהבו, עפ"ז סיים דבריו נגד הדוברים על צדיקו של עולם עתק,

אחר שנתברר שיש שכר ועונש והשגחה, אהבו את ה' כל חסידיו כי הוא נוצר אנשי אמונים, [רש"י את המאמינים בישועתו וסומכים עליו]

וכן משלם על יתר [משמע שמפ' ל' גאוה] של עושה גאוה כמו שנצר את דוד ושלם עונש לשאול:

מלבי"ם ביאור המילות אמונים. כמו כי פסו אמונים (למעלה י"ב):

רש"י על יתר – מדה במדה מכוונת כחץ על יתר הקשת (סא"א),

או יש לפתור על יתר, חבל כנגד חבל קו כנגד קו,

ל"א יתר הוא לשון גאוה כמו (ישעיה ט"ו) יִתְרָה עשה פירוש ומשלם על יתר בגאוה לעושי גאוה (סא"א):

 

(כה) חִ֭זְקוּ וְיַאֲמֵ֣ץ לְבַבְכֶ֑ם כָּל־הַ֝מְיַחֲלִ֗ים לַהֽ':

מלבי"ם חזקו, ואם כן חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה' כי תוחלתם לא תשוב ריקם:

מלבי"ם ביאור המילות חזקו ויאמץ לבבכם האימוץ הוא התמדת החיזוק ובא על חיזוק הלב כמ"ש בכ"מ:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו סיקס עם כרטיססנדיסק 128כרטיס זכרון 128