השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 
 
תהלים

תהלים פרק לג

(א) רַנְּנ֣וּ צַ֭דִּיקִים בַּֽה֑' לַ֝יְשָׁרִ֗ים נָאוָ֥ה תְהִלָּֽה:

מלבי"ם רננו, המזמור הזה נתחבר אל הענין הראשון,

באר בו כי ה' מנהיג את עולמו בשני מיני הנהגות, שהיא הטבעיית המיוסדת על חקים קבועים בלתי משתנים, וההנהגה ההשגחיית שהיא נוהגת לפי מעשה בני אדם טוב או רע,

ובאר ענין ידיעת ה' וההשגחה, ובפרטות מן ההשגחה המיוחדת על יראי ה' וחושבי שמו.

רננו – הנה בסיום המזמור הקודם אמר שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב,

כי הישרים הם מדרגה יותר גדולה מן הצדיקים,

שהם לבם ושכלם הולך ישר ואינו מסתפק כלל ואינו נוטה כלל מדרכי ה',

וזה מדרגה יותר גדולה מן הצדיקים שעושים מעשה הצדק בפועל אבל עוד לא שבו מן המלחמה הפנימית,

הן מלחמת שכלם בעניני האמונות והדעות, הן מלחמת יצרם במעשים ופעולות,

ע"כ צוה שהצדיקים ישמחו בלב, ומוסיף לישרים שירננו בפועל,

ובמזמור זה שיברר מהשגחת ה' הפרטית מוסיף שהצדיקים יבואו למדרגת הישרים וירננו בה' ולישרים להם נאוה תהלה הם יתהללו בה',

ולהם נאוה התהלה, באשר הם השיגו האמת תמיד ולא הסתפקו כלל, וזה כולל שהם יספרו תהלת ה',

וגם להם עצמם מגיע תהלה על יושר שכלם ועל שהשיגו את האמתיות:

 

(ב) הוֹד֣וּ לַה֣' בְּכִנּ֑וֹר בְּנֵ֥בֶל עָ֝שׂ֗וֹר זַמְּרוּ־לֽוֹ:

מלבי"ם הודו, (פסוקי המאמרים האלה מסודרים זה מול זה בצלעות מקבילות),

א], שיודו לה' על ההנהגה הטבעיית הסדורה מששת ימי בראשית חק נתן ולא יעבור,

וצוה שיודו לה' ע"ז בכנור, ויזמרו גבורותיו בנבל עשור, שהכנור הוא ציון אל ערך העולמות זל"ז שכולם ערוכים על פי חקי המוסיקא ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים, כמו שכתבתי שם בפי' הכתוב הזה, והיו מנגנים בנבל עשור על ציון הגלגלים שהם עשרה לפי תכונת הקדמונים:

מלבי"ם ביאור המילות בנבל עשור. נבל אשר לו עשרה יתרים, ואמר עלי עשור ועלי נבל, ר"ל נבל עשור ונבל סתם: הודו, זמרו. הודאה על הטובה, זמר ספור שבחיו, וכן למעלה (ל') זמרו לה' חסידיו והודו, וע"ל (ז' י"ח):

אבן עזרא הודו, בנבל עשור – אמר רבי משה נבל שיש בו עשרה נקבים ולא דבר נכונ'

כי נבל כלי בפני עצמו גם כן עשור כאילו אמר בנבל בעשור על דרך כריע כאח לי וכמוהו ככבש אלוף ככבש כאלוף כי הכ"ף ישמש בעבור שנים כדרך בי"ת באל שדי יעשה חפצו והעד שהם שנים עלי עשור ועלי נבל:

אלשיך הודו לה' בכנור כו'. הנה סתם כנור הוא בעל שש יתרים, והנבל של דוד היה של עשר,

והנה הטוב המעותד לימות המשיח הוא משני סוגים א' מתייחס לשש וא' מתייחס לעשר.

של שש, הוא מאמרם בבראשית רבה (יב ו) כי על כן כל תולדות שבמקרא חסרים חוץ מאלה תולדות השמים (בראשית ב ד) ואלה תולדות פרץ (רות ד יט), והוא כי אחר תולדות השמים חסרו מהעולם ששה דברים זיוו של אדם חייו קומתו מאורות פירות הארץ פירות האילן, וחוזרין ליתקן בבוא בן פרץ הוא המשיח.

עוד אמרו רבותינו ז"ל בספר הזוהר כי עשר קללות נתקלל העולם בחטא אדם (עי' פרקי דרבי אליעזר יד), ולעומתם קיבל יעקב עשר ברכות והן לעתיד ויתן לך האלקים כו' (בראשית כז),

והן עשרה מיתרי נבלו של דוד כמפורש אצלנו על מאמרם ז"ל (פרקי דרבי אליעזר לא) שעשר גידי אילו של יצחק הן עשר מיתרים של נבל דוד.

ויאמר שיודו לה' הצדיקים בכנור, לרמוז שמחת הששה דברים הנמשלים לכנור המשמח בשש מיתרים, ועל זה תספיק הודאה, כי הוא להחזיר מה שנאבד למקומו,

אך בנבל עשור זמרו לו על עשרה דברים המתייחסים ונמשלים לנבל עשור.

על כן כנגד זה זמרו בהם, שהוא כי הן עשר ברכות של יצחק,

שהוא אושר נוסף על מה שהיה בתחלה, על כן צריך זמר שהוא יותר מהודאה:

 

(ג) שִֽׁירוּ־ל֖וֹ שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ הֵיטִ֥יבוּ נַ֝גֵּ֗ן בִּתְרוּעָֽה:

אבן עזרא שירו לו – בעבור שנים כאילו כתוב הטיבו נגן לו בתרועה כדרך אל באפך תוכיחני:

מלבי"ם שירו לו, זאת שנית תשירו לו בכל עת שיר חדש,

על ההנהגה ההשגחיית שהיא אינה קבועה לפי חקי הטבע רק משתנית ומתחדשת תמיד לפי מעשה בני אדם הבחיריים, שלפיהם יחדש ה' נפלאותיו אם לחסד אם לשבט ויחודש השיר לפי חידוש המעשים,

ובזה הטיבו נגן בתרועה, שהתרועה תורה על התהוות ענין חדש ועל התגלות ה' לשפוט את הארץ:

מלבי"ם ביאור המילות שיר חדש. מורה על דברים שלא נעשו כמוהם עוד (ישעיה מ"א ט"ו, לקמן מ"ב ד', צ"ו א', צ"ח א', קמ"ט א'):

הר"י חיון – שיר חדש – שהשיר החדש עושה רושם בנפש האדם יותר מאשר הישן.

ארץ החייםשיר חדש – שכל תפילה של האדם צריך לחשוב כתפילה חדשה ומי יודע אם יזכה להתפלל עוד תפילה לפניו ית', כמו שמצינו שיש מלאכים שאין אומרים שירה אלא פעם אחת ומתבטלים.

 

(ד) כִּֽי־יָשָׁ֥ר דְּבַר־ה֑' וְכָל־מַ֝עֲשֵׂ֗הוּ בֶּאֱמוּנָֽה:

מלבי"ם כי ישר, (מפרש נגד ההנהגה הטבעיית), דבר ה', שהוא הדבור שבו ברא את המציאות

(כמו שיפרש בפסוק ו' בדבר ה' שמי' נעשו) הוא ישר,

ר"ל שהנעשה בדברו נוסד על חקים קבועים ישרים בלתי משתנים,

וכן לא הוסיף על הדבור הזה ולא גרע ממנו, כמו שית',

וכל מעשהו באמונה, הנה שני ההנהגות האלה שהם הטבעיית והנסיית מצויינים בכתבי הקדש בשם אמונה ואמת, בשם חסד, שההנהגה הטבעיית הסדורה מששת ימי בראשית מצויינת בשם אמונה,

כי החקים האלה נאמנים לעד וקיימים, וה' התחייב להנהיג תמיד החקים הלאה ושלא לבטלם,

כמו חקות שמים וארץ יום ולילה קיץ וחורף וכדומה, שלא ימושו לעולם,

וההנהגה ההשגחיית שתתחדש לפעמים ברצון ה' ע"ד הפלאיי תכונה בשם חסד,

כי אינו מחויב לעשותם ויעשם בחסדו לפי רצונו בכל עת, עז"א שכל מעשהו של דבר ה' הוא באמונה,

כי חקיהם מוכרחים ומובטחים ובלתי משתנים לעולם:

 אלשיך כי ישר כו' – הגם שנראה לנו לפעמים שאין דבר ה' ישר ח"ו – שיש דברים הנראים כחוסר צדק ויושר, כגון צדיק ורע לו וכד' – בכל אופן עלינו לדעת שאין להרהר אחר מידותיו היות וכל מעשיהו באמונה – בנאמנות – שהיצה"ר משלם במזומן,

והקב"ה נאמן לשלם שכר פעולתך לעתיד לבוא, לכן אין להרהר על מידותיו.

שפת אמת – ה' כַל – ל' מדידהאת כל מעשיו ה' 'כַל' ומודד על פי האמונה שיש בברואים.

 

(ה) אֹ֭הֵב צְדָקָ֣ה וּמִשְׁפָּ֑ט חֶ֥סֶד ה֗' מָלְאָ֥ה הָאָֽרֶץ:

מלבי"ם אוהב (מפרש נגד ההנהגה ההשגחיית) מצד שה' אוהב צדקה ומשפט,

וע"ז לא יספיקו החקים הטבעיים, כי בהנהגת יושבי הארץ שהם בעלי בחירה,

ומעשיהם אפשריים [-בחיריים] בלתי תלויים מחקי הטבעיים, והם בוחרים לפעמים לעשות טוב ולפעמים ברע,

יחויב שכן ינהוג עמם ה' לעשות צדקה עם הצדיקים ומשפט עם הרשעים,

וזה א"א לפי הנהגת הטבע, שהיא לא תשתנה ע"י שינוי מעשה בני אדם, כי תהלוכותיה קבועים,

ולכן צריך ה' להתנהג עם יושבי הארץ ע"פ ההנהגה ההשגחיית שישנה את הטבע

לפי המעשים הטובים או הרעים, כמ"ש אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו,

פן יפתה לבבכם וגו' ועצר את השמים ולא יהיה מטר,

שכ"ז הנהגה אחרת נעלה מחקי הטבע שנקראו אמונה, רק הנהגה הנקראת בשם חסד,

ולכן חסד ה' מלאה הארץ, הנהגה שלא התחייב בעת הבריאה בששת ימי בראשית רק בחסד ה' יסודה ושרשה:

 

(ו) בִּדְבַ֣ר ה֭' שָׁמַ֣יִם נַעֲשׂ֑וּ וּבְר֥וּחַ פִּ֝֗יו כָּל־צְבָאָֽם:

מלבי"ם בדבר, מפרש מ"ש כי ישר דבר ה', כי בדבר ה' שמים נעשו,

שהשמים נוסדו ע"פ חוקים קבועים בלתי משתנים,

וברוח פיו נעשו כל צבאם, יציין כאלו השמים בכללם נעשו ע"י הדבור,

וע"י הרוח שיצא מפיו בעת הדבור שהוא קל מן הדבור עצמו נעשו כל צבאם,

שהם הכוכבים והמאורות שנתלו ביום ד',

וכבר בארתי בפי' בראשית שהיה הבדל בין בריאת השמים ובין בריאת הארץ

שבהשמים לא שינה דבר רק נשאר הכל כמו שנברא בדבור הראשון,

כי גם המאורות נבראו ביום הראשון עם השמים רק שנתלו ביום ד' כמ"ש חז"ל,

לא כן בארץ שאחרי שנבראת הארץ ביום הראשון, באו בה כמה שנוים ע"י התשעה מאמרות,

שהוסיף אח"כ מקרים חדשים על הנעשה ביום ראשון,

הקוואת המים והתהוות היבשה, ועליית האדים אל הרקיע, והברואים שנבראו עליה,

כמ"ש (ישעיהו פרק מה-יח) כִּ֣י כֹ֣ה אָֽמַר־ה֠' בּוֹרֵ֨א הַשָּׁמַ֜יִם (רק בריאה הראשונה לבד)

ה֣וּא הָאֱלֹהִ֗ים יֹצֵ֨ר הָאָ֤רֶץ וְעֹשָׂהּ֙ ה֣וּא כֽוֹנְנָ֔הּ כי הוסיף בה תקונים ע"י המרת צורה בצורה,

וע"כ בשמים אמר שישר דבר ה' כי לא הוסיף עליו דבר, אבל בארץ אמר.

מלבי"ם ביאור המילות וברוח פיו. וכמליצה זו ישעיה (י"א ד' ל"ד ט"ז):

של״ה בדבר ד׳. ומדיבור שבת ד׳, ומכאן שצריך לשבות בשבת גם מדיבור פרט לדברי תורה ותפילה.     

אוהב ישראל כשם של״ה – בדבר ד׳ שמים נעשו. אמירה של הקב״ה היא בגדר מעשה ומיום שאמר ועבדום ועינו אותם התחיל חשבון העבדות.          

ילקוט ראובני בדבר ד׳ שמים נעשו. בדבר ראשי תיבות, במידת דין במידת רחמים.   

מדרש תהלים בדבר ד׳ שמים נעשו. ובאותו הדבר שברא אותם בו הם עומדים לעולם,

לכך נאמר לעולם ד׳ דברך ניצב בשמים.     

ערבי נחל בשם מפרשים בדבר ד׳ שמים נעשו – כשגמר הדיבור כבר נעשה מתחילתו,

והטעם כי וברוח פיו כל צבאם, שמכל דיבור נברא מלאך

יש חשש שיאמרו מיכאל היה מותח בדרומו וכו' לכן נעשו השמים בתחילת הדיבור

באופן שבגמר הדיבור, כשנעשה המלאך מהדיבור, מצא שמים וארץ ברואים ועומדים.

בראשית רבה בדבר ד׳ שמים נעשו. האמירה והמעשה ביחד, וכן הוא אומר ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור.

 

(ז) כֹּנֵ֣ס כַּ֭נֵּד מֵ֣י הַיָּ֑ם נֹתֵ֖ן בְּאֹצָר֣וֹת תְּהוֹמֽוֹת:

מלבי"ם כונס כנד מי הים, שהארץ לא נשארה על האמונה שהוא החק הקבוע שנעשה ע"י בריאה הראשונה, כי חסד ה' מלאה הארץ,

שבבריאה הראשונה היה החק הטבעיי שיסוד המים יקיף את יסוד העפר,

והוצרך ה' לשנות החק הזה לכנס מי הים לתוך הים שיעמדו שם כנד ולא ישובון לכסות הארץ,

ונתן תהומות באוצרות שיהיו המים עצורים בתהומות ובימים, כדי שתראה היבשה,

וגם כיון במ"ש נותן באוצרות תהומות אל מ"ש שם שהתגלות היבשה נעשה עיקר ההכנה לזה על ידי המאמר של יהי רקיע בתוך המים, שגבל החק שיעלו המים ע"י האדים אל הרקיע שהוא מקום הסגריר,

ושם יצא מהם האויר שהיה מעורב עם יסוד המים,

וע"י הופרשו מן היבשה כי נשארו רוב המימות תלוים במאמרו של מלך באויר, (כמ"ש בפי' בראשית ובפי' איוב סי' כ"ו וסי' ל"ח ולקמן סי' ק"ד) ועז"א שמי התהומות נתנו באוצרות ברקיע,

ובזה יסד ה' ההנהגה האחרת שיתנהג עם יושבי הארץ כפי ההנהגה ההשגחיית המכונה בשם חסד,

שיעצר במים וייבשו וישלחם ויהפכו ארץ,

וכן נתינת המטר וכל הנתלה מזה שהוא הכל השגחיי כמ"ש ומעשה ידיו מגיד הרקיע,

וזה מעשה תמידי כמ"ש כונס כנד, נותן באוצרות, בלשון הוה, כי זה יעשה ויפעל תמיד ע"י ההשגחה:

 

(ח) יִֽירְא֣וּ מֵ֭ה' כָּל־הָאָ֑רֶץ מִמֶּ֥נּוּ יָ֝ג֗וּרוּ כָּל־יֹשְׁבֵ֥י תֵבֵֽל:

מלבי"ם ייראו, וע"י ההנהגה הקבועה הטבעיית ייראו מה' כל הארץ ע"י שהוא הבורא כל,

וע"י ההנהגה ההשגחיית שזה נוהג עם יושבי תבל, שהוא חלק המיושב מן הארץ ממנו יגורו כל יושבי תבל, שהמגור הוא גדול מן היראה, שהוא פחד השכר והעונש, ע"י שבהנהגה זו שינהיג עם הישוב ישכיר ויעניש, יגורו מענשו פן יציף מי הים או יעצר את השמים ולא יהיה מטר:

מלבי"ם ביאור המילות ייראו יגורו. המגור הוא תמיד מהרע והיראה תהיה לפעמים מהעצם עצמו,

וההבדל בין ארץ ותבל ידוע, שתבל הוא החלק המיושב:

 

(ט) כִּ֤י ה֣וּא אָמַ֣ר וַיֶּ֑הִי הֽוּא־צִ֝וָּ֗ה וַֽיַּעֲמֹֽד:

מלבי"ם כי, מפרש ייראו מה' כל הארץ כי הוא אמר ויהי, שהוא המהוה והממציא הכל,

ממנו יגורו כל יושבי תבל כי הוא צוה ויעמד,

כי גם העמדת הארץ וקיומה אינו מעצמו כמו בשמים שחק נתן ולא יעבר והם קיימים ועומדים מעצמם,

כי הארץ אינה עומדת מעצמה, כי ע"פ טבעה המיוחד היה ראוי שהמים יכסו פני תבל,

רק ה' צוה שתעמד ושם חול גבול לים, ונותן מטר יורה ומלקוש בעתו,

וע"כ יגורו מפחד ענשו פן יסלק השגחתו רגע ויגוע כל בשר יחד ואדם על עפר ישוב:

מלבי"ם ביאור המילות אמר, צוה. האמירה לפי שעה והציוי נמשכת לעתיד, עמ"ש התו"ה צו (ס"א):

 

(י) ה֗' הֵפִ֥יר עֲצַת־גּוֹיִ֑ם הֵ֝נִ֗יא מַחְשְׁב֥וֹת עַמִּֽים:

מלבי"ם ה' וע"י שה' מנהיג את הארץ בהשגחה מיוחדת,

לכן בענינים הכוללים הרצויים אצלו מצד חכמתו ורצונו יתברך, יבטל עצת גוים ומחשבותיהם,

וינהיג הכל לפי התכלית הכולל הנרצה אצלו

ולא יועילו מחשבות בני אדם ועצתם לבטל את עצת ה' והתכלית המוסכם אצלו,

והנה העצה היא התכלית הנרצה להעושה, והמחשבות הם האמצעיים המובילים אל התכלית,

שחושב מחשבות איך יוציא למעשהו את העצה שהוא התכלית,

וה' יפיר עצת גוים שהוא התכלית הנרצה אצלם,

וגם יניא מחשבותיהם שהם המחשבות הרבות והאמצעים שיכינו להפיק את התכלית שהיא העצה, אבל.

מלבי"ם ביאור המילות הפיר, הניא. הניא מוסף על הפיר, שהמפיר כבר חל הדבר,

והמניא מונע שלא יחול הדבר כלל כמו ואם הניא אביה אותה.

ועמים מוסיף על גוים כי עם מדרגה יותר גדולה מן גוי (ישעיה א' ד'),

ומחשבות מוסיף על עצה (ישעיה י"ד כ"ד) ומוסיף במליצתו לא זו אף זו:

רד"ק …ה' הפיר עצת גוים. אמר: גוים, כלומר, אפילו יהיו כל הגוים בעצה אחת ובהסכמה אחת, ה' יפר עצתם, כמו שאמר (ישעיה מ, יז): כל הגוים כאין נגדו…:

 

 (יא) עֲצַ֣ת ה֭' לְעוֹלָ֣ם תַּעֲמֹ֑ד מַחְשְׁב֥וֹת לִ֝בּ֗וֹ לְדֹ֣ר וָדֹֽר:

אבן עזרא עצת ה' – כנגד עצת גוים: מחשבות לבו – דרך משל כנגד מחשבות עמים:

מלבי"ם עצת ה', שהוא התכלית הנרצה אצלו, היא תעמד לעולם, ולא יוכלו בני אדם לשנותו ע"י תחבולותיהם, וגם מחשבות לבו שהם האמצעיים שהוא מכין אל עצתו, יעמדו לדור ודור,

והתכלית הוא אחד – כמו למשל התכלית הכללי שיעץ ה' בהשלמת כלל האנושי עד סוף כל הדורות,

זה יעמוד לעולם בלי שינוי [-היינו עצת ה'],

והמחשבות שהם האמצעיים שיכין אל הפקת התכלית הכולל הם ישתנו לפי הדורות, ועז"א לדור ודור,

כמו התיקון האחרון הכולל המוכן לבא באחרית הימים היא העצה הכללית בהנהגה

והיא עומדת אצלו לעולם בלי שינוי ואם יתמהמה חכה לו,

והאמצעיים מכין ה' תמיד לזה לפי הדורות דור דור,

עד שכל המתחדש בכל דור ודור כמו הגליות והגאולות והתמורות שנעשו בכל הדורות

כולם הם כחוליות הקבועות בשלשלת אחת

אשר סוף השלשלת היא העצה הכללית העומדת אצלו לעולם בלא שינוי:

מלבי"ם ביאור המילות לעולם לדור ודור כבר התבאר ישעיה (י"ג כ') שלעולם בא על הזמן הבלתי מתחלק, ולדור ודור מציין הזמן המתחלק לפי שני הדורות (ובא בספר זה, ע"ז ט', פ"ה ו', פ"ט ב' ה', קי"ט צ', קל"ה י"ג, קמ"ה י"ג, קמ"ו י'):

 

(יב) אַשְׁרֵ֣י הַ֭גּוֹי אֲשֶׁר־ה֣' אֱלֹהָ֑יו הָעָ֓ם ׀ בָּחַ֖ר לְנַחֲלָ֣ה לֽוֹ:

מלבי"ם אשרי, עפ"ז יאמר שאשרי הגוי אשר ה' אלהיו, כל גוי המאמין בה' ועובד ה' והוא אלהיו –

אשרי לו, כי אז הוא מושגח מאתו,

ונוסף לזה אשרי העם אשר בחר לנחלה לו, שחוץ מבחירתו שבחר ה' לאלהיו,

נבחר הוא מה' להיות לו לעם סגולה ויופיע עליו בהשגחה מופלאת נסיית:

מלבי"ם ביאור המילות הגוי. העם. עם מעולה מן גוי (כנ"ל י') ומציין לרוב את ישראל, כמ"ש (ישעיה א' ד'):

 

(יג) מִ֭שָּׁמַיִם הִבִּ֣יט ה֑' רָ֝אָ֗ה אֶֽת־כָּל־בְּנֵ֥י הָאָדָֽם:

מלבי"ם משמים עתה יגיד איך ינהיג ה' בשני מיני ההנהגות האלה הנזכרת,

בצד א' ינהיג ה' ע"י השמים שהיא הנהגת הטבע והמערכה,

שבזה ה' בשמים הכין כסאו ומנהיג כפי חקי הטבע הסדורים מראשית,

ובהנהגה זו משמים הביט ה' וראה את כל בני האדם,

ראה את כולם בידיעה קדומה אשר ידע מראשית כל פרטי המעשים שיהיו,

והיא ראיה אחת כוללת בלתי מתרבית או משתנית,

רק בידיעה אחת קדומה ראה את כולם ואת מעשיהם עד סוף כל הדורות,

וגם הוקצב כל ענינם מראשית עפ"י ההנהגה הכוללת המיוחסת לשמים ולהנהגת הטבע:

מלבי"ם ביאור המילות (יג – יד) הביט ראה השגיח.

כבר התבאר (ישעיה ה' י"ב) שהבטה היא שימת לב על הדבר שמשים לב לראות, ואח"כ ראה,

ומשגיח הוא ההבטה היתירה על פרטי הדבר, רואיך אליך ישגיחו (ישעיה י"ד):

כל בני אדם, כל ישבי הארץ: כל בני אדם –

כולל המין כולו אשר היה ויהיה בעולם,

אבל יושבי הארץ – מציין רק הדור היושב בארץ עתה:

 

(יד) מִֽמְּכוֹן־שִׁבְתּ֥וֹ הִשְׁגִּ֑יחַ אֶ֖ל כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הָאָֽרֶץ:

מלבי"ם ממכון שבתו, בצד השני שהיא ההנהגה ההשגחיית שאינה מיוחסת לשמים רק למכון שבתו,

אשר ישב וישפוט כפי המעשים, משם השגיח אל כל יושבי הארץ, לא ראיה כללית רק השגחה מיוחדת,

ולא לבד את כל בני האדם שהיא הכלליות,

רק את כל יושבי הארץ בכל דור ודור, איש ואיש לפי מעשיו הפרטים הבחיריים:

 

(טו) הַיֹּצֵ֣ר יַ֣חַד לִבָּ֑ם הַ֝מֵּבִ֗ין אֶל־כָּל־מַעֲשֵׂיהֶֽם:

מלבי"ם היוצר, בא להשיב על מה שטענו הפילוסופים על ידיעה זו שהלא המעשים הבחיריים הם אפשריים מתרבים ומשתנים ומתחדשים, וידיעת ה' אי אפשר שתתרבה ותשתנה ושתתחדש לו ידיעה,

והתשובה בזה כמ"ש במו"נ (פרק כ"א משלישי), שיש הפרש בין ידיעת העושה במה שעשה ובין ידיעת זולתו בעשוי ההוא,

והוא שהדבר העשוי אם נעשה נאות לידיעת עושהו, עשייתו נמשך לידיעתו,

אולם התבוננות שאר בני אדם בו נמשך אחר העשוי,

למשל העושה מראה שעות [-שעון] ע"י גלילים מעשה חרשים,

ידע תחלה כל תנועה שיתנועע וכל נטיה ונטיה מה שיורה עליו,

וכ"ז לא ידע מפני התבוננו בתנועות המתחדשות עתה,

רק בהפך, שהתנועות המתחדשות התחדשו כפי הסכמת ידיעתו,

משא"כ איש אחר המתבונן בכלי ההוא, תתחדש לו בכל פעם ידיעה אחרת,

וז"ש שה' מצד שהוא היוצר לבם מצד זה הוא מבין אל כל מעשיהם בענין שלא תתחדש לו ידיעה בעת הפעולה האפשריית מצד ריבוי המעשים המתחדשים, כי ידע כ"ז בעת יצר לבם,

וכן לא מצד ריבוי האנשים שכ"א יש לו לב אחר ובחירה אחרת, כי יצר יחד לבם,

שכל לבבות האנשים נוצרו ביצירה אחת, ואז הבין אל כל מעשיהם, ולא תתחדש אצלו ידיעה כלל,

ולא תתרבה ולא תשתנה ידיעתו ע"י ריבוי וחידוש וחילוף מעשיהם:

 

(טז) אֵֽין־הַ֭מֶּלֶךְ נוֹשָׁ֣ע בְּרָב־חָ֑יִל גִּ֝בּ֗וֹר לֹֽא־יִנָּצֵ֥ל בְּרָב־כֹּֽחַ:

מלבי"ם אין, מהשגחה זו שמשגיח על יושבי הארץ נמשכה ההשגחה המיוחדת המופלאת על יראי ה',

ושאז לא יועילו כל השתדלות והכנות האנשים שיכינו לנגד ההשגחה זו, כי השגחת ה' היא תעשה חיל,

המלך אינו נושע ברב חיל, שהוא ריבוי הכמות של חילו,

וכן לא יועיל ריבוי הכח באיכות – כי גם הגבור לא ינצל ברב כח:

מלבי"ם ביאור המילות נושע תואר, ע"כ בא בקמ"ץ:

 

(יז) שֶׁ֣קֶר הַ֭סּוּס לִתְשׁוּעָ֑ה וּבְרֹ֥ב חֵ֝יל֗וֹ לֹ֣א יְמַלֵּֽט:

מלבי"ם שקר, וגם לא יועילו האמצעיים והכלים שיכינו לזה, כמו הסוסים המוכנים למלחמה,

כי שקר הסוס לתשועה, ולא לבד שלא יושיע לנצח המלחמה, כי גם לא יוכל למלט את בעליו ע"י רוב חילו,

גם יאמר שלפעמים 'ישקר הסוס' בבעליו ויוליכנו בע"כ נגד רצונו במלחמה,

וזה יהיה 'לתשועה' שהוא בהשגחה שעי"כ יושע, הגם שברב חילו לא ימלט,

ומדוע לא יועילו החיל והסוסים, כי.

מעם לועז מספרים על השר רבי דון יצחק אברבנאל שהלך פעם למלחמה בשביל מלך ספרד,

והנה סוסו שהיה נאמן לו לא רצה בשום אופן לזוז ממקומו. והיה הדבר לפלא בעיני השר.

והנה מיד עבר חץ במקום שבו רצה הרב האברבנאל לילך וניצול.

ופירש, שקר הסוס, זה שלא היה נאמן – היה לתשועתי.

 

(יח) הִנֵּ֤ה עֵ֣ין ה֭' אֶל־יְרֵאָ֑יו לַֽמְיַחֲלִ֥ים לְחַסְדּֽוֹ:

מלבי"ם הנה עין ה' אל יראיו, והוא לוחם בעדם והובישו רוכבי סוסים [משלה"כ בזכריה י-ה],

כמ"ש אתה סתר לי מצר תצרני. ובאר שהשגחה זו הוא משני טעמים, א] מצד שהם יראיו,

ב] מצד שהם מיחלים לחסדו, וה' מושיע הבוטחים בו:

 

(יט) לְהַצִּ֣יל מִמָּ֣וֶת נַפְשָׁ֑ם וּ֝לְחַיּוֹתָ֗ם בָּרָעָֽב:

מלבי"ם להציל ממות נפשם שלא ימותו ע"י הצר הצורר אותם, וגם לחיותם ברעב,

כמו שהיה במעשה זו [שבפרק הקודם] שנלאו ישראל על ידי רעב וגם בא עליהם הצר וה' הצילם משניהם:

 

(כ) נַ֭פְשֵׁנוּ חִכְּתָ֣ה לַֽה֑' עֶזְרֵ֖נוּ וּמָגִנֵּ֣נוּ הֽוּא:

מלבי"ם נפשנו, אמר הגם שלא באה תקותם תיכף, כמ"ש בלו עצמי בשאגתי כל היום,

עד שנפשנו חכתה והמתינה ימים רבים, מ"מ עזרנו ומגננו הוא שעזרנו מן הרעב, והגין עלינו מפני הצר:

מלבי"ם ביאור המילות חכתה חכה המורה על התקוה מקושר עם חכה מלשון המתנה, וחכינו עד אור הבוקר שממתין על תקותו זמן רב, כמו אם יתמהמה חכה לו, וזה ההבדל בינו ובין תקוה ויחול (ישעיה ח' י"ז):

 

(כא) כִּי־ב֭וֹ יִשְׂמַ֣ח לִבֵּ֑נוּ כִּ֤י בְשֵׁ֖ם קָדְשׁ֣וֹ בָטָֽחְנוּ:

מלבי"ם כי בו, (שאינו) [שאין] התוחלת לה' דומה אל התוחלת לאדם, שהמיחל לתשועת אדם ואינו מושיעו תיכף, הוא נעצב, כי אינו בוטח על תשועתו בבטחון חזק, כי פן לא יכול או לא ירצה להושיעו,

אבל בו ישמח לבנו הגם שלא באה התקוה תיכף, כי בשם קדשו בטחנו בטחון חזק,

שבודאי יושיענו אחר ששם קדשו נקרא עלינו, כמ"ש ושמך עלינו נקרא אל תניחנו:

 

(כב) יְהִֽי־חַסְדְּךָ֣ ה֣' עָלֵ֑ינוּ כַּ֝אֲשֶׁ֗ר יִחַ֥לְנוּ לָֽךְ:

מלבי"ם יהי, מ"מ אבקש בל נצטרך לחכות ולהמתין זמן רב על חסד ה',

רק יהי חסדך ה' עלינו תכף כאשר יחלנו לך ותושיענו תיכף:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו סיקס עם כרטיססנדיסק 128כרטיס זכרון 128