תהלים פרק לד

(א) לְדָוִ֗ד בְּשַׁנּוֹת֣וֹ אֶת־טַ֭עְמוֹ לִפְנֵ֣י אֲבִימֶ֑לֶךְ וַֽ֝יְגָרֲשֵׁ֗הוּ וַיֵּלַֽךְ:

הרקע – שמואל א פרק כא (יא) וַיָּ֣קָם דָּוִ֔ד וַיִּבְרַ֥ח בַּיּוֹם־הַה֖וּא מִפְּנֵ֣י שָׁא֑וּל וַיָּבֹ֕א אֶל־אָכִ֖ישׁ מֶ֥לֶךְ גַּֽת: (יב) וַיֹּ֨אמְר֜וּ עַבְדֵ֤י אָכִישׁ֙ אֵלָ֔יו הֲלוֹא־זֶ֥ה דָוִ֖ד מֶ֣לֶךְ הָאָ֑רֶץ הֲל֣וֹא לָזֶ֗ה יַעֲנ֤וּ בַמְּחֹלוֹת֙ לֵאמֹ֔ר הִכָּ֤ה שָׁאוּל֙ בַּאֲלָפָ֔יו וְדָוִ֖ד בְּרִבְבֹתָֽיו: (יג) וַיָּ֧שֶׂם דָּוִ֛ד אֶת־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה בִּלְבָב֑וֹ וַיִּרָ֣א מְאֹ֔ד מִפְּנֵ֖י אָכִ֥ישׁ מֶֽלֶךְ־גַּֽת: (יד) וַיְשַׁנּ֤וֹ אֶת־טַעְמוֹ֙ בְּעֵ֣ינֵיהֶ֔ם וַיִּתְהֹלֵ֖ל בְּיָדָ֑ם וַיְתָיו֙ עַל־דַּלְת֣וֹת הַשַּׁ֔עַר וַיּ֥וֹרֶד רִיר֖וֹ אֶל־זְקָנֽוֹ: (טו) וַיֹּ֥אמֶר אָכִ֖ישׁ אֶל־עֲבָדָ֑יו הִנֵּ֤ה תִרְאוּ֙ אִ֣ישׁ מִשְׁתַּגֵּ֔עַ לָ֛מָּה תָּבִ֥יאוּ אֹת֖וֹ אֵלָֽי: (טז) חֲסַ֤ר מְשֻׁגָּעִים֙ אָ֔נִי כִּי־הֲבֵאתֶ֣ם אֶ ת־זֶ֔ה לְהִשְׁתַּגֵּ֖עַ עָלָ֑י הֲזֶ֖ה יָב֥וֹא אֶל־בֵּיתִֽי: ס

מלבי"ם לדוד, במזמור הזה באר איך השגחת ה' הפרטית חופפת את הצדיקים ודבוקה עמהם לשמרם ולהצילם מכל פגע, וביחוד איך הוא קרוב לשמוע תפלה, וילמד את העולם יראת ה' ומהותה,

כי זה שגרשהו אבימלך ולא שמע לקול עבדיו להמיתו היה השגחה פרטית:

רש"י …לפני אבימלך – כך כל מלכי פלשתים נקראים וכל מלכי מצרים פרעה ואף על פי ששמו אכיש קורין לו אבימלך,

ומדרש אגדה שהיה צדיק כאבימלך (שנכתב בתורה אצל שרה) שלא רצה להרגו ואנשיו אומרים לו (שם שמואל א' כ"א) הלא זה דוד מלך הארץ כדאיתא במדרש תהלים:

אבן עזרא טעמו – לבו ושכלו ודעתו, כמו משיבי טעם…:

המזמור מיוסד לפי סדר א-ב, והמזמורים החשובים סדרם דוד כן.

 

(ב) אֲבָרֲכָ֣ה אֶת־ה֣' בְּכָל־עֵ֑ת תָּ֝מִ֗יד תְּֽהִלָּת֥וֹ בְּפִֽי:

רד"ק …ובדרש (שם): מה הוא [בכל עת] תמיד? זהו שאמר הכתוב (קהלת ג, יא): את הכל עשה יפה בעתו, אפילו השטות יפה בעתו, הוי, לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך. עשה עצמו כשוטה ושינה את עצמו (טעמו) וכתב על הדלתות: אכיש מלך גת חייב לי מאה רבוא זהובים:

מלבי"ם אברכה את ה' בכל עת, ר"ל בין בעת טובה בין בעת רעה אברך ה',

כי אאמין שהרעה היא לתכלית הטובה,

אחר שתמיד תהלתו בפי, שאני מהלל אותו תמיד על השגחתו וטובו וחסדו,

וא"כ א"א שיהיה עת רעה במקרה,

ואחר שהוא השגחיי, בודאי הוא לטובה, שא"א שיעשה רע שזה נגד תהלתו:

 

(ג) בַּ֭ה' תִּתְהַלֵּ֣ל נַפְשִׁ֑י יִשְׁמְע֖וּ עֲנָוִ֣ים וְיִשְׂמָֽחוּ:

מלבי"ם בה', ולא עוד אלא שנפשי תתהלל בה',

שאני מתפאר שיש לי אב בשמים האוהב אותי ומשגיח עלי ושנפשי היא חלק ממנו ואצולה מאתו,

ובכ"ז ישמעו ענוים וישמחו, שלא תחשב לי ההילול והתפארות זה לגאוה, שבהפך, הענוים ישמחו ע"ז.

שהגם שכל התהללות והתפארות הם שנואי הענוה,

התפארות הזה שיתהלל האדם בה' הענוה תסכים עמה, כמ"ש ויגבה לבו בדרכי ה',

והיא הנקודה שבה יתקבצו בנפש הענוה והגאוה והיו לאחדים,

כי גאוה זו שיתגאה אדם לאמר שה' מעוזו ומשגיח עליו תמיד היא הענוה,

כי בזה יפשיט שמלותיו החומריים והנפש תתרומם אל האלהים עד שתתבטל ותהיה כאיִן בעיניה,

הבשר וכחותיו יהיו כעפר ואפר, כמ"ש אאע"ה הנה הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר,

וענוה הזאת נסתבבה ע"י דבקות הנפש ובטולה נגד שרשה העליון האין סוף ובלתי ב"ת:

רד"ק …ישמעו ענוים וישמחו, הענוים בשמעם הצלתו ישמחו, אבל לא הגאים, שהיו שונאי דוד:

 

(ד) גַּדְּל֣וּ לַה֣' אִתִּ֑י וּנְרוֹמְמָ֖ה שְׁמ֣וֹ יַחְדָּֽו:

מלבי"ם גדלו, יש הבדל בין גדול ובין רם, שהדבר הרם א"א לשום אדם לתפוס בו כמו רום שמים,

והדבר הגדול כמו העמוד הנצב ארצה וראשו מגיע השמימה יתפוש בו כל אדם לפי גבהו,

והנה העמים חשבו את ה' כדבר רם שא"א לתפוס בו כלל ושאינו משגיח אליהם,

כמ"ש רם על כל גוים ה' על השמים כבודו,

אבל ישראל חושבים אותו כדבר גדול שכ"א ישיג אותו כפי ערכו, ושהשגחתו תתפשט על כל א' לפי מעשיו, כמ"ש ה' בציון גדול ורם הוא על כל העמים,

והנה השם מצד עצמו הוא בבחינת רם,

כי השכל מחייב שרם על רמים לא ישפיל להשגיח על בריה שפלה כמו האדם,

ובכל זה [ר"ל ואעפ"כ]  ילמדנו הנסיון שהוא בבחינת גדול,

והשגחתו מתפשטת על כל ברואיו וביחוד על יראי ה' וחושבי שמו שהוא דבוק עמהם תמיד,

וזה מבואר ממה שהוא שומע תפלת הצדיקים ויצילם מכל צרה, וזה דבר הנראה לעין,

וז"ש גדלו לה' אתי, בהכרח תסכימו אתי מצד הנראה מהנהגתו שהוא בבחינת גדול,

הגם שנרוממה שמו יחדיו, שאני אסכים עמכם ששמו מצד אמתתו הוא מרומם מכל השגה ומכל רעיון,

בכ"ז מוכרחים אנו להודות שהוא בבחינת גדול ממה שנראה לעין, כי.

 

(ה) דָּרַ֣שְׁתִּי אֶת־ה֣' וְעָנָ֑נִי וּמִכָּל־מְ֝גוּרוֹתַ֗י הִצִּילָֽנִי:

מלבי"ם דרשתי את ה' וענני, ומזה מבואר שהוא משגיח עלי,

ולא לבד שהצילני מן הצרה שהתפללתי עליה, כי מכל מגורתי הצילני,

שאחר שענני על צרה זאת השקיף בחסדו להציל אותי מכל מגורתי בכלל, [רד"ק … מזו וממגורת שאול ששלח לביתו להמיתו, והטיל החנית כמה פעמים אליו להמיתו]

כדרך בעל החסד השלם שיהיה החסד בתכלית השלמות:

 

(ו) הִבִּ֣יטוּ אֵלָ֣יו וְנָהָ֑רוּ וּ֝פְנֵיהֶ֗ם אַל־יֶחְפָּֽרוּ:

מלבי"ם הביטו, הנה המביטים להשיג עזר מזולת ה' יביטו או לצד מעלה או לצד מטה,

רצוני, שיבקשו העזר ע"י הסבות הטבעיות המזל והמערכת אשר השמש ראש לכולם,

ואז יכהו עינים מהביט תמיד אל השמש המכהה את העינים,

או יביטו למטה להשיג עזר מבני אדם ואז יחפרו פניהם מהבושת,

אבל אלה שהביטו אליו [ית'], לא חשכו עיניהם, כי נהרו מאורו הבהיר, ולא התביישו כי פניהם אל יחפרו:

מלבי"ם ביאור המילות ונהרו. כמו ואל תופע עליו נהרה (איוב ג') [וכ"פ רש"י וראב"ע]:

רד"ק …ונהרו, כמו (ירמיה לא, יא): ונהרו אל טוב ה', שעניינו ההליכה במרוצה כמו הנהר, כמו שירוץ אדם אל מגדל עוז לְהִשָּׂגֵב בו יביטו אל ה' וירוצו אליו ולא יבושו בבטחונם.

 

(ז) זֶ֤ה עָנִ֣י קָ֭רָא וַה֣' שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל־צָ֝רוֹתָ֗יו הוֹשִׁיעֽוֹ:

מלבי"ם זה, ר"ל אלה שהביטו אליו לא יחפרו פניהם, כי הם יאמרו, ראו נא זה עני קרא וה' שמע,

הלא קרא אליו עני אחד, והגם שהוא עני ויחיד, בכל זאת שמע ה',

ולא לבד שהושיעו מן הצרה שקרא עליה, כי גם מכל צרותיו הושיעו, וא"כ מזה נדון ק"ו, כי.

 

(ח) חֹנֶ֤ה מַלְאַךְ־ה֓' סָ֮בִ֤יב לִֽירֵאָ֗יו וַֽיְחַלְּצֵֽם:

מלבי"ם חונה מלאך ה' סביב ליראיו שיראיו א"צ לצעוק כלל מן הצרה,

כי מלאך ה' ושלוחו עומד תמיד סביבם כמחנה מזוינת ויחלצם, יעשה אותם חלוצים בכלי זיין,

כי נדמה כמחנה מלאכים חלוצי צבא עומדים סביבם לשמרם מכל רע,

(ורמז על האנשים שהתחברו אליו אח"כ בברחו מפני אכיש אל מערת עדולם (ש"א כ"ב)

שהיו רבים עמו יראי ה' וחלוצי צבא למלחמה):

מלבי"ם ביאור המילות 'חנה' בא תמיד על מחנה החונים בשדה וביחוד הנכונים למלחמה

וכן פירשתי וחניתי לביתי מצבה (זכריה ט' ח'). ויחלצם מענין חלוצי צבא, וכן ואחלצה צוררי ריקם:

מצודת דוד ויחלצם – יוציאם בשליחותו של מקום:

 

(ט) טַעֲמ֣וּ וּ֭רְאוּ כִּי־ט֣וֹב ה֑' אַֽשְׁרֵ֥י הַ֝גֶּ֗בֶר יֶחֱסֶה־בּֽוֹ:

רד"ק טעמו. ידיעת השכל ובחינתו יִקָּרֵא טעם, וכן (משלי לא, יח): טָעֲמָה כי טוב סחרה. כמו שיטעם המאכל ויבחננו בעצמו אם מר, אם מתוק, אם מלוח, אם תפל.

וראו, גם כן במראה השכל או במראה העין, ותראו בעיניכם. כי טוב ה', שמגיע טובו לחוסים בו, ותכירו ותדעו כי אשרי הגבר יחסה בו:

מלבי"ם טעמו, אמר עוד הבדל בין תשועת ה' לתשועות טבעיות או תשועות בני אדם,

שמהם [מתשועות בנ"א] לא ישיגו רק הערב והמועיל לא את הטוב,

אבל ה' מלבד שהוא ערב הנרגש לחוש הטעם, שעז"א טעמו,

ומועיל הנראה בחוש הראות שעז"א וראו,

הוא ג"כ טוב, עד שגם בטעם ובראיה יטעמו ויראו כי טוב ה', עד שאשרי הגבר יחסה בו,

שישיג בזה גם אושר נפשי רוחני מצד החסיון עצמו, חוץ מן התועלת שימצא מן החסיון:

 

(י) יְר֣אוּ [קוראים יְר֣וּ] אֶת־ה֣' קְדֹשָׁ֑יו כִּי־אֵ֥ין מַ֝חְס֗וֹר לִירֵאָֽיו:

רד"ק יראו. יְראוּ, האל"ף נחה …ולהפריד בינו ובין 'יִרְאוּ', מן 'ראה', הניחו האל"ף…

מלבי"ם יראו את ה' קדושיו, עפ"ז מצוה לקדושי ה' שיראו את ה',

והנה העכו"ם אשר התקדשו להבלי עכו"ם היו מתקדשים ע"י נזירות שפרשו א"ע מן הישוב,

אבל יראתם לא היתה יראת ה' רק יראת הבלים ויראת עצמם פן יקרה להם נזק,

אבל אתם קדושיו יראו רק את ה',

והנה הנזירים שבעכו"ם היה להם מחסור מצד שני ענינים,

אם מחסור בחיריי במה שפָרשו מכל הנאות העולם,

אם מחסור הכרחיי שע"י שלא עסקו בצרכיהם השיגם המחסור עד שהיו צריכים לאכול שרשי רתמים כנודע, אבל יראי ה' המבוקש מאתם רק שישמרו כפי מצות התורה לא הבריחה מן הישוב,

ואין להם לא מחסור בחיריי, כי אין מחסור ליראיו,

כי התורה לא צותה שיחסר את עצמו מטובה, ולא מחסור הכרחי, כי.

הרבי מלובלין – ייראו את ד׳ קדושיו. על ידי יראה מגיעים לקדושה. כי אין מחסור ליראיו. ליראים אין מחסור שום מדרגה, וכן הוא אומר הן יראת ד׳ היא חכמה..

שערי שמחה בהעלותך – ייראו – קדושיו הם העוסקים בתורה,

ויראיו הם המחזיקים את העוסקים בתורה,

ואמר לעוסקים בתורה בל ייראו ובל ידאגו – כי אין מחסור ליראיו ויוכלו להחזיק את העוסקים בתורה.

הרר״ש מניקלשבורג – כי אין מחסור ליראיו. אין יראת ד׳ מביאה חלילה לידי מחסור. 

 

(יא) כְּ֭פִירִים רָשׁ֣וּ וְרָעֵ֑בוּ וְדֹרְשֵׁ֥י ה֗' לֹא־יַחְסְר֥וּ כָל־טֽוֹב:

אבן עזרא כפירים – יש אומרים הכופרים בעיקר,

והנכון בעיני שהם בני האדם הדומים לכפירים לטרוף ברוב אכלם הנה רשו ורעבו:

ודורשי ה' – שלא יבקשו לחם רק מהשם לבדו

ויש אומרים כי כאשר תפשוהו אנשי אכיש הרעיבוהו ובעמדו לפני אכיש היה רעב והשם בחסדו עזרו כדרך אליהו:

רד"ק כפירים כי תראו כי הכפירים שיש להם גבורה בבקשת טרפם, פעמים רשו ורעבו ולא תועיל להם גבורתם.

וכן אמר (איוב ד, יא): לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף וּבְנֵי לָבִיא יִתְפָּרָדוּ, אבל דרשי ה' לא יחסרו כל טוב:

מצודת דוד כפירים – ר"ל גדולים ועשירים:

מלבי"ם כפירים בעת אשר רשו או רעבו, אם רשו מכלי הטרף לא ימצאו מזונם,

וכן בני אדם אם רשו מנכסיהם ירעבו, אבל דורשי ה' (רשו) לא יחסרו כל טוב,

דורשי ה' גם בעת אשר רשו לא יחסרו כל טוב כי ה' מזמין מזונותיהם:

ר' אליהו לאפיאן – ודורשי ד' לא יחסרו כל טוב – לא חסר להם כי אינם צריכים ואינם מבקשים הנאות שהעולם רודף אחריהם.

 

(יב) לְֽכוּ־בָ֭נִים שִׁמְעוּ־לִ֑י יִֽרְאַ֥ת ה֗' אֲלַמֶּדְכֶֽם:

מלבי"ם לכו בנים, אצל העכו"ם הנ"ל היה הקדושה והיראה דבר מיוחד רק לגדוליהם וכהניהם,

לא כן יראת ה' גם בנים הקטנים לכו שמעו לי יראת ה' אלמדכם, שיראת ה' היא מושגת לכל נפש:

רד"ק לכו בנים שמעו לי. פעמים תפול לשון הליכה על זירוז המעשה, לא שירצה בו הליכה ממש,

כמו לכה נא אנסכה בשמחה (קהלת ב, א), לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות (ירמיה יח, יח), לכו נא ונוכחה (ישעיה א, יח), והדומים להם, וכן: לכו בנים שמעו לי.

ופירוש בנים, אותם ששומעים ושומרים מוסרי ולימודי, וכן בני הנביאים (מ"א ב, ובכ"מ): תלמידי הנביאים. יראת ה' אלמדכם, לפי שזכר סביב ליראיו, כי אין מחסור ליראיו, אמר:

מי שירצה להיות מיראיו אני אלמדנו היראה. ועוד אמר:

 

(יג) מִֽי־הָ֭אִישׁ הֶחָפֵ֣ץ חַיִּ֑ים אֹהֵ֥ב יָ֝מִ֗ים לִרְא֥וֹת טֽוֹב:

מלבי"ם מי האיש, נזירי העכו"ם פרשו א"ע מן העולם, או מצד שמאסו בחיים,

או מצד שמאסו בטוב העולם ובחרו לחיות חיי צער,

אבל אני אלמד יראת ה' גם להאיש החפץ חיים, וגם להאיש האוהב ימים לראות טוב,

שיוכל לחיות עם יראת ה' חיי ההצלחה והטוב,

כי יראת ה' לא תבקש מן האדם שיפרוש לגמרי מן הישוב, רק זאת תבקש:

 

(יד) נְצֹ֣ר לְשׁוֹנְךָ֣ מֵרָ֑ע וּ֝שְׂפָתֶ֗יךָ מִדַּבֵּ֥ר מִרְמָֽה:

מלבי"ם נצור לשונך מרע, שלא ידבר לה"ר בלשון, ולא מרמה בשפתיו, וגם לא תבקש שיברח מן הישוב, רק.

מלבי"ם ביאור המילות לשונך, שפתיך. הלשון מציין הדבור התבוניי, ומוסיף שפתיך שהוא הדבור הפשוט,

שהשפה חיצונית נגד הלשון (למעלה י"ב ה', ולקמן ק"כ ב', קמ"ד ד', וע"ל ע"ח ל"ו):

גמ' בע"ז יח: נצור לשונך מרע. שמא יאמר אדם נצרתי לשוני מרע אלך ואתגרה בשינה,

תלמוד לומר סור מרע ועשה טוב, ואין טוב אלא תורה, שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי.

 

(טו) ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־ט֑וֹב בַּקֵּ֖שׁ שָׁל֣וֹם וְרָדְפֵֽהוּ:

מלבי"ם סור מרע ועשה טוב, שתמצא בין בני אדם ששם יש מציאות לעשות רע וגם טוב,

ותסור מרע ותעשה טוב,

משא"כ במדבר לא תוכל לעשות טוב, וגם אין שם מציאות לסור מן הרע שאין נמצא שם רע,

ולפ"ז בקש שלום, שהוא שלום הקיבוץ המדיני,

ולא שתבקש שלום ע"י שתברח מן בני אדם, רק רדפהו שתמצא בין בני אדם,

והגם שהם עלולים לריב ולמצה – תרדוף אתה את השלום,

(וגם כיון בזה נגד דואג שהיה נעצר לפני ה' והוא הוציא לה"ר על עיר הכהנים):

רש"י בקש שלום – במקומך: ורדפהו – במקום אחר:

דברי מנחם – סור מרע. אם יבוא חלילה לידך. ועשה טוב. אם יבוא לידך.

בקש שלום ורדפהו – אף אם לא יבוא לידך, כי השלום הוא היסוד של כל המידות הקדושות.   

א״ס סור מרע ועשה טוב. לפעמים כשאדם רוצה לעשות טוב בא יצר הרע ומעמיד לפניו הרים גבוהים

מכל המעשים הרעים שעשה בשביל למנוע אותו מהמעשה הטוב,

וזהו סור מרע ועשה טוב שצריך להיות אז כמי שלא עשה רע מעולם.      

פרי צדיק [פ' ראה] סור מרע ועשה טוב. שמקודם צריך להריק כל הרע מהלב כסיל,

ואז יוכל להכניס דברי תורה בלב, שהוא ועשה טוב.

בעשרת הדברות נאמר מקודם אנכי שהוא בחינת עשה טוב ואחר כך לא יהי׳ לך שהוא בבחינת סור מרע והי׳ צריך לומר קודם לא יהי׳ לך, לעקור יצר הרע מלבם, ואחר כך עשה טוב שיהי׳ נתקע בלבם?

ולכן אמרו בזהר חדש שאנכי ולא יהי׳ לך בדיבור אחד נאמרו, כעין שאמרו על זכור ושמור,

וכיון שנאמרו בדיבור אחד נעקר יצר הרע מלבם ונתקעו דברי תורה בלבם.

 

(טז) עֵינֵ֣י ה֭' אֶל־צַדִּיקִ֑ים וְ֝אָזְנָ֗יו אֶל־שַׁוְעָתָֽם:

מלבי"ם עיני ה' אל צדיקים, שמשגיח עליהם בעצמו לראות מה שחסר להם,

ובכ"ז אזניו אל שועתם, שלפעמים ישועו המה מרעה הנדמה להם לפי דעתם הגם שאינה רעה לפי האמת,

וגם בזה ימלא שועתם:

 

(יז) פְּנֵ֣י ה֭' בְּעֹ֣שֵׂי רָ֑ע לְהַכְרִ֖ית מֵאֶ֣רֶץ זִכְרָֽם:

מלבי"ם פני, וגם פני ה' והשגחתו לרעה בעושי רע להכרית מארץ זכרם של הצדיקים,

שמעניש גם את הרשעים שרוצים להרע להם (ורמז בזה ג"כ על דואג), ולא זאת לבד, כי אם.

רש"י פני – פנים של זעם לישאריא"ש בלע"ז, כמו (ויקר' כ') ושמתי פני באיש ההוא, כך חברו מנחם:

מצודת ציון …וזהו לפי שבהפנים נראה הכעס:

 

(יח) צָעֲק֣וּ וַה֣' שָׁמֵ֑עַ וּמִכָּל־צָ֝רוֹתָ֗ם הִצִּילָֽם:

אבן עזרא צעקו – [העושי רע מהפסוק הקודם] בשובם מרשעתם

ויש אומרים כי זה הפסוק שב אל שועת הצדיקים [רש"י ורד"ק], והנכון כאשר דברתי והעד קרוב:

מלבי"ם צעקו מן הצרה, אז וה' שמע, ולא לבד שמצילם מצרה זאת שצעקו עליה כי מכל צרותם הצילם:

 

(יט) קָר֣וֹב ה֭' לְנִשְׁבְּרֵי־לֵ֑ב וְֽאֶת־דַּכְּאֵי־ר֥וּחַ יוֹשִֽׁיעַ:

אבן עזרא לנשברי לב – הם ששבו מדרכם הרעה:

מלבי"ם קרוב, גם ה' עומד קרוב לנשברי לב ע"י צרותיהם,

ואת דכאי רוח שהרוח הפנימי נדכא על ידי צוקה פנימית או ע"י עונותם, יושיע:

מלבי"ם ביאור המילות לב רוח. עיין מ"ש ישעיה (נ"ז טו, ס"ח י"ד) לקמן (נ"א י"ט) ועיין יחזקאל (י"א י"ט):

 

(כ) רַ֭בּוֹת רָע֣וֹת צַדִּ֑יק וּ֝מִכֻּלָּ֗ם יַצִּילֶ֥נּוּ הֽ': (כא) שֹׁמֵ֥ר כָּל־עַצְמוֹתָ֑יו אַחַ֥ת מֵ֝הֵ֗נָּה לֹ֣א נִשְׁבָּֽרָה:

מלבי"ם (כ – כא) רבות רעות צדיק, החולאים ששרשם ע"י קלקול בא' מיסודות הגוף אין להם תרופה,

ואז כל המכאובים הנראים הם רק אחת – ששרש כולם הוא האבר הראשי שהנשמה תלויה בו שהוא נתקלקל,

אבל הרעות הבאות על חיצונית הגוף – הגם שהם רבים, כגון שנלקה העור בכמה מקומות, אינם מסוכנים,

וז"ש רבות רעות צדיק ומכולם יצילנו ה', אחר ששומר כל עצמותיו – שהם עמודי הגוף

שאחת מהנה לא נשברה, הרעות הרבות אינם מסוכנות, אבל.

הרבי מלובלין – רבות רעות צדיק. רעות לשון רעה ולשון ריעות,

או שמתקוטטטים עם הצדיק ומלעיגים עליו ומבישים אותו או שמתחברים אליו,

וסיים הרב – "ומכולם יצילנו ד׳"…

 

(כב) תְּמוֹתֵ֣ת רָשָׁ֣ע רָעָ֑ה וְשֹׂנְאֵ֖י צַדִּ֣יק יֶאְשָֽׁמוּ:

רש"י תמותת רשע רעה – תמותת את הרשע הרעה שהוא עושה:

תמותת – תמית:

אבן עזרא תמותת – רעה אחת מיד תמותת הרשע כנגד רבות רעות צדיק:

רד"ק תמותת רשע רעה. הרעה שחושב הרשע לעשות לצדיק, אותה רעה תמיתהו, כמו שאמר (מזמור ז, טז): וַיִּפֹּל בשחת יפעל.

ושנאי צדיק יאשמו. יֶאְשָׁמוּ, האל"ף בשב"א לבדו והיא נקראת בתנועה קלה.

ועניינו מן שממה, וכן (הושע יד, א): תֶּאְשַׁם שֹׁמרון. ואשם ושמם בענין אחד:

מלבי"ם תמותת רשע רעה אחת, כי הרעה שלו היא עצמית על האבר הראשי שבו, והיא הגורמת מיתתו,

ועוד יש הבדל ביניהם כי שונאי צדיק יאשמו שמלבד שימותו עוד נשארו אשמים,

עד שגם נפשם נכרתה לעוה"ב, אבל.

שערי תשונה לר״י – תמותת רשע רעה. הפורענות באה על הרשעים בבת אחת,

בעון אחד הם ניספים ושאר עוונותיהם נשארים על נפשם, כנאמר ותהי עוונותם על עצמותם.

אבל בבוא המוסר על הצדיקים מעט מעט יבוא עליהם עד תום עוונותיהם.         

ערבי נחל בראשית תמותת רשע רעה. הרע עצמו הוא הממית אותו. [כמו תייסרך רעתך, אוולת אדם תסלף דרכו ועוד].           

 

(כג) פּוֹדֶ֣ה ה֭' נֶ֣פֶשׁ עֲבָדָ֑יו וְלֹ֥א יֶ֝אְשְׁמ֗וּ כָּֽל־הַחֹסִ֥ים בּֽוֹ:

מלבי"ם פודה ה' נפש עבדיו ולא יאשמו, שהגם שיבא יסורים על גופם לא יאשמו בנפשם:

רש"י לא יאשמו – לא יתחרטו לאמר אשמנו שחסינו בך ריפונטירונ"ט בלעז:

רד"ק פודה ה' נפש עבדיו. הרשעים חושבים עליהם רעה והאל פודה אותם מידם.

ואמר: נפש, כי הם חושבים עליהם לקחת נפשותם.

ולא יאשמו כל החוסים בו, הרשעים יאשמו ולא כל החוסים בו. יֶאְשְׁמוּ, האל"ף בשב"א והשי"ן בשב"א, הראשון נח והשני נע:

משך חכמה [פ' קדושים ע"פ חוה"ל] פודה ד׳ נפש עבדיו – שאפילו אם נכשל לפעמים הצדיק בחטא שבין

אדם לחבירו, הקב״ה נותן בלב האדם שנפגע שיפייסנו.