השיעורים באתר לעילוי נשמת אביו של הרב,

ר' חיים בן סעדה זלה"ה

קרא פרק תהלים לעילוי נשמתו>>

 
 
תהלים

תהלים פרק לה

(א) לְדָוִ֨ד ׀ רִיבָ֣ה ה֭' אֶת־יְרִיבַ֑י לְ֝חַ֗ם אֶת־לֹֽחֲמָֽי:

מלבי"ם לדוד, תפלה זו התפלל נגד שונאיו ורודפיו ריבה ה' את יריבי, ריבה עמהם טרם שיבואו כלל למלחמה, ואם כבר הגיע הדבר לידי מלחמה לחם את לוחמי, לחם אתה עמהם,

ואם הגיע הדבר עד שאצטרך ללחום בעצמי, עכ"פ.

אלשיך לדוד ריבה ה' את יריבי כו'. הנה דוד היו לו שני מיני אויבים, מהם דוברים רע בדברי קושי,

ומהם לוחמים בו ורודפים אותו. והנה היה נכוה בשתי אשות,

אומר בלבו אוי לי אם אומר שיתעורר במדת הדין עליהם ויפילם,

כי ימצאו נענשים על ידי וגם ענוש לצדיק לא טוב (עי' משלי יז כו) ותאשם נפשי,

ואללי לי אם אומר שיניחם לעשות חפצם פן ימיתוני. כי לא יבצר מאחד משתי אלה,

כי לומר שימנעם מלעשות רע אין הקדוש ברוך הוא מונע בחירת האדם.

על כן אמר לדוד ריבה ה' את יריבי כו', לומר בשביל הנוגע אל דוד, בל יאשם אם יענשו על ידו,

וגם לשלא יפול בידם, על כן בקשתי היא,

כי ה' שהוא במדת שם זה של רחמים, ריבה את יריבי שהם המריבים בדברי קושי כמשמעות ריב, וזהו ריבה ה', וגם בשם זה לחם את לוחמי, שהוא אל תהרגם כי אם לחם אותם:

תולדות יעקב יוסף פ' אמור לחם את לוחמי. לחם פירושו לֶחֶם שמשמעו מאכל וגם לשון מלחמה, ושני הפירושים אמת. כי ידוע להבאים בסוד ד׳ כי יש בירורי ניצוצות בתוך המאכל והוא מלחמה,

או שהוא ייתפס חלילה אצל הניצוץ,

וכפי שקרה ליוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי על ידי שאכל קדשים בלי כונה,

או שיזכה לברר ולהוציא הניצוץ הקדוש שבמאכל ההוא ולדבקו בשורשו.          

 

(ב) הַחֲזֵ֣ק מָגֵ֣ן וְצִנָּ֑ה וְ֝ק֗וּמָה בְּעֶזְרָתִֽי: (ג) וְהָ֮רֵ֤ק חֲנִ֣ית וּ֭סְגֹר לִקְרַ֣את רֹדְפָ֑י אֱמֹ֥ר לְ֝נַפְשִׁ֗י יְֽשֻׁעָתֵ֥ךְ אָֽנִי:

מלבי"ם (ב – ג) החזק מגן וצנה וקומה בעזרתי להגן בפני,

ואם הגיע הדבר עד שאצטרך לברוח – הרק חנית, וסגור הדרך לקראת רודפי, שלא יוכלו לרדוף אחרי,

ואמר לנפשי ישועתך אני – להציל עכ"פ את נפשי:

מלבי"ם ביאור המילות מגן וצנה מגן בפני קשת, וצנה בפני חרב: (ג) וסגור לפניהם הדרך [וכ"פ הראב"ע, אך הרד"ק פירש "(הרק חנית) וסגור, שם כלי מכלי המלחמה":

אבן עזרא החזק – הטעם כי המגן והצנה שאקח למלחמה אין משעני עליהם רק עליך שתחזקני ותחזק מגיני:

אלשיך ואם לא יספיק לייראם הוראת פורענות בלתי גדול הנמשל לצינה, הרק חנית שהוא גדול מצנה.

ולא להמיתם, כי אם לסגור לקראת רודפי, שתסגור בפניהם דרך רדיפתם שישובו מלרדוף עוד.

ולבל תקוץ נפשי באורך אפך אתם, אמור לה ברוח קדשך הדוברת בי תמיד ישועתך אני,

על ידי כן בל יענשו על ידך.

או אמור לנפשי לבל תקוץ באריכות ותעוררני להתאזר נגדם ולהרוג בם, ישועתך אני ולא תושיע ידך לך.

כי אין רצוני להפילם כי אם שיבושו ויכלמו מבקשי נפשי בראותם סימנים כי ה' עוזר לי,

הם רודפיו כשאול וכן היה עושה במוצאו אותו.

ואז גם יסוגו אחור ויחפרו חושבי רעתי, הם יריבַי יועצי רע אל שאול במחשבותם של רע:

 

(ד) יֵבֹ֣שׁוּ וְיִכָּלְמוּ֘ מְבַקְשֵׁ֪י נַ֫פְשִׁ֥י יִסֹּ֣גוּ אָח֣וֹר וְיַחְפְּר֑וּ חֹ֝שְׁבֵ֗י רָעָתִֽי:

מלבי"ם יבושו מבקשי נפשי הרוצים להרגני, וגם יסגו אחור חושבי רעתי, שהם קלים מן המבקשים נפשי:

רד"קויחפרו חשבי רעתי, יבושו שחשבו לעשות לי רעה ולא יכולו:

מלבי"ם ביאור המילות יבשו ויכלמו. הבושה הוא מעצמו והכלימה הוא מאחרים,

ויסוגו אחור הוא מעצמו והוא יותר מבושה, ויחפרו מאחרים והוא יותר מכלימה,

ומוסיף ג"כ לא לבד מבקשי נפשי גם חושבי רעתי, ומוסיף והולך גם ייסוגו ויחפרו אף חושבי רעתי:

 

(ה) יִֽהְי֗וּ כְּמֹ֥ץ לִפְנֵי־ר֑וּחַ וּמַלְאַ֖ךְ ה֣' דּוֹחֶֽה:

מלבי"ם יהיו, יענשו ע"י סבה חיצונית כמוץ הנישא מפני רוח,

ולא בדרך הטבע רק מלאך ה' יהיה הדוחה אותם, וגם.

רד"ק …ומלאך ה' דוחה, כי המוץ פעמים יהיה לו מעמד לפני הרוח, כשימצא גדר או דבר שיעמידנו.

אבל הם לא יהיה להם מעמד [ראב"ע לא ינוח לעולם, רק יתפזר כולו עד שלא ימצא], כי מלאך ה' ידחה אותם:

אלשיך יהיו כמוץ לפני רוח כו'. לבא אל הענין נזכיר מאמרם ז"ל (ילקוט שמעוני ישעיה תנ) על פסוק תזרם ורוח תשאם (ישעיהו מא טז), ובפסוק בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה פַּרְזְלָא חַסְפָּא נְחָשָׁא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא וַהֲווֹ כְּעוּר מִן אִדְּרֵי קַיִט וּנְשָׂא הִמּוֹן רוּחָא וְכָל אֲתַר לָא הִשְׁתֲּכַח לְהוֹן וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא הֲוָת לְטוּר רַב וּמְלָת כָּל אַרְעָא. (דניאל ב לה [פרש"י: "באדין דקו כחדה" – אז הודקו יחד כל מיני מתכות וחרס שהיה בו.

"והוו כעור מן אידרי קיט" – והיו כמוץ מגרנות הקיץ. "ונשא המון רוחא" – ותשא אותם הרוח.

"וכל אתר לא השתכח להון" – כלומר לא נודע מקומם הראשון ולא ניכר שהיו שם מעולם. "ואבנא די מחת לצלמא הות לטור רב" – נעשית הר גדול]),

כי יקרה לישראל עם האומות בעולם הזה, כשבולת שבה חטה ומוץ וקש, והחטה טמונה בלתי נראית.

וקש אומר בשבילי נזרעה השדה, וכן המוץ. אומרת החטה, יבוא הגורן ויוודע בשביל מי נזרע.

בעת הגורן, הרוח מפזר המוץ, והקש נשאר לבהמה, והחטה ניתנת באוצר.

כן ישראל, כטמונים ומכוסים בעולם הזה כחטה תוך השבולת,

והאומות מכחישי ה' כמוץ גבוהים, ומהם כקש עומד בקמה, וכל אחד ואחד אומר בשבילי נברא העולם.

עד בא יום ה', והאומות מ"ה יהיו כעור מן אדרי קיט, הדא הוא דכתיב תזרם כו'.

כן אויבי דוד היו מתגאים עליו, מתנשאים לאמר כי הם טובים ממנו, ושהם ימלכו ולא הוא,

אמר (אם) בראותם היותך עוזר לי יבושו ויהיו כמוץ לפני רוח, שיכירו כי אני הוא החביב לפניך ולפני הוראותיך שתראם יתפזרו מעלי,

אז ומלאך ה' אל יגוף בם, רק יהי דוחה אותם דחיה – מה:

 

(ו) יְֽהִי־דַרְכָּ֗ם חֹ֥שֶׁךְ וַחֲלַקְלַקּ֑וֹת וּמַלְאַ֥ךְ ה֗' רֹדְפָֽם:

רד"ק יהי דרכם חשך וחלקלקות, שתים רעות, והשלישית: ומלאך ה' רדפם,

כי ההולך בחושך יכשל באבן ובמכשול הדרך ויפול, וכן ההולך בחלקלקות תמעדנה רגליו ויפול

[ומכ"ש כשהחשך אינו מניחם להשמר מן החלקלקות כפרש"י],

ועם כל זה יוכל לילך בנחת ואולי ימלט.

אבל אם אחר רודף אחריו, יצטרך לו ללכת במרוצה ועל כל פנים יפול:

מלבי"ם יהי דרכם, בעצמם חשך וחלקלקות, עד שיחלקו וידחו באפלה מעצמם,

וגם בזה יהיה שליח ההשגחה שמלאך ה' ירדוף אותם:

 

(ז) כִּֽי־חִנָּ֣ם טָֽמְנוּ־לִ֭י שַׁ֣חַת רִשְׁתָּ֑ם חִ֝נָּ֗ם חָפְר֥וּ לְנַפְשִֽׁי:

מלבי"ם כי חנם, דרך צידי חיות שחופרים חפירה, וסביבה טומנים רשת שתצוד החיה עת תלך שם,

אומר שלחינם טמנו את הרשת. וגם מה שחפרו לנפשי הכל היה בחנם, כי לא עשיתי להם רעה, לכן.

 

(ח) תְּבוֹאֵ֣הוּ שׁוֹאָה֘ לֹֽא־יֵ֫דָ֥ע וְרִשְׁתּ֣וֹ אֲשֶׁר־טָמַ֣ן תִּלְכְּד֑וֹ בְּ֝שׁוֹאָ֗ה יִפָּל־בָּֽהּ:

מלבי"ם תבואהו שואה חשך פתאומי, אשר לא ידע להזהר, ועי"כ תלכדהו הרשת עצמה אשר טמן,

כי ע"י השואה והחשך יפול בה, באופן שבפועל כפיו יוקש רשע, אבל.

אבן עזרא תבואהו – לכל אחד רעה שישתאה כל שומעה:

רד"ק …וענין שואה, כמו מהומה הבאה פתאום, וכן: וּמִשֹּׁאַת רשעים כי תבֹא (משלי ג, כה):

ספורנו תבואהו – לאחיתופל. שואה לא ידע – עצת חושי להפר עצתו.

ורשתו ״תלכדו" – שמת בסיבת עצתו. בשואה יפול בה – בענין נפלא יפול שחנק את עצמו.         

 

(ט) וְ֭נַפְשִׁי תָּגִ֣יל בַּה֑' תָּ֝שִׂישׂ בִּישׁוּעָתֽוֹ:

רש"י ונפשי תגיל – כשאראה במפלתם:

מלבי"ם נפשי תגל בה', הגילה בלב תהיה ע"י ה', והשישה בגלוי תהיה ע"י ישועתו,

והנה יספר שהריעו לו בין בנפש בין בגוף בין בממון, נגד הנפש אמר ונפשי תגיל, נגד הגוף אומר.

מלבי"ם ביאור המילות תגיל תשיש. השישה הם הסימנים החיצונים שיעשו להוראת השמחה,

והגילה היא בלב אשמח בלבי בה', ובגלוי אשיש בישועתו, ועיין לקמן (נ"א י'):

 

(י) כָּ֥ל עַצְמוֹתַ֨י ׀ תֹּאמַרְנָה֘ ה֗' מִ֥י כָ֫מ֥וֹךָ מַצִּ֣יל עָ֭נִי מֵחָזָ֣ק מִמֶּ֑נּוּ וְעָנִ֥י וְ֝אֶבְי֗וֹן מִגֹּזְלֽוֹ:

רד"ק כל. זה איננו חטוף כחבריו, אלא נקרא בקמ"ץ רחב [גדול, הוא הקמץ הרגיל, הנקרא כפתח
(לספרדים), להבדיל מקמץ קטן שהוא מהתנועות הקטנות ונקרא כחולם], כמו כָּל אֲחֵי רָשׁ שְׂנֵאֻהוּ (שם יט, ז).

והשאר שהם נקודים קמ"ץ הם חטו"פים כולם זולתי אלו השנים

מלבי"ם כל עצמותי תאמרנה, ר"ל כי הדבר שבו נעשה הנס הוא האומר והמעיד על הנס,

ובאשר נעשה לי נס בכל עצם מעצמותי ובכל אבר, שכ"א מאיברי היו בסכנה מיוחדת,

וא"כ כל עצמותי יעידו על שה' אין כמוהו,

ונגד הצלת הגוף יאמרו שהוא מציל עני מחזק ממנו, ונגד הצלת הממון יאמרו שהוא מציל עני ואביון מגוזלו:

מדרש תהלים כל עצמותי תאמרנה. בצוארי אני מקיים עטיפת ציצית, בעיני אני מקיים וראיתם אותו, בחזה

שימת ציצית כנגד הלב, מאחורי ולפני השלכתי הטלית, שתי כנפות לפנים ושתי כנפות לאחור, יד

שמאל אני קושר בה תפלין של יד ובה אני אוחז ציציותי בזמן קריאת שמע.      

זהר דברים כל עצמותי תאמרנה. רשע עוונותיו חקוקות על עצמותיו וצדיק זכויותיו חקוקות על עצמותיו.

 

(יא) יְ֭קוּמוּן עֵדֵ֣י חָמָ֑ס אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָ֝דַ֗עְתִּי יִשְׁאָלֽוּנִי:

מלבי"ם יקומון, עתה מבאר איך רצו להרע לו בג' אלה, בקנין ובגוף ובנפש,

נגד הקנינים אמר שיקומון עדי חמס להעיד נגדו עדות שקר בעניני ממון,

והי' ערמתם כי אשר לא ידעתי ישאלוני, למשל שהעידו שאביו לוה סך פלוני מפלוני או שמכר שדהו,

דבר שלא יכול להכחישם ולהביא ראיה כנגדם, נגד הגוף, אמר.

 

(יב) יְשַׁלְּמ֣וּנִי רָ֭עָה תַּ֥חַת טוֹבָ֗ה שְׁכ֣וֹל לְנַפְשִֽׁי:

מלבי"ם ישלמוני רעה תחת טובה. כי מדרך העולם שהבא להרע לחברו בגופו לא יעשה זה רק דרך נקמה אם הוא הרע לו,

אמר שהיה הרעה תחת טובה כי אני הטבתי עמהם,

ונגד הנפש אמר כי ישלמו שכול לנפשי שרצו לשכל נפשי מהסתפח בנחלת ה':

 

(יג) וַאֲנִ֤י ׀ בַּחֲלוֹתָ֡ם לְב֬וּשִׁי שָׂ֗ק עִנֵּ֣יתִי בַצּ֣וֹם נַפְשִׁ֑י וּ֝תְפִלָּתִ֗י עַל־חֵיקִ֥י תָשֽׁוּב:

מלבי"ם ואני, יצייר שהוא היה דורש טובתם, ובעת שחלו הצטער על זה כל כך עד שנפל למשכב,

והם שמחו על מה שנפל למשכב וקוו יום מותו,

אומר בחלותם – עשיתי כל מה שאפשר, שלבשתי שק, גם עניתי נפשי בצום,

גם התפללתי בכונה אל חיקי – ר"ל בלב ובצנעה לא למען הראות לאחרים שמשתדל בעדם

כי היתה תפלתי אל חיקי, ולא תפלה אחת לבד כי תפלתי תשוב פעם אחר פעם, וגם.

רד"ק …על חיקי תשוב, כלומר, הטוב שהייתי מבקש עליהם יבוא עלי.

שלא יחשוב אדם כי בנראה הייתי עושה זה ומראה עצמי דואג עליהם

אבל בנסתר הייתי מתפלל עליהם בהיפך ומבקש רעתם. על כן אמר: ותפלתי על חיקי תשוב…:

מלבי"ם ביאור המילות על חיקי. במצפוני, כמו כעס בחיק כסילים ינוח, בחיק יוטל את הגורל.

תשוב, ר"ל שאתפלל פעם אחר פעם:

 

(יד) כְּרֵֽעַ־כְּאָ֣ח לִ֭י הִתְהַלָּ֑כְתִּי כַּאֲבֶל־אֵ֝֗ם קֹדֵ֥ר שַׁחֽוֹתִי:

מלבי"ם כרע, כאלו היה ריע ואח לי כן התהלכתי בכל שעה לבקרו, וכמי שמתאבל על אמו כן קודר שחותי.

עד שמרוב הצער וההשתדלות נעשיתי קודר ושחוח:

רש"י …כאבל – אם כבן המתאבל על אמו או כאם המתאבלת על בנה:

רד"ק …ואמר אֵם, ולא אב, כי יותר כואב אדם על אמו שנוצר ממנה בבטנה והניקתו וגמלתו וטפחתו עד שגדל, ואף אחר שגדל, הָאֵם היא מצויה בבית ומכינה לבן צרכו במאכל ובמשתה…

ואדוני אבי ז"ל פירש: כאבל אם, כמו התינוק שמתה אמו ואין לו מינקת, שהוא קודר:

 

(טו) וּבְצַלְעִי֘ שָׂמְח֪וּ וְֽנֶאֱ֫סָ֥פוּ נֶאֶסְפ֬וּ עָלַ֣י נֵ֭כִים וְלֹ֣א יָדַ֑עְתִּי קָֽרְע֥וּ וְלֹא־דָֽמּוּ: (טז) בְּ֭חַנְפֵי לַעֲגֵ֣י מָע֑וֹג חָרֹ֖ק עָלַ֣י שִׁנֵּֽימוֹ:

רד"ק ובצלעי שמחו. אני דאגתי לְחָלְיָם והם שמחו לחליי.

ובצלעי, כשהייתי צולע מכאב אברי, שמחו ונאספו – היו נאספים לספר עלי ולשמוח זה עם זה לחליי.

נאספו עלי נכים, אנשים פחותים, וכן: בְּנֵי נָבָל גַּם בְּנֵי בְלִי שֵׁם נִכְּאוּ מִן הָאָרֶץ (איוב ל, ח), כלומר שהם נכים ודחופים מפחיתותם.

ופירוש ולא ידעתי, לא ידעתי למה נאספו עלי לשמוח לצרתי, כי אני לא גמלתי להם רעה.

קרעו ולא דמו, קרעו פיהם מרוב השחוק ולא שתקו מִשַּׂחֲקָם עלי.

או יבוא לשון הקריעה בענין הפתיחה בזה הדרך. כמו תקרעי בפוך עיניך (ירמיה ד, ל), וכן: וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי (שם כב, יד).

ויש מפרשים: כשידברו רעות בי כאילו קרעו בשרי.

ואדוני אבי ז"ל פירש: קרעו מה שלא יכלו לתפור אם יתחרטו, וכן הוא דרך משל במעשים ובדברים רעים:

רש"י בחנפי לעגי מעוג וגו' – בשביל חניפות של ליצנות אכילה ושתיה שמחניפין לשָאוּל בשביל שיאכילם וישקם חורקים עלי שיניהם, מעוג לשון אכילה כמו אם יש לי מעוג דאליהו (מלכים א י"ז).

רד"ק …והמפרשים (מנחם ואחרים) פירשו מעוג: לשון עוגה, וכן: אם יש לי מעוג (מ"א יז, יב),

ורצונו לומר: האנשים המתענגים ובעלי התאוות.

חָרֹק עלי שנימו. ועניינו: שמח, שמחרק אדם שיניו בראותו נקמה מאויביו, וכן: ויחרקו שן (איכה ב, טז):

מלבי"ם (טו – טז) ובצלעי, ואז ע"י ששחותי ולא יכלתי לעמוד על רגלי ושכבתי לנוח על צלעי וצדי מרוב העמל, כי עי"כ נפל למשכב מעט, אז הם שמחו ע"ז ונאספו,

ובעת באו לביתי לבקרני לא הראו שמחתם בפועל רק נאספו עלי נכים,

עשו א"ע בפני כאלו הם נכאי רוח ומצטערים עלי, ולא ידעתי משמחתם בלב,

אמנם קרעו ולא דמו – מרוב תשוקתם שאמות קרעו את בגדיהם כאלו אני מת כבר,

ולא דממו – כדרך לקרוע [על המת לאבל] בדממה ואבילות,

רק אחר שקרעו התועדו בחנפי לעגי מעוג, היינו בחברת לועגים ולצים האומרים דברי לעג,

וחרקו עלי שנימו בבזיון:

מלבי"ם ביאור המילות בצלעי מענין צולע על ירכו, או שאשכב על צלעי וצדי מפני החולשה.

נכים, כמו נכה רוח, עושים את עצמם כנכאים:

לעגי מעוג. מענין לעג, ונפל הלמ"ד כמו בשורש לקח לתע:

הגמ' בסנהדרין קז ע"א – וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ: דרש רבא מאי דכתיב ובצלעי שמחו ונאספו נאספו עלי נכים [ולא ידעתי] קרעו ולא דמו אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע גלוי וידוע לפניך שאם היו קורעין בשרי לא היה דמי שותת ולא עוד אלא בשעה שהם עוסקין בארבע מיתות ב"ד פוסקין ממשנתן ואומרים לי דוד הבא על אשת איש מיתתו במה אמרתי להם הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא וכו':

 

(יז) אֲדֹנָי֘ כַּמָּ֪ה תִ֫רְאֶ֥ה הָשִׁ֣יבָה נַ֭פְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶ֑ם מִ֝כְּפִירִ֗ים יְחִידָתִֽי: (יח) א֭וֹדְךָ בְּקָהָ֣ל רָ֑ב בְּעַ֖ם עָצ֣וּם אֲהַֽלְלֶֽךָּ:

מלבי"ם (יז – יח) ה' כמה תראה, ר"ל אף שאני לא ידעתי מחשבותיהם שבאים לצחק וללעג,

אבל כמה תראה אתה, הלא אתה רואה את כל, כמה וכמה גדלה ראותך על ראותנו,

וא"כ השיבה נפשי משואיהם ר"ל אני מסוכן בין כך ובין כך,

שאם אהיה בחברת אנשים אני מסוכן בשואיהם והמייתם,

ואם אפרד מן האנשים להתבודד במדבריות ביחידות אני מסוכן מן הכפירים שבמדבר,

א"כ השיבה מכפירים יחידתי, אם אהיה מתבודד ביחידות,

ואז אודך בקהל רב על ההצלה שהצלתני מאנשים רעים ומחיות רעות:

מלבי"ם ביאור המילות משאיהם – מהמייתם. ויחידתי, כשאני יחיד ומתבודד:

 

(יט) אַֽל־יִשְׂמְחוּ־לִ֣י אֹיְבַ֣י שֶׁ֑קֶר שֹׂנְאַ֥י חִ֝נָּ֗ם יִקְרְצוּ־עָֽיִן:

מלבי"ם אל ישמחו לי האויב איבתו גלויה והוא שמח בגלוי לז"א אל ישמחו לי,

ולרוב תהיה האיבה בעבור סבה כמו שעשה עמו רעה, וכדומה,

לז"א שהוא איבת שקר כי לא עשה להם רעה,

והשונא הוא בלב ואינו שמח בגלוי רק קורץ עין יתן עצבת, לז"א אל יקרצו עין,

והשנאה תהיה בעבור מום או דופי שמצא בו, לז"א שונאי חנם:

מלבי"ם ביאור המילות אויבי שונאי. הבדלם למעלה (י"ח י"ח):

 

(כ) כִּ֤י לֹ֥א שָׁל֗וֹם יְדַ֫בֵּ֥רוּ וְעַ֥ל רִגְעֵי־אֶ֑רֶץ דִּבְרֵ֥י מִ֝רְמוֹת יַחֲשֹׁבֽוּן:

מלבי"ם כי, אויביו היו מוציאים דבה עליו, ודרך מוציא דבה להרחיק עדותו,

וכששאלו להם ממי שמעתם דבר זה שאתם אומרים עליו רע? היו אומרים ששמעו מפלוני ופלוני שכבר מתו, וז"ש שע"י שלא שלום ידברו עי"כ דברי מרמות יחשבון על רגעי ארץ [המתים הרגועים בארץ],

היו אומרים שנוחי ארץ וישני קברות אמרו דבר זה

אבל אח"כ החזיקו בדבתם ויעיזו פניהם שראו דבר זה הם בעצמם בעיניהם, וז"ש.

מלבי"ם ביאור המילות רגעי ארץ. נוחי ארץ, (מלשון מרגוע) שהם המתים:

רד"ק ועל רגעי ארץ דברי מרמות יחשבון. ויש מפרשים (דונש, רש"י, רבי משה הכהן גקטילא ואחרים):

רגעי, מן רֹגַע הים (ירמיה לא, לד) שהוא ענין בקיעה, כן רגעי ארץבקיעי ארץ, כלומר במקומות נסתרים. ואיננו נכון, כי למחשבה אין צריך מקום נסתר, אלא לדיבור או למעשה.

ויש מפרשים (רש"י ואחרים): רגעי ארץ מענין מַרְגוֹעַ, שהוא ענין מנוחה, ופירוש רגעי ארץ: ענוי ארץ.

וקראם כן, לפי שהענוים הם רפים ודעתם נוחה.

ויש לפרש עוד רגעי ארץ: הדשנים והשאננים שהם במרגוע ונחת. ופירוש ועל: כמו ועם, וכן: ויבאו האנשים על הנשים (שמות לה, כב).

 ופירושו: אלו החנפים והלועגים עם אלה הדשנים והשאננים הרשעים יחשבון דברי מרמות עלי, והם בנחת ואני בגולה ובצרה:

 

(כא) וַיַּרְחִ֥יבוּ עָלַ֗י פִּ֫יהֶ֥ם אָ֭מְרוּ הֶאָ֣ח ׀ הֶאָ֑ח רָאֲתָ֥ה עֵינֵֽינוּ:

מלבי"ם וירחיבו עלי פיהם, שאח"כ הרחיבו פיהם בהרחבה יותר,

עד שאמרו לאמר האח האח הלא זאת ראתה עיננו, שהלא בעינינו ראינו שדוד עשה רע כזאת:

רד"ק וירחיבו עלי פיהם, בשחוק ובדיבור כשראו אותי גוֹלֶה ממקום למקום.

אמרו האח האח ראתה עיננו, כלומר ראתה עיננו בו מה שדמינו ורצינו. וכן: ובאויבי ראתה עיני (מזמור נד, ט).

האח, שמחה, והכפל לרוב השמחה. וכן: יען אשר אמרה צֹר על ירושלם האח (יחזקאל כו, ב):

 

(כב) רָאִ֣יתָה ה֭' אַֽל־תֶּחֱרַ֑שׁ אֲ֝דֹנָ֗י אַל־תִּרְחַ֥ק מִמֶּֽנִּי:

מלבי"ם ראיתה, אומר הנה הם אומרים שראו על דבר שלא ראו,

ואני אין לי ראיה כנגדם רק אתה ה' הלא ראיתה האמת, ואתה עד, ולכן אל תחרש,

הגד אתה את האמת – והוא במה שאל תרחק ממני, ותריב ריבי להודיע שהאמת אתי:

 

(כג) הָעִ֣ירָה וְ֭הָקִיצָה לְמִשְׁפָּטִ֑י אֱלֹהַ֖י וַֽאדֹנָ֣י לְרִיבִֽי:

רש"י העירה והקיצה – פמליא של מעלה לשפוט משפטי מאויבי:

מלבי"ם העירה, נגד מה שהגידו דברי מרמותם בשם רגעי ארץ ומתים,

העירה והקיצה את המתים מקבריהם למשפטי שיגידו האמת,

ונגד מה שאמרו שראתה עינם, עמוד אתה אלהי וה' לריבי נגד העדי שקר:

מלבי"ם ביאור המילות העירה והקיצה. יוצא, העירה את המתים וכבר התבאר (חבקוק ב'), שיקיצה הוא מוסיף על העירה: למשפטי, לריבי, משפט הוא גמר המשפט להוציא משפטי, וריב נגד העדי שקר (עי' ישעיה ג' י"ג):

 

(כד) שָׁפְטֵ֣נִי כְ֭צִדְקְךָ ה֥' אֱלֹהָ֗י וְאַל־יִשְׂמְחוּ־לִֽי:

מלבי"ם שפטני, ואתה תוציא לאור משפטי כפי צדקך ואז אל ישמחו לי אויבי שקר שהזכיר למעלה:

 

(כה) אַל־יֹאמְר֣וּ בְ֭לִבָּם הֶאָ֣ח נַפְשֵׁ֑נוּ אַל־יֹ֝אמְר֗וּ בִּֽלַּעֲנֽוּהוּ:

מלבי"ם אל יאמרו האח נפשנו – אלה שרצו להשפיל כבודו.

אל יאמרו בלענוהו – אלה שרצו להרגו:

 

(כו) יֵ֮בֹ֤שׁוּ וְיַחְפְּר֨וּ ׀ יַחְדָּו֘ שְׂמֵחֵ֪י רָעָ֫תִ֥י יִֽלְבְּשׁוּ־בֹ֥שֶׁת וּכְלִמָּ֑ה הַֽמַּגְדִּילִ֥ים עָלָֽי:

מלבי"ם יבשו שמחי רעתי הם האומרים בלענוהו,

ילבשו בשת – המגדילים בושה וכלימה עלי. נגד האומרים האח נפשנו

מלבי"ם ביאור המילות יבשו, יחפרו, כלימה. התבאר בפסוק ד', ור"ל יבשו מעצמם,

ויחפרו מאחרים והמגדילים בושה וכלימה עלי, ילבשו הם לבוש הבושה והכלימה:

 

(כז) יָרֹ֣נּוּ וְיִשְׂמְחוּ֘ חֲפֵצֵ֪י צִ֫דְקִ֥י וְיֹאמְר֣וּ תָ֭מִיד יִגְדַּ֣ל ה֑' הֶ֝חָפֵ֗ץ שְׁל֣וֹם עַבְדּֽוֹ:

מלבי"ם ירנו וישמחו הצדיקים שהם חפצי צדקי,

ויאמרו תמיד יגדל ה' שבזה שה' שומר את עובדיו ונותן להם שלום שמו מתגדל בעולם:

 

(כח) וּ֭לְשׁוֹנִי תֶּהְגֶּ֣ה צִדְקֶ֑ךָ כָּל־הַ֝יּוֹם תְּהִלָּתֶֽךָ:

רד"ק ולשוני תהגה צדקך. הם ישבחו לאל עלי,

וכל שכן לשוני שהיא ראויה שתהגה צדקך. כל היום תהלתך, כמו שהם יאמרו תמיד תהלתך:

מלבי"ם ולשוני תהגה צדקך – בעונש הרשעים, וכל היום תהלתךבשכר הצדיקים ושמירתם:


 

Print Friendly, PDF & Email

0 תגובות על “תהילים פרק קנ”

בעת כתיבת תגובה - נא ציין את שם הסרטון / קובץ השמע, על מנת שנבין אותך טוב יותר, תודה.

תגובות הגולשים

האימייל לא יוצג באתר.

. כל שיעורי הרב במדיה דיגיטאלית!!

נגן דוקו סיקס עם כרטיססנדיסק 128כרטיס זכרון 128