תהלים פרק לח

(א) מִזְמ֖וֹר לְדָוִ֣ד לְהַזְכִּֽיר:

רש"י מזמור לדוד להזכיר – לאומרו בשעת צרה להזכיר צרתם של ישראל לפני הקדוש ברוך הוא וכנגד כל ישראל אמרו:

רד"ק מזמור לדוד להזכיר. אפשר כי מלת להזכיר הוא אחד מטעמי הנגינות, כמו שכתבנו במזמור הרביעי.

ויש מפרשים להזכיר כמו להודות, וכן: הזכירו כי נשגב שמו (ישעיה יב, ד).

ולפי דעתי כי המזמור הזה חיברו דוד להתפלל בו כל איש מדוכֶּה בחליים ובצרת נפשו,

וזהו להזכיר ולהודיע לכל אדם נדכה ונשבר שיתפלל בו:

מלבי"ם מזמור, זמר זה הוסד בחלותו מחלה אנושה ויחי מחליו,

וזה היה אחר מעשה דבת שבע שתלה החולי בחטאיו, וגם אויביו ששו אז על רעתו, וחשבו עליו מחשבות, ועז"א להזכיר שיזכר חטאיו ויהיו לנגדו תמיד:

(ב) ה֗' אַל־בְּקֶצְפְּךָ֥ תוֹכִיחֵ֑נִי וּֽבַחֲמָתְךָ֥ תְיַסְּרֵֽנִי:

רד"ק ה' אל בקֶצפך. הקו"ף בסגו"ל, כמו אל"ף אֶשְׁתְּךָ כגפן פֹּרִיָה (מזמור קכח, ג).

תוכיחני, ופירוש ובחמתך תיסרני, ואל בחמתך. ו-אַל שזכר עומד במקום שניים…

אלשיך ה' אל בקצפך תוכיחני כו'. הנה ידוע כי יש מלאכי רוגז למרק עוון על ידן, כאף וקצף וחמה וזעם ודומיהם, והם הנקראים חציו יתברך והם בלתי מרחמים בדין, לכן אשר יאהב ה' יוכיח על ידי עצמו, וזו בקשת דוד. ואמר ה' אל בקצפך שהוא גדול מחימה תוכיחני, אפילו תוכחת שהיא קלה מייסורין. וגם אל בחמתך, שהיא קלה מקצף כי על כן נזכרת בלשון נקבה, תייסרני, כי לא אוכל לסבול:

מלבי"ם ה', כבר אמר למעלה (סי' ו') אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני,

ובארתי שם שיש הבדל בין אף (וכן קצף) ובין חמה, שהאף והקצף הם בגלוי, והחמה היא הנטורה בלב,

ויש הבדל בין מיסר ובין מוכיח, שהמוכיח הוא להשיבו מחטאו בעתיד,

וזה לא יהיה בחמה, כי האויב לא יוכיח, אבל לפעמים תהיה באף גלוי שיכהו במכות,

ובקש שלא תהיה התוכחה באף רק בדברים רכים וטוב טעם ודעת,

והמייסר הוא ביסורים על חטא העבר, וזה תמיד באף גלוי, אבל בקש שלא תהיה בחמה פנימית,

אבל פה לא כפל מלת ואל, וכיון לדבר אחר,

כי ראה שתוכחת ה' מה שיעוררהו לשוב בתשובה ולתקן דרכו הוא בקצף,

כי מצא לבו מלא יאוש וגברה מאוד תוגת נפשו הפנימית כאלו עליו אבד כלח,

עד שהתוכחה הפנימית על עונותיו היתה בקצף גדול, ועם זה נלוו אליו היסורים החצונים של גופו והיו בחמה, כי היו באכזריות חמה ושטף אף,

ובקש מה' שלא יבואו אליו שתי אלה יחד, שמוכיחהו בקצף בנפשו הפנימית ועם זה בחמתך תיסרני ביסורי הגוף הקשים ג"כ,

כי ראוי שע"י התוכחה הפנימית וגודל החרטה ומצוקת הלב אשר מצא יסולקו מעליו היסורים החיצונים,

או בהפך שע"י גודל היסורים ימצא נוחם בלב וידע כי בזה ימורקו עונותיו,

לא שיהיה מיוסר במכות אכזריות וגם מלא יאוש בלב, ומתחיל לבאר זה.

מלבי"ם ביאור המילות בקצפך, בחמתך. התבאר (למעלה ו'). תוכיחני, תיסרני (שם ו'):

(ג) כִּֽי־חִ֭צֶּיךָ נִ֣חֲתוּ בִ֑י וַתִּנְחַ֖ת עָלַ֣י יָדֶֽךָ:

מלבי"ם כי, באפך תוכיחני כי חציך נחתו [כמו ננחתו. רד"ק] בי שהם החצים היורדים במעמקי נפשו מהיאוש והדאגה,

וגם בחמתך תיסרני כי תנחת עלי ידך, שהוא המכות של הגוף שיד ה' מכה על גופו במכות גלויות,

ומצייר מכות הנפש ע"י חצים כי היא פנימית וא"א להכותה ע"י מכת יד רק ע"י חץ שפולח פנימה,

ומכת הגוף מצייר שמכה ביד ובאגרוף:

מלבי"ם ביאור המילות נחתו. ירדו, כמו יחד על עפר נחת (איוב י"ז), ובנינו נפעל, ומפני הח' לא בא הדגש לסי' הבנין, וכן ותנחת, ותרד:

(ד) אֵין־מְתֹ֣ם בִּ֭בְשָׂרִי מִפְּנֵ֣י זַעְמֶ֑ךָ אֵין־שָׁל֥וֹם בַּ֝עֲצָמַ֗י מִפְּנֵ֥י חַטָּאתִֽי:

מצודת דוד מתום – אין מקום תם ושלם בבשרי מהיסורים הבאים עלי מפני כעסך:

מפני חטאתי – מהיסורים הבאים מפני חטאתי:

מלבי"ם אין, מבאר שני אלה, נגד מ"ש ותנחת עלי ידך – אמר שעי"כ אין מתום בבשרי מפני זעמך,

שהכה כל הבשר החיצוני, [מצודת דוד אין מתום – אין מקום תם ושלם בבשרי].

ונגד מ"ש כי חציך נחתו בי – מפרש אין שלום בעצמי מפני חטאתי,

 שעצמי הפנימיות מלא יגון ויאוש מפני החטא:

מלבי"ם ביאור המילות מתום. צורה אנושית (ישעיה א'):

(ה) כִּ֣י עֲ֭וֹנֹתַי עָבְר֣וּ רֹאשִׁ֑י כְּמַשָּׂ֥א כָ֝בֵ֗ד יִכְבְּד֥וּ מִמֶּֽנִּי:

מלבי"ם כי, מפרש נגד מ"ש שאין שלום בפנימותו מפני חטאותיו, מבאר כי עונותי אשר עברו על ראשי יכבדו ממני כמשא כבד,  (העון הוא עוות המחשבה והוא המזיד וע"כ מיחסם אל הראש – ששם מקום המחשבה, ושם עוברים עונותיו המחשביים)

והם כמשא כבד עליו מרוב החרטה והעצב עליהם. ונגד מ"ש אין מתום בבשרי מפני זעמך מפרש, כי.

מלבי"ם ביאור המילות חטאתי, עונותי. מבואר בכ"מ שהעון הוא הנעשה בעוות המחשבה, ועז"א עברו ראשי:

(ו) הִבְאִ֣ישׁוּ נָ֭מַקּוּ חַבּוּרֹתָ֑י מִ֝פְּנֵ֗י אִוַּלְתִּֽי:

רד"ק …נמקו חבורותי, והחבורות הן הבועות שנעשו בבשר שהן מלאות לֵחָה סרוחה. וכן המכה שנצרר בה הדם נקראת חבורה.

וטעם נמקו, מרוב היות הַלֵּחָה בהן זמן רב נמק ונמס העור מעליהן עד שיוצאת הלֵחָה ומבאישה.

וכל זה, מפני אולתי, שלא שמרתי דרך ה':

מלבי"ם הבאישו ונמקו חבורותי וזה מפני אוולתי, ואחר שאני נגוע בשני חלָקַי – בגוף ובנפש, עי"כ.

מלבי"ם ביאור המילות חבורתי. היא מכה שנצרר הדם (עי' ישעיה א') וברבות הימים נמק העור ונבאש. והבאישו, פעל עומד:

(ז) נַעֲוֵ֣יתִי שַׁחֹ֣תִי עַד־מְאֹ֑ד כָּל־הַ֝יּ֗וֹם קֹדֵ֥ר הִלָּֽכְתִּי:

מלבי"ם נעויתי, ר"ל שבטלו סדרי נפשו הפנימים כאלו הוא מלא רוח עועים וטירוף הדעת שהוא שוממות הנפש, וגם שחותי בגופי ע"י המכות, ולא מעט, רק עד מאד בהפלגה רבה, עד שכל היום קודר הלכתי,

כי הנגוע בגופו ויש לו שלום ברוחו הפנימי יתחזק ע"י רוחו ותקוה פנימית כמ"ש רוח איש יכלכל מחלהו, והמעונה בנפשו ורוחו וגופו שלם ג"כ יסבול מצוקות רוחו, אבל אנכי.

מלבי"ם ביאור המילות נעויתי. עי' ישעיה (כ"א ג'): רד"ק נעויתי שחותי. מרוב החליים נעוה הגוף והולך שׁח וכפוף.

(ח) כִּֽי־כְ֭סָלַי מָלְא֣וּ נִקְלֶ֑ה וְאֵ֥ין מְ֝תֹ֗ם בִּבְשָׂרִֽי:

מלבי"ם כסלי ומחשבותי מלאו נקלה, שהוא הקלון הפנימי הממלא מחשבותיו ורוחו,

וגם אין מתום בבשרי החיצוני, עד שאני מוכה בין בבשר בין ברוח:

מלבי"ם ביאור המילות כסלי. מחשבות של תקוה, כי הכסלים משתתפים עם הכליות היועצות,

וכן פירשתי מ"ש ויעש פימה עלי כסל (איוב ט"ו), כי ה' יהיה בכסלך (משלי ג'). ונקלה, מחשבה נקלה ובזויה:

רד"ק ואדוני אבי ז"ל פירש: נקלה, שֵׁם, מענין קלוי באש (ויקרא ב, יד). ואמר זה על רוב חמימות החולי, כמו שאמר (איוב ו, י): ואסלדה בחילה.

(ט) נְפוּג֣וֹתִי וְנִדְכֵּ֣יתִי עַד־מְאֹ֑ד שָׁ֝אַ֗גְתִּי מִֽנַּהֲמַ֥ת לִבִּֽי:

מלבי"ם נפוגתי. מצייר א"ע כאלו הגיע עד שערי מות והוא גוסס ונפשו מוכנת לצאת,

ודרך החי שברגע צאת נפשו אז יתאספו כל הכחות הגויה אל הלב שהוא המת באחרונה,

ואז הלב מוקף מכל אנשי החיל וכחות הגויה, ודומה כנר אשר יתלהב שנית טרם ידעך,

כן יתאמצו כל הכחות אז ויקיפו סחרחר סביב הלב שהוא מלך הגויה,

ואז ינהום הלב הנהימה המרה האחרונה, ואז יעברו לפניו כבני מרון כל עניני חייו העבר עם העתיד,

בהיותו עומד עתה בגבול האחרון שבין החיים החדשים העתידים אשר יכין א"ע אליהם

ובין החיים העוברים אשר יסע מהם, וילך מחיים אל חיים מעולם אל עולם,

והוא הציור המבהיל שיצייר המשורר פה, אומר הנה נפוגותי ונדכתי,

שנפוגו הכחות הפנימיות, ונדכאו איברי הגוף החיצונים, עד מאד,

ואז שאגתי מנהמת לבי. היא הנהימה האחרונה שינהום הלב בעת סר מר המות,

ובכ"ז תפס לשון שאגתי שהשאגה מובדל מן הנהימה שהוא מורה על שאגה של שמחה,

כאלו ברגע זו התחדש לו איזה תקוה וייחול, והחל לסדר תפלתו ברגע הנוראה הלזו האחרונה:

מלבי"ם ביאור המילות נפוגותי. רפיון הלב, כמו ויפג לבו: שאגתי, מנהמת. כבר בארתי (ישעיה ה') שנהימה אצל הארי הוא מחמת צער בשאין לו טרף, ושאגה היא מחמת שמחה בשיש לו טרף:

(י) אֲֽדֹנָי נֶגְדְּךָ֥ כָל־תַּאֲוָתִ֑י וְ֝אַנְחָתִ֗י מִמְּךָ֥ לֹא־נִסְתָּֽרָה:

רש"י כל תאותי – אתה יודע צרכי:

אבן עזרא אדני נגדך – לבדך כל תאותי אולי אחיה ולא נגד הרופאים:

מלבי"ם ה' נגדך כל תאותי – כי ברגע זו יעבור הלב כל תאותיו על העתיד,

וכן אנחתי שאתאנח על העבר ממך לא נסתרה,

ור"ל הגם שאיני יכול לדבר הלוא הם נגדך ואתה יודע מחשבות:

(יא) לִבִּ֣י סְ֭חַרְחַר עֲזָבַ֣נִי כֹחִ֑י וְֽאוֹר־עֵינַ֥י גַּם־הֵ֝֗ם אֵ֣ין אִתִּֽי:

מלבי"ם לבי סחרחר. לבי מוקף עתה סחור סחור מכל כחות הגויה שנאספו סביב לו בעת הגויעה,

עד שעזבני כחי, כי כל כחותי נפרדו מאתי ונאספו אל הלב לגוע שמה,

ואור עיני שהוא הקשר שבו האדם מקושר עם העולם המוחש שחוצה לו, גם הם אין אתי:

מלבי"ם ביאור המילות סחרחר. סביב סביב תרגומו סחור סחור: גם הם. כמו קשת גבורים חתים (ש"א ב'):

(יב) אֹֽהֲבַ֨י ׀ וְרֵעַ֗י מִנֶּ֣גֶד נִגְעִ֣י יַעֲמֹ֑דוּ וּ֝קְרוֹבַ֗י מֵרָחֹ֥ק עָמָֽדוּ:

רש"י מנגד נגעי יעמדו – אותם נראין לי כאוהבים בשעת הנאתן וכשרואין שהנגע בא עלי אין עומדין לי בשעת דחקי אלא מנגדי יעמודו ואינם עוזרים לי:

וקרובי – שמראים לי עצמם קרובים [-מרחוק עמדו]:

אבן עזרא …מנגד נגעי יעמדו בעבור שהבאישו חבורותי:

מלבי"ם אהבי ורעי מנגד נגעי יעמדו. כמו שהוא אצל הגוסס שאוהביו כבר התרחקו ממנו והתיאשו מרפואתו. וקרובי, ר"ל אותם שהם מרחוק עמדו תמיד, הם הם עתה קרובי, עומדים בקרוב לי,

כי כבר מניחים את כל אדם לקרב אלי, כמו שהוא אצל המת שקרבים אליו אויבים ואוהבים גדולים וקטנים:

מלבי"ם ביאור המילות יעמדו, עמדו. עתיד עם עבר, ובפירושי תקנתיו:

(יג) וַיְנַקְשׁ֤וּ ׀ מְבַקְשֵׁ֬י נַפְשִׁ֗י וְדֹרְשֵׁ֣י רָ֭עָתִי דִּבְּר֣וּ הַוּ֑וֹת וּ֝מִרְמ֗וֹת כָּל־הַיּ֥וֹם יֶהְגּֽוּ:

מלבי"ם וינקשו מבקשי נפשי, אלה המבקשים את נפשו שימות, שעומדים עתה אצל מטתו,

ויראים פן יחי עוד מחליו, רצו לנקשו ע"י סם המות וכדומה לקרב מיתתו, (וכמ"ש לקמן מ"א ט' דבר בליעל יצוק בו), ודורשי רעתי – להוציא עליו דבה רעה,

הם דברו הוות לספר עליו שהוא רשע וחוטא,

ומרמות כל היום יהגו – לחזק דבריהם בעיני ההמון ע"י מרמה ושקרים:

מלבי"ם ביאור המילות וינקשו. הכינו מוקש. ומבקשי נפשי, הם המבקשים להמיתו,

מה שאין כן דורשי רעתי הוא רק בלב (כנ"ל ל"ה):

(יד) וַאֲנִ֣י כְ֭חֵרֵשׁ לֹ֣א אֶשְׁמָ֑ע וּ֝כְאִלֵּ֗ם לֹ֣א יִפְתַּח־פִּֽיו:

מלבי"ם ואני, הוא מאמר מקביל, נגד מה שדברו להמיתו כמ"ש וינקשו מבקשי נפשי,

שדברו זה בפניו וחשבו שאינו שומע, ואני כחרש לא אשמע,

ונגד מ"ש ודורשי רעתי דברו הוות – אני כאלם לא יפתח פיו להשיב על דבתם, ולברר צדקי:

'חוזה דוד' [לר"ד חזן מלפני כ-300 שנה] צ"ב – למה אמר 'לא אשמע' בגוף שני, ו'לא יפתח פיו' בגוף שלישי, ושניהם בל' עתיד, ועתה אומר כאיש אשר 'לא שומע' בלשון הווה?

מבאר שכאשר חרף שמעי את דוד אם היה משיבו היה שומע ממנו חירופין נוספים, כמ"ש החכם מעולם לא חרפני אדם פעם שניה, מפני שבראשונה לא השבתי כלום, כך אמר דוד אני כשהיו מחרפין אותי אמרתי אהיה כחרש וכך לא אשמע לעתיד עוד חירופין, ואזי יהיה המחרף כאילם לא יפתח עוד פיו לחרפני כי לא השבתי לו, אלא [הפסוק הבא]: ואהי כאיש אשר לא שומע כלל, אפילו בהווה, ועי"ז 'אין בפיו תוכחות' – שכיון שלא שמעתי מה יש לו להוכיח [אותי. ע"ש עוד שהמשיך לבאר שאר המזמור].

 (טו) וָאֱהִ֗י כְּ֭אִישׁ אֲשֶׁ֣ר לֹא־שֹׁמֵ֑עַ וְאֵ֥ין בְּ֝פִ֗יו תּוֹכָחֽוֹת:

מלבי"ם ואהי, ובאמת לא הייתי כחרש כי שמעתי הכל, רק עשיתי א"ע כאיש אשר לא שומע

וכן עמ"ש וכאלם לא יפתח פיו אמר שלא הייתי אלם, ויכלתי לדבר, רק עשיתי את עצמי כאיש אשר אין בפיו תוכחות,

ומפרש הטעם שעשיתי את עצמי כאיש אשר לא שומע ולא יראתי מן המוקש שרוצים להמיתני:

מלבי"ם ביאור המילות תוכחות. טענות להתוכח:

(טז) כִּֽי־לְךָ֣ ה֣' הוֹחָ֑לְתִּי אַתָּ֥ה תַ֝עֲנֶ֗ה אֲדֹנָ֥י אֱלֹהָֽי:

מלבי"ם כי לך ה' הוחלתי, שתצילני מידם. [מצודת ציון הוחלתי – ענין המתנה]

והטעם שעשיתי א"ע כאיש אשר אין בפיו תוכחות להשיב על דבתם, כי אמרתי אתה תענה ה' אלהי:

(יז) כִּֽי־אָ֭מַרְתִּי פֶּן־יִשְׂמְחוּ־לִ֑י בְּמ֥וֹט רַ֝גְלִ֗י עָלַ֥י הִגְדִּֽילוּ: (יח) כִּֽי־אֲ֭נִי לְצֶ֣לַע נָכ֑וֹן וּמַכְאוֹבִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד:

מלבי"ם (יז – יח) כי אמרתי, זה מוסב עמ"ש בפסוק כ"ב אל תעזבני ה' כי ראוי שלא יעזבנו

כי אמרתי שאם תעזבני פן ישמחו לי, כי במוט-רגלי-עלי-הגדילו-כי-אני-לצלע-נכון,

שפעם אחד מט רגלי קצת, והם הגדילו את הדבר לאמר שע"י המטת הרגל נעשיתי בעל מום

ואני נכון לצלוע תמיד על ירכי, ושיהיה תמיד מכאובי נגדי עי"ז,

מזה מבואר איך הם מקוים למפלתי ואיך ישמחו עתה בשאני חולה באמת:

מלבי"ם ביאור המילות הגדילו. את הדבר, שאמרו שעל ידי מוטת רגלי אהיה צולע ופסח:

דוד גלגול הבל, אוריה משרש קין והנחש [מהספר משנת הגלגולים]

דוד המלך ע"ה היה גלגול של הבל, ואוריה החתי היה משורש קין ונשמת הנחש, ובת שבע הייתה התאומה היתירה^רנב שנולדה עם הבל [מהרח"ו בספה"ג פ' ל"ז ובהגהת מוהר"ר נתן שם, ובפ' ס"ב].

ביאור:

דוד היה גלגול של הבל^רנג, והתאומה היתירה הייתה מגיעה לו, ולכן בדין נטל לבת שבע מאוריה שהוא גלגול קין.

 רמזו זאת רז"ל בדברי קדשם [ילקו"ש תהלים פל"ח רמז תשלד] "כי אני לצלע^רנד נכון, תנא דבי רבי ישמעאל ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, אלא שאכלה פגה".

הייתה בת שבע ראויה לו עוד מששת ימי בראשית- עוד מראשית היקום– שהיא גלגול של תאומתו היתירה המגיעה לו ["ראויה ה'ייתה ב'ת-שבע ל'דוד" ר"ת הב"ל לומר לך שמגיעה לו שהוא הבל. הגה בספה"ג פס"ב].

הרמז בזה- (בראשית ד-ח) "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו": לרמז שרבו על 'בהיותם בשדה' שעולה בגימטריה 'בת שבע' – 774 ('אין שדה אלא אשה' פרדר"א פכ"א)].

מובא במדרש [בר"ר פ' כב] "אמר רבי יהושע בן קרחה אדם וחוה עלו למטה שניִם וירדו שבעה, קין ותאומתו, והבל ושתי תאומותיו". נמצא איפוא שהתאומה היתירה נולדה אחרונה, והיא הבת השביעית של אדה"ר, והיא מתגלגלת בבת שבע ['כרמי ישראל' חסידה עמ' רנ].

התאומה היתירה הייתה צריכה להיות בחלקו של הבל, אולם הבל פגם בכך שהציץ בשכינה כמבואר לעיל, ולכן לא זכה לה ונהרג, ובא כעת דוד ותיקן הפגם ולכן זכה ונעשה ראש לרוח הקודש^רנו שהיא השכינה, וכעת הוא זוכה בתאומה היתירה.

התאומה היתירה נמסרה לאוריה

עתה שמצא דוד את בת זוגו הראויה לו, והנה היא שוב ביד קין– הוא אוריה החתי גלגולו של קין, קם עליו ונטלה הימנו בעל כרחו ששלו היא^רנז. ולכן אמרו חז"ל [שבת דף נו.] "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" היות ואכן מגיעה היא לו. [ע"ש במשנה"ג עוד באריכות].

ונקראה אצלנו בפסוק 'צלע' היות והייתה ראויה לו מששת ימי בראשית, שאז נקראה האשה 'צלע'. [מהרש"א]

(יט) כִּֽי־עֲוֹנִ֥י אַגִּ֑יד אֶ֝דְאַ֗ג מֵֽחַטָּאתִֽי:

רד"ק כי עוני אגיד. לפיכך אני דואג כי אזכור עוני ואגידנו ביני לביני (אולי) [שמא] אמות ממנו.

אדאג מחטאתי, פן תהיה לי למוקש:

מלבי"ם כי אחר שבאר איכות משטמתם, באר סבת משטמתם,

כי הנשטם מפני סיבה ידוע יוכל להסיר המשטמה בהסיר הסיבה,

למשל הנשטם מרשע מפני שהוא רודף טוב, תחדל המשטמה אם יסתיר מעשהו שלא יראהו עושה טוב, והנשטם מצדיקים מפני שעושה רע, תחדל המשטמה אם ייטיב מעשהו,

אבל פה הן אנכי עוני אגיד, אני עצמי מפרסם עוני ומפרסם שאדאג מחטאתי, ובכ"ז.

מלבי"ם ביאור המילות עוני, מחטאתי. מוסיף שהוא דואג גם מן חטאת שוגג וכ"ש מן המזיד:

(כ) וְֽ֭אֹיְבַי חַיִּ֣ים עָצֵ֑מוּ וְרַבּ֖וּ שֹׂנְאַ֣י שָֽׁקֶר: (כא) וּמְשַׁלְּמֵ֣י רָ֭עָה תַּ֣חַת טוֹבָ֑ה יִ֝שְׂטְנ֗וּנִי תַּ֣חַת רדופי רָֽדְפִי־טֽוֹב:

רד"ק ואויבי חיים עצמו. אני במכאובי תמיד והם בחיים עצומים וטובים. ורבו שנאי שקר. שקר – חינם.

רוצה לומר: אותם ששונאים אותי בחינם. כמו: אך לשקר שמרתי (ש"א כה, כא). והם רבוּ בבנים ובנכסים, ואני עני ונדכה: רש"י ישטנוני תחת רדפי טוב – בשביל שאנחנו דבקים בהקב"ה ובמצותיו:

מלבי"ם (כ – כא) ואויבי ישטנוני תחת רדפי טוב, שהגם שאני מפַרסם שאני חוטא

תהיה סבת המשטמה תחת רדפי טוב, ולא יאמינו מה שאני מפרסם שאני איני רודף טוב, רק בעל עון וחוטא, ושנאתם גדלה מאד עד כי חיים עצמו שעצמו באיבתם עד החיים,

ולא יוסר המשטמה ע"י שעוני אגיד כי הם "שֹׂנְאַ֣י שָֽׁקֶר", ומחפשים עלילות עלי בשקר. ולכן אבקש –

מלבי"ם ביאור המילות ואויבי חיים. הם רודפים עד לחייו, וכבר בארתי (למעלה י"ח) שהשונא אינו דורש רעה כמו האויב רק ישנאהו עבור מעשיו, עז"א שהם שונאי בשקר כי מעשי אינם כדעתם.

(כב) אַל־תַּֽעַזְבֵ֥נִי ה֑' אֱ֝לֹהַ֗י אַל־תִּרְחַ֥ק מִמֶּֽנִּי: (כג) ח֥וּשָׁה לְעֶזְרָתִ֑י אֲ֝דֹנָ֗י תְּשׁוּעָתִֽי:

רד"ק אל תעזבני ה', כמו שהם חושבים שאין לי עוזר. אלהי אל תרחק ממני, אלא תהיה קרוב לצעקתי:

אבן עזרא אל תרחק ממני – כנגד מרחוק עמדו:

מצודת דוד אל תעזבני – הואיל ולא אוכל בעצמי להשיב מה להם לכן אל תעזבני אתה ותחשב לתשובה על לעגם:

מלבי"ם (כב – כג) אל תעזבני להפרד ממני בהחלט, ואף גם אל תרחק ממני,

ואף חושה לעזרתי היא מהירות ההליכה לעזרתי:

.